פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

סיפורו של משה — הכבושה לנמל חיפה ' מלודז

על המסילה, ולמזלי, הנהג הספיק לעצור בדיוק בזמן. הוא ירד מהקטר בצעקות רמות, ומכיוון שהייתי קטן וזריז, והוא ז'לוב וכבד, הצלחתי לברוח מתחת ידו, שמח על הכסף הקל שהרווחתי. למחרת בבוקר באמצע השיעור נכנס המנהל לכיתה: "מוישה דמבסקי, החוצה!" נכנסנו למשרדו, ובלי לומר מילה, טראח, סטר על לחיי, וטראח, על הלחי השנייה. "מה אתה חושב לעצמך, שאף אחד לא יודע? שאף אחד לא ראה?" התברר שאחד משכנינו עבר במקרה ברחוב, ראה את ההצגה שעשיתי, ומכיוון שלא רצה לצער את הוריי, הלך למנהל בית הספר וסיפר לו את הסיפור. ב'פסטרנק' כבר הייתי ילד טוב ירושלים. בית הספר לא אכזב. בכל יום למדנו ארבע שעות של לימודי חול, כולל ביום שישי, ובשאר השעות לימודי קודש. ההבדל היה עצום; כעת למדתי חשבון, מדעים, היסטוריה וגיאוגרפיה, וגם שלוש שפות: פולנית, עברית וגרמנית (בבית הספר של אגודת ישראל לימדו רק פולנית, מקצוע חובה בפולין). שיעורי העשרה, כגון מוזיקה, אומנות וספורט, לא נכללו משום מה בתוכנית הלימודים. ספגתי הרבה בשיעורים, והייתי כבּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה. למזלי, כל מוריי היו מצוינים, מסורים לתלמידיהם, ומכולם אני זוכר במיוחד את המורה לחשבון, שהיה ממוצא צ'כי, אדם קפדן ומחמיר, שאסור היה להוציא הגה בשיעוריו, אבל מורה בחסד. סיימתי את בית הספר בהצלחה, והייתי גאה מאוד בתעודה היפה שקיבלתי. מה הלאה? הייתי בן ארבע־עשרה לערך, ועל תיכון לא העזתי אפילו לחלום. בלודז' היו כמה תיכונים יהודיים, אך שכר הלימוד בהם היה גבוה מאוד, ורק בנים למשפחות מבוססות זכו ללמוד בהם. ואף על פי כן, לא רציתי להפסיק ללמוד. בעצת המורה לחשבון החלטתי לבדוק בית ספר מקצועי יהודי, שהציע תוכנית של לימודי ערב במחיר זול יחסית. הלכתי לשם ובידי מכתב

16