שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

יש גם שיר מיוחד לקיגל, ביידיש כמובן ״שאבעס נאך דם קיגעל קיגעל, יעדער יִיד איז פריילעך״ בשבת אחרי הקיגל, כל יהודי שמח, וההמשך שנבלע לי בשכחה מסתיים בחרוז ״וי א מיילעך״, משהו כמו מלך. כך נראה אבא של שבת בצהריים, שפתיו נוצצות מהשמן של דמעות לאה, זחוח ונינוח בערך כמו מלך.

מֵעֵין עֹולָם הַּבָא יֹום ׁשַּבָת מְנּוחָה ּכָל ה ַּמִתְעַּנְגִים ּב ָּה

(זמירות לשבת) יִז ְּכ ּו לְרֹב ׂשִמְחָה בהשוואה מחקרית בין הקיגל והטשולנט, אפשר לסכם שהקיגל הפשוט יחסית, יצא מהסיר כמו שנכנס. מה ששמת בסיר ביום שישי קיבלת בשבת, אם זה לא נשרף בטעות. אבל הטשולנט? היה לו מיגוון גדול של חומרי גלם שונים, תוספות מתוספות שונות ותהליכי הכנה שאינם דומים בין משפחה למשפחה ובין שבת אחת לשנייה. וכאן תמיד לקראת הארוחה שרר מתח גדול של ״איך יצא הטשולנט?״, יבש מדיי, נוזלי מדיי, תפל או מלוח מדי או סתם טעים? והמצוקה מחמת הספק גדלה שבעתיים, כשבאו אורחים לשבת. היה מוטל על האורחים ליהנות תחילה, להתפעל ולהלל את היציקה החומה הזאת, ולשבח את בעלת הבית המוכשרת שהביאה אותה עד הלום. אז הראש היהודי המציא לנו פטנטים, וקבע אקסיומה ייחודית לפיה ״הטשולנט מצליח לפי האורחים!״ ואתם, תראו לי אורח שבא לשּבת, הרי לא באים ב-שבת, באים ל-שבת, משישי עד מוצ״ש, אורח שיעז להעיר על איכות המנה, ולהעיד בכך בעצם, על איכותו שלו. ואיך אפשר בלי קינוח אחרי ארוחה בשרית, משהו מתוק או בהונגרית וֹולֹומי אֵיידֶש. זה יכול להיות קומפוט, ליפתן מפירות העונה שחוו הבשלת יתר במקרר, ויכול להיות קֶסֶבִיצֶה, רסק תפוחי עץ מקופסת שימורים או מתוצרת אמא. ארוחות הצהריים הבשריות שלנו בכלל ובשבת בפרט היו נטולות כל ירק טרי. כתמיכה בבלוטות הרוק ולריענון הפה בזמן הארוחה השתמשו אצלנו בצנון, במלפפונים חמוצים, מקופסה או מעשי ידי אמא בעונת הקיץ וכן בכרוב כבוש מקופסה, זָאּואֶר קְרָאּוט. הא

84