מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה 2013 פברואר | שבט תשע"ג | 5 גיליון נקודת מפגש

עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה נקודת מפגש התעללות בין קטינים - היבטים של טיפול, משפט ומחקר

2013 פברואר | אדר תשע"ג | 5 גיליון

תוכן העניינים

דבר העורכות

3

ילד אסור, ילד מותר? על קטינים פוגעים מינית

4

ירדן יצחקי חברות וזוגיות ללא אלימות 10 סיגל אוסטר קנב "תקשורת אסורה": אלימות בין קטינים בראי התקשורת - זכות הציבור לדעת 13 מול טובתם של הקטינים שירלי בן שלמה לעולם לא נקרא לנער "עבריין" אלא "קטין שביצע התנהגות מנוגדת לחוק" 16 שירה אברהמי "לבד מול כולם": תופעת הדחייה החברתית - חרם - בקרב ילדים בבתי ספר 19 איה אלמוג זקן, יסמין וילר פגיעה מקוונת: בריונות ברשת האינטרנט 23 איילת נועם רוזנטל חכם, רשע, תם או שאינו יודע לשאול? התנהגות מינית פוגענית בקרב ילדים 25 ובני נוער עם מוגבלות יפעת קליין אני אמא של אדם לנזה 27 תרגום: טליה חסין

מדורים

מיניות של הילד ואחריותו של המבוגר דוד בנאי ילדים פוגעים מינית: תיאור מקרה

29

מפגש טיפולי

39

ד"ר טליה אתגר נוער עובר חוק בראי החקיקה

42

מפגש משפטי

עו"ד כרמית פולק כהן פסק דין תקדימי - מדיניות הענישה ביחס לקטינים

45

עו"ד כרמית פולק כהן הוסטל חברותא

מפגש בשטח

46

מיקי מלר סקירת מאמר - ילדות פוגעות מינית: הערכה וסוגיות טיפוליות

מפגש מחקרי

48

איה אלמוג זקן

קטינים פוגעים מינית: סקירת ספרות

50

איילת נועם רוזנטל

מפגש ספרותי

מפגש ספרותי

53

טליה חסין

נקודת מפגש עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה

5 גיליון אלימות בין קטינים-היבטים של טיפול, משפט ומחקר צוות המערכת

- יו"ר המערכת, מכון חרוב גב' נעמי גוטמן - עורכת ראשית, מכון חרוב פרופ' ענת זעירא - מזכירת המערכת, מכון חרוב גב' ציפי ברמן , אוניברסיטת בר-אילן ד"ר שירלי בן-שלמה , משרד המשפטים עו"ד טל ויסמן-בן-שחר

, מכון מאיירס-ברוקדייל גב' טליה חסין , משרד הבריאות גב' זוהר לביא-סהר , משרד הרווחה והשירותים החברתיים גב' חוה לוי , המחלקה לשירותים חברתיים, מודיעין עילית גב' מיקי מילר , משרד החינוך גב' הילה סגל : ורדה בן-יוסף עריכת לשון : סטודיו אמיתי עיצוב גרפי והפקה 91905 : מכון חרוב, קמפוס הר הצופים, ירושלים כתובת המערכת

077-5150304 , פקס 077-5150302 ' טל www . haruv . org . il tzipi@haruv . org . il

נקודת מפגש

2

דבר העורכות

מקצוע והורים חוטאים לא פעם בפרשנות המוטעית שלהם להתנהגות מינית בילדות. במאמר הוא גם מחדד את ההבדלים בין התנהגות מינית של ילדים לזו של מבוגרים וקורא למבוגרים האחראים לתמוך במיניות הילדית הבריאה ולעמוד על המשמר לנוכח התפתחות מינית בעייתית. אלימות בין קטינים באה לידי ביטוי גם בהתעללות רגשית. אחד הביטויים החמורים - ולמרבה הצער, השכיחים - הוא תופעת החרם. ילד או ילדה שאחרים מנדים אותם, לרוב בלי כל סיבה נראית לעין, חווים דחייה חברתית שפוצעת את נפשם. איה אלמוג-זקן ויסמין וילר מביאות בנושא זה שתי פרספקטיביות משלימות. האחת מציגה את תכניות הטיפול של משרד החינוך והשנייה מביאה את נקודת מבטם הייחודית של ילדים שחווים חרם בסביבתם החברתית. יש לקוות שהמשנה הסדורה שמשרד החינוך מציג מחלחלת לרמת העשייה בשטח כדי לצמצם את ממדי התופעה ולהתמודד אתה בשלבים מוקדמים - בטרם ייגרם לילדים נזק עמוק וארוך טווח. אלימות בין ילדים לובשת צורות חדשות. בשנים האחרונות - עם התגברות השימוש בתקשורת אלקטרונית לסוגיה וברשתות חברתיות כדוגמת פייסבוק - מצאה האלימות עוד נתיב לעולמם של ילדים. אלימות בין קטינים או כלפיהם מגיעה עתה אל הילד בתוך "ביתו-מבצרו". התקשורת הפתוחה, המאפשרת ניצול של האמצעים הטכנולוגיים לפגיעה בקטינים, היא ערוץ נוסף לפגיעה מינית ולדחייה חברתית. בכתבה "בריונות ברשת" אנו מפנים זרקור לעבר התופעה וההתמודדות עִמה. לצד הקורבנות נפגעי האלימות, יש גם מי שפוגע. מערכת החוק במדינת ישראל נותנת משקל של ממש לשיקומם של צעירים עוברי חוק. נקודת המבט של המחוקק מובאת במאמרה של עו"ד כרמית

של נקודת מפגש מוקדש 5 גיליון מספר לאלימות בין קטינים. סוג זה של אלימות חוצה יבשות, גבולות ומעמדות. זו בעיה כאובה, יש לה ביטויים רבים והיא רעה חולה בכל מערכת. רישומה קשה, והוא מותיר אותות וכאב לאורך זמן. גיליון זה מבקש לחשוף לפני הקוראים את התופעה הזאת על שלל היבטיה, מזוויות ראייה שונות: אנשי המקצוע, הילדים, המחוקק, המחקר והספרות. אלימות בין קטינים, כאלימות של מבוגרים כלפי ילדים, מתבטאת בצורות שונות: אלימות מינית, רגשית ופיזית. אלימות מינית בין ילדים היא התופעה המוכרת יותר לציבור הרחב. הגבול הדק שבין התנהגות מינית נורמטיבית בין קטינים לבין התנהגות מינית בעייתית לא תמיד ברור, ויש להתמודד עם מורכבות זו בזהירות וברגישות. מאמרה של ירדן יצחקי סוקר את התופעה, את דרכי ההתמודדות של אנשי מקצועות הטיפול עִמה, את המחקר ואת המדיניות כלפי ילדים פוגעים מינית. אלימות מינית בין קטינים זוכה לסיקור תקשורתי נרחב בכל פעם שמתרחש אירוע אלימות מינית חריף, כגון אונס קבוצתי. במקרים כאלה התקשורת, שמחפשת פרטים דרמטיים וסנסציוניים, גורמת לקורבנות לא פעם נזק ופגיעה משנית, חמורים לא פחות מהפגיעה הראשונית. מאמרה של שירלי בן-שלמה מציג את הדילמות המתעוררות בין זכות הציבור לדעת לבין זכותם של קטינים נפגעי אלימות מינית לשיקום ולהגנה. בנושא של פגיעה מינית בין ילדים בחרנו להביא את מאמרו של דוד בנאי, העוסק בממדים השונים של התנהגות מינית בין ילדים. המאמר, המתבסס על גישתו של פרויד, מדגיש את הצורך להבין את ההתנהגות המינית של הילדים - על הרצף של התנהגות נורמטיבית - פוגענית- בהקשר של התפתחותם. לטענתו, אנשי

נעמי גוטמן

פרופ' ענת זעירא

פולק כהן. הזרוע המאבחנת את סיכויי השיקום ובונה את תכניות הטיפול עבורם היא זו של שירותי המבחן לנוער. הריאיון עם אפי ברוור מאיר את שירות המבחן לנוער, את קצין המבחן לנוער ואת תפקידם החשוב בהחזרה למוטב של בני נוער שפגעו באחרים. לילדים ובני נוער עם מוגבלויות יש צרכים מיוחדים בכל תחומי החיים, ובהם גם אלה הקשורים לאלימות. יפעת קליין מדווחת על כנס שהתקיים ביוזמתם של גורמים רבים, ובהם מכון חרוב, אשלים מיסודו של ג'וינט ישראל ומשרד הרווחה. הכנס ביקש לעורר את מודעות אנשי הציבור למורכבות הטיפול בילדים (ובבוגרים) עם מוגבלות בעלי התנהגות פוגענית. קצרה היריעה מלהקיף את מכלול הנושאים והתכנים הנוגעים באלימות בין קטינים במסגרת גיליון זה. אם הצלחנו להאיר ולחדד לקוראינו, אנשי המקצוע העומדים בקשר עם הילדים, את מאפייניה השונים של התופעה, ולסייע להם להיות “המבוגר האחראי” שנרתם לביטחונם הפיזי והרגשי של הילדים הפגועים - דיינו. לצוות המערכת מצטרפת גב’ ציפי ברמן, מזכירת המערכת. התגייסותה ואותות עבודתה הברוכים ניכרים כבר בגיליון זה.

בברכה,

נעמי גוטמן יו"ר המערכת

פרופ' ענת זעירא

עורכת ראשית

3

נקודת מפגש

ילד אסור, ילד מותר? על קטינים פוגעים מינית ירדן יצחקי

הקטינים התוקפים ממעגל העבריינות, וחובה עלינו, כחברה, לעשות את המרב כדי למנוע אלימות זו. המרכז פועל בכמה רבדים: טיפול באוכלוסיות יעד שונות, ייעוץ והכוונה, הסברה והגברת המודעות ד”ר טליה אתגר מעמותת עלם, לתופעה. חלוצה בארץ בתחום של ילדים פוגעים מינית, עוסקת באבחון, בטיפול, בהכשרה, בהדרכה וביוזמות שונות הנוגעות לנושא. ד”ר אתגר מרחיבה על פעילותה הייחודית “עמותת עלם מטפלת של העמותה: בקטינים שיש להם התנהגות מינית תוקפת בכל הגילים ובכל המסגרות. אנחנו 12 חלוצים בטיפול בילדים מתחת לגיל - גיל האחריות הפלילית. נוסף על כך, ומעלה 12 אנחנו מטפלים בילדים בני שאינם נתונים בהליך פלילי, כלומר שאין 15 בעניינם תלונה במשטרה, ומפעילים קבוצות טיפוליות המיועדות לילדים שנתונים בהליך פלילי בכלא, בשיתוף עם בתי הסוהר. כמו כן המרכז מפעיל ‘קו חם’ - לתמיכה וייעוץ טלפוני – המאפשר לציבור הרחב לבחון התנהגויות מיניות חריגות באופן דיסקרטי ובעזרת אנשי מקצוע. בקו החם עובדים לפי שיטת הרמזור”. “אור צהוב מעורר ד”ר אתגר מסבירה: דאגה, אך אין מספיק מידע; כאשר יש אור אדום עלינו לטפל מיד, ואור ירוק מסמל שהכול בסדר. אפשר להתקשר בלי להזדהות ולקבל מענה מאנשים שעברו הכשרה מיוחדת. זה נושא שצריך לדבר מדגישה ד”ר עליו, וכל שאלה לגיטימית”, “אם אמא מתקשרת, כנראה יש לה אתגר. סיבה לדאגה”.

בין קטינים לבין התנהגות מינית בעייתית לא תמיד ברור, ויש להתמודד עם מורכבות זו בזהירות וברגישות.

רקע ואבחנה "לפקוח עיניים"

אוכלוסיית הקטינים הפוגעים מינית נחלקת לשתי קבוצות גיל עיקריות: ילדים , שהוא גיל האחריות הפלילית 12 מעל גיל הנהוג בשיטת המשפט בישראל, וילדים . קטינים תוקפים 12 שטרם מלאו להם מינית שהאחריות הפלילית חלה עליהם והם נשפטים על-פי חוק הנוער עלולים להיות מורשעים, לשהות במעון נעול או להיות נתונים לפיקוחו של קצין מבחן לנוער ואף לשאת עונש מאסר במקרים חמורים. הטיפול בילדים תוקפים מינית שהאחריות הפלילית אינה חלה עליהם מפאת גילם מסור בידי מערכת הרווחה. זו עשויה להפנותם לטיפול, והשאיפה היא להגיע לידי הסכמה עם ההורים על הצורך בטיפול ולשיתוף פעולה עמם. כיום אין מטעם המדינה מרכזים לטיפול בילדים פוגעים מינית שטרם מלאו , והדרך היחידה לטפל בהם היא 12 להם במסגרת מרכזים המופעלים על-ידי עמותות שונות. המרכז למניעה ולטיפול באלימות מינית הוקם ביוזמת עלם – עמותה בקרב ילדים למען נוער במצבי סיכון ומצוקה, ובשיתוף משרד החינוך ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים, כדי לסייע לחברה הישראלית להתמודד עם אלימות מינית בקרב ילדים. פועל מתוך ביטחון שאפשר המרכז לעצור את האלימות המינית ולהוציא את

ד"ר טליה אתגר

על אלימות מינית מרבים לשמוע וממעטים לדבר, אולי בשל הנטייה להכחיש את התופעה או להדחיקה. תקיפה מינית נתפסת בעיני רובנו כעבירה חמורה ביותר, כמעשה בלתי נסלח המעורר סלידה וכעס, בייחוד כאשר מדובר בפגיעה מינית בקטינים. אבל איך נתפוס מעשה כזה כאשר התוקף עצמו הוא קטין? מספרן ההולך וגדל של הפגיעות המיניות על-ידי קטינים מעלה סוגיות אתיות, משפטיות, חברתיות וטיפוליות. ועולה השאלה - מי הם התוקפים, ומה גורם להם לבצע עבירות קשות בשעה שבני כיתתם משחקים בכדורגל ועסוקים בשיעורי בית? מרבית הילדים לומדים בקלות מהי ההתנהגות המינית המצופה מהם, הנורמטיבית, אך כפי שמתרחש פעמים רבות מדי לאחרונה - קודים אלו מופרים באופן בוטה כאשר קטינים משתתפים בפעילות מינית בעלת אופי פלילי. נוסף על כך, הגבול בין התנהגות מינית נורמטיבית

נקודת מפגש

4

כיצדמאבחניםהתנהגותמינית לא מותאמת? “ישנן סיבות רבות לכך שילד משתמש באלימות מינית. קודם כול מדובר באלימות, וצריך לבדוק כל מקרה לגופו - מדוע זה קרה. יש בקרב הילדים הפוגעים שהיו קורבנות בעצמם, ודרך התקיפה הם משחזרים את הטראומה ומבקשים שליטה. ילדים אחרים מזהים מין עם אהבה או עם אלימות. חשוב להדגיש שיש גורמים רבים ומדובר בבעיה מורכבת.” מתי התנהגות מינית בין קטינים נחשבת חריגה? “לא כל התנהגות מינית היא התנהגות מינית פוגעת. התנהגות מינית חריגה לא בהכרח פוגעת באחר. אנחנו מטפלים בהתנהגות מינית שפוגעת במישהו אחר, כאשר יש תוקף ויש קורבן או קורבנות. זו אבחנה משמעותית.” איך יודעים? “אני חושבת שבדרך כלל אנשים יודעים באופן אינטואיטיבי. העובדה שאיננו יודעים היא חלק מהקושי שלנו, הורים מבוגרים ואנשי מקצוע, להכיר בתופעה ובקיומה. אני אומרת: סמכו על האינסטינקטים שלכם. בדיוק כפי שאנחנו יודעים, כשילדים ‘הולכים מכות’, אם אלה אכן מכות או שזה משחק.” האם ישנם סימנים מוקדמים שאפשר לזהות? “ישנן כמה עניינים הקשורים באופי הפעילות המינית, כגון אבחנה בין דינמיקה של משחק לדינמיקה של כפייה ופגיעה. אנחנו צריכים לבחון את היחסים בין הילדים - הבדלי סטטוס, פערי גיל והתפתחות. יש גם סימנים הקשורים למאפיינים של הילד, אם הוא חורג מהתרבות ומהנורמות החברתיות, כגון התייחסות אל מורה כאל אובייקט מיני. כמו כן יש ילדים שיש להם ידע שאינו הולם את גילם או שנראה שהעיסוק

כך מתרגלים עם הילד זיכרון אפיזודי ומענה לשאלות. בד בבד לומדים, דרך התכנים שהילד מביא, את הרמה והיכולות שלו”, “כך, בהמשך מבהירה פרופ’ הרשקוביץ. החקירה לא נשאל ילד ‘מתי זה קרה?’ אם הוא אינו יודע למקם אירוע בזמן ואינו מבין את רצף האירועים. יש ילדים שקשה להם יותר לדבר על הטראומה ולכן ההכנה גם מרגיעה רגשית את הילד ומפחיתה חרדות. חשוב לציין שיישמנו שיטה זו גם בחקירת ילדים החשודים בפגיעה מינית, ויש פרוטוקול המותאם לילדים כקורבנות מדגישה פרופ’ הרשקוביץ. וכתוקפים”, “הנטייה המקצועית והחוקית הייתה להגן על הקורבן, בניגוד לחשוד – שיש ‘להיפרע ממנו’, אך זה לא הוכיח את עצמו במחקר. ילד הוא ילד, אם הוא חשוד ואם הוא קורבן, ולא צריך להפעיל סמכות או כוח, אלא יש לעודד אותו לדבר על האירוע ולעזור לו.” יסודות הטיפול אסתי וייס היא דמות מרכזית בתחום הטיפול. יש לה תואר שני בעבודה שנים 20- סוציאלית, והיא עוסקת כ “כרכזת בטיפול בילדים ובני נוער. תחום העבודה הסוציאלית בפנימיות פגשתי מקרים רבים של פגיעות מיניות שלא טופלו, וכך החלטתי להתמקד התמחתה במסגרות עו”ס וייס בתחום.” שונות בארץ ובארצות הברית בילדים ובני נוער עם התנהגויות מיניות לא מותאמות. כיום היא שותפה בהקמת מסגרות טיפוליות ופרויקטים שונים, וכן בהכשרת מטפלים ובהדרכתם. “אחד השירותים שהייתי שותפה להקמתם הוא מרכז ייחודי בפנימית רננים בזיכרון יעקב, לילדים פוגעים ”, היא מספרת. 12 מינית מתחת לגיל “ילדים שפגעו מינית ורמת המסוכנות שלהם בינונית ומעלה שוהים במרכז כשנתיים. זו מסגרת קצה, ונעשית בו

במיניות אינו קשור לתחומי חיים אחרים. ילדים סקרנים, וזה נהדר. לכן אם ילד שואל שאלות על מין, זה בסדר. אבל כשילד אינו מתעניין בשום דבר והוא עסוק כל הזמן רק במיניות, זה צריך להדליק נורות אדומות. ילדים שאומרים להם ‘לא’ אמִתי והם ממשיכים במעשיהם - גם זה צריך להדליק נורות אדומות. עוד אינדיקציה פשוטה היא ילד שמתלונן; בדרך כלל ילד לא יבוא ויגיד סתם כך ‘הוא תקף אותי מינית’, לכן אם ילד מתלונן צריך לשים לב ולפקוח עיניים.” תהליך החקירה "ילד הוא ילד" פרופ’ אירית הרשקוביץ מאוניברסיטת חיפה עוסקת בילדים פוגעים מינית בהיבט של חקירת ילדים. היא פיתחה מודל מיוחד לחקירת ילדים בעלי התנהגות מינית “על-פי חוק, ילדים שפוגעים פוגעת. מינית נחקרים על-ידי חוקרי ילדים ולא לא חלה 12 .עד גיל 12 במשטרה - עד גיל עליהם אחריות פלילית ולכן לא נפתח תיק מסבירה פרופ’ במשטרה אלא ניתן טיפול”, “ילדים מאופיינים בכישורים הרשקוביץ. קוגניטיביים ורגשיים מיוחדים, ולכן אי אפשר לגבות עדות מילד כפי שגובים ממבוגר. לכן פיתחנו, עם עמיתים, חקירה מותאמת התפתחותית לילדים, כלומר – חקירה המביאה בחשבון את כל המגבלות והכוחות של ילדים, כגון יכולות זיכרון, הבעה ותקשורת.” בחקירה יש שלב קדם-מהותי, שהוא יצירת קשר עם הילד. מאמנים אותו לחקירה ודוגמים את הקוגניציה שלו כדי להבין מי עומד מולנו. לכך מתאימים את לפרוטוקול השלב המהותי, החקירה עצמה. החקירה של נפגעים ושל פוגעים יש מאפיינים דומים. “הפרוטוקול מכוון את החוקר ליצור קשר עם הילד באמצעות שאלות פתוחות על תחביבים שונים, ובתוך

5

נקודת מפגש

מהםהעקרונותלטיפולבקטינים שפגעו מינית? “העיקרון הראשון ד”ר אתגר משיבה: הוא הפרדה ברורה בין שלוש אוכלוסיות הן שונות – מבוגרים, מתבגרים וילדים; זו מזו בהתפתחות הפיזית, הקוגניטיבית והרגשית ובהבשלה המינית, ואי אפשר להקיש מאוכלוסייה אחת לשנייה. בילדים ובמתבגרים הדגש הוא על היותם נתונים בתהליך התפתחותי כל הזמן, זו אוכלוסייה דינמית, ולכן יש הבדל גדול מאוד בין גיל . אם אבחנו ילד - צריך להיות 13 לגיל 8 עם יד על הדופק ולא לנוח על זרי הדפנה. “הוא היא ממשיכה, העיקרון השני”, - לא מחפשים התייחסות אינדיווידואלית פרופיל כללי אלא מתייחסים אישית לכל פרט. חייבים לעשות הערכת סיכון וצרכים כדי לבנות תכנית טיפולית מתאימה. אני קוראת לזה ‘תפירה מאותו הבד על-פי העיקרון השלישי הוא מידות המטופל’. - כלומר הקטין הוא התייחסות כוללנית לא רק מי שתקף מינית אלא הוא ילד או מתבגר שיש לו צרכים, רצונות ומגוון תפקידים בחיים - בן, אח, חבר, ויש לו מערכות קשרים עם גורמים שונים. לכן יש לבחון גם את התחום החברתי, הלימודי והמשפחתי. נדרשת ראייה מערכתית; יש לבחון מי הם הגורמים השותפים בחייו של הקטין, הגורמים המשמעותיים לו בקהילה שאפשר לגייסם כמערכות תומכות - הורים, מורים, עובדת סוציאלית פנימייה, ראש ישיבה, מדריך של נבחרת כדורגל ועוד. ויש גם מגוון כלים לטיפול: שיחה, קבוצה טיפולית, תרפיה במשחק, תרפיה באמנות או עם בעלי חיים.” האמנה לזכויות הילד מכירה בילדים כבני אנוש בעלי זכויות ייחודיות ומגוונות. על-פי האמנה הילדות היא חלק נפרד וחשוב לעצמו, והאמנה מעמידה את הילדים במרכז העיסוק החברתי והמשפטי. הטיפול בילד תוקף מינית

עבודה ממוקדת מטרה הכוללת טיפול פרטני, קבוצתי ופסיכו-חינוכי.” על מה מבוסס הטיפול והקשר הטיפולי? “לפי תפיסתי, הטיפול מבוסס על שלושה יסודות: קבלת אחריות, אמפתיה ואמון. קבלת אחריות על התנהגויות מיניות ופוגעניות וגם על מרחבים טראומתיים שהם חוו בעצמם. כדי לשקם ילדים בעלי התנהגות פוגעת יש ללמדם לקבל אחריות גם על החלקים הפגועים שלהם, בלי קשר לסיבה לפגיעה, בד בבד עם פיתוח יכולות אמפתיות ובניית יחסי אמון. לעבודה על יכולת אמפתיה חשיבות מרכזית בטיפול, משום שילד פוגע רואה את האחר על רצף נרקיסיסטי ולא כבעל צרכים ורצונות משלו. בניית יחסי אמון חשובה גם היא, ופירושה היכולת לתת אמון, להאמין בעצמך ושיאמינו בך. זוהי רשת שמתבטאת ביכולת ההתקשרות לאחרים, זה רכיב ראשוני בהתפתחות הילד שנפגע. פעמים רבות אנחנו רואים שנקודת המשבר של הילד היא בחוסר יכולת לתת אמון בדמויות משמעותיות. נוסף על כך, מעורבות ההורים משמעותית ביותר בטיפול, והדרישה בכל טיפול היא שיכלול הדרכת הורים.” “פעמים רבות בתחילת ד”ר אתגר מוסיפה: הטיפול ישנה התנגדות, הכחשה ומינימיזציה בנוסח ‘אני רק נגעתי, לא חדרתי’. ככל שהם רואים שהטיפול עוזר להם, רמת השיתוף והרצינות עולה, ונוצרת נכונות לקשר ולשיח. יש גם עיסוק בגבולות ובנורמות – מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור. אם אני, המטפלת, אטשטש את הגבולות האלה, הילד הפוגע לא יעמוד נכוחה מול מעשיו, ולא יהיה ברור שמה שעשה הוא מעשה אסור. לכן אני אומרת ‘תראה מה עשית’ ומפרטת בבירור את מה שהוא עשה, כדי שהגבולות לא יישארו מטושטשים. צריך להגיד את האמת – באמת.”

ממוקם על קו התפר העדין בין הניסיון לקדם את טובתו לבין ההכרה בזכויות של נפגע התקיפה והשאיפה להגן על הציבור הרחב. עבודה על-פי האמנה לזכויות הילד וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מעלה את השאלה כיצד אפשר לתת טיפול כפוי ולשמור על זכויותיו של הילד. “התהליך הטיפולי מסבירה ד”ר אתגר: במרכז מתבצע לאור האמנה, מתוך התחשבות בארבעת עקרונותיה: עקרון השוויון, עקרון טובת הילד, עקרון החיים וההתפתחות ועקרון ההשתתפות. כמו כן ההתייחסות לילד היא הוליסטית. הטיפול מפתח את ערכו העצמי של הילד המטופל ואת תחושת הכבוד שלו, מתוך הכרה באחריות למעשיו וכבוד לזכויות הזולת. עקרון השוויון מתפרש על מכלול מאפייניו של הילד, ואסורה אפליה על רקע כלשהו. אשר לטובת הילד, השאיפה היא לשקול את מלוא הזכויות, האינטרסים והצרכים של הילד, תחושותיו, רצונותיו, גילו, כישוריו ומאפייניו האישיים. השאלה שמנחה את מקבלי ההחלטה היא מה יהיה טוב לילד המסוים הזה ומה ישפר הרציונל המנחה את מצבו הספציפי. טמון באמונה עמוקה ביכולתו של הילד להשתנות כאשר ניתן לו טיפול הולם. לרבים מהילדים התוקפים מינית הטיפול במרכז מהווה הזדמנות אמִתית - אולי יחידה - לשינוי קוד ההתנהגות.” האם ישנה "התמכרות" בקרב קטינים פוגעים מינית או שזו אפיזודה חולפת? “התחום הזה עובר כל הזמן שינויים. היום לא נהוג לדבר על התמכרות. יש מחקרים שמראים ממצאים אחרים - קטינים שפגעו מינית דומים למבוגרים

נקודת מפגש

6

כך, יכול לעלות כעס כלפי המטופל שפגע; המטפל יכול ‘לקחת הביתה’ את העבודה ועלולה להופיע קורבנות משנית שבה המטפל מרגיש כקורבן. אצל מטפלים שהם הורים בעצמם עולה הרגישות כלפי הילדים, מופיעה חרדה מכך שהילדים יצאו מהבית, פחד ללכת במקומות חשוכים או פחד לעשות לילדים מקלחת.” אחד הקשיים של המטפלים הוא להתייחס לחלקים הפגועים של התוקף במסגרת הטיפול, להחזיק בו-בזמן את שני החלקים – הפוגעני והנפגע, ולא להשאירם בשולי הטיפול. עו”ס אסתי וייס מבהירה: “זה נושא שקשה למטפלים להחזיק, כי יותר נוח להיות במרחב מפוצל - אם הוא תוקף אז הוא פוגע. להכרתי, זו תמצית השיקום - המנגנון העיקרי שעובד בעקבות פגיעה הוא הפיצול, וכשאנחנו מטפלים אנחנו עלולים ליצור פיצול נוסף בהתייחסות דיכוטומית. לכן בכך שנטפל בתוקף ונתייחס לנפגעות שלו ‘נעלה שלב’ בתהליך השיקום. כשאנחנו מצליחים לעשות אינטגרציה בין שני החלקים לאורך כל הטיפול, אנחנו יכולים לבנות יחד עם הקטין ערוץ התמודדות שלם יותר, שבו הוא ירגיש מוגן ויהיה מסוגל לקבל אחריות באופן בוגר. הטיפול מאפשר ראיית חיים אחרת, לא מזווית דיכוטומית של שחור- לבן, פוגע-נפגע, חזק-חלש, אלא ראיית החיים כמורכבים יותר ועשירים יותר.” איזה מין ילדים? על הסיבות לתופעה זווית מחקרית - "אקולוגיה מינית והפרעת התנהגות" פרופ' אירית הרשקוביץ ערכה מחקר אורך שהתפרש על פני עשור בישראל וכלל ילדים פוגעים מינית, כדי לזהות 3,000 את הקשר בין פגיעה מינית בילדות לבין התנהגות של פגיעה מינית בקרב ילדים.

חלק מהתפתחות אישית וחברתית.” בכל זאת, פגיעה מינית נתפסת כפגיעה ברמה אוניברסלית “אין תרבות שמצדיקה ד”ר אתגר: פגיעה מינית, אבל בתרבויות שונות יש התייחסויות שונות לפגיעה מינית. למשל, באוכלוסייה החרדית או הערבית עצם הדיבור על פגיעה מינית יכול להיתפס באופן שלילי, וזה המקור לחשיבה שונה ולרגישויות מיוחדות. בתרבות האתיופית יש כבוד גדול לסמכות וישנן התנהגויות הנגזרות מכך, כגון שלא מסתכלים לתוך העיניים. אם נפרש את כל אלה לא נכון, נעשה עוול למטופל.” האם ישנן תגובות שכיחות של מטפלים בתחום זה? “מניסיוני, מצאתי שלוש ד”ר אתגר משיבה: תגובות עיקריות בהתייחסות של אנשי מקצוע וגם של הקהל הרחב לתופעה. זו התייחסות שמגינה עלינו אבל פוגעת במטופלים: תגובה אחת היא האמירה שהתוקף חולה, סוטה, משוגע. זה ביטוי טבעי לצורך שלנו להגן על עצמנו כאשר פוגשים בתופעה חריגה, ובכל זאת אותו אדם שאנחנו קוראים לו משוגע נמצא כשיר לעמוד לדין. חשוב להבין שאם נגיד שהוא משוגע, נסיר ממנו את האחריות למעשה. אותו קטין אינו משוגע, יש לו בעיה התנהגותית. תגובה שנייה היא נורמליזציה של המעשה, וגם זה מסוכן, כי תגובה כזאת נותנת לגיטימציה להתנהגות כזאת ומחזקת אותה. תגובה שלישית היא ראיית התוקף כקורבן, ואז כמובן מסירים ממנו את האחריות.” ממשיכה ד”ר אתגר, “המענה לכל אלה”, “הוא אמירת אמת על-ידי המטפל, וזה צעד חשוב מאוד. עצם השימוש במילים קשה; מתחילים לדבר על ‘האירוע’, ‘המקרה’, ונמנעים מלדבר על מה שקרה באמת, אבל דורשים מהמטופל להגיד את האמת - יש פה משהו לא נכון. נוסף על

עוברי חוק ולא לעברייני מין.” להיות מטפל

העבודה המורכבת עם קטינים פוגעים מינית מציבה לפני המטפלים אתגר מורכב ותובעת מהם התמודדות עם כמה גורמים. אחד מהם הוא החברה הרב-תרבותית בישראל, שאוכלוסיות רבות חיות בה זו לצד זו: עולים מברית המועצות לשעבר, עולים מאתיופיה, חרדים, ערבים ועוד. לכל קבוצה יש תרבות משלה, נורמות וערכים שיש להבינם כאשר בוחנים דרכי התערבות וטיפול. חייבים לתת את הדעת על כך שאין זו מקשה אחת. “כן. כדי לאפשר טיפול טוב יותר יש צורך בהתאמה וברגישות תרבותית”, “האחריות ללמידה מדגישה ד”ר אתגר. מוטלת עלינו, המטפלים. יתרה מזאת, גם אנחנו, המטפלים, משתמשים בקודים של התרבות שממנה באנו, ועלינו להיות ערים לכך שהקודים והמצבים האלה לא תמיד מוכרים למטופלים שלנו. לדוגמה, באחת מקבוצות עברייני המין שטיפלתי בהם היה נער שהשתתף באונס קבוצתי אכזרי .דפוס ההתנהגות שלו היה לחפש גורמים שדרכם יוכל להשיג את מבוקשו ולא לעשות מעשה ישיר. למשל, בעבירת המין הוא לא תכנן כיצד לאנוס את הקורבן אלא השקיע את התכנון בבחירת הקבוצה שאנסה והצטרף אליה. הוא קיבל את הדברים שרצה ‘על מגש כסף’. כשהתברר דפוס ההתנהגות שלו בתוך הטיפול, השתמשתי במונח ‘מגש הכסף’ וזו הייתה טעות, שכן עולה מברית המועצות לשעבר אינו מכיר את המושג הזה, הקשור למערכת התרבותית של החברה שממנה אני באה ולא לתרבות שלו. מי שגדל בתרבות אחרת לא תמיד יכול להתאים את עצמו לנורמות ולתרבות בישראל. לכן אני מאמינה שהאחריות לרגישות רב-תרבותית מוטלת על המטפל, ונושא המין הוא

7

נקודת מפגש

האם יש החמרה בממדי התופעה? האם היקף התופעה גדל? "יש ספק אם התופעה אכן גדלה או שהיא מדוברת יותר ומדווחת יותר. הנטייה היא להסכים שיש גידול בחשיפה וגם בהיקף המעשים." ממה נובעת התופעה? מה גורם לילד לפגוע מינית? "הדבר נובע בעיקר מהאקלים המיני הלא מבוקר שהילדים חשופים אליו ומאי היכולת לעבד את התכנים. זה מזיק בעיקר כשההורים לא משגיחים, הם חושבים שהילד מוגן בחדרו ושאין להם זכות לחדור לפרטיותו. הם חוששים לאכוף את סמכותם כהורים ולכן הילדים פחות מוגנים בדלת אמותיהם וזה מנוצל לרעה. ידוע על פשעי אינטרנט רבים, ואפילו על יצירת קשר עם פדופילים או העברת צילומים בעירום." מה הסיכוי שילד יחזור ויפגע שוב מינית? "חלק מהתפיסה הייתה שילדים פוגעים מינית הם בעלי הפרעה מינית שנוצרה בילדות, ולרוב קישרו זאת לכך שהילד עצמו חווה פגיעה מינית ויהפוך למבוגר סוטה. מהמחקר עלה שהקשר אינו מובהק: רוב הילדים שפגעו מינית לא היו פגועים מינית אלא הם נפגעו מאקולוגיה מינית או מחוסר השגחה. מחקרים רבים עסקו בילדים פוגעים מינית כדי לראות מה הדינמיקה שלהם ומה הסיכון שהם יפגעו מינית בבגרותם. כמעט בכל המחקרים הוכח שאפשר לטפל בילדים האלה: הדינמיקה המינית אינה מרכזית אצלם והבעיה היא יותר באי היכולת לעמוד בגבולות – אי ידיעת הגבול הרגשי, האישי, הפיזי, קושי ביחסים בין-אישיים והתנהגות אנטי-חברתית." "אותם ילדים שפגעו מינית נתפסו בעבר, בטעות, כעתודה צעירה של פדופילים", "היו שסברו ממשיכה פרופ' הרשקוביץ.

בילדים אלה: בתי המשפט, הסנגוריה, פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים. יש לשנות את התפיסה כולה ולא לתייג את הילדים. זו לחלוטין התנהגות בת טיפול והיא ניתנת לשליטה ולשינוי." זווית המדיניות לפני כשלוש שנים הטיפול בילדים נפגעים מינית החל להיות מוסדר ברמה מערכתית ארצית, במסגרת מיזם משותף לקרן רש"י, למשרד הרווחה ולמוסד לביטוח לאומי. מרכזים טיפוליים בפריסה 24 תוכננו פועלים כיום. מרכזים 12 ארצית, מתוכם טיפוליים אלה אינם מספקים מענה לילדים פוגעים מינית. מתוך כך הוקמה ועדה בין-משרדית שבחנה את הנושא, ובראשה עמד מר וגשל. מדוע המרכזים אינם מטפלים בקטינים פוגעים מינית? "זהו מודל שהוקם מר וגשל מסביר: לילדים שנפגעו מינית. רק לאחר מכן הבנו שחשוב לטפל גם בילדים הפוגעים מינית. יש מנהלי מרכזים שעמדתם היא שלא נכון לערבב את שתי האוכלוסיות באותו מקום." "אפשר להבחין בשלוש מר וגשל ממשיך: קבוצות של קטינים פוגעים: ילדים בגיל , ובני נוער 12 עד 10 הרך, ילדים בני . כינסנו את כל הגורמים 18 עד 12 מגיל שעוסקים בכך - המחקריים, הציבוריים והמדיניים. בוועדה הובהר שילדים בגיל האחריות הפלילית מטופלים במסגרת שירות מבחן לנוער, ומחקרים מעידים שזו מתודה טובה מאוד. דיון בנוגע לילדים שמתחת לגיל האחריות הפלילית עומד בראשיתו, והוא עוסק בעיקר בשאלה אם מדובר בבעיה בתחום המיניות או שמדובר בפריצת גבולות. הוועדה קיבלה את התפיסה של פרופ' הרשקוביץ, ולכן יש להפעיל מטפלים שמיומנים בהתייחסות לבעיה כפריצת גבולות, ולא ליצור מתודה חדשה."

שמי שביצע מעשים מגונים יגדל להיות פדופיל או תוקף. לכן ישנה חרדה ציבורית בנוגע אליהם, רתיעה מקצועית ואולי אפילו היסטריה. לא רק פה, אלא בכל העולם. החוקים נעשו דמוניים יותר ויותר, והם ראו בילדים סוג של טרוריסטים קטנים שבסוף יפגעו בילדים של כולנו. ראייה זו גרמה לגישה מחמירה כלפיהם, לטיפול ממוקד מאוד בהפרעות מין ולתפיסתם כמסוכנים. אחרי עשור של מחקר אנו יודעים שהחקיקה הייתה שגויה, ויותר מזה – היא לא הביאה תועלת משום שהילדים נשארו בשוליים והפכו לעבריינים, כי אף אחד לא קיבל אותם לחברה. למעשה, במעקב אחרי הילדים רואים שברגע שהם נתפסו והמעשה אחוזים מהם לא חזרו 85- יצא לאור, כ על מעשיהם ובוודאי לא הפכו למבוגרים שפוגעים מינית. שיעור זה היה גבוה יותר אחוזים לא 95- כשהם קיבלו טיפול - כ חזרו על מעשיהם. ממצאים אלה צריכים להפחית את החרדה ולשנות את התפיסה שהייתה במערב בנוגע להענשה חמורה או לפיקוח ממושך". אם כן, כיצד יש לטפל בילדים אלה? "יש לתת טיפול אפקטיבי, מתוך גישה רציונלית ותומכת, ללא איום או הרחקה. כמו כן אין צורך בטיפול ממוקד בבעיות מין אלא בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. זו לא הפרעת מין, אלא קודם כול הפרעת התנהגות שמופיעה דרך מיניות. כמו שמלמדים ילדים לא לצעוק או לא לגנוב, צריך ללמד אותם לא לנגוע בילד אחר ולא להפשיט אותו. רק מיעוט בקרב הילדים יסבלו מהפרעה מינית ועלולים לפתח בבגרותם דפוס מיני אלים. אבל אלה הם מיעוט שבמיעוט. נדרשת פעולה מקיפה ועבודה משותפת עם גורמים רבים כדי לקדם את הטיפול הנכון

נקודת מפגש

8

כיצד אתה מגיב לאנשי טיפול שחולקים על כך? "נכנסנו לזה בעיניים פקוחות. מדובר באנשי המקצוע הטובים ביותר ששיתפו פעולה בוועדה. לגיטימי שאנשי מקצוע אחרים יחשבו שטעינו, וזה מפרה את החשיבה. אבל כרגע התפיסה ברורה מאוד: שלא כבילדים נפגעים מינית, שעבורם יש לפתח מתודה מיוחדת, עם ילדים פוגעים מינית, שגילם מתחת לגיל האחריות הפלילית, יש לעבוד על פריצת גבולות שמתבטאת דרך מיניות. כמו כן אנו פתוחים לבחון את הנושא בהמשך, אם נצטרך לעשות זאת." זווית טיפולית - "חשיפה שפוגשת מבנה אישיותי" עו"ס אסתי וייס מייצגת עמדה שונה וסוברת שהמניעים להתנהגות מינית "חשוב להבין, פוגעת מורכבים יותר: שכשמדובר על התנהגות פוגענית ולא על התנהגות לא מותאמת, כמעט תמיד יש ברקע גורם טראומטי משמעותי או מפגש עם תוכן מיני בגיל לא מותאם, או טראומה רחבה יותר שמקורה בחסכים שונים בהתפתחות. כשיש טריגר נוצרת הצפה שמביאה להתארגנות של האגו במרחב פתולוגי- פוגעני. בחירת הילד בדרך התמודדות פוגענית תלויה בגורמים שונים - נדבכים שלא הושלמו ביחסי האובייקט, גבולות שלא הופנמו, טעויות חשיבה וגם חשיפה גבוהה להתנהגויות פוגעניות. לא מדובר רק בחשיפה לא מותאמת, אלא בחשיפה שפוגשת במבנה אישיות. לא כל מי שנחשף פוגע. לעִתים הנפש בוחרת להיות פוגענית, וכדי לא להגיע למקומות טראומטיים ולא לגעת באזורים הפגועים היא מסיטה את מעגל הפגיעה." האם נדרשת מיומנות מיוחדת לטיפול בילדים אלה? "אני רואה את הטיפול בתחום זה על פני רצף. במקרים מסוימים, כגון התנהגות

מינית על-ידי קרוב משפחה, וזו הייתה דרכו של הילד לבטא את מה שקרה לו. זו דוגמה להגזמה בסטיגמה. הילד לא אנס, כמובן, ויש לטפל בחלקים הנפגעים שלו מתוך התמודדות עם הבעת המצוקה שלו באופן כזה. צריך להטמיע את תפיסת המדרג. אי אפשר להגיד שכולם פוגעים וצריך רק טיפול ייעודי, וגם אי אפשר להגיד שבכולם אפשר לטפל באותו אופן. צריך להיות מדרג בין המענים בקהילה לבין מסגרות חוץ-ביתיות." "כמו כן אסור להצטמצם ולהתבונן דרך "בסופו מדגישה עו"ס וייס. פריזמה צרה", של יום צריך 'לתפור חליפה מיוחדת' לכל ילד או נער שמגיעים לטיפול, וחובה שיהיו מסגרות שמספקות אבחנה ומענה לצרכים הטיפוליים. עלינו להיות זהירים בבחירת הטיפול הנכון, שכן זו גם נקודת זמן שיכולה ליצור שינוי משמעותי בחיי הילד ומשפחתו ואנו שותפים בסלילת הדרך." מבט אל האופק - מילות סיום אם הדרך הטיפולית תהיה ארוכה או קצרה, בבית או מחוץ לו, ייחודית או "רגילה" – אנשי הטיפול הולכים בה עם הילד, יד ביד, מתוך אמונה בו, בעתידו ובעתיד החברה כולה. נדמה שהדרך לעולם לא תהיה פשוטה, אך היא תהיה משמעותית ביותר. לשאלת הסיבה תיתכנה כמה תשובות, אך למרות חשיבותה - היא איננה העיקר. אנשי הטיפול עוסקים במלאכת מחשבת מיוחדת לכל ילד ונושאים עיניהם אל האופק – הריפוי. זאת כדי לאפשר לילד שעומד רק בתחילת דרכו לחיות חיים נורמטיביים וטובים, ולאפשר לחברה כולה סביבה שיש בה אמון בין בני אדם, סביבה שאפשר להתפתח בה ולצמוח מתוך תחושת ביטחון והגנה.

מינית בלתי הולמת ברמה נמוכה או בגיל צעיר, אפשר לשקול טיפול שאינו ממוקד בהכרח בתחום הפוגעני. אך במקרים פתולוגיים יותר המטפל צריך להיות מיומן במגוון רחב של מתודות. רק כאשר הוא רכש ידע והבנה בתחומים ספציפיים בנושא הוא יכול להוביל את הטיפול להצלחה ולשיקום. חשוב להביא בחשבון שההתמחות בתחום זה קשה ואינטנסיבית ומושקע זמן רב בהכשרה ובהחזקה", "לעִתים קורה שלאחר מדגישה עו"ס וייס. הכשרה ארוכה המטפלים עוזבים את התחום. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהם פגשו פתולוגיה מורכבת מאוד ולא קלה להחזקה. לכן חשוב שהמטפלים עצמם יהיו בתוך מסגרת שיכולה להחזיק, לטפח ולהעשיר, ולבנות קבוצת עבודה מקצועית שתתמוך בהם לאורך זמן." מה בנוגע לסטיגמה שעלולה להיווצר כאשר ילד מקבל טיפול ממוקד בתחום המיני? "צריך לשאול מה טובת הילד ומה טובת המשפחה. לפעמים צריך לשלם את המחיר. כשהילד בא למרכז שמיועד לטיפול בקטינים פוגעים, מתמודדים עם יצירת הסטיגמה בתוך הטיפול, ורבים מהמתבגרים מכירים בכך כחלק מהמחיר של מעשיהם וכחלק מקבלת האחריות עו"ס אסתי וייס ויצירת זהות אישית." "יש היסטריה באוכלוסייה מוסיפה: ולכן לפעמים ממהרים לתייג אותם, כדי להרחיק אותם מהנורמה. מצד אחד, כשמדובר בנער שהיה שותף באונס קבוצתי אי אפשר לקבל אמירה כמו 'הייתה הזדמנות וצחקנו ופשוט עשינו את זה', זה פשטני מדי. צריך לבדוק אִתו מה קרה שם ומה לא עצר אותו ברגע האמת. מצד שני, לעִתים אני מקבלת תלונה 'יש לי אנס בגן', כשבעצם מדובר בילד שניסה להתחכך בילד אחר. בתוך זמן קצר אנחנו מבינים שאותו ילד נפגע

9

נקודת מפגש

חברות וזוגיות ללא אלימות סיגל אוסטר קנב

לגורמים הרלוונטיים בשטח להתאים את התכנית לצרכים בשטח. התכנית עוסקת בתכנים של קנאה, שתלטנות, אובססיה בקשר, חוסר כבוד, האשמה, אסרטיביות ולחץ. עולות גם סוגיות הקשורות למשפחה: שליטה, סמכות, חלוקת תפקידים, מגדר, שוויוניות, וכמובן אלימות. כל מפגש מתמקד בנושא אחד, והמנחים נעזרים בסרטים, בקטעי עיתונות, בשירים ובשלל אמצעים יצירתיים כדי לגרות את בני הנוער לחשיבה. כך למשל משתמשים בשיר “זמר שלוש התשובות” (“אז אמר: מה יהיה אם אבגוד, ואותך אעזוב מיותרת, בלילות ארוכים לחכות עד שובי מזרועות האחרת? אם צריך לחכות אחכה...”) ובסרט “לישון עם האויב”. כמו כן נעשה שימוש בסרט “הוא מת עלי” שהופק על- ידי ויצ”ו ישראל ועוסק במערכת היחסים הנרקמת בין שני צעירים בתחילת שנות לחייהם - החל בחיזור הצמוד 20- ה והכפייתי ועד לגילויי אלימות מצד בן הזוג שנפסקים עם בריחתה של בת זוגו מהדירה המשותפת. הסרט בודק את הציפיות לקשר, את ההכחשה ואת ההתעלמות מ’הנורות האדומות’. באחד המפגשים מציגים לבני הנוער תרחיש שבו נערה מספרת שהחבר שלה דואג לה מאוד, מתקשר בכל רגע לברר היכן היא נמצאת, עם מי היא מבלה ומה בדיוק היא עושה. חברותיה חושבות שהוא “קרצייה”. בני הנוער מביעים את עמדתם, נעזרים במשחקי תפקידים ובתוך כך מלבנים עמדות שעניינן הכבוד בקשר, ההבדל בין חיזור וכבוד לבין קנאה ורכושנות, זיהוי סימני אזהרה ועוד.

מודעות לתופעת האלימות במשפחה וביחסי זוגיות; מניעת מצבי אלימות במסגרת החברה בכלל ובתוך המשפחה בפרט; טיפוח ערכים ונורמות של שוויון והדדיות בין המינים. מי שלא מקיים יחסי מין עם החברה שלו הוא לא גבר* מנהלת היחידה למיניות ומניעת הילה סגל, פגיעה בילדים ובני נוער בשפ"י, מספרת כי השנה איחדו את היחידה למניעת התעללות ואת היחידה לחינוך מיני. כיום רואים את הקשר בין עבודת חינוך מניעתית להתנהגות חריגה: "אנחנו מבינים את הקשר למציאות שבה ילדים חשופים לגירויים, ואם לא נעשה עבודת ויסות יהיו התנהגויות חריגות. זו תכנית ייחודית - התכנית היחידה שנכתבה בשיתוף רשויות החינוך והרווחה. היא עוסקת בכל טווח ההתנהגויות שקשורות בזוגיות ובקשר, מהבריא ועד לפתולוגי; מהתאהבות, זוגיות וקשר חיובי ועד ל'נורות האדומות' ולמצבים הקשים ביותר". התכנית, שהותאמה למגזר הערבי והדתי, מכוונת לעשייה ברמת המניעה ולא להתערבות וטיפול. התכנית בנויה מעשר פגישות (סגל: “הכוונה הייתה ליצור תכנית 50 שהמערכת תוכל ליישם - ריאלית, לא פגישות”). במצב המיטבי, מי שמעבירים את התכנית הם עובדים סוציאליים ממרכזים למניעת אלימות במשפחה של הרווחה, בשותפות עם המחנכות והיועצות בבתי הספר. בכל רשות התכנית עובדת אחרת: באחדות מהרשויות היועצות מעבירות את התכנית כולה, ברשויות אחרות המרכזים למניעת אלימות מסייעים, ויש שרק המרכזים למניעת אלימות מעבירים את התכנית כולה. סגל מציינת שמאפשרים

מתי ויפה חברים טריים. הם יוצאים ומבלים יחד ונהנים זה מחברת זה. למתי היו חברות קודמות. ליפה זה החבר הראשון. למתי חשוב מאוד המגע הגופני, ובכל הזדמנות הוא מחבק ומנשק אותה. יפה נהנית גם היא מהמגע, אבל היא באה במבוכה כשמתי עושה זאת כאשר היא עם חברותיה. יפה מחפשת תירוצים לא להימצא בחברתו בבית הספר ומתי לא (מתוך התכנית "חברות מבין מה קורה לה וזוגיות ללא אלימות"). משרד החינוך מנסה זה שנים להתמודד עם אלימות בקרב בני נוער ועם פגיעות 2000 מיניות בקרב ילדים. תכנית משנת (שפיתחו מלכה גניחובסקי, שוש צימרמן, חוה ברנע ואריה רוקח), שהושקה מחדש לאחרונה ויצאה בגרסה שלמה, מתמודדת עם הנושא. התכנית - "חברות וזוגיות ללא אלימות" - מעודדת את היכולת ליצור קשר זוגי מכבד, שוויוני ומאפשר, והיא מועברת לבני נוער בבתי ספר תיכוניים. החשיבה המנחה את התכנית היא שמסגרת הכיתה מספקת הזדמנות להתנסות במצבים שיאפשרו בחינה של התנהלות בקשר זוגי, עיצוב ערכים, פתרון קונפליקטים ושיפור של מיומנויות ההתמודדות עם מצבים שעלולים להיתקל בהם בעתיד. התכנית היא פרי שותפות של שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) במשרד החינוך ושל השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. ואלה כמה ממטרות התכנית: קידום יחס של כבוד הדדי בין בני האדם בכלל ובמערכת הזוגית בפרט; פיתוח דפוסי תקשורת בונים שיסייעו בבניית קשרים בין-אישיים וזוגיים; פיתוח

נקודת מפגש 10

כשבתאומרת ‘לא’ היאמתכוונת ל’כן’* “פעם בשנה אנו עושים סקר בקרב כלל היועצות, ונמצא כי זו התכנית הפופולרית ביותר. הן טוענות שהיא רלוונטית, בסיפוק. “התכנית סגל מתאימה”, אומרת מצוינת, התוכן מצוין, וגם הילדים נותנים משוב מצוין. הם מחכים לה כי מכירים אותה מאלה שהתנסו בה בשנה שעברה. מהיועצות של בתי הספר 70%- יותר מ התיכוניים בחברה הערבית מבצעות את בבתי הספר 60%- התכנית, ויותר מ הממלכתיים-דתיים - וזה עוד בטרם הוצאנו את התכנית שהותאמה למגזרים הללו. התכנית ידידותית ונותנת תחושת מסוגלות למי שרוצה להנחות אותה”. - יועצת סוריידה מנסור-אסעד גם ומטפלת משפחתית, מדריכה ארצית ביחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובני נוער בשפ”י במגזר הערבי - מביעה התלהבות מהתכנית: “בעזרת המפקח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים במחוז הצפון העברנו פיילוט מיוחד לתכנית במגזר הערבי. מסקר שממצאיו הוצגו לפני כמה חודשים עלה שהתכנית אפקטיבית מאוד בקרב בני הנוער. באחד מבתי הספר באו אימהות ושאלו - מה אתם מעבירים לילדים שלנו? שני בנים שהיו אלימים כלפי האימהות עברו שינוי אדיר בבית.” היא ממשיכה ומספרת: “כל היועצות בכל בתי הספר - אחרי כמה חודשים מסיום התכנית או תוך כדי התכנית - מצאו שתלמידים, ובעיקר תלמידות, דיווחו שהם מרגישים שבקשר שהם נתונים בו הם עלולים להגיע למצב של אלימות. הם ביקשו עזרה ותמיכה לצאת מהקשרים שהיו בהם”. מגיע לי כי אני לא בסדר* מפקחת ארצית לטיפול איילה מאיר, באלימות במשפחה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, מברכת מאוד על

לדבר על החלק הבריא ופחות על החלק הבעייתי, אולם היא מבקשת לציין כי יוזמי התכנית מדגישים את נקודת המבט הבריאה בלי לוותר גם על הקשה: “כך ידעו בני הנוער להגיד לעצמם מה לא בסדר. יבחינו מתי יש בעיה, יבינו מה יכול לקרות כשתקשורת בין-אישית היא לא מכבדת, כשיש תלות וסימביוזה. לא אחת אחרי התכנית פנו בני נוער שהבינו שהם נתונים בקשר אלים. מתברר שנערים ונערות שנתונים בקשר שבו בן פעמים לבדוק היכן את, 20 הזוג מתקשר שאומר לך ללבוש חצאית ארוכה יותר או להסיר חלק מהאיפור - מפרשים זאת כאהבה ואכפתיות. אנחנו עוזרים להם לזהות מתי זה עובר את הגבול”. העובדים הסוציאליים של היחידות למניעת אלימות נכנסים לתכנית רק כאשר בית ספר מחליט להכניס גם את החלק של האלימות ולא רואה חשיבות מאיר רק את החלק הבריא. רבה בחלק המניעתי: “גם בעבודה עם מבוגרים שחיים בזוגיות אלימה אנו רואים שיש המתקשים להגדיר זאת כאלימות. יש שחיו בדפוסים כאלה גם במשפחות המוצא שלהם, שם אלימות הייתה דרך לפתור קונפליקטים, שמירת הסוד הייתה הכרחית, והכול נשאר בתוך המשפחה. התערבות שמטרתה מניעה עולה פחות והיא כלכלית יותר מטיפול לאחר שכבר הייתה פגיעה. התקווה היא שכשבני נוער אלה ינהלו חיי משפחה, הגבולות כבר יהיו נטועים בהם”. קצת אלימות בזוגיות ובנישואין לא תזיק* האם העובדה שהמורה נוכח בכיתה שאלה: בעת העברת התכנית אינה מהווה מחסום או קושי עבור מקצת התלמידים להיפתח ולהשתתף? “בפיילוט בחרנו מלכתחילה מנסור-אסעד: מורים שהילדים יצליחו לדבר אִתם. במצבים של קושי עם מורה מסוים,

שיתוף הפעולה עם שפ”י: “אני מאמינה שבכל עיסוק בנושא של אלימות במשפחה אי אפשר לעבוד לבד. איגום משאבים ועבודה בין-משרדית קריטיים להצלחת הפסקתה של תופעה קשה ומורכבת כל כך”. מה מידת שיתוף הפעולה של בתי הספר מתארת סגל, כ מנסור-אסעד, עם התכנית? אף היא היענות מוגברת לשימוש בתכנית בקרב המורים והנהלות בתי הספר: “המורים אוהבים מאוד את התכנית. הם מרגישים את הקרבה בינם לבין הילדים כשמדברים על נושאים כאלה. גם הנהלת בית הספר מעורבת בתכנית באופן פעיל. במשך ארבעה חודשים הקצו בכל שבוע שעה וחצי לתכנית בכיתות י”א שתלמידיהן אמורים להתכונן לבגרויות. זה מעיד על חשיבות התכנית בעיני ההנהלה. יש תמיכה רבה מבית הספר. בבתי ספר שבהם כיתות מקבילות לא קיבלו את התכנית - פנו ילדים ששמעו שחבריהם עוברים תהליך ואמרו שגם הם רוצים. שיתוף הפעולה של התלמידים בתוך התכנית מדהים! ברור שלא כולם. יש גם התנגדויות, בעיקר של בנים. בדרך כלל מנחות את הקבוצות שתי נשים. הקפדנו שלא להאשים את הגברים בכך שכל האלימות באה מהם אלא לדון בנושא האלימות בלי להאשים צד אחד לעומת צד שני. מאשימים את התופעה ולא את האדם. רובנו הבאנו חלקים שקל לנו להתמודד אִתם: גבר אלים ואישה קורבן. כשהבנו שזה לא רק כך ומצאנו מקרים שבהם הבחורה שתלטנית, אלימה, חשדנית, ומאיימת מתוך חוסר הביטחון שלה – זה אִפשֵר יותר הכלה לכל הצדדים”. מספרת על אחד הילדים מנסור-אסעד שאחרי התכנית בא אל היועצת וסיפר שעבר התעללות מינית כשהיה בכיתה ה’. עד אז אף אחד לא ידע על זה, ולמעשה הוא ביקש עזרה לראשונה”. סבורה שבתי ספר חשים נוח יותר מאיר

נקודת מפגש 11

האימהות - מה זה אומר שאתה יודע שהילד שלך בקשר ולא מספר להורה השני, או שיודע שיש קשר וזה לא מוצא חן בעיניך ולא עושה עם זה כלום”. כאמור, התכנית לוותה במחקר שבדק עד כמה התכנית משנה עמדות. המחקר בדק זאת בשתי נקודות זמן: הראשונה - מיד אחרי התכנית, ואז לא היה שינוי של ממש בעמדות; השנייה - שנה לאחר סיום מנסור- התכנית. “הפעם”, כך מדווחת “התוצאות היו מדהימות. בנים אסעד, רבים דיווחו על שינוי בעמדות שלהם כלפי אלימות, קטטות, שימוש באלימות כדרך לפתרון בעיות. קודם לתכנית הייתה להם עמדה ברורה שלגיטימי להתערב בקטטה של מישהו אחר. בתום התכנית העמדה התרככה”. מה היחס למעורבות הורים שאלה: בתכנית? “זו אחת ההמלצות שלנו. מנסור-אסעד: השינוי צריך להיות מערכתי יותר, גם בבתים. המלצנו על משהו שאין בתכנית המקורית - על עבודה עם ההורים. זה עוד לא נעשה, אבל אני אעשה זאת השנה. אזמן את ההורים תחילה, אסביר להם מה הילדים עוברים, ואיך הם יכולים מספרת מנסור-אסעד להשתתף כהורים.” על החוויה שלה עצמה: “ניתחנו כל כיתה וכיתה. למדתי המון”. מה למדת? שאלה: “איך להקשיב ולראות מנסור-אסעד: שכל כיתה מיוחדת. כל כיתה עוברת תהליך אחר. למדתי להקשיב להתנגדויות. להקשיב לתלמידים - אלו החיים שלהם. למדתי להאמין בחשיבות, לא להתקפל עם כל חשש או מחשבה שעלו.”

כי הייתה חסרה נקודת המוצא שממנה הדברים יכולים להתחיל”. בעקבות ההבנה הזאת, שיכולים לצמצם פגיעה רק אם מסתכלים על יריעה רחבה של חינוך מיני ולא רק בהיבט הממוקד של מניעת פגיעה, אוחדה היחידה של וכיום התכנית עוסקת, כאמור, גם סגל, מנסור- בחלק הבריא וגם בפתולוגי. “בתהליך הקודם היינו מסיימים אסעד: את התכנית בנושאים של אלימות. היום התכנית מסתיימת בתכנים של תקשורת, שליטה וכעס, ופרידה מכובדת. אלה נתנו הרגשה גם לילדים וגם למורים שיש תקווה, יש למה לשאוף. חשוב שבסיום לא יהיו תכנים קשים”. “בעבר היו הנחות אוטומטיות מדי. סגל: אם אצל ילד בגיל הגן יש התנהגות מינית חריגה בגן, זה אומר שהוא נפגע בבית. אם הוא פגע הוא בוודאי נפגע. במציאות של היום המושגים של ילד נפגע וחשוף לתכנים מיניים הם אחרים, ומסתכלים במורכבות גם על טמפרמנט ועל עוד מאפיינים”. כאמור, התכנית הותאמה למגזר הערבי. איזו התאמה נדרשה למגזר הערבי? שאלה: “התאמה מבחינת השיח, מנסור-אסעד: השפה והבחירה של התכנים. כיוון שבתכנית משתמשים בסרט ובשירים, חיפשנו סרטים בערבית והתקשינו למצוא. היום כל ההמלצות הן על סרטים בערבית. היום הילדים במגזר הערבי נמצאים במקום שונה מאוד מבחינת הזוגיות מהמקום שבו הייתי אני בגילם. אין להם האיסורים שהיו לי. יש להם דרך משלהם. הם יותר בתוך הזוגיות ופחות באיסורים מצד החברה. לכן חשוב להם לבנות את התהליך, את הזוגיות, באופן נכון. כשהיינו בגילם, רוב האנרגיות שלנו הופנו להתמודדות עם ההורים, אם בכלל הם ידעו שיש קשר. היה מקרה שאימהות ידעו שיש קשר אבל לא את כל הפרטים. על זה היה שיח עם

נעשית חשיבה. אני יכולה לומר שמבחינתי המסר הוא שיש למחנכים אחריות להיות שותפים מלאים בחינוך העוסק בתכנים האלה”. “לפני כמה שנים הייתה שנה רצופה סגל: בפרסומים על פגיעות מיניות קבוצתיות. היה פוקוס תקשורתי. עשינו קבוצת מיקוד עם חבר’ה מחטיבת הביניים והתיכון על קונפליקט בין הלשנה להצלה. מתי פונים? מתי אני מרשה לעצמי לא לפנות? עד אז הייתה נטייה לחשוב שכשמדובר בניצול בתוך מערכת יחסים לא מדובר בפגיעה, ולכן אין דילמה אם לספר - כי זה עניין פרטי. התכנית מסתכלת על יחסים של ניצול, חיזור אגרסיבי וניצול מניפולטיבי. לבני הנוער היה קשה להבין שגם בתוך מערכת יחסים זה ניצול. זה אחד הדברים שהבנו שיש צורך לעזור להם לראות, שפגיעה מינית יכולה להתרחש גם בתוך מערכת יחסים”. כל אישה רוצה תמיד יחסי מין אבל היא לא תודה בכך* מתארת עמדות מדאיגות מנסור-אסעד גם של בני הנוער, כפי שעלו במחקר שליווה את התכנית: “בתכנים הקשים לא היה הבדל בעמדות בין כפר לעיר, בין נוצרים למוסלמים ובין בנים לבנות. למשל, הייתה דעה שאם אישה מוכה אז בוודאי היא גרמה לזה. אצל מי שהגדירו עצמם דתיים או שמרניים נמצא הבדל בעמדות לעומת האחרים. הם אמרו באופן מובהק יותר שהאישה אשמה, שהיא אחראית לקשר”. “בתי ספר רבים נהגו לעסוק במניעת סגל: פגיעות מיניות, ותכנית הלימודים כוללת שיעור שבועי בנושא זה. בתי ספר מבוהלים מהמחשבה שתהיה אצלם התנהגות כזו ולכן עשו משוואה פשוטה שלפיה כדאי לעבוד על הנושא. אחדים מבתי הספר עסקו רק בפגיעה, ולא במיניות בריאה. מבחינת הילדים זה היה כמו משהו שלא קשור אליהם, שלא יכול לקרות להם,

*היגדים הלקוחים מתוך התכנית ומוצגים לתלמידים במהלכה, לצורך עיבודם.

נקודת מפגש 12

“תקשורת אסורה”: אלימות בין קטינים בראי התקשורת זכות הציבור לדעת מול טובתם של הקטינים שירלי בן שלמה

האם בשם הרחמים על הקורבנות הקטינים, או בשם זכות הציבור לדעת, עלולות להירמס זכויותיהם של אותם קטינים? ד"ר יו"ר משותף במרכז נגה הפועל דנה פוגץ', למען נפגעי עבירה במרכז האקדמי אונו, מתמודדת עם סוגיה זו מדי יום ביומו. שבהיותה 13 פוגץ': "ייצגנו בעבר ילדה בת נחטפה על-ידי בדואי מהדרום 9 בת שניסה לבצע בה עבירות מין. כאשר תפסו אותו גילו שאנס שתי בנות נוספות. המשטרה הייתה גאה בהישג המבצעי ויזמה כתבה באחד מערוצי התקשורת, ותחת הכותרת 'האונס מהדרום' הופיעה תמונת הרחוב והבית של הקטינה הנאנסת". פוגץ' ופלג אומרות כי לא רק התקשורת חושפת את זהות הקורבנות בשם "זכות הציבור לדעת", גם הפוגעים הקטינים או הוריהם ובאי כוחם עושים בתקשורת שימוש מניפולטיבי. פוגץ' מדברת על השימוש שעושים בתקשורת קטינים הפוגעים בקורבנותיהם: "הפגיעה של הקטינים בקטינים אחרים היא בדרך כלל פגיעה של חזקים בחלשים יותר. מי שנופלים קורבן לאלימות או להתעללות הם לא פעם ילדים מוגבלים פיזית או שכלית, ילדים דחויים חברתית, או ילדים שבאים ממשפחות קשות יום שאין להן הידע או הכוח להשתמש בתקשורת. קטינים פוגעים מנצלים את החולשה פעמיים: פעם אחת בזמן הפגיעה ופעם שנייה באמצעות החשיפה

ד"ר ענת פלג

ד"ר דנה פוגץ'

שנים כתבת קול ישראל לענייני 17 במשך משפט, אינה מופתעת: "חלק מתהליך המסחור שמאפיין את התקשורת בשנים האחרונות מוביל לכך שכאשר התקשורת קובעת את סדר היום הציבורי היא מחפשת את הפרטים הדרמטיים והסנסציוניים. בשם החיפוש הזה, לעִתים, נרמסת זכותם של קטינים לפרטיות". מחקרים מלמדים, לפי פלג, שמי ש"זוכים" לסיקור במקרים של אלימות הם בדרך כלל "הקורבנות האידאליים": חסרי ישע שהותקפו ללא כל התגרות מצִדם. ככל שגיל הקורבנות רך יותר או גבוה יותר (קשישים), כך הם יזכו למקום נרחב יותר בסדר היום הציבורי. פלג אומרת: "בפרפרזה על שירו של יהודה עמיחי 'אלוהים מרחם על ילדי הגן', גם עורך העיתון ירחם על הקורבנות הקטינים, חסרי הישע, יותר מעל הבוגרים".

קטינה שהייתה עם בן זוגה נאנסה בחניון .2012 גן העיר בתל אביב בחודש מאי המייצגת את עו"ד רוני אלוני-סדובניק, הקטינה, פנתה כעבור חודש אל השופטת בדימוס דליה דורנר, העומדת בראש מועצת העיתונות, בבקשה יוצאת דופן: אנא, התערבי כדי להפסיק את ההטרדה של העיתונאים והצלמים. מאז המקרה הם רצים ברחוב אחרי קורבן האונס, נכנסים לבית הספר שלה ומראיינים תלמידים וחברים, נכנסים לבניין מגוריה ומראיינים את השכנים, שמקצתם אף אינם יודעים כי היא הקורבן. בו בזמן עשתה פרקליטות המדינה מאמץ לשמור על חסיון זהותו של התוקף, בן מיעוטים, כדי לצמצם את הסיכון לנקמה. מנהלת המרכז לתקשורת ד"ר ענת פלג, ומשפט באוניברסיטת בר אילן, ששימשה

נקודת מפגש 13

שגנב אופניים, אלא על עבירות חמורות כמו אונס או רצח. לדעתי, על קטינים נפגעים יש להגן בכל מחיר, אך את זהותם של הקטינים הפוגעים חייבים לחשוף". פוגץ' מוסיפה: "כאשר לא חושפים את זהותו של הפוגע, פוגעים גם בקורבן שלא יכול לדעת מתי מתקיימים הדיונים בבית המשפט הנוגעים לעניינו. מעבר לכך", היא אומרת, "קטין שביצע עבירה חמורה איבד את זכותו לפרטיות, וחשוב להזהיר את הציבור מהאדם ומההפרעה הנפשית או ההתנהגותית שממנה הוא סובל". כאשר אם לא מגיעה גם לקטין אני שואלת תשובתה של כזה הזדמנות לשיקום, פוגץ' נחרצת: "מחקרים שנעשו בעולם מצביעים על כך שמי שביצעו עבירות חמורות בילדותם, הסיכון שיחזרו על אותן עבירות בבגרותם גדול מאוד, וחשוב לחשוף את זהותם". עובדת סוציאלית רינת רופא-גורי, קלינית מומחית לטיפול בילדים ובנוער, שהתמחתה בעבודה עם ילדים פוגעים, מציגה גישה מתונה יותר: "כאשר מתרחש אירוע אלימות בין קטינים לציבור יש זכות לדעת, כדי שיוכל להגן על עצמו. מצד שני, ברגע שנחשפים פרטים של קטין פוגע, הוא מתויג חברתית כבעל התנהגות שסוטה מהנורמה וסיכויי השיקום שלו מצטמצמים. גם הסיכוי לשקם קטינים כאלה הוא אינטרס של הציבור". רופא- גורי אומרת שבכל מקרה אי אפשר להכליל את כל מקרי האלימות ויש להתחשב במאפיינים שונים, כגון גיל: אצל פוגע בגיל הרך זה יכול להיות חלק מהניסיון לביטוי עצמי בטרם נרכשה השפה; בגיל החביון (גיל בית הספר היסודי) מצפים מהילד להבחין בין מותר לאסור, ולכן בגיל זה האלימות נראית מכוונת ומתוכננת יותר; בגיל ההתבגרות הילד חווה לחצים פנימיים וחיצוניים ויכולתו להכיל את התוקפנות של עצמו פחותה, מה שמוביל

בתקשורת. כך, למשל, הם מפרסמים בפייסבוק או באמצעות טוקבקים את זהות הקורבנות. ההורים שלהם, שבדרך כלל מבינים את חשיבות השימוש בתקשורת ומנסים להטות את הכף לטובתם, ממהרים להתראיין בכלי התקשורת השונים, ובעיקר בכלי תקשורת מקומיים, ולספר על ילדיהם בני הטובים. לעִתים כל זה קורה עוד לפני שילדיהם נחקרו במשטרה". פלג אומרת שגם באי כוחם של הקטינים הפוגעים מרבים להשתמש בתקשורת: "עורכי דין מבינים את חשיבות הזירה התקשורתית ורבים מהם הפכו להיות 'שחקנים תקשורתיים' שעושים שימוש ברצון של התקשורת להיות אטרקטיבית ולהשיג נתוני מדרג גבוה, כדי להשפיע עורכי דין של נאשמים על דעת הקהל. מעתיקים לא פעם את הדיון המשפטי לתוך הזירה התקשורתית. כך, למשל, חושפים בטלוויזיה ראיות חדשות שבמצב תקין היו צריכות להיחשף בין כותלי בית המשפט, או מאפשרים לתקשורת לראיין באופן בלעדי את הוריו של החשוד בעבירה. התוצאה היא שהכרעות הדין בעניינם של אותם נאשמים מושפעות מהדיון בתקשורת". בעוד פוגץ' ופלג מדברות על השימוש המניפולטיבי של נאשמים ובאי כוחם אם הגשמת בתקשורת, עולה השאלה האינטרס של זכות הציבור לדעת אינה מחייבת דווקא לחשוף את זהותם של פוגץ' חושבת שהתשובה הקטינים הפוגעים. היא חד-משמעית - כן. היא מתקוממת על הדין השווה בחיסיון הניתן לקטינים פוגעים ולקטינים נפגעים. "המשפט הישראלי", היא אומרת, "מקנה את אותה הגנה לרוצח של דרק רוט ולקטינה שעברה התעללות. כאשר מדברים על זכות הציבור לדעת מול טובתם של הקטינים, חייבים להבחין בין הקורבן לתוקף". פוגץ' מבהירה: "אני לא מדברת על עבירות 'קלות', כמו ילד

גב' רינת רופא-גורי

לעִתים להתנהגות אלימה. בגיל זה יש גם מרכיב של לחץ חברתי. לכן לכל גיל יש להתייחס בצורה שונה מבחינת הציפייה החברתית. חשוב להביא בחשבון גם את פערי הגיל בין הקורבן לבין התוקף, וכן אם יש מאחורי הפגיעה ליקוי מסוים - פיזי או נפשי. "לבסוף", אומרת רופא- גורי, "חשוב לשאול - האם זה אירוע ראשון שבו מעורב הקטין? מה חומרת האירוע ומה מבנה האישיות של הקטין? לעִתים העבירה מתבצעת כאשר האישיות עדיין אינה מגובשת מספיק, וטיפול הולם יביא לשיקום הקטין. כאשר מעריכים מסוכנות של קטין, חשוב לשקלל את כל הגורמים יחד". בהנחה ששקלול כל הגורמים מוביל אותנו לידי מסקנה שמדובר בקטין שצריך להזהיר את הציבור מפניו, האם יש לפרסם רופא-גורי: "חד-משמעית את זהותו? - לא. האלימות של אותו קטין מייצגת בעיה חברתית רחבה יותר. התקשורת צריכה לדון בבעיה מבלי לחשוף את כיצד אפשר לעשות זהות המעורבים". זאת בעידן שהתקשורת מחפשת בראש רופא-גורי: "צריך מצד ובראשונה רייטינג? אחד לאכוף את הזכות לחיסיון, ומצד שני ליצור אטרקטיביות ועניין בהצגת הסיפור

נקודת מפגש 14

הסטודנטיות לפרסם מאמרי דעה במגוון נושאים חברתיים בעיתונות היומית ובכתבי עת מקצועיים. באוניברסיטת בר אילן יציעו בקרוב קורס דומה, לסטודנטים במגמה הניהולית של בית הספר, מתוך הנחה שהם אלה שמובילים תהליכי שינוי בארגונים שבתוכם הם עובדים ופועלים. בד בבד עם יוזמות אלו, חשוב להעשיר את הידע של קטינים על ערוצי התקשורת השונים (מדיה חברתית, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו והעיתונות הכתובה) ועל תפקידם כבמות מרכזיות לדיון ציבורי. מקורות ). "קולות 2009( ' וייס-גל, ע' ופלד, ע מפורסמים": הכשרת עובדים סוציאליים לשימוש באמצעי התקשורת ככלי בפרקטיקת מדיניות. ביטחון סוציאלי, .85-109 ,79 מנהלים בתקשורת: שימוש מושכל במדיה לקידום סוגיות חברתיות - ד"ר שירלי בן-שלמה.

מדברי המרואיינות נראה כי לצורך לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין טובת הקטינים יש פנים לכאן ולכאן. בה בעת רבות מהסוגיות החברתיות הקשורות לאלימות בין קטינים נידונות בזירה התקשורתית. כפי שאמרה ד"ר ענת פלג, רבים מעורכי הדין למדו להשתמש באמצעי התקשורת לקידום צורכי לקוחותיהם, ולכן על הכנסת ומערכת המשפט לפתח חקיקה ופרקטיקה משפטית שיתאימו למגמות חדשות אלה. אפשר שאנשי מקצועות אחרים, כגון חינוך, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה ורפואה, צריכים גם הם ללמוד להשתמש בצורה מושכלת באמצעי התקשורת השונים למען הקטינים שהם מטפלים בהם. כפי שאמרה ד"ר דנה פוגץ', לא פעם לקורבנות אין הידע או הכוח להשתמש בתקשורת. יוזמה מסוג זה קידמו פרופ' עידית וייס- גל ופרופ' עינת פלד מאוניברסיטת תל- אביב: הן ביקשו להגביר את המודעות לחשיבות השימוש המושכל בתקשורת בקרב עובדות סוציאליות שלמדו קורס בפרקטיקת מדיניות. הן עודדו את

בכך שמספרים את פרטי המקרה, אבל ללא שמות. אפשר לנתח את האירוע מזוויות שונות – משפטית, חברתית, טיפולית, חינוכית. אפשר ליצור סרטי הסברה שיהיו מבוססים על עובדות המקרה אך לא יחשפו את הזהות של המעורבים. אמצעים אלו יכולים למשוך את קהל הצופים והמאזינים לא פחות". אני מעמתת את רופא-גורי עם דבריה של פוגץ' על השימוש שעושים הקטינים והוריהם במדיה החברתית (פייסבוק, למשל) ובתקשורת המקומית האם ניתן לעצור את חשיפת ושואלת: רופא-גורי: "אולי לא פרטי המעורבים? ניתן לעצור את החשיפה במעגל החברתי הקרוב, אבל אין סיבה לאפשר חשיפה במעגל הארצי הרחב יותר. מעבר לכך אני חושבת שבתי הספר שבהם לומדים הקטינים הפוגעים והנפגעים צריכים לחשוב כיצד הם מטפלים בסוגיה לאחר שפורסמה בתקשורת. הפרסום נובע פעמים רבות מתוך תחושה של פחד וחוסר אונים. אם מערכת החינוך תטפל בתחושות אלו, ייתכן שגם הצורך לפרסם יהיה נמוך יותר".

נקודת מפגש 15

לעולם לא נקרא לנער “עבריין” אלא “קטין שביצע התנהגות מנוגדת לחוק” על שירות המבחן לנוער בעיניו של מר אפי ברוור, מנהל השירות שירה אברהמי

שמעלה דאגות רבות בנוגע למצבו. אם מדובר על-פי הערכתנו במעשה חד- פעמי, נמליץ למשטרה על סגירת התיק. אם עולות דאגות לגבי האפשרות שהוא יידרדר וימשיך לבצע עבירות, לא נמליץ על סגירת התיק. כמובן, בסופו של דבר ההחלטה אם להגיש כתב אישום היא בידי המשטרה בלבד. אם המשטרה מגישה כתב אישום, הקטין יובא לבית המשפט לנוער. גם בבית המשפט לנוער יש לקצין המבחן תפקיד מרכזי - כתיבת תסקיר לבית המשפט. כיוון שהשופט אינו מכיר את הנער, תפקידו של קצין המבחן לפרוס לפני בית המשפט תמונה נאמנה ומלאה, כמיטב יכולתו, על מצבו של הנער. כיצד עושים זאת? בזמן שחולף מהפניית הקטין ועד להגעתו לבית המשפט עובר בדרך כלל זמן רב. בזמן הזה אנחנו מכירים את הנער, את משפחתו והוריו, ואת המסגרות השונות שהיה אִתן בקשר: בית הספר, מקום העבודה או כל מסגרת פנאי או אחרת שהנער קשור אליה. מעבר לאבחון מצבו של הנער, שאותו נתאר בתסקיר לבית המשפט, נוסיף המלצה להמשך טיפול בהתאם להערכת המצב. לפי חוק הנוער שהוזכר, ישנו רצף של המלצות טיפוליות - החל מההמלצה הקלה ביותר, שהיא אזהרה, ועד להפניה למעון נעול או אפילו לבית הסוהר. אחת האפשרויות הנוספות היא “צו מבחן”, שהוא ליבת עבודתו של קצין המבחן לנוער.

ושירותי אכיפת החוק; שירות המבחן לנוער. תפיסת החוק של שירות המבחן לנוער, התפיסה המייצגת את ההיבט הטיפולי של הרווחה והשיקום, מכוונת למצות את דרכי הטיפול והשיקום לפני הענישה. במסגרת השירות נעשים מאמצים רבים לסייע לנער, ולחסוך ממנו את ההליך הפלילי שהוא הליך לא פשוט כלל. המודל בארץ - שלפיו שירות המבחן לנוער שייך למשרד הרווחה והשירותים החברתיים - שונה מהמודל בארצות אחרות, שבהן שירות המבחן לנוער שייך למשרד המשפטים ולשירותי האכיפה. מבנה זה השתרש עוד בימיו הראשונים של השירות, בשנות השלושים של המאה , בתקופת המנדט הבריטי, והוא 20- ה משקף אידאולוגיה המדגישה את השיקום והטיפול בנער. “הקטין אינו פונה אלא מופנה” כשקטין חשוד במעשה פלילי, והמשטרה מחליטה לפתוח נגדו תיק, הוא מופנה אל שירות המבחן לנוער. אבקש להבליט את העובדה שהוא אינו פונה אלא מופנה. אין הוא דופק על דלתנו אלא בא בצו המשטרה, בהליך שנקרא “הפניית קטין”. כשאנחנו מדברים על קטינים שנחשדו במעשה פלילי, חשוב להגדיר את גיל האחריות הפלילית בישראל: גבולו התחתון על-פי חוק. עם “הפניית 12 הוא גיל הקטין” אנחנו מזמינים את הנער, עורכים אִתו היכרות, מעריכים את מצבו ובוחנים את השאלה אם המעשה הפלילי שביצע היה חד-פעמי או שמא מדובר במעשה

מר אפי ברוור

מר אפי ברוור מנהל את שירות המבחן לנוער באגף תקון של משרד הרווחה והשירותים החברתיים מזה כחמש שנים. בתחילת דרכו במשרד הרווחה והשירותים , היה קצין מבחן 1978 החברתיים, בשנת לנוער. בחלוף השנים שימש, בין היתר, סגן קצין מבחן מחוזי בתל אביב, מפקח ארצי וחבר הנהלה בשירות המבחן לנוער. השיחה אִתו מזמנת הצצה אל השירות המטפל בנערים עוברי חוק בפרספקטיבה של זמן, של תפקידים שונים ושל ניסיון רב שנים. מהו שירות המבחן לנוער? שירות המבחן לנוער הוא שירות סמכותי המוסדר על-פי "חוק הנוער (שפיטה, "1971- ענישה ודרכי טיפול) התשל"א לטיפול בנערים עוברי חוק. החוק מסדיר את הפעילות המשולבת של שלוש מערכות: מערכת בתי המשפט; המשטרה

נקודת מפגש 16

Made with FlippingBook Annual report