פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

ןאחרטסאב אתבס תפורת

שבועיים, "אתן לך אישור מחלה לעוד שבוע, תתחזק, ואחר כך תחזור לעבודה". אחרי שמיצינו את עניין המחלה, היא התחילה לשאול אותי על החיים בפולין. היא הייתה ג'ינג'ית נחמדה ילידת רוסיה. "יש אצלכם זוגות מעורבים?" התעניינה. "מקרים בודדים", עניתי, "אולי אצל האינטליגנציה, אבל לא אצל פשוטי העם". למשמע תשובתי פרצו הדמעות לעיניה, והיא החלה לספר לי את סיפור חייה. יש לה בעל גוי, אוקראיני, מהנדס במקצועו, שמדי פעם זורק לה הערות גזעניות, "אתם, היהודים, תמיד יודעים להסתדר על חשבון אחרים", קרה גם שהרים עליה יד, ואלמלא שלושת הילדים כבר מזמן הייתה עוזבת אותו. אפילו שקיבלתי עוד שבוע חופש, הלכתי למפעל לבקר את החבר'ה. בכוונה הגעתי בשתים־עשרה, זמן הפסקת הצוהריים. "אוי ווי, אוי ווי, מה קרה לך?" נבהלה המנהלת למראה פניי הכחושות. "איפה היית? ולמה לא סיפרת לי שאתה חולה?" נזפה בי. "שכבתי בבית לפי הוראות הרופאה", התנצלתי, "אני עדיין צריך לשכב". היא לקחה את צרור המפתחות, נעלה את המשרד ואמרה לי: "בוא אחריי!" הלכנו לדירתה, שנמצאה לא רחוק מהמפעל. "חכה כאן", ביקשה ונכנסה למטבח. תוך כמה דקות התפשט ריח נפלא בחלל האוויר. "זה מרק פטריות יער עם כל מיני דברים טובים", הסבירה לי, "אני משביעה אותך בשם הנכדים שלי, שעד שלא תתאושש, תגיע אליי כל יום בצוהריים לאכול מרק". אצלנו לא נהגו להכין מרק פטריות, רק לוֹקְשְן מִיט יוֹך (מרק עוף עם אטריות). המחשבות נדדו לחמיילניק הרחוקה. יותר משנה חלפה מאז נותק קשר המכתבים, ולא היה לי שמץ של מושג מה שלום הוריי ושאר בני המשפחה. הישיבה במטבח הביתי הציפה אותי בגעגועים. המשכתי להגיע למנהלת לאכול מרק במשך ארבעה או חמישה ימים עד שהחלמתי.

107