סיפור חיים - סיפורה של יהודית הררי

סיפור חיים סיפורה של יהודית הררי

2019 , הקשיבה וכתבה : חיה לחמן

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו.

תודות

תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורה של יהודית הררי (ווליצר) , צכסלובקיה

1939 , בעיירה הל והובץ

באפריל

שמי יהודית הררי נולדתי ב –15

,(Hlohovec) צכוסלובקיה בת להלנה לבית הוריצקה ילידת 1909 , הונגריה ולאבי מרצל ווליצר יליד 1903 , צ'כוסלובקיה.

ריאן

צילום:

לאמי היו שלוש אחיות ומקור משפחתן בהונגריה. אבי היה בן למשפחה בת שבעה ילדים מסלובקיה. אלו הפרטים המעטים שאני יודעת על ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

הורי ביום נישואיהם

, ידוע לי מספוריה של אחותי רחל (גבריאלה גבי במקור)

הקורות אותי ילדותי ב

מקובר

רוב

ז"ל שהייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. אמנם, גם היא לא ידעה הרבה אך היא ידעה את השפה הסלובקית והצליחה להתחקות אחר פרטים הקשורים לעברנו. ספור ילדותנו

למעשה

" הוא חור שחור " בשבילנו ו ניסינו לדלות ממנו כמה פרטים שיכולנו.

תעודת הלידה שלי

כשפרצה המלחמה המשכנו לגור בביתנו במשך שלוש שנים. אבא נלקח , יחד עם כל הגברים , בעיר יהודים ולא יהודים, לעבודות במסילת הרכבת. עבדה אמא כפקידה בעי הרי . אבא היה חולה לב כל השנים והעבודה הקשה החישה את מותו. הוא נפטר בשנת 1943 או 1944 לא הצלחנו לגלות את התאריך המד ויק של מותו . אמ סיפרה לאחותי שלפני מותו היו לאבא

א

שתשלח אותנו, הילדות, לארץ

שתי בקשות : האחת להיקבר בבית קברות יהודי , הי השני

ישראל. אני זוכרת בוקר אחד שאמא בכתה מאוד וספרה לנו שאבא נפטר.

יושבת שניה מימין ולרגליה אני ואחותי בהלוהובץ

אמא

עבורנו מסמכים מזויפים כי עד מותו המשכנו לגור בביתנו וניהלנו חיים רגילים פחות או יותר. כשאבא נפטר ומלאנו אחר בקשתו וקברנו אותו בבית קברות יהודי נודע ברבים שאנחנו יהודים ונאלצנו לעבור למקום מסתור בעליית גג, שם חיינו יחד עם אנשים נוספים. אני לא יודעת כמה זמן שהינו ש ם אך בשלב מסוים אחותי ואני כנראה חלינו בשעלת והשתעלנו רבות. מחשש שנתגלה אמא העבירה אותנו ל בית ב כפר ושילמה עבור שהותנו שם י לבעל . הבית שתינו היינו ילדות בהירות שער ובעלות עיניים כחולות וכך לא בלטנו במיוחד. אני משערת שהיינו בדירת המסתור ובכפר כשנה. בשלב מסוים בעל הבית בו גרנו מסר אותי ואת אחותי לגרמנים. אני זוכרת שיום אחד נלקחנו לתחנת רכבת והמזוודה שנשאתי נפתחה ודברים רבים נפלו מתוכה. באותו רגע צעק עלי פקח הרכבת או הגרמני שעמד בסביבה ואת הצעקות הללו אני שומעת עד היום בכל פעם שאני נזכרת, או מספרת את ס יצ נת הרכבת. ו בצ'כ סלובקיה . אמא כמובן לא ידעה על כך והמשיכה לשלם עבורנו. בין החפצים של קחנו אתנו כשעברנו לכפר היה גם דובון צעצוע שאבד לנו . אני זוכרת שאמא השביעה אותנו לשמור על הדובון היטב . מאוחר יותר הבנו מדוע. אמא ספרה לנו כי היא הטמינה בתוכו חפצי ערך. הגרמנים העבירו אותנו למחנה טרזיינשטאט

אבא

השיג

מסמך המשלוח לטרזיינשטאט

מ טרזיינשטאט אני זוכרת שורות של צריפים ארוכים ובצריפים שורות של דרגשים עליהם ישנו. עם הגיענו לטרזיינשטאט הפרידו אותי מאחותי וצירפו אותי לקבוצת ילדות צעירות יותר בנ ות גילי. מתקופת חיינו במחנה יש לי ז י כרונות של התכנסות בצריפים שם העסיקו אותנו בדברים שונים וכן לימדו אותנו שירים וריקודים. איני זוכרת מי העסיק אותנו אך אני יודעת ש כל מה שעשו אתנו במחנה נעשה לשם מראית עין , כדי ש אנשי " הצלב האדום" שביקרו במחנה יחשבו שאנחנו חי " ים חיים רגילים " ודואגים לילדים .

ב תקופת חיינו במחנה כמעט ולא התראיתי עם אחותי כיוון שכל אחת מאתנו צורפה לקבוצת גיל שונה. אחותי ספרה לי שבאחד הימים נפגשנו במקרה במחנה ואני רצתי יהאל בשמחה וקפצתי עליה בהתרגשות תוך כדי בכי. ספור אחר שנודע לי מאחותי קשור לחבילות מזון שהגיעו אלינו מהצלב האדום. הלכנו יחד לקחת את החבילות ובדרך חזרה אני אכלתי חבילה שלמה של מרגרינה או חמאה.

שתינו

שנשאתי על בגדי בטרזיינשטאט

צהוב ה טלאי ה

באחד הימים העלו אותנו יחד עם רבים אחרים על רכבת שהייתה מיועדת לאושוויץ. אך בזכות הדקדקנות הידועה של הגרמנים הורדנו מהרכבת כי שמותינו לא הופיעו ברשימות ה"נוסעים" שלהם. חזרנו ל טרזיינשטאט באותה רכבת ש בה יצאנו לאושוויץ . כחודש או וח דשיים לאחר האירוע ההוא נפסקו המשלוחים מ המחנה. אני זוכרת שהרוסים שיחררו את המחנה וזרקו עלינו סוכריות. יש לי נטייה לראות ולזכור את הדברים החיוביים והאופטימיים שהתרחשו בחיי וכך למעשה הצלחתי למחוק מהזיכרון את כל התקופה הקשה שבה שהיתי במסתור, בבית בכפר ואפילו את רוב התקופה בטרזיינשטאט. כשהסתיימה המלחמה ואמא באה לכפר כדי ל החזיר אותנו נאמר לה כי מזה חצי שנה אנחנו כבר לא נמצאות שם. היא בררה לאן נלקחנו וספרו לה כי אנחנו נמצאות בטרזיינשטאט. אמא הגיעה למחנה ושיחדה את אחד השומרים כדי שיאפשר לה להוציא אותנו מהמחנה. הסתבר ש , לא אפשרו ל אסירים שנותר ו במחנה לעזוב עד שלא נבדקו בדיקות רפואיות מקיפות כדי להבטיח שהם לא נושאים מחלות מידבקות. אך אמא הצליחה להוציא אותנו.

לאחר שהגענו לעיר

זמן

חיינו . יחד שם

אמא לקחה אותנו לעיירת הולדתנו הלו וץ בוה

קצר

Piestany ) .

היא נישאה לו ועברנו יחד לעיר ( ניט פייש

אמא פגשה גבר בשם אדוארד

האס

בקיץ 1946 שלחה אותנו אמא להרי הטטרה ל - .Tartra'nska Lesna אמא אמרה שאנחנו זקוקות להבראה ולכן נשלחנו למקום מרפא שם שהינו . כשנה

ב בית המרפא בהרי הטטרה אני יושבת חמישית מימין, אחותי בשורה העליונה חמישית מימין

אשר כ שבנו הביתה גילינו שלאמי נולדה תינוקת בשם אווה . בעלה של אמי, כנראה לא רצה לגדל עוד שתי ילדות וכך נשלחה אחותי לפנימ י יה ואני נשארתי אתם מאותה תקופה יש לי זיכרון שאני הולכת לבית ספר בו למדנו ב שפה ה סלובקית ו כן לימדו אותנו מעט

בבית.

זוכרת שעזרתי לא מי לטפל בתינוקת.

למדתי שם כשנתיים. אני גם

רוסית.

רצתה אמא

עוד לפני ההכרזה על המדינה כבר ידענ ו שאנחנו עומדות ל ונס ע לישראל ךבכ ,

. אחותי שבה מהפנימייה לגור אתנו זמן קצר לפני נסיעתנו

לקיים את צוואת ו של אבא

ארצה ושתינו היינו חברות בתנועת " גורדוניה " – " מכבי הצעיר " . לפני הנסיעה לארץ הצטלמנו שלושתנו אמא, אחותי ואני. רחל, אחותי ואני היינו חלק מ קבוצת ילדים מהונגריה וצ'כ ו סלובקיה ה התכוננ ש י לעלי ה לישראל במסגרת "עליית הנוער" . אמא הסבירה לנו תגיע לארץ במהלך השנה הקרובה. זו הסיבה שלא חששתי כי לא חשבתי

שהיא

שהפרידה היא לטווח ארוך. אך השנה המובטחת התארכה ל – 25

שנים.

1949 , אמא , אחותי רחל ואני לפני עלייתנו לארץ

1949 , נסענו ברכבת לאיטליה ועלינו על האני י ה קומפודוליו. במהלך כל ההפלגה

בפברואר

ההפלגה אחותי ואני היינו

הרגשתי רע מאוד, כמעט לא אכלתי ו הקאתי רוב הזמן. ך שבמ

עול כבד מאוד ואחריות

יחד ואני זוכרת אותה דואגת לי. למעשה רבץ על אחותי בת ה - 13

לדאוג לי. הרגשתי שהיא הסמכות בשבילי, יותר כמו אמא מאשר אחות. ה י כשהאני התקרבה לחיפה הי י תה שמחה גדולה אצל העולים. חיכינו על הסיפון התפעלנו מן הבתים שרא ינו מרחוק, רקדנו ושרנו. בתוך הקבוצה רקמנו תכניות מה נעשה לכשנגיע, ואני זוכרת שמאוד רצינו לקטוף תפוזים.

רבה

ההפלגה ארכה כשבוע והגענו לשער העלייה שם שהינו כשבוע. לאחר שבוע הגיעה משאית מהקיבוץ ונסענו כל קבוצת הילדים ל קיבוץ שיועד לנו , "דגניה ב" ש , הפך להיות הבית ש לנו. אני מניחה שהקיבוצים רצו את חבורת הצעירים שיבואו ויחזקו אותם. הקבוצה שלנו כונתה "חברת נוער ח". בתחילה רצו לשלוח אותי לקבוץ אחר כי הייתי צעירה מכל ילדי הקבוצה בשלוש שנים, אך אחותי התעקשה שישאירו אותי יחד אתה. עם הגעתנו לקיבוץ החליפו את ש מה המקורי של אחותי גבריאלה לרחל וכן ביקשו מאתנו לדבר עברית ולא הרשו לנו לדבר סלובקית . מסיבה זו כמעט שכחתי את שפת האם שלי. כל הקבוצה שלנו למדה עברית בקיבוץ שלנו , אותי צירפו לילדי המשק שלמדו בדגניה א' . כך הפרידו ביני לבין אחותי. כשחזרתי בכל יום מבית הספר לא ביליתי עם אחו תי כי היא הייתה עסוקה עם חבריה מקבוצת הגיל שלה. באותה תקופה לא היה בקיבוץ דגניה ב' נוהג שמשפח ה בת קיבוץ מאמצת ילד חוץ.

ראשונה בדגניה ב' , עומדת שלישית משמאל. המדריכה רבקה עומדת משמאל

1949 , השנה ב

יחד עם כל הנאמר למעלה , מהיום שהגעתי לקיבוץ הרגשתי שנולדתי מחדש . הייתה ב

קיבוץ

אנרגיה חיובית. הייתה לנו מדריכה בשם רבקה קופר שדאגה לנו מאוד והרגשתי שהתקבלתי לחב ר ה הקיבוצית. הייתי חלק מקבוצה של בנות קיבוץ ש"אימצה אותי" ויחד נהגנו לבלות לאחר הלימודים. החיים שלנו התנהלו בחוץ בטבע ל , חדרים שלנו הגענו רק כדי לישון. פתאום, לאחר שנים קשות, הרגשתי שנפתח לי שער חדש לחיים. היו אלה שנים

היו הללו

מלאות פעילות בחגים , במועדים ובאירועים שונים כמו חתונות . בכל ה

אירועים

מצרפים אותי להופעות בעיקר לריקודים.

את הקיבוץ הקיפו שדות ואני אהבתי מאוד לעבוד בשדה ובגן הירק. אהבתי לשתול עגבניות ולקטוף אותן כשהבשילו ו כן לאסוף תפוחי אדמה. אווירת השחרור ששררה בקיבוץ מאוד התאימה לי וכך גם השהות בין הילדים. כבר בשש בבוקר ולאחר מכן פרשנו מחצלות ואכלנו ארוחת בוקר שלאחריה עבדנו בגן או בכרם. טעם הביצה הקשה, הגבינה והלבן שמורים אתי עד היום. אני גם זוכרת שבתקופת מלחמת סיני חפרנו שוחות ומלאנו שקי חול. אנחנו כונינו בקיבוץ ה"סלוקים" על שם המוצא הסלובקי שלנו והיה לנו מועדון משלנו ש אליו הגיעו גם חלק מבני הקיבוץ וחברו לפעילות שלנו . בחופשות נהגנו לצאת גן הירק ב לעבוד

עם חברותי בקיבוץ, אני במרכז

לכל ילדי הקבוצה שלנו היו הורים בארץ והם היו נוסעים אל ההורים בשבתות ובחגים. לאחותי ולי לא הייתה משפחה בארץ על כן נשארנו בקיבוץ גם בחגים ובחופשות. כאשר משפחות העולים התבססו ה ן הוציאו את הילדים שלהם מהקיבוץ. לאחר שהות של שנתיים בקיבוץ נשארנו רק שלוש בנות מן הקבוצה המקורית לשע תה יחד והגיעה לדגניה ב'. הייתי ילדה מאוד ביישנית ובילדותי הייתי מאוד תלויה באחותי אך בקיבוץ התלות שלי בה הלכה ופחתה כי למעשה פעלנו בשתי קבוצות נפרדות. לאחר סיום לימודי בבית הס פר היסודי עברתי יחד עם כל תלמידי כיתתי לתיכון " בית ירח " למדו כל ילדי קיבוצי עמק הירדן. מכיוון שנכנסתי מאוחר יותר למערכת החינוך בארץ , למדתי רק שלוש שנים עד שהגיע מועד הגיוס שלי.

שם

םש

בתיכון

מעניין לציין שילדי הקבוצה שלנו, שכולנו היינו ניצולי שואה, מעולם לא דיברנו בינינו על החיים שלנו שקדמו לחיינו בקיבוץ ועל אשר עבר עלינו בתקופת השואה. כנראה שניסינו לשכוח ולהשאיר מאחור את כל הפרק הקשה ההוא כדי להתחיל חיים חדשים בארץ ולהצליח במשימת ההשתלבות בקי בוץ. וכך קרה שרק לפני שנים אחדות התברר לי שחבר תי לקבוצה , שאף היא עלתה מסלובקיה, חייתה בטרזיינשטאט בדיוק בתקופה שאני ואחותי היינו שם. תקופת הקיבוץ הייתה תקופה מכוננת בחיי. הקיבוץ נתן לי בית שלא היה לי רוב חיי. אני זוכרת באהבה את כל החגים שחגגנו , שבהם היה ל י חלק בכן ו אירועים שונים בקיבוץ. הרגשתי טוב ב דגניה ב' והייתי מעורה בכל מה שהתרחש בו. אלו היו חיי ואהבתי אותם. לא עניין אותי דבר מחוץ לחיי הקיבוץ גם כי לא הייתה לנו משפחה בארץ. אחותי התגייסה לצבא וכשסיימה את שירותה הצבאי למדה הוראה בסמינר הקיבוצים. חזרה היא לקיבוץ ועבדה כמורה. לאחר מספר שנים עזבה כדי ללמוד באוניברסיטה. כשהגיע זמני להתגייס לא רצו לקבל אותי בגלל בעיה לבבית שהייתה לי. מחיתי, התעקשתי וביקשתי שידונו במקרה שלי מחדש. בסופו של דבר גייסו אותי אך חתמתי על מסמכים בהם ויתרתי על אחריות הצבא לגבי. קיבלתי גם פטור מריצות בטירונות. אחד הדברים שחקוק יבז היטב כרוני הוא הפעם הראשונה בה יצאתי לחופשה מהצבא והגעתי לקיבוץ לבושה במדי חיל האוויר. לא הייתה גאה ממני ומאושרת ממני במדי חיל האוויר של צהל. תשרת י ברמת דוד כמשקית תרבות.

1957 , בתקופת הטירונות

ל בעלי עתיד. הוא היה איש קבע ומיד

מ יד בראשית שירותי ברמת דוד הכרתי את יצחק ,

לאחר שהשתחררתי מהצבא נישאנו בקיבוץ ב - 22.9.59 . לאחר הנישואים בעלי התקבל כחבר קיבוץ ואהב מאוד את החיים ב דגניה ב' . עבדתי כמטפלת בקבוצת הילדים הבוגרים.

ביום נישואינו ספטמבר, 1959

באפריל 1960 נולדה בתנו הבכורה יפעה ( כיום ביאליק) ובנובמבר 1961 נולדה טל (הררי). שתיהן נולדו בקיבוץ. אני זוכרת את הסורים מפגיזים את הקיבוץ ואני יחד עם התינוקות שלי ואימהות צעירות נוספות ישבנו במקלטים והנקנו את ה ילדים הרכים שלנו. בקיבוץ צעיר "שדה בוקר". חיינו בקיבוץ במשך שנה. יצחק בעלי עבד כנהג אמבולנס, כחשמלאי וכן בתיקון טרקטורים. אני הייתי מטפלת של קבוצת ילדים בני שלוש וארבע. לאחר שבנו לדגניה למספר חדשים ואז הרגשתי שאני בשלה להתנסות חדשה. שבע שנים חיינו בקיבוץ מאז שנישאנו וא ני זוכרת תקופה זו כתקופה מאוד טובה בחיינו. בשנת 1965 ירדנו דרומה והתנדבנו לעזר

ה

שנה

בשנת 1965 הגיעה אמי לביקור ראשון בארץ. קיבלנו את פניה בנמל חיפה. בזמן הפגישה בינינו ירד גשם זלעפות ואמרנו שאפילו השמים בוכים יחד אתנו. באותה עת כבר הייתי אמא לשתי בנות. אחותי הייתה סטודנטית בירושלים. אמא שהתה אתנו בקיבוץ כשבועיים או שלושה. במהלך ביקורה של אמא טיילנו אתה ברחבי הארץ. מכל הקבוצה שהגיעה בשנת 1949 לקיבוץ נשארה בו רק חברה אחת שלנו שנשאה לבן הקיבוץ. כל השנים נשמר בינינו, ילדי קבוצת העולים, קשר חם. נהגנו להיפגש אחת לשנה או שנתיים בקיבוץ ועם השנים נפגשנו מ חוץ לקיבוץ. במלאת 50 שנים לבואנו לדגניה ב' התארחנו כל ילדי הקבוצה בקיבוץ לפגישת יובל מרגשת. אנחנו עזבנו את הקיבוץ בשנת 1966 עם שתי ילדות קטנות כמעט ללא כל חפצים שיעזרו לנו להתחיל חיים חדשים. כמי שחייתה רוב שנותיה עד אז , בקיבוץ הייתי גם זקוקה לתקופת הסתגלות כדי להכיר את ההתנהלות בעיר , כדי להפוך לעירונית . עברנו לרמת – גן לדירה שכורה עם מעט ב גדים שהיו לנו, מיטות "סוכנות" וכוננית. יצחק התקבל לעבודה ב"תעשייה האווירית" ועבד במשמרות רבות כדי לפרנס את המשפחה. הורי בעלי גרו בקרבת מקום ונ עזרתי בחמותי כדי ללמוד את יסודות הבישול, משהו שלא נזקקתי לו בקיבוץ. בתנו מעין ( -בן כיום, ארי), נולדה ברמת - גן בשנת 1967 . אווה, אחותנו למחצה , הגיעה ארצה בשנת 1970 ונישאה זמן קצר לאחר בואה בשנת 1971 . אמא הגיעה לחתונתה של אווה. זמן לפני חתונת אווה נפטר בעלה במשך כל השנים שאמ א חיה בפיי שטני היא עבדה כפקידה ונשארה שם עד שהגיעה לגיל פרישה ו וזכא ת לפנסיה. באפריל 1975 עלתה אמא ארצה ולאחר 25 שנים חודש הקשר בינינו. אמא חיה ברמלה בביתה של אווה , ועזרה לה בגידול ילדיה. אמא נפטרה בשנת 1988 . בשנת 1989 עברנו לרעננה עם מעין בתנו הצעירה שהייתה אז סטודנטית למשפטים . הבנות הבוגרות כבר חיו מחוץ לבית. גם ברעננה המשכתי לעבוד כמטפלת עד שנת 2001 . הפסקתי את עבודתי בעקבות התקף לב שקבלתי . הייתי בטיפול לאורך זמן מה ולכן הפסקתי לעבוד. בעלי יצחק ליווה אותי בכל תקופת מחלתי והיה אתי בכל טיפול או בדיקה. היו לנו חיים משותפים מאוד טובים והרמוניים . בתנו הבכורה יפעה למדה בארה"ב, היא פסיכולוגית ועובדת במקצועה . יש לה בן , בן ובת וגל. טל בתנו , למדה תיאטרון באוניברסיטת תל - אביב והיא מנהלת ב "גאגא" ישראל . לטל , בן ובת גיל וכרמל. מעין למדה משפטים עבדה בפרקליטות וכיום היא שופטת בבית משפט

של אמי.

מה

למעין שני ילדים אלעד ונטע.

השלום.

2007 , במרכז ועליה גיל מימין וכרמל משמאל , מעין מימין ועליה נטע ומאחוריה (צולם על ידי ריאן) ונכדינו: יפעה ביאליק ,שניה משמאל ולשמאלה גל בתה ומעליה בן,

טלי הררי

בנותינו

אלעד

בעלי יצחק נפטר בשנת 2009 מלוקמיה ו ומות גרם לי לזעזוע עמוק. בתקופה שלאחר מותו חשבתי רבות על חיי ולראשונה הרהרתי בפליאה על החיים שלי ושל אחותי כילדים. בכל שנותיי בקיבוץ ובשנים שלאחר מכן, לא התפניתי לחשוב על כך שנשלחנו כילדות לארץ בעוד אמנו נשארה מאחור. אבל בתקופה הקשה שלאחר מות יצחק הרביתי לחשוב כך על והתקשיתי להבין איך אמא ויתרה עלינו , ילדותיה. שאירועי המלחמה שיבשו את מהלך החיים של משפחות רבות וקשה כיום, בתנאי חיים כה שונים, להבין את ההחלטות שאנשים עשו לאחר המלחמה.

ברור

https://www.easyflip4u.com/easyflip-holocaust-stories easyflip4u.com הפורמט הדיגיטלי שלי.