פרוייקט סיפור חיים - מלודז ' הכבושה לנמל חיפה - סיפורו של משה

החר ז מ — יללכ ה ןוויכה

לשם עבר שבוע, ועבודה לא נראתה באופק. "מה לעשות?" כתבתי ליצחק ברגע של חולשה, "ככה אני לא יכול להמשיך, אם אין כאן כלום, אחזור להורים". כעבור כמה ימים הגיעה תשובתו בדואר: "לחזור להורים זה לא בא בחשבון! אין לך למה לחזור, אתה רק מסכן את עצמך. בוא אלינו ללחווא, ונחשוב ביחד מה לעשות". החלטתי לקבל את עצתו של אחי הבכור. נפרדתי בחיבוק מבאווניק, בילינו יחד שבועיים ימים, ומי יודע מתי נשוב וניפגש. קניתי כרטיס לרכבת היוצאת מביאליסטוק, ואף ששילמתי מחיר מלא, הייתי צריך להשתמש בכוח הזרוע על מנת לעלות עליה. הנסיעה נמשכה כל הלילה, והחלפנו רכבות פעמיים או שלוש. "לאן הגענו?" שאלתי בבוקר, הלום שינה, כשהרכבת נעצרה. "זו התחנה הסופית, אתה צריך לרדת". ירדתי, לא היה לי שום מושג איפה אני נמצא. "אני צריך להגיע ללחווא, איך עושים זאת?" שאלתי את אחד מעובדי הרכבת. "מפה אתה יכול להגיע )", הסביר לי, "שם כבר תשאל". Baranowicze עד ברנוביץ' ( הנסיעה לברנוביץ' הייתה נעימה יותר, והרכבת צפופה פחות. הגעתי לברנוביץ' בסביבות חמש או שש לפנות ערב, ודבר ראשון התפנקתי במרק טוב באחת המסעדות. "איך אני מגיע ללחווא?" ,") Łuniniec שאלתי את המקומיים. "מכאן יש רכבת ללוניניץ ( הסבירו לי, "אך היא יוצאת רק לפנות בוקר". כדי להעביר את הזמן פטפטתי עם החבר'ה היהודים שחיכו בתחנה, חבורה עליזה של שבעה או שמונה בחורים. "כמה עולה כרטיס?" שאלתי אותם בטבעיות. "השתגעת?" הביטו בי בפליאה, "אנחנו פליטים, מה פתאום שנשלם בשביל כרטיס? בוא איתנו ותראה איך מסתדרים". הרכבת הגיעה, ובפתח עמד הכרטיסן. אחד החבר'ה הגיש לו כרטיס, וכל היתר נכנסו בגניבה מסביב. באמצע הדרך בדק הכרטיסן את הכרטיסים וקלט מה עוללנו. הוא הושיב אותנו יחד,

65