פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

רבד תירחא

רכשו השניים דירת שני חדרים בחולון, בקומה השנייה של בית .58 דירות ברחוב חנקין מספר לאחר שחרורו מהצבא, חיפש משה עבודה בתחומי המומחיות שלו. הפרויקט הראשון שלו היה לתקן משאבה בתחנת דלק צבאית. משם עבר לעבוד בבית חרושת לגרביים, שהיה בבעלותו של יוצא לודז' בשם משה בלייוייס. אומנם חלפו יותר מעשר שנים מאז שמשה ראה מכונות סריגה, אך תוך שעה נכנס לעניינים. המשכורת שהוצעה לו הייתה לירה אחת ושמונים אגורות. לאחר שהתמקח, הועלתה המשכורת לשתי לירות שלמות פלוס חמישים אחוז מדמי הנסיעה באוטובוס. זו הייתה תקופת הצנע, והמצב במשק היה קשה. קצבת החוטים החודשית שקיבל בית החרושת, הספיקה בקושי לשבוע. המנהל גירד קצת חוטים מפה משם, אולם גם אלו נגמרו מהר. משה לא היה מוכן להרוויח משכורת בלי לעבוד, והבין שעליו למצוא עבודה חדשה. הוא כבר היה ונקרא על שם אביה 1951 מטופל בבן קטן, יהודה, שנולד בשנת של יפה. זמן מה עבד משה אצל קבלן האינסטלציה ברוך פרויד, מכר של סוניה, שעלה איתה ארצה באותה אונייה. הוא לא אהב את העבודה, וביקש לחפש משהו מתאים יותר לכישוריו. יפה עבדה אז כמטפלת בביתו של יוסי פקר, הבעלים של 'פקר פלדה', ובתיווכו התקבל משה לתפקיד מסגר בחברת 'צינורות המזרח נולד בנם השני של 1956 התיכון'. שם יעבוד שנים רבות. בשנת יפה ומשה, חיים, הקרוי על שם אביו של משה. כדי לפרנס את המשפחה הצעירה עבד משה בשתי משרות, בבקרים במפעל הצינורות, ובערבים בעבודות שרברבות פרטיות. הוא חי בצניעות, וכמי שידע רעב, טען תמיד שפרוסת לחם וכוס קפה הם ארוחה לכל דבר. הוא הסתפק בדירה הקטנה ברחוב חנקין, אך לא עמד בדרכה של יפה, שרצתה לשפר דיור ויזמה מעברי דירה לרחוב

171