פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז
בקושי, וכמעט שאינו אוכל, רק את מה שנותנים שם. משפחה לא הייתה לו, והוא גר לבדו. "בוא נעשה שותפות", הצעתי לו, במעין אחווה של יוצאי חמיילניק, "אתה תבשל לי, ובתמורה אדאג למצרכים". הוא כמובן שמח מאוד. בעיר היה נפוץ אז ציד עופות, ובשוק מכרו את בשר הציד. זה היה יקר, אבל יכולתי להרשות זאת לעצמי. היו לי גם בצל וחלב וכרטיסים ללחם, ובאותו ערב אכלנו ארוחת מלכים. התחלתי ללכת לאברהם כמעט בכל יום. יום בהיר אחד רגליו התנפחו. הנעליים התפרקו לו, ולא היה לו כסף לתקנן. לי היה זוג סְפֶּר, נעליים טובות שקיבלתי מהצבא, ושמחתי לתת לו אותן. באחד הימים, שומו שמיים, חליתי בדיזנטריה (דלקת מעיים חריפה, שגורמיה הם חיידקים או אמבות, והיא שכיחה באזורים שתנאי התברואה בהם גרועים). רבים נפטרו אז מהמחלה, ואני האשמתי את עצמי, שכן נהגתי לשתות מים קרים לא רתוחים, שנשאבו מהוולגה. אוניות רבות שטו בנהר, ומימיו היו מן הסתם מזוהמים. שלשלתי כל הזמן, ומרוב ריצות לבית השימוש לא הצלחתי לעבוד. "בבוקר אתה הולך לרופא", לחץ עליי אברהם, ושמעתי בקולו. שוב קרה לי נס, בדיוק כמו באוקראינה, והרופאה שנפלתי לידיה הייתה יהודייה. תרופות לא היו לה, אבל רצון טוב למכביר, והיא ציידה אותי בשלל עצות: "קח את הלחם שלך, אל תרטיב אותו במים, תייבש אותו טוב טוב, ותאכל אותו קשה. הלחם היבש יספוג את כל מיצי הקיבה. תלעס אותו היטב עם השיניים. ותשתה גם מים רתוחים", הוסיפה, "לא עם סוכר! אני יודעת שממילא אין לך סוכר, אבל אם במקרה ייפול לידיך, אל תמתיק איתו את המים. והכי חשוב, תשכב. חשוב מאוד שתנוח". היא נתנה לי אישור מחלה לשבועיים, שבמהלכם לא קיבלתי משכורת. "יופי, קיבלת קצת צבע", אמרה לי כשחזרתי לביקורת כעבור
106
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker