שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

ההכנה ביום שישי כאשר מטגנים את גלדי השומן הגריוולעך בשמן, בסיר הקיגל הקטן הייעודי המכונה ״קיגל טֶעּפְל״, עם כמה שיותר שומן, ואז מוסיפים תפוחי אדמה מגוררים ומכניסים לתנור, או מניחים על הפתילייה האיטית למשך שעות רבות. זאת לדעת – ״קיגל טעפל״ הוא גם כינוי לכובע סרוג או עשוי בד, הדומה לסיר או לתרבוש מעוך אותו חובשות נשים חסודות בבית הכנסת, או בכלל מחוץ לבית.

הקיגל והטעפל על הראש

ובצהרי שבת בטקס חגיגי הופכים את הסיר-טעפל הייחודי על צלחת, מכים בתחתיתו והקיגל מגיח וצונח לצלחת בגאווה ובמלוא הדרו. הוא חום כהה קשיח ונוצץ, כולו נוטף שומן. תחילה אבא מפרק את היצירה לחלקיה ונותן ציון לכל מרכיב. ה״רינדְל״ הוא הקליפה הכהה והקשה הצלויה יותר שמקיפה את התוכן הרך. אז יש רינדְל עליון ורינדְל תחתון ורינדל צדדי, לכל אחד מהם עובי רצוי ורמת פריכות מומלצת ופרופורציה נכונה בין הקליפה והתוכן, שנאכלים שניהם כמובן. פורסים את המעדן ומחלקים אותו לציבור ואז, תוך כדי לעיסה נינוחה, מתחילים להישמע המדרשים והפרשנויות של אבא אודות הפלא החום: קיג״ל בראשי תיבות הוא ״ּכזרע גד לבן״, זה לא נורא להחליף כ״ף בקו״ף, וזאת משום שהקיגל הוא זכר למן שירד על בני ישראל במדבר, ועליו נאמר ״והוא כזרע גד לבן״. רבי שלמה מדוסינה היה נותן בו שלושה סימנים מדאורייתא: • יפה כמו רחל • בוכה כמו לאה (נוטף שומן) • אדום כמו עשיו. וכל מי שלא קיים שלושת הסימנים בקיגל, לא יצא ידי חובה. והילדים המפונקים ברובם, ואני במקרה פחות מפונק, חורקים שיניים עם הקראנצ׳י השמנוני הזה רק כדי להיות זכאים לקולה צוננת בתום הסעודה.

83