שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן
פרימוס (חזק מהיר ורועש)
פתילייה רגילה
ּפֶתיליית שבת
אז יוצקים את החּום הריחני בפאץ׳ לצלחות, וזהו? מספיק ריחני לפה ולעיכול? מה ּפיתֹום! אבא צריך צּוגֶהֶער… לפי אבא זה תבלינים לחמין, לפי המילון זה הקשבה, אז לך תדע. בחלוקה של צּוגֶהֶער לרכיבים ובתרגום שלנו לפי המטלות לילדים צּו זה שּום, גֶה זה פלפל שחור ו-הֶער זה צנון, חתוך לפלחים ומומלח כדבעי. כל ילד היה מביא את הפריט שבאחריותו ואבא בנינוחות חגיגית של עונג שבת מקלף וחותך את השום, בוזק פלפל ומעצים את הטעמים ובעיקר הניחוחות של המאכל ושל האוכל אותו. להתענג בתענוגים (זמירות לשבת) ברבורים, אּוּוּו- ׂשליו ודגים אנחנו הילדים היינו פחות מתחברים לתיבול הנועז אבל חייבים לגמור הכל מהצלחת. כי מי שלא בוגר טשולנט אינו זכאי לקוקה קֹולה קר כקרח, הצ׳ּופר שמחכה בסוף הארוחה. ולמה קולה? בהתחלה בטרם הגיע טעם החיים לארץ, היה עונג שבת מורכב מבירה נשר לבנה לאבא ובירה שחורה נשר (מאלט, מֶלָאס בפי אמא) לילדים. שבת אחת הבירה השחורה הסריחה לנו משום מה ומאז נשמע קולה בלבד. בדיחת בירה של אבא: שני תעשייני בירה שלחו בקבוקים מתוצרתם למעבדה על מנת לברר איזו בירה טובה יותר. אחרי שבוע התקבלה התשובה ״שני הסוסים בריאים״. אולי מכאן השתרש הביטוי ״ּפיש וָאסר״, מי שתן ככינוי גנאי של בירה בפיהם של שונאי הבירה הלבנה, או כשהבירה אינה קרה מספיק בעיני אוהביה. אז הלך החמין, וזה נגמר? או לא, הגיע הרגע של מלך צהרי השבת, קיגֶלֶה-גָלּו, הקיגֶל המסורתי האפוי אפיה ממושכת העשוי מתפוחי אדמה מגוררים בשמן ושומן. הטקס מתחיל כבר בשלב
82
Made with FlippingBook Annual report maker