שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

המשפחה הרחבה ״קרוביו וידידיו של השפן מרובים הם מאוד ואין אתה יודע אי בזה נמצא כל קרוב וידיד, אם הוא מצוי בראשו של אלון או בצל עלי (פו הדב, א.א. מילן). כותרת של כלנית״ המשפחה שלי אהבה קרובים וידידים, בעיקר אבא. שלמה ושֹושה הוריי שרדו את השואה וחזרו ממנה כמעט ללא משפחה. במשפחת הרשקוביץ - קירשנבוים, מכל האחים והאחיות של אבא חזרה רק אחותו הדודה רחל שהייתה נשואה לשרגא הלפרין, זו האחות שבשעתו כזכור מצאה את אבא כשחזר מהמלחמה כפרטיזן בדימוס. במשפחת מילר חזר רק אחיה של אמא, יצחק-טיבי מילר שהתחתן עם טובה, חברתה של אמא לספסל הלימודים ולעבודה במפעל באושוויץ. בסך הכול במעגל הראשון התברכנו רק בדוד אחד ואשתו, דודה אחת ובעלה. , הדודים מצד אבא, עם בנותיהם הגדולות משפחת הלפרין-פרי שרה וגאולה, ואפרת-אפי הקטנה שנולדה בניר עציון קצת אחרי אסתי. שרגא כונה בפינו ובפי משפחתו ״היהודי הנודד״, שנדד בארץ ובעולם עם משפחתו, כולה או חלקה בלי בנותיו הנשואות, באופן שאינני יכול לזכור ולשחזר היכן הם היו ומתי. תחילה הם גרו ביפו בבית ערבי ישן שם אהבתי לבקר ולשהות אצלם מספר ימים, גם בגלל הנסיעה המרגשת מזיכרון או מעתלית ליפו וחזרה ברכבת המסריחה מליזול, חומר חיטוי שמריחים מרחוק ובזיכרוני הריח מאפיין את הרכבת של אז. באחד הביקורים ביפו, אני זוכר את אימי אוחזת בידי ואנחנו חוצים בריצה את הרחוב, מועדים ומשתטחים ביחד על הכביש, לפני פרצופו של אוטובוס מופתע שבלם ממש כמעט מעלינו. אמא שלי נהגה כאן בניגוד למה שנאמר בפסוקי הבטיחות בדרכים ״חצה במהירות, אך לא בריצה״. שרה האחיינית הבכורה היתה בקשר מיוחד עם אבא שלי הדוד שלה שלמה. אני זוכר את שניהם משתעשעים ומשעשעים את הסביבה בדואט חמוד באידיש, תרגום מאולתר של השיר הידוע ״יש חור

90