פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

או בת אל המשו ץראה תא הארת דגנמ יכ

הביקורת בצעדים בטוחים, כשאני מחזיק את הנעליים בידיי. ', שם 68 בשלב הבא הסיעו אותנו למחנה מעצר בשם 'מחנה חילקו אותנו לאוהלים, ונתנו לנו שמיכות. המחנה היה מוקף גדר, שלכל אורכה היו מגדלי שמירה, ובכל אחד מהם חייל בריטי חמוש ברובה. בראש כל מגדל היה פרוז'קטור, שבלילות האיר את הגדר וסביבתה כדי לסכל בריחות. המחנה היה נראה כמו מחנה ריכוז, ולחלק מהעצורים החוויה הייתה קשה מאוד. לא עבדנו במחנה, ואת הזמן הפנוי ניצלתי לקריאה. מהארץ הגיעו אלינו עיתונים וספרים, וגם מתנדבים שנתנו הרצאות וקורסים במגוון נושאים, החל במלאכה ומוזיקה וכלה בעברית, יהדות ולימודי ארץ ישראל. לכאורה היינו כולנו באותה סירה, אבל הפילוג בין 'ההגנה' לאצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל) הורגש היטב גם בקפריסין. בכל מקום נשמעו ויכוחים, האם יש לנקוט במאבק אלים נגד הבריטים או לשתף עימם פעולה. ההגנה חייבה את הצעירים מתחת לגיל עשרים וחמש להשתתף באימוני קרב, כדי שיוכלו בבוא העת להגן על מדינת ישראל. שמחנו לשמוע על החלטת האו"ם בדבר 1947 בכ"ט בנובמבר סיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. עשרה ימים לפני ההצבעה באו"ם ביקר אצלנו משה קול (אז, קולודני), חבר הנהלת הסוכנות היהודית ולימים שר בממשלה. אחרי הצוהריים הוא נתן הרצאה לכולם, ובערב בא אלינו לאוהל לשיחה פרטית. החבר'ה התחלקו לאוהלים על פי שיוך תנועתי, והקיבוץ שלנו, איחוד, היה קשור לתנועה הפרוגרסיבית, שקול היה מתומכיה. "תשאלו אותי מה שאתם רוצים, ואענה", הציע לנו. אחד מהחבר'ה הראה לו עיתון, ובו מפת החלוקה המוצעת, וביקש: "מר קול, אתה מגיע מהארץ, אתה יודע טוב מאיתנו. איך אפשר לחיות עם כאלו גבולות?" קול ענה בכנות: "חבר'ה, אתם

167