פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה
העשה וצל ם יעמשנ
תאנים מיובשות. חיילים אחרים רדפו אחריו, והוא נפל, התאנים התפזרו לכל עבר, ואנשים התנפלו עליהן כמו חיות טרף, התקוטטו זה עם זה על כל תאנה. לא האשמתי אותם, הם לא אכלו ימים ארוכים, הם ומשפחותיהם. הסתובבנו בשוק כשעתיים, וחזרנו 'הביתה' — לדירת הקרקע הנטושה שהפכה לקומונה. "מה אנחנו עושים פה?" התייעצתי בלחש עם יחזקאל, "למה אנחנו לא חוזרים הביתה?" פנינו שוב לאביו של שלמה, בפעם השלישית, ובעצה אחת איתו החלטנו לחכות עוד יום יומיים, לראות מה קורה. למחרת, יום חמישי, חג סוכות ראשון, הייתה שמחה גדולה במשפחה — אחותו של שלמה הצליחה להשיג חלה או שתיים. המתנתי עוד יום, ובשישי בבוקר, כשאביו של שלמה חזר מהתפילה, ניגשתי ואמרתי לו: "רב מרדכי, אנחנו חוזרים הביתה". רציתי להוסיף עוד כמה מילים, אבל הדמעות חנקו את גרוני. "שום דבר", היסה אותי ושם את ידו על פי, "שום מילה אני לא רוצה לשמוע. מטרתכם עכשיו היא להגיע בשלום ללודז', להורים שלכם". ואז הוסיף ואמר: "יש לי רק בקשה אחת. יש לי משפחה בלודז', שמם וכתובתם כך וכך. אחרי שתגיעו ותנוחו, תיגשו אליהם בבקשה למסור דרישת שלום מאיתנו, למסור שאנחנו בסדר". אשתו ניגשה אליי, אחזה בכפות ידיי והניחה בהן כמה קוביות סוכר צרורות בנייר עיתון. אין לי מושג מאין השיגה זאת, זה היה ממש אוצר.
45
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker