שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

ילדים היה מחלק להם ״ּבֹוטֶנדֹוי״ כלשונו של נפתלי, אחד מהמבקשים הקטנים. את סיפור הקליפות הדקות והדביקות שנותרו בכיס והעיקו על כביסת המכנסיים, כבר שמענו מאמא ביום שני, במסגרת הוויכוח השבועי או היומי. בשנותיו האחרונות נגמל אבא מהעישון בבת אחת, לאחר שחש ברע מהסיגריות. אמר ועשה. וויכוח חזק מדיי אבא ואמא רבו על מגוון נושאים, כמו כל זוג נשוי או אולי קצת יותר. בדרך כלל הם רבו וצעקו זה על זו בהונגרית, שגם אם לא היתה מובנת לנו, האינטונציה היתה די ברורה. מעולם לא חווינו אלימות או תופעה קרובה לכך, אבל הצעקות היו רמות, מרירות ולעיתים קשות, שלפעמים ממש הפחידו אותנו כילדים. כשגדלתי מספיק, קיבלתי אומץ ופעם הערתי לאבא על סגנון המריבות שלהם ועל ביטויים ואיחולים קיצוניים ששמעתי מפיהם. הוא לקח אותי הצידה והקפיא אותי בתגובה שלו ״אל תשפוט אותנו״. הוא דיבר על השפעות השואה, אובדן המשפחות שלהם והטראומות שעברו השניים, רקע נפשי קשה שמעלה אצלם את סף הכעסים ואת עוצמת הוויכוחים. ואני הילד נאלמתי דום והתביישתי שבכלל העזתי להעלות את הנושא, אבל נדמה היה לי שהם הרגיעו את הטון, לפחות בנוכחות הילדים.

89