פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

הצמשל העודיה ריביסב

את הכבלים שלך לבד. ובאמת, מאותו יום לא עזרתי לו בדבר. פעם אחת הוא פגש את הבוס שלי, "אתה יודע, היהודי שלך יושב ימים שלמים ולא עושה כלום", השמיץ אותי. "אם הוא יושב ולא עושה כלום", ענה לו הבוס שלי, "אז אני יכול לישון בשקט". החיים במכרה היו קשים, והדאגה למשפחות הטריפה את הדעת. פעם אחת שובצנו יחד לאותה משמרת, כל החבר'ה היהודים מפולין. ישבנו ודיברנו על המצב. "מוישה, מה יהיה?" שאלו אותי, "מה יהיה הסוף איתנו? האם נזכה לצאת מפה יום אחד?" הם היו מיואשים, וניסיתי לעודד אותם כמיטב יכולתי. "חבר'ה, קודם כול, אסור להתייאש. יהודי, מטבעו, רגיל לקוות לימים טובים יותר. ופרט לכך, לסטלין יש כעת קשרים טובים עם בריטניה ועם ארצות הברית. אני בטוח שסופו של היטלר בוא יבוא. השאלה היא רק מתי זה יקרה, וכמה עוד אנשים ישלמו על כך בחייהם". גם לסיביר הרחוקה הגיעו ידיעות על הסתיימה 1943 החזית, והייתה לי סיבה לאופטימיות. בפברואר המערכה על סטלינגרד, והאבדות הכבדות שספגו גרמניה ובנות בריתה, היטו את הכף לטובת ברית המועצות. הצבא האדום, אף שגם הוא ספג אבדות כבדות בקרב, זכה בניצחון בעל משמעות החל 1943 אסטרטגית ומורלית, שסימן את תחילת הסוף. ביולי הצבא האדום להדוף בהדרגה את הצבא הגרמני מהשטחים שכבש בברית המועצות. "בדבר אחד אין לי ספק", הוספתי ואמרתי לחבר'ה, "שכשהמלחמה תיגמר, סטלין יהיה חייב לשחרר את כל נתיני פולין לשעבר". הם התעודדו קצת, "מהפה שלך לאוזן של אלוהים". בסופו של דבר כולנו זכינו לצאת משם, אבל זה ייקח עוד כמה שנים טובות.

115