פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

תוארת הל אלו םולש

כך עדכן אותנו שטלפנו מהמפעל העירה לדווח על הסרבנות שלנו; ולבסוף, כעבור שלושה ימים, בדיוק כשחזרנו מארוחת הצוהריים, ראינו אותו רץ לקראתנו נרגש, "הוי, חבר'ה, יש לכם מזל גדול, כבר התכוונו לעצור אתכם, אבל לפני חצי שעה טלפנו למפעל והורו לשחרר אתכם". בכל כדור הארץ לא היה אדם שמח כמונו. המלחמה הסתיימה לפני כמעט שנה, וסוף סוף הצלחנו להשתחרר מסטלין. עדיין לא ידענו מה מצפה לנו בפולין, אבל עצם היציאה מסיביר, מהמכרות, הייתה דבר גדול. רוסים רבים נעצו בנו מבטי קנאה. מרגע שקיבל הוראה לשחרר אותנו, שינה מנהל המפעל את פרצופו והתחיל להתייחס אלינו כאל דיפלומטים מכובדים. הוא נתן לנו תלושים למסעדה וגם צידה לדרך: תלושים של 'מנה יבשה' ותלושי לחם מיוחדים לנסיעות. הלכנו למחסן לקחת את המזון, ומכיוון שהמחסנאי לא היה, חיכינו לו בחצר. "את מי אתם מחפשים?" שאל אותנו ברוסית אדם מבוגר בעל מראה יהודי. "את המחסנאי". "בשביל מה?" הוסיף ושאל. "בשביל לקבל מצרכים, אנחנו נוסעים מפה". "לאן אתם נוסעים?" התעניין. "לפולין", ענינו בקצרה. "אההה", אמר, הפטיר קללה בפולנית ועבר ליידיש. "מאיזה ערים אתם?" שאל, והשיחה התגלגלה על דא ועל הא, עד שהגיעה האמירה המפתיעה: "אתם לא נוסעים לפולין! אף אחד לא נשאר בפולין, אין לכם מה לחפש שם, תמשיכו למקום שהרצל אמר עליו: 'אם תרצו אין זו אגדה'". היינו בהלם, לא ידענו איך להגיב. אנחנו בסיביר, עידן סטלין, אולי הוא עושה לנו פרובוקציה? אולי הוא מנסה למשוך אותנו בלשון? והוא המשיך: "תראו, אני למדתי בישיבה בווילנה, סיימתי לימודי משפטים באוניברסיטת מוסקבה, ולבסוף נפלתי בידי הגויים הללו. משני הבנים שנולדו לי, האחד נפל בגיל עשרים

133