פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

אפוף עשן סיגריות ומלא עד אפס מקום. לפחות מאתים איש הצטופפו שם, יושבים על הרצפה או עומדים מסביב דבוקים לקירות. לא הבנתי איך כולם הצליחו להיכנס פנימה. המנהל עמד על יד השולחן שלו ונאם בהתלהבות. כשראה אותי הפסיק את נאומו והצביע עליי, "הינה לכם דוגמא למשמעת. אמרנו שאף אחד לא הולך להתרחץ? אז הוא הולך להתרחץ!" הבלגתי. המנהל עבר לדבר על עניינים אחרים, אבל כששב והזכיר את האנשים שלא מקפידים על משמעת, הוצאתי מכיסי את טופס המחלה שלי, טופס ירוק ומוכר לכול, ונופפתי בו באוויר. "אני בכלל לא אמור להיות כאן", אמרתי ברוסית. "מאיזה עם אתה?" שאל המנהל, שקלט את מבטאי הזר. "אני עברי, יהודי", עניתי בגאווה. "נו, עכשיו הכול מובן", הכריז בנימת ניצחון. על הערה כזו כבר לא יכולתי להבליג. "מעניין איפה אני נמצא", הערתי בציניות, "בברית המועצות או בין סוכנים נאצים?" "מי סוכן נאצי?" שאל המנהל, שהתבלבל לרגע. "אתה!" עניתי לו בביטחון. ידעתי שסטלין החשדן מחפש באובססיביות אחר בוגדים ומרגלים גרמנים, והרשיתי לעצמי להפחיד אותו קצת. בשלב זה נחלץ להגנתי מנהל מחלקת הייצור, "רבותיי, אני קורא אתכם לסדר. מר דמבסקי עשה לי טובה וירד למכרה על פי בקשתי, אפילו שמבחינה רפואית עדיין אסור לו, הוא אחרי תאונה קשה. הוא עובד מצטיין, כל בכירי המחלקה שלי סומכים עליו ומתחננים שיעבוד במשמרת שלהם". בזה הסתיימה האסיפה. כשהתפזרנו ניגש אליי חבר מפלגה טטרי, בן לשבטי המונגולים הנודדים, וביקש ממני לא לעשות עסק ממה שקרה. הוא הבין שאני יכול להתלונן על דברי המנהל, שעלול לחטוף בשל כך עשר שנים בכלא. "כבר שכחתי", הרגעתי אותו. אבל דבר אחד לא יכולתי לשכוח. אחרי שהמנהל הכריז: "נו, עכשיו הכול

120