פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

העיצפו תלופמ

היה, רק אחיות, והן גזרו במספריים את בגדי העבודה המלוכלכים שלי, ניגבו את פניי וידיי במטלית רטובה והשכיבו אותי במיטה. בסוף מאי אפילו בסיביר כבר נעים, אבל אני רעדתי מקור. "קר לי!" צעקתי. האחיות כיסו אותי בשמיכות רבות וקירבו את מיטתי לקיר על יד התנורים. הקור עדיין חדר לעצמות. בבוקר הגיעה הרופאה ובדקה אותי בעודי מתפתל מכאבים. בלי צילום רנטגן, בלי פיזיותרפיה, בלי משככי כאבים, בדקה ופסקה: "אתה צריך לשכב!" בצוהריים נתנו לי מעט תפוחי אדמה וקצת גזר, אבל לחם היה אפשר לקבל רק תמורת תלושים. אצל אימא רוסיה הרחמנייה אפילו בבתי החולים אין יוצאים מן הכלל. "איפה תלושי הלחם שלך?" שאלה האחות האחראית. "בחדר שלי", עניתי, "עם שאר החפצים. הרי הובהלתי לכאן בדחיפות בלי לקחת דבר". שלחו מישהו לחדרי, אבל בהיעדרי הספיקו לגנוב את כל חפציי, ונותרתי בלי בגדים, בלי כרטיסי מזון, ובלי הפרוטות שחסכתי בעמל רב. קרה לי נס, אחד החולים נפטר באותו לילה, ומכיוון שהתלוש היומי שלו נפדה לפני מותו, קיבלתי את מנת הלחם שלו. ביומיים הבאים לא קיבלתי בכלל לחם, עד ששלחו לי מהמכרה תלושים מיוחדים שנשמרו לנסיבות חריגות, ותמורתם היה אפשר לקבל מנה מופחתת, מאתיים או מאתיים וחמישים גרם לחם ליום. בחודש כבר חילקו 28־ בחודש, וב 20־ למזלי הפציעה קרתה ב את התלושים לחודש הבא, אז לא נאלצתי לרעוב ללחם הרבה זמן. בינתיים הסתפקתי בקצת מרק. כעבור כמה ימים הגיעה הרופאה לביקורת, וכשהעיפה בי מבט, נזפה באחות, "מה זה? למה הוא כל כך מלוכלך?" כשאושפזתי, פניי וידיי נוקו מעט, אבל גופי ושערי היו עדיין שחורים מפיח. "אי אפשר להכניס אותו לאמבטיה", הצטדקה האחות, "הכול

117