פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

'דוחיא' ץוביקב

למטה וראיתי נערה יפה כבת שש־עשרה אוחזת בסולם ומחייכת אליי במבוכה. ירדתי ולחצתי את ידה. "נעים מאוד", הציגה את עצמה, "שמי שיינדל". הבטתי בעיניה הכחולות ולא העזתי לומר לה שכשמה כן היא (המילה 'שיינדל' ביידיש פירושה יָפָה). שיינדל הייתה צעירה ממני בארבע־עשרה שנה, אולם מצאנו שפה משותפת, ומערב לערב הקשר בינינו הלך והתהדק. לא יצאנו לטייל לאור הירח, איש לא העז לצאת מפתח הקיבוץ אחרי רדת החשיכה. הסביבה הייתה עוינת, ובחוץ הסתובבו כנופיות, שלעיתים התדפקו על הדלת. בדירה היה נשק ברישיון, וקיווינו שלא נצטרך להשתמש בו. בוקר אחד, כשיצאתי לעבודה ראיתי מחזה מחמם לב: קבוצת ילדים יהודים הולכים לגן בליווי הגננת. "תראי, תראי", אמרה פולנייה חמוצה אחת לחברתה, "יש עוד ילדים יהודים". הן חשבו, אולי קיוו, שכולם נרצחו. האנטישמיות לא פסה מפולין. כעבור כמה ימים אירע פוגרום קיילצה, שזעזע ,1946 ביולי 4־ את יהודי פולין ואת העולם כולו. ביום שזה קרה, ה לא הייתי בקיבוץ אלא בלודז' בביקור אצל יצחק.

141