פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

העשה וצל ם יעמשנ

האווירית הייתה משותקת, ומטוסי הגרמנים הטילו את פצצותיהם באין מפריע. רעם המטוסים ושריקות הפגזים נעשו למוזיקת רקע קבועה, מחרישת אוזניים, מורטת עצבים. גם הרעב הפך לשגרה. החנויות נותרו סגורות, ואפילו השכן החנווני, שבחנותו היה מלאי של אורז, קמח וסוכר, לא הסכים למכור. הוא העדיף לשמור את הסחורה לעצמו, כי מי יודע מה ילד יום. במאפיות היה עדיין לחם, אבל מי היה יכול להגיע אליו? המלאי היה קטן והביקוש גדול. אחותו של שלמה הכירה מישהו שעבד במאפייה, והיא נדברה איתו שאם וכאשר תהיה תקווה ללחם, הוא יודיע לה על כך מראש. ואכן, יום אחד היא קיבלה הודעה מוקדמת, יצאה השכם בבוקר עם אחד מאחיה, והם חזרו עם שתי כיכרות לחם. מרדכי חילק את הלחם שווה בשווה בין כל דרי הבית, שתים־עשרה נפשות כולל יחזקאל ואני. אחרי שבוע או עשרה ימים שלא אכלנו, זו הייתה חגיגה גדולה. יום ממוזל אחר הצלחנו להשיג מעט אורז. רק מאכל אחד היה בעיר בשפע — מלפפונים חמוצים. אלא שהחמוצים הצמיאו מאוד והגבירו את התיאבון, אנשים חלו מכך, והחמוצים נשארו מיותמים, ללא דורש. באחד הימים, אחרי שברובע שלנו נואשתי מלהשיג לחם, ), רחוב הקניות Nalewki החלטתי לנסות את מזלי ברחוב נאלבקי ( הראשי של הרובע היהודי. מאפייה פתוחה לא מצאתי, אך בזכות האזעקה שהבריחה אותי למרתף אחד הבתים, מצאתי שם את נחום וילנר, הבוס שלי. השמחה הייתה גדולה. "נחום, אולי יש לך קצת כסף בשבילי? אין לי גרוש". הוא הוציא מכיסו עשרים או שלושים זלוטי ונתן לי. כשאין אוכל, הכסף חסר ערך. כשחזרתי, נתתי עשרה זלוטי לבעל הבית, השתתפות בדמי אחזקתנו. למען האמת, רצינו כבר לחזור הביתה, ופעמיים ניסינו להיפרד, אך מארחינו לא נתנו לנו ללכת. ראש השנה הגיע, וביום השני של

41