פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
הצמשל העודיה ריביסב
"יִידְן?" (יהודים?) שאל גבר צעיר שנכנס לזימלנקה. "יאָ" (כן), ענינו לו כולנו יחד במקהלה. במקרה כולנו היינו יהודים, כל השבעה. גם הוא היה יהודי, ומכאן ואילך התנהלה השיחה ביידיש. הוא הציג את עצמו, שמו אלכסנדר סשה שפיגל, והוא יליד סרביה. הוא סיפר לנו שהגענו למקום חדש, מכרה שנמצא עדיין בבנייה, והוא הממונה על החשמל במקום. "מי מכם חשמלאי או מסגר?" שאל. "אני!" עניתי. שאר החבר'ה היו בעלי מלאכה, חייטים, סנדלרים ונגרים, מיומנויות שלא היו שימושיות במיוחד במכרה הפחם. "מה אתה יודע לעשות?" תחקר אותי שפיגל. "אני מכונאי", עניתי ופירטתי, "עבדתי בבתי חרושת בלודז', בסטלינגרד ובאסטרחאן". "ומה עם חשמל?" הוסיף ושאל. "קצת מהבית", עניתי, "כשהייתי ילד בניתי לעצמי רדיו". זה הספיק. עברתי את הריאיון בהצלחה. "בוא איתי", אמר ולקח אותי למנהל הגדול. "מצאתי בחור", בישר לו. המנהל סימן לי באצבעו לגשת אליו, "אתה רואה אותו?" שאל והפנה את אצבעו לכיוון שפיגל, "אוי ואבוי לך אם לא תשמע בקולו. אתה עומד לרשותו, הוא ידריך אותך וילמד אותך, ואתה צריך לעשות את כל מה שהוא יגיד לך". הלכנו לישון, ובערך בחצות הרגשתי שמישהו הדליק את הקופצילקה. פקחתי את עיניי וראיתי ששני כושים נכנסו לזימלנקה, והם מתארגנים לשינה. מניין הגיעו אפריקאים לסיביר, תהיתי. רק למחרת ראיתי שהם רוסים, אלא שפניהם היו מכוסות פיח מהמכרות. בבוקר הם שטפו את פניהם במים, סבון לא היה, והפנים נשארו מוכתמות. לאור הקופצילקה ראיתי גם את הג'וקים הגדולים, שבלילה היו יוצאים מהחורים בהמוניהם. בבוקר שובצו גם שאר החבר'ה לעבודה, אבל לפני כן נדרשנו לטפל בכל מיני עניינים בירוקרטיים. לפי החוק הסובייטי, עבודה במכרות מחייבת
113
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker