פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז
יסתננו גם אזרחים סובייטים. גם המחסור ברכבות, בלבוש ובציוד חיוני האט מאוד את קצב יציאת הפליטים. המשכנו לשמור על קשר עם איגוד הפטריוטים הפולנים, שתמך בנו וסיפק לנו נעליים וסוודרים, דברים שהיו שווים אז הון תועפות. בתחילת פשטה שמועה שמחלקים אישורים, נסענו לתחנת 1946 מרץ המשטרה ונעמדנו בתור. בידיים רועדות קיבלנו לידינו את התעודות הפולניות, ובתמורה נדרשנו למסור את כל המסמכים הסובייטים. גם על הפנקס הצבאי שלי לא ויתרו, לקחו הכול. כשחזרנו למפעל, פגשנו את שפיגל החשמלאי. "מה השמחה?" שאל כשראה אותנו נכנסים בצעדי דילוג. הוצאנו מכיסינו את התעודות הפולניות ונופפנו בהן מולו. "מה דעתך על זה? אנחנו כבר לא אזרחים סובייטים אלא אזרחי פולין. החוק הסובייטי כבר לא חל עלינו, ואנחנו מצפצפים על העבודה!" היה בכך משהו סמלי. שפיגל היה האדם הראשון שפגשתי כשהגעתי לסיביר, שלוש וחצי שנים קודם לכן, והאדם הראשון שזוכה לשמוע ממני שאני עוזב את סיביר. המשכנו למשרדו של מנהל המפעל. אחרי שמילאנו טופסי בקשה, נכנסנו יחד לחדרו והנחנו את ארבעת הטפסים על שולחנו. "אנחנו מבקשים לעשות גמר חשבון ולקבל מכתב שחרור", אמרנו, מנסים שלא להפגין את שמחתנו יתר על המידה. "מה פתאום? לא קיבלתי שום מסמך, אתם חייבים להמשיך לעבוד". ניסינו להסביר לו שאנחנו כבר לא אזרחי רוסיה, והוא ניסה להסביר לנו שלטובתנו, כדאי לנו מאוד לחזור לעבודה. לא נבהלנו, האמנו שיהיה בסדר, שלבסוף הוא יתרצה וייתן את חתימתו. בימים הבאים המשכנו ללכת למסעדה ולמסור את תלושי המזון, כאילו כלום. שפיגל היקר התרוצץ בינינו לבין ההנהלה, בהתחלה ניסה לדבר על ליבנו, "חבר'ה, אם לא תחזרו לעבודה, יכניסו אתכם לבית הסוהר"; אחר
132
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker