מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 4

מי אתם ומי אנחנו? מפגש טיפולי עם ילדים נפגעי כתות יעל ארזי ותמר שוורצמן

יישנו. יובל לא רוצה לאכול. אישה אחת מביאה לה פיג'מה וכלי רחצה והיא הולכת לישון. כל כך הרבה אנשים שהיא לא מכירה היא פגשה היום, כולם נראים לה מכוכב אחר. קשה לה להירדם. בבוקר יאיר אומר שחשוב שהם יישארו מאוחדים וידאגו לחי. * לא ברור לי מה ההערה כאן – ורדה התיאור שהוצג (כמו שאר הפרטים בתיאור המקרה) לא נכתב על סמך אירוע ספציפי אלא מתוך היכרות עם מספר רב של ילדים שהגיעו למרכז החירום למטרות אבחון והגנה לאחר שהוצאו מחיים בתוך כתות שונות. השמות בכתבה בדויים. בבוקר פגשנו אותם, צוות רחב של מרכז החירום: עובדים סוציאליים, מדריכים ומטפלים. הם נראו עייפים ומתוחים, ועם זאת – מאורגנים. שאלו אם אפשר לדבר עם אבא בטלפון. בד בבד החלו להגיע טלפונים ופקסים שבהם מתוארת עלילה מורכבת של משפחה שחיה ככת. מנהיג הכת חי במעין הרמון שבו נשים רבות וגברים שתפקידם לשמשו. מתוך הדיווחים עולה תמונה מדאיגה של מצב הילדים ושל מערכת כללים וחוקים שכללה פגיעות פיזיות, נפשיות ומיניות רבות בתוך המשפחה: בין המבוגרים לבין עצמם, בין המבוגרים לילדים ובין הילדים לבין עצמם. האב ומבוגרים אחרים מתוך הכת נעצרו. הנשים, שלא ברור עד כמה הן שותפות להתנהלות ועד כמה צורת החיים הזו

כושלות, מובלת על-ידי שלוש שוטרות. היא נאבקת בשוטרות ויובל רואה שהיא יורקת על אחת מהן. אישה אחרת מנסה לשכנע את השוטרת שלידה שהם עושים טעות איומה. מסביב לאבא יש חמישה שוטרים. אבא מחייך אבל יובל רואה שהלחי שלו קצת נפוחה ועל החולצה הלבנה שלו כתם של דם. חפצים מפוזרים מסביב. על הרצפה כוס שהתנפצה, עקבות של בוץ ובגד ספוג בדם. יובל נכנסת עם יאיר ועם חי אל הניידת והם יוצאים לדרך. במכונית שוטר ועוד גבר ואישה שהם לא מכירים. הם מציגים את עצמם: קוראים להם מור ושמואל, והם עובדים סוציאליים. הם אומרים שהמשטרה חושבת שההורים שלהם פגעו בהם ולכן לוקחים את ההורים שלהם לחקירה. האישה מציעה להם לשתות ופותחת חבילת שוקולד. חי לוקח. יובל לא. היא לא רוצה לאכול מהאוכל של האנשים האלה. אולי הם הרעילו אותו? ואיפה אבא ואימא? לאן הם נוסעים? מה יהיה עם אבא? אולי יהרגו אותו? האישה אומרת שלוקחים אותם למרכז חירום לילדים. בית שבו יש עוד ילדים ומבוגרים ששומרים עליהם. יובל לא רוצה לנסוע. היא רוצה לחזור הביתה. בשתיים וחצי הם מגיעים אל המקום. במרכז החירום לילדים יש עוד עובדת סוציאלית שמדברת אִתם ואחר כך מראים להם את המיטות שעליהן

אחת לפנות בוקר, לילה חשוך, האזור שקט. בבית פנימה, בחלק המואר של הבית מסתובבות כמה דמויות של נשים וילדים. בחדרים האחרים ישנים שאר בני הבית. בחוץ התנהלות מבצעית. לאחר תדרוך בשטח, מקיפים את הבית שוטרים מיחידות שונות. המעקב והחקירה נמשכו חודשים אחדים. הגיעה העת. לאיש אין מושג איך יגיבו יושבי הבית. רגע לפני שניתן האות לפריצה – תיאום אחרון בין המשטרה לגורמי הרווחה. האות ניתן. אנשי המשטרה פורצים איש, כמחציתם 20- פנימה. בבית כ ילדים. מהומה. ברקע נשמעות צרחות ,11 וצעקות מבוהלות. יובל, בת מתעוררת משינה. היא רואה שלושה שוטרים מקיפים את אביה. האב צועק אליה שלא תדאג אבל שלא תשתף אִתם פעולה, שבעוד כמה זמן יחזרו להיות ביחד והכול ישוב לקדמותו. שתזכור את הכוח הפנימי שלה ותאמין בדרך. שתהיה "בסובלנות ובשמחה" ושלא תיתן להבלי העולם הזה להכניע אותה. יובל מחפשת את חי, אחיה הצעיר בן מגיע לפתע, לוחץ 12- . יאיר בן ה 8- ה בחוזקה את ידה, מנסה לעודד אבל נראה מפוחד וחסר כוחות. יובל משננת לעצמה "עם ישראל חי". היא הנבחרת. הגיעה השעה להוכיח את עצמה. להראות לאבא ולחברים שהבחירה בה נכונה.  רבקה, אמה, יוצאת מהבית ברגליים

נקודת מפגש 21