פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

העיצפו תלופמ

בה עד הפציעה. "שלום, מויסה, איך אתה מרגיש?" התעניין. "ככה ככה", עניתי לו בכנות. "יש לי בקשה אליך", המשיך, "החבר'ה הצעירים כאן, אתה מכיר אותם, הם לא יודעים לעבוד, רק לישון, לצאת להפסקות או להביא טופס מחלה. האם תוכל לעשות לי טובה ולחזור אלינו? לא תצטרך לעבוד קשה. הרי מספיק שאתה מסתכל על המכשירים, והם כבר עובדים. האם זה בסדר מצידך? אני לא רוצה ללחוץ עליך..." מה יכול להיות, חשבתי לעצמי, אנסה. המשמרת הראשונה עברה בסדר, השתדלתי לשבת כמה שיותר ולמעט בהליכה. בשעה שלוש, בתום המשמרת, נכנסתי לחדר ההלבשה, פשטתי מעליי את הבגדים המלוכלכים, ולפתע שמתי לב שאין איש בחדר. "מרוסה, איפה כולם?" שאלתי את האחראית על המלתחה. "מה, לא שמעת?" התפלאה, "יש אסיפה אצל מנהל המכרה. הוא אמר לי לשלוח לשם את כולם, את מי שמתחיל משמרת, ואת מי שסיים משמרת. הוא הורה לי לא לתת בגדים נקיים למי שסיימו משמרת, עליהם לגשת לאסיפה כמו שהם, בבגדיהם המלוכלכים". עקב מצבי, התעלמה מרוסה מההוראות ונתנה לי בגדים נקיים. נכנסתי להתרחץ, המים היו חמים, והחדר ריק לחלוטין, כיף גדול! כעבור כמה דקות נפתחה הדלת, והגבר הגבוה והאתלטי שהציץ פנימה היה לא אחר מאשר מורגצ'וב, מנהל המכרה הגוי. "מי נתן לך את הבגדים?" צרח, "ומי נתן לך אישור ללכת להתרחץ? אני תיכף מצלצל למסעדה שלא יתנו לך לאכול". שכחתי לרגע שאני נמצא בברית המועצות, והמילים נורו מפי: "אל תפחיד אותי, כבר הייתי מספיק מופחד בימי חיי". הוא לא ציפה לתשובה כזו, הוריד את הטון ואמר: "תגמור להתרחץ ותבוא לאסיפה". סיימתי להתרחץ בנחת, התנגבתי, התלבשתי, כרכתי את המגבת הרטובה מסביב לצווארי, והלכתי לאסיפה. חדרו של מנהל המכרה היה

119