פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

'זדולל ,התי בה הרז ח

כשחזרנו למגרש מצאנו ברז ושטפנו את הגזרים משאריות הבוץ. השמש שקעה, והשבת נכנסה. התיישבנו ואכלנו כמה מהגזרים, איש איש ומחשבותיו. זה לא היה מרק העוף של אימא, עם עיגולי הגזר הכתומים ובועיות השומן הזהובות הצפות מלמעלה, אבל זה היה משביע. כמה אנשים הדליקו מדורות כדי להתחמם. מרחוק הבהבו הלהבות כמו נרות שבת. ישבנו ערים ודרוכים. כשהבוקר האיר, המשכתי לתור בעיניי אחר מכרים. בין הפרצופים הזרים התבלט לפתע פרצוף אחד מוכר — בחור פולני נחמד שהיה מתלמד בבית החרושת שבו עבדתי. ניגשתי אליו, וסיכמתי איתו שהראשון מאיתנו שיגיע ללודז', ידווח על כך שפגש את האחר. נתתי לו כמה גזרים, והוא זלל אותם בתיאבון. כעבור זמן מה התחילו האנשים לזוז, והבנתי שהגרמנים נתנו אישור לעבור. התקדמנו לאט, גוש אנשים אמורפי שהתנקז למחסום הגרמני ויצא ממנו בטור ישר המסודר בשלשות. כאלו הם הגרמנים — סדר חייב להיות. בצירוף מקרים, היום שבו עזבנו את ורשה היה היום שהצבא הגרמני נכנס בשעריה. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי קרוב כל כך לחיילים הגרמנים. התבוננתי בהם בסקרנות, ברובים ארוכי הקנה, במדים המגוהצים למשעי והמהודקים בחגורה למותניים, במגפיים המצוחצחים, בקסדה הגולשת עד לעיניים. צעדנו בטור ארוך. הרגליים נכנסו לקצב, צעדו באוטומט כאילו יש להן חיים משל עצמן. דהירות הסוס מימין קטעו את מחשבותיי והבהירו לי שאנחנו לא חופשיים. לאורך השיירה, שלימים יתברר איש, פטרלו כמה חיילים, הלוך ושוב, 13,000־ לי שהוצעדו בה כ חלקם רכובים על סוסים, וחלקם על אופנועים עם סירה. אותו חודש ספטמבר היה חם ויבש, והשמש קפחה על ראשינו בלי הגענו לתחנת הרכבת של פרושקוב 11:00 רחמים. בסביבות ), עיירת תעשייה הממוקמת כשבעה־עשר ק"מ מדרום Pruszków (

47