יוסי אלגמיס

ומאתגרים, ולכן שתקנותו של יוסי הוסיפה והגבירה את ההערכה אליו ואת הרצון להימצא בקרבתו. יוסי לוי מספר שיוסי סימל עבורו את הצבר הישראלי האמיתי הראשון במשפחה, בזכותו הרגישו בני המשפחה שהם נכנסים לטרקלין הישראליות, וגם בשל כך ההערצה והאהבה אליו היו ללא סייג. משום כך, כל מחווה מצדו של יוסי התקבלה על ידי בני הדודים הצעירים בהתרגשות: «יוסי היה דמות חשובה מאוד בחיי. כילד, הערצתי אותו. כמתבגר, הצבתי אותו כמודל לחיקוי, וגם כחייל, ניסיתי ללכת בדרכו. בהשראתו נרשמתי לגימנסיה העברית ברחביה, בית ספר שבו הוא למד; בהשראתו סירבתי ללכת למודיעין חרף דרישת הצבא (מאחר שהייתי בוגר המגמה המזרחנית), ואת הימים הראשונים בצבא ביליתי בכלא צבאי, כי התעקשתי להתגייס לסיירת – ‹סיירת חרוב› של הצנחנים; בהשראתו הלכתי לקורס קצינים; בהשראתו ענדתי את השעון על יד ימין, למרות שאינני שמאלי; בהשראתו החלטתי לא להישאר בצבא, כי כישורי הניווט שלי לא היו די טובים לטעמי, יחסית למה שסברתי שהיו כישורי הניווט הטובים שלו; הצטערתי על שאינני גבוה כמותו; , ליל צליחת התעלה, בצומת טרטור-לקסיקון, 1973 באוקטובר 15- ובמלחמת יום כיפור, ב מטרים ספורים מהתעלה, כאשר הכוח שבו הייתי קצין זוטר, נקלע למארב מצרי שגרם לנו לאבדות כבדות, חשתי צער ועצב עמוקים על אמי, שלמעשה גרה וגדלה עם יוסי והייתה מעין אחותו הבכירה או אמו הקטנה. היא כבר חוותה משבר עצום עם נפילתו של יוסי, והנה, כך הרגשתי בלילה הנורא ההוא, גם אני, בנה הבכור, עלול למצוא את מותו במלחמה». ועוד הוא מספר: «פעם אחת לקח אותי יוסי למשחק כדורגל עם חבריו. הוא קבע שאני אהיה השוער של קבוצתו. חירפתי את נפשי כדי שהקבוצה היריבה לא תבקיע גול וכדי שיוסי יתגאה בי, והם אכן לא הבקיעו גול. על כך זכיתי לקבל ממנו חיבוק ונשיקות חמות רבות וגם מעין כרטיס כניסה לעולם המבוגרים. גיוסו של יוסי לצבא העלה את הערצתנו אליו לשחקים. הנה יוסי מגיע הביתה ענוד דרגות קצין. באותה תקופה התקשינו להאמין שמישהו מקרבנו יגיע לדרגות קצונה. ויוסי לא היה רק קצין, אלא כזה המגיע הביתה בג›יפ, ולא רק כזה המגיע בג›יפ, אלא עם חברות יפהפיות מהקיבוץ (שנראה לנו אז מחוז כיסופים) ומתל-אביב – איש העולם הגדול שמחוץ לירושלים הקטנה של אז. אני זוכר את הכמיהה של בני אחי ושלי בכל יום שבת בדרכנו למחנה יהודה, לביתם של האלגמיסים, לראות את יוסי ולקפוץ עליו למרומי גובהו ולנשקו, ועד כמה התאכזבנו אם לא היה בבית, כאילו כל הביקור היה לשווא. לאחר שהתגייס היינו נוהגים לבדוק מדי שבוע אצל קלר ונסים, אם יוסי כבר הגיע הביתה מהצבא ואפשר לקפוץ לביקור. לדאבון הלב, רק לעיתים רחוקות בתקופת שירותו הצבאי יצא לנו להתראות עמו. בכל מפגש משפחתי דיברו עליו, ותמיד באהבה וברכות אינסופיות. אין פלא, אפוא, שרצינו להידמות אליו בכל מאודנו. בשבעה למותה של סבתנו, מזלטוב טוריאל, הגיע יוסי לנחם היישר מפעולת סמוע. שלא כרגיל, בגדיו לא היו מגוהצים עד קפל אחרון, אלא סתורים ומאובקים. אני זוכר שנראה מהורהר מתמיד, אבל גם רך ופתוח לשיחה. אני כהרגלי התקפתי אותו בשאלות ובקושיות על הצבא, והוא ניסה לענות בסבלנות, למרות שברור היה שראשו ורוחו רחקו למקום אחר».

47