חרוב מהשטח - גיליון מספר 3 - ינואר 2024

2024 שבט תשפ"ד, ינואר | 3 גליון

הפנים מאחורי מנערה בסיכון למנהיגה הפרידה מדניאל כהן ז"ל ראיון עם הצוות המוביל

"הימים שעוד נכונו לנו, - מחדשים מהשטח שיהיו נכונים, שיהיו רחומים" על המתווה לקבלת הילדים החטופים עם חזרתם לארץ

משתפים מהשטח

- ד"ר איילת נועם־רוזנטל הכר את נשות המכון אומנה תחת מלחמה ריאיון עם שמרית גושן, מנהלת אומנה במחוז דרום של מכון סאמיט בעקבות המלחמה רבים רוצים להיות משפחת אומנה לילדי העוטף ריאיון עם רוני שנער, רכזת השמות אומנה חדשות במכון סאמיט טראומה מצטברת: - מחדשים מהמחקר המתווה לילדי אומנה אשר היו עדים באוקטובר 7 לטבח פרופסור כרמית כץ, ד"ר איילת רוזנטל, עו"ס גל פרידמן האוזר כשמפנים את הבית ריאיון עם רינת כהן, אם בית במשפחתון סעד המפונה פנימיות ילדים ונוער בסיכון בזמן מלחמה ריאיון עם אורנה טאוס, עו"ס ראשית במפעל להכשרת ילדי ישראל (מל"י) ביקור בית

בהוסטל נאות אביב, דרור קדם, נוי עזורי, ודניה קורן שמשוני

צוות המערכת

– יו"ר המערכת, מכון חרוב סיגל כנפו – מכון חרוב ליאת בן הרוש

עיצוב, עריכה והפקה:

– ניר קידר תמונת השער – שריי ישראל דייץ' עריכת לשון – סטודיו אלי דייץ' עיצוב גרפי – סטודיו יוסי קווטינסקי עימוד דיגיטלי

- איתן הימן, קיבוץ סעד תמונות ביקור בית

מכון חרוב

9765418 – מכון חרוב, קמפוס הר הצופים, ירושלים כתובת המערכת 077-5150300 – טל' www.haruv.org.il – אתר המכון sigalk@haruv.org.il – לתגובות והצעות

2

דבר העורכות

4

– מנערה בסיכון למנהיגה – הפרידה מדניאל כהן הפנים מאחורי הצוות המוביל בהוסטל נאות אביב, מספרות על פרידה עצובה מחברתן לצוות — הביאה לפרסום – הילה שוהמי בוסביב

6

– "הימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים, שיהיו רחומים" מחדשים מהשטח

10

על כתיבת המתווה לקבלת הילדים החטופים עם חזרתם לארץ — עו"ד עפרה בן מאיר ו הילה שוהמי בוסביב

– אומנה תחת מלחמה משתפים מהשטח

14

תוכן העניינים

באוקטובר 7- שמרית גושן, מנהלת אומנה במחוז דרום של מכון סאמיט על הימים שאחרי ה — סיגל כנפו

בעקבות המלחמה רבים רוצים להיות משפחת אומנה ליתומי העוטף

18

ריאיון עם רוני שנער, רכזת השמות אומנה חדשות במכון סאמיט — סיגל כנפו

- חיבוק גדול ואוהב עוזר להפחית תחושת חוסר אונים בזמני קיצון ניפוץ מיתוסים

21

– טראומה מצטברת מחדשים מהמחקר

22

באוקטובר 7 על המתווה לילדים במשפחות אומנה אשר היו עדים לטבח — פרופסור כרמית כץ, ד"ר איילת רוזנטל, עו"ס גל פרידמן האוזר

– ד"ר איילת נועם־רוזנטל הכר את נשות המכון

26

רכזת הגיל הרך ותחום עבודה סוציאלית

כשמפנים את הבית – ביקור בית

28

ריאיון עם רינת כהן, אם בית במשפחתון סעד המפונה — סיגל כנפו

על הפנימיות לילדים ונוער בסיכון בזמן מלחמה

32

ריאיון עם אורנה טאוס, עו"ס ראשית במפעל להכשרת ילדי ישראל (מל"י) — סיגל כנפו

3 חרוב מהשטח

דבר העורכות

ממנה לאחר שנרצחה במסיבת הנובה, על ימי המתח עד לידיעה על גורלה, ועל ההתנהלות בהוסטל עד לתאריך שבו נפרדו ממנה בכאב. שמרית גושן, סיגל כנפו, עורכת מגזין זה, בריאיון ארוך עם . שמרית מנהלת השמות באזור הדרום של מכון סאמיט שיתפה על המשפחות הרבות שנפגעו ועל הקושי הגדול בהענקת עזרה למשפחות האומנה, שכן גם המטפלות גרות ביישובי העוטף והיו במצב דומה למי שנדרשו לעזור להם. היא מרחיבה על ההתגייסות של מכון סאמיט ועל הדילמות הרבות בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. רוני שנער, מנהלת השמות במדור זה שוחחנו גם עם חדשות בדרום של מכון סאמיט, על השמות חדשות באזורי מתח ביטחוני שגם בהם יש צורך רב במשפחות אומנה. פרופ' כרמית כץ, ד"ר איילת נועם רוזנטל ועו"ס גל פרידמן עקרונות המתווה עבור ילדי משפחות במאמר שכתבו על ומתארות את הטראומה הקשה של האומנה בעוטף ילדים שנחשפו ישירות לזוועות שבעה באוקטובר, כמי שכבר חוו טראומה בהיותם ילדים שהוצאו אל משפחות אומנה, ותיארו את התוויית הטיפול הנדרשת עבורם מעכשיו ולעוד שנים רבות. ד"ר איילת נועם רוזנטל, רכזת תחום נעמיק להכיר את המספרת על עבודתה הגיל הרך ותחום עבודה סוציאלית במכון, על האתגרים והלמידה הרבה לאורך שנותיה במכון ועל האתגר הגדול מכול – השותפות בכתיבת מספר מתווים עבור ילדי הדרום ועוטף עזה אשר נחשפו לטראומות מורכבות וקשות בשבעה באוקטובר. היא גם חולקת תובנות מעבודת הדוקטורט שלה על שיתופם של ילדים בתהליך ההבנה של טראומות בילדות, שכתבה תוך כדי עבודתה במכון.

7 גיליון מיוחד זה הוא תוצר של עבודה בימים שאחרי באוקטובר.

ימים קשים עוברים עלינו כמדינה וכפרטים, כמטפלים וכחוקרים. כמכון העוסק שנים רבות בטראומה של ילדים, אנו רוצים להאיר על תחום ההשמה החוץ־ביתית – על המקומות, על האפשרויות ועל האנשים שרואים חשיבות רבה בהענקת מקום חלופי לבית שנכשל כמקום מגן, המאפשר צמיחה ומימוש פוטנציאל בדרך הטובה ביותר. אירועי שבעה באוקטובר חידדו באופן החזק ביותר שאפשר להעלות על הדעת את חשיבותן של האפשרויות הקיימות במדינת ישראל עבור ילדים שיש להעניק להם חלופה לבית ולמשפחה. . בהשמה החוץ־ביתית בזמן מלחמה גיליון זה מתמקד שוחחנו עם אנשי השטח בתחום האומנה ממכון סאמיט, ועם נשות המפעל להכשרת ילדי ישראל על המשפחתון מהעוטף שפונה יחד עם כל אנשי הקיבוץ. צוות מוביל מהוסטל "אותות" שיתפו אותנו בסיפור מרגש על הקורות אותם בעקבות הירצחה של מדריכה מהצוות הנוכחי. כמובן לא יכולנו שלא להתייחס לפניה של משרד הרווחה אלינו, כמכון מוכוון טראומה של ילדים, לכתוב מתווים לעבודה עם הילדים לאחר שבעה באוקטובר. עקרונות המתווה במדור מחדשים מהשטח נחשוף את לטיפול בהשבת הילדים החטופים שכתבו עו"ד עפרה בן . נרחיב על מורכבות המשימה מאיר והילה שוהמי בוסביב שאיש בעולם לא נדרש לה בעבר, על הצורך להכין מיידית הכשרות לכלל אנשי המקצוע שיפגשו את הילדים ואת משפחותיהם, ועל ההבנה שרב הנסתר על הגלוי ושעלינו ללמוד גם תוך כדי עשייה. הצוות המוביל בהוסטל נאות אביב – דרור קדם, נוי שיתפו אותנו בקורות אותם עזורי, ודניה קורן שמשוני מהיום הראשון למלחמה, בסיפורה של דניאל שהגיעה למקום כנערה ולאחר שנים הצטרפה לצוות. הן סיפרו על החיבור המיוחד שיצרה וההבנה שהייתה לה עם הנערות השוהות במקום, על הפרידה שתכננה והפכה לפרידה

4

רינת כהן, אם בגיליון זה ערכנו ריאיון ארוך נוסף עם המשפחתון של המפעל להכשרת ילדי ישראל (מל"י) יחד עם יתר חברי הקיבוץ. רינת בקיבוץ סעד המפונה מספרת על השעות הקשות בממ"ד בסעד, על ההבנה שילדי המשפחתון נחשפו לזוועות בביתם כי שהו בחופשת סוכות במספר ישובים שמחבלי הנוחבה התקיפו, על הצורך להחזיר את הילדים כשאין לאן, על מציאת הפתרונות לאורך הדרך, ועל תהליך החיבור החזק עם אנשי הקיבוץ במלון המפונים. גם כאן העמקנו בשיח בנוגע העו"ס הראשית של משפחתוני למשפחתונים בריאיון עם על הדילמות בזמן מלחמה, על מל"י, הגברת אורנה טאוב ההתנהלות בימים שאחרי. תודה מיוחדת לצלם איתן הימן על התמונות מקיבוץ סעד ננפץ מיתוס בנוגע לדרך שאנו ניפוץ מיתוסים במדור נוטים להרגיע ילדים. מתוך רצון לסייע בזמנים טראומטיים אנחנו נוטים לרצות קודם לחבק את הילד/ה – פעולה אינטואיטיבית אך לא תמיד נכונה. הפעם ציטטנו שיחה שמסביר מה נכון ד"ר משה פרחי פרופ' כרמית כץ עם של לעשות כדי לעזור לילדים לצאת מתחושת חוסר האונים בזמנים כאלה. בסופו של גיליון זה הכנסנו קטע קצר מתוך השיר "טילים וגעגוע" שכתב יהודה אטלס שאפשר לחשוב שנכתב בימים אלו, על השפעות ארועי טראומה של מלחמה על ילדים (מתוך ספרו "ילדים של אף אחד").

עבודת האיסוף, הראיונות והגילויים השונים בתהליך יצירת גיליון זה הביאו אותנו להכרה מעמיקה מאוד עם עולם ההשמה החוץ־ביתית, עם מגוון הקשיים והמורכבויות הרבות שיש בימים שקטים, ועד כמה הכול התעצם בעקבות אירועי אוקטובר. אנו תקווה שתמצאו כמונו עניין רב בתכנים המובאים לפניכם. נשמח לקבל מכם הצעות: את מי לראיין? היכן לבקר? ואילו מיזמים חדשים ראוי שנכיר? אנו מבטיחות לקרוא ולשקול כל הצעה בכובד ראש.

קריאה מהנה, סיגל כנפו וליאת בן־הרוש

" עדות של ילדים לאלימות קשה המופעלת על דמויות משמעותיות בחייהם (הורים ואחים) עשויה להיחוות כקשה ומאיימת אף יותר מאלימות המופעלת עליהם ישירות". פרופ' אמילי גרינפילד, אוניברסיטת ראטגרס

5 חרוב מהשטח

מנערה בסיכון למנהיגה הפרידה מדניאל כהן ראיון עם הצוות המוביל בהוסטל נאות אביב, דרור קדם, נוי עזורי, ודניה קורן שמשוני באוקטובר היה אמור להיערך אירוע פרידה לדניאל 19־ ב לכבוד סיום עבודתה כמדריכה בהוסטל "נאות אביב". דניאל הזמינה נשות צוות ונערות מהעבר ותכננה ערב קריוקי, לעשות "על האש" ולשתות קולה מבקבוקי זכוכית – כל הדברים שהכי אהבה. היא קיימה שיחות פרידה עם הנערות ושיתפה בהתרגשות על העסק החדש שפתחה. באוקטובר הודיעו לנו שגופתה של דניאל זוהתה, 12־ ב היא נרצחה במסיבה ברעים. הנערות ביקשו שלא נבטל את האירוע והציעו שנערוך אותו בדיוק כפי שהיא תכננה. באוקטובר הפך אירוע הפרידה מההוסטל לאירוע 19־ ב פרידה וזיכרון. ,2013־ דניאל כהן הגיעה להוסטל "נאות אביב" כנערה ב ושהתה בו שלוש שנים. היא נשארה בקשר עם ההוסטל, 2022 התנדבה, הרצתה והייתה מנטורית לנערות. ביולי החליטה דניאל להשתלב כמדריכה בצוות ההוסטל. היא האמינה שידע מניסיון חיים הוא כלי משמעותי בעבודה, ושדרך הזדהות עם סיפורה, היא יכולה לגשר בין הצוות לבין הנערות. היו לה אנרגיות חיוביות בלתי נגמרות; בכל ערב שלה עם הנערות שיחקו, שרו וצחקו. במקביל הרצתה בפני צוותי חסות הנוער ושיתפה בסיפורה האישי ובניסיון חייה. אחרי יותר משנה בהוסטל החליטה להקים עסק התחילה בתהליך הפרידה 2023 עם חבר. בספטמבר מהנערות ומההוסטל. הביאה לפרסום – הילה שוהמי בוסביב

דניאל כהן ז"ל

היא האמינה שידע מניסיון חיים הוא כלי משמעותי בעבודה, ושדרך הזדהות עם סיפורה, היא יכולה לגשר בין הצוות לבין הנערות

6

נאות אביב, דניאל מצלמת שקיעה

שבעה באוקטובר:

בשעות הבוקר קיבלנו חדשות נוראות והבנו שדניאל הייתה במסיבה ברעים. בשל הכאוס והחרדה החלטנו לחכות לפרטים נוספים לפני שעדכנו את הנערות. בדיעבד טעינו, ולצערנו נודע להן מהרשתות החברתיות. הן הגיבו בהלם – בבכי רב וסערה רגשית. כצוות ניסינו להסביר שכל עוד אין מידע ודאי, מחכים לעדכונים. ההיעדרות של דניאל מילאה את ההוסטל והכתיבה את ההתנהלות שלנו. ככל שלא נודע על גורלה, הנערות והצוות נעשו פסימיות, אך קיוו לבשורות טובות. הנערות חיפשו את שמה ברשימות הניצולים ושוחחו עם בני משפחתה. בצוות ניסינו לתווך את המצב לנערות, הקפדנו שלא לטעת תקוות שווא אך לשדר אופטימיות. כלקח מהיום הראשון למלחמה הקפדנו לשתף בכנות בנוגע למתרחש.

הוסטל "נאות אביב" משמש כמסגרת טיפולית-חינוכית לנערות במצוקה ובסיכון. כחלק מרשת המענים של רשות "חסות הנוער" במשרד הרווחה, והן בעלות 18–13 קולט נערות בסיכון בגילים מוטיבציה ויכולת לתהליך טיפולי ולשינוי. במטרה לאפשר לכל נערה השתלבות בחיים נורמטיביים תוך התפתחות אישית ומיצוי מקסימלי של הפוטנציאל הקיים בה. ההוסטל פועל בכל תחומי החיים ומעניק חינוך, השכלה, טיפול, העשרה, ליווי ותמיכה, שעות ביממה, תוך שימוש בהתערבויות 24 פרטניות, קבוצתיות, משפחתיות וקהילתיות.

ביום הזה במיוחד, הכאב המשותף של כולנו, צוות ונערות, יצר תחושה חזקה של חיבור, אווירה מיוחדת ולא מוכרת של התמודדות משותפת

7 חרוב מהשטח

באוקטובר: 12

ב"הערכת מצב" נראה שחלק מהנערות זקוקות לשגרה ושהנוכחות המתמדת של הצוות המוביל מעצימה חרדה בקרב המדריכות. ההחלטה להתפרס על כל שעות היום יצרה טשטוש של גבולות התפקיד שלנו ולכן הגיעה ההודעה הרשמית על 19:00 ביטלנו אותה. בשעה מותה של דניאל והצוות המוביל חזר מייד. וידאנו שכל המדריכות יודעות והזמנו אותן. הנסיעה הקצרה להוסטל נמשכה נצח, וחשבנו איך ומה לספר. גם המדריכות במשמרת היו צריכות לחכות להגעתנו ולהתנהג כאילו לא שמעו שחברתן לצוות נרצחה. כשהגענו ראינו איך הפנים משתנות והאסימון נופל. כינסנו את הצוות והנערות ובלי להתמהמה אמרנו להן שהגיעה ההודעה הרשמית על מותה של דניאל. חלק מהנערות התפרקו וחלק שתקו. חלק מהמדריכות בכו וחלק ניסו לתמוך. עדכנו אנשי צוות ונערות מהעבר והודענו כי נקבל אורחים למוחרת בבוקר. הערב היה מורכב ועצוב. בשישי בבוקר הודיעו שההלוויה תתקיים בצוהריים. הגיעו נשות צוות ונערות שליוו את דניאל כשהייתה נערה בהוסטל. יצרנו מרחב לאירוח בחצר באופן שייתן מענה לקהילה העוטפת את ההוסטל אך יאפשר לנערות פרטיות ושקט. ההתאספות של צוות מהעבר הייתה מרגשת והנכיחה את משמעותה של דניאל עבור ההוסטל. עבור נערות וותיקות, מפגש עם צוות שהכירו היה עוד מקור לתמיכה. לקראת ההלוויה שיתפנו את הנערות כיצד היא תיראה והשארנו להן את הבחירה להשתתף. היה חשוב לתת לגיטימציה לכל בחירה, כי אין דרך אחת נכונה להתאבל. להלוויה יצאו צוות ההוסטל, צוות ונערות מהעבר וארבע נערות מההוסטל כיום. אחרי ההלוויה חזרנו כל הצוות ונשארנו עד שהבנות הלכו לישון. ביום הזה במיוחד, הכאב המשותף של כולנו, צוות ונערות, יצר תחושה חזקה של חיבור, אווירה מיוחדת ולא מוכרת של התמודדות משותפת. שיחקנו משחק טאקי ארוך ורב־משתתפות בצוהרי היום שלאחר ההלוויה. נראה שכל החרדה שהצטברה בגוף של כולנו בימי ההיעדרות של דניאל, וכל הכאב שהורגש בהלוויה, התפרצו במשחק שכללו צחוק משותף.

דניאל כהן ז"ל

בימי ההמתנה גברו תחושות של אימה וחוסר ודאות והתבטאו בקושי בתפקוד, מצב רוח ירוד והיעדר חיוניות. חוויית חוסר השליטה והביטחון, המשותפות לכל אזרחי מדינת ישראל, התעצמו במפגש עם נערות שחוויות אלה מוכרות להן מחייהן. גם בצוות הורגשה חרדה ופחד בנוגע לדניאל ולמלחמה. התאמנו את שגרת היום למצבן הרגשי ולדרכי ההתמודדות שלהן באמצעות יצירה, משחקי קופסא ואפשרויות להתנדב, למי שחיפשו עשייה והסחת דעת. אפשרנו שחרור מחלק ממשימות היומיום, כדי לתת תוקף להיעדר פניות ללמידה ולמטלות. הקצבנו שעות טלפון רבות יותר, שאפשרו תחושת שליטה וקשר עם העולם. אפשרנו שינה משותפת בסלון להגברת תחושת ביטחון וחיבור. ההרגשה הנעימה והקרובה ויסתה את ההתמודדות הרגשית המורכבת. חששנו שהבשורה על דניאל תגיע כשלא נהיה בהוסטל והחלטנו שבכל משמרת תהיה נציגה מהצוות המוביל. כך נתנו מענה ונוכחות לנערות וגם לצוות המדריכות. דמותה האנרגטית, השמחה, הרגישה והחמה בלטה. כולם ראו בה מישהי שתמיד תשמח לעזור, שלא מוותרת

8

רצו ביטוי קונקרטי לזיכרון, כמו פינת הנצחה ופוסטר התמונות, ואילו לצוות ולחלק מהנערות היה קשה לראות את התמונות כל הזמן. עלתה השאלה, כאשר האבל והטראומה הם קולקטיביים במרחב של יחסי מטפל־ מטופל, היכן המקום של המטפל להביע את עמדתו או לבקש התחשבות? התמדנו לשוחח על זה בניסיון לשקף דרכים שונות וקשיבות לצורכנו ללא ביטול צורכי הסובבים. הנערות כעסו על הצוות באופן שלא אפשר שיח. היה נדמה שהאירוע שחזר "אובדנים" מעברן ואת אותן התגובות. הרגשנו שהפרנו את החוזה הבסיסי שההוסטל הוא מקום בטוח, טיפולי, וחיובי ותפקידנו לשמור עליהן מחוויות טראומטיות. הורגש שאיבדו תקווה לעתידן, ומודל לחיקוי והשראה.

בימי ההמתנה, ההודעה וההלוויה, התמודד צוות ההוסטל לראשונה עם אירוע טראומטי קולקטיבי, אשר נוגע להן בדיוק כמו לנערות. הנערות נחשפו ישירות לרגשות של הצוות והביעו פליאה ותמיהה נוכח בכי של נשות צוות. נראה כי חשיפה זו לא הייתה קלה לשני הצדדים, אך אפשרה קירבה ואינטימיות ייחודיות שלא היו נוצרות בשום סיטואציה אחרת. בשבוע העוקב החלטנו לנהל סדר יום כבשגרה, בסובלנות כלפי מי שאינן מצליחות לחזור לתפקוד הנדרש. החל . רצינו 19.10.2023 ארגון אירוע הפרידה שתוכנן ליום שהאירוע יופץ בתפוצה רחבה ובעזרת צוותי עבר הגענו לצוותים ולנערות מתקופת שהותה של דניאל בהוסטל כנערה, וגם בני משפחתה הוזמנו. מתנדבי ההוסטל ומורה מבית הספר התנדבו לקנות אוכל ולהביא את הציוד הנדרש. הכנו עם הנערות אלבום תמונות והקמנו פינת הנצחה. חלק מהנערות עיצבו פוסטר עם תמונות של דניאל, הצוות הכין מצגת כנהוג בפרידות ונרכשו בקבוקי קולה בזכוכית כפי שדניאל אהבה. לאוקטובר התכנסו עשרות אנשים שאהבו 19- ביום ה את דניאל. צוותים ונערות מהעבר, משפחה, בת זוגתה, מתנדבי ההוסטל לדורותיהם וצוות ונערות ההוסטל הנוכחיים. שוחחנו, נזכרנו, צחקנו, בכינו ובסיום עשינו "מעגל פרידה" כנהוג לצוות ולנערות שנפרדות מההוסטל. רק שעכשיו הפרידה הייתה שונה מאוד. בספונטניות עלו זיכרונות על הזמן עם דניאל לצד רגשות ומחשבות על איך שחייה הסתיימו. הסיפורים היו מצחיקים מאוד, על שטויות ובלגן שדניאל נהגה לעשות כנערה וגם כמדריכה. דמותה האנרגטית, השמחה, הרגישה והחמה בלטה. כולם ראו בה מישהי שתמיד תשמח לעזור, שלא מוותרת. היו הבעות כאב על הירצחה, אבל היה ברור שדניאל נגעה בלבבות רבים. בסוף מעגל הפרידה, נערות מההוסטל כיום שיתפו באופן מרגש ובכנות בקשיים עם הגבולות שדניאל הציבה והביעו הבנה והערכה שכל מה שעשתה היה לטובתן. תיארו אותה כמדריכה שמבינה לליבן, שיודעת לדבר איתן כך שיקשיבו ויעריכו, ושיכולה ליצור קשר אישי אוהב וקרוב. חלק שיתפו בשיחות הפרידה שהספיקו לעשות ועל הכאב הגדול על הירצחה. בסיום הדברים צפינו במצגת פרידה מרגשת ועצובה. הניסיון לחזור לשגרה בצל המלחמה והאבל לווה בהתנגדות של חלק מהנערות ובתחושה שחזרה לשגרה משמעותה ששכחנו את דניאל. נראה שתחושות אלה לא אפשרו תוקף למי שרצתה לשוב לשגרה. חלק מהנערות באוקטובר: 19

תשעה בנובמבר:

יום התכנסנו לאזכרה בטקס אינטימי שחולק 30 במלאת לשניים. הכנסנו מכתבים וזיכרונות שכל אחת כתבה לתיבה. כל אחת כתבה משהו לדניאל על בלון הליום ומי שבחרה שיתפה. ולשמיים הופרחו עשרות בלונים באמונה שלמה שיגיעו לדניאל. בליווי נשות צוות, הנערות שרצו יצאו לטקס בבית העלמין והניחו על קברה את תיבת המכתבים מההוסטל. , נוחי על משכבך 2023-1998 , לזכרה של דניאל כהן בשלום.

בלונים בשמי ההוסטל

9 חרוב מהשטח

"הימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים, שיהיו רחומים" על המתווה לקבלת הילדים החטופים עם חזרתם לארץ עו"ד עפרה בן מאיר מנהלת קמפוס חרוב לילדים ומנהלת תוכניות משפטיות הילה שוהמי בוסביב רכזת פיתוח, כנסים וימי עיון

בניית המתווה הייתה משימה לא פשוטה, ולא רק בשל האחריות הכבדה הטמונה בו, אלא בשל העובדה כי אין אח ורע לזוועה שהתרגשה עלינו, לא בארץ ולא בעולם

מאז שבעה באוקטובר, מדינה שלמה, כואבת ופצועה, עוצרת את נשימתה בתקווה לשובם של הילדים הביתה, יחד עם שאר החטופים. במשך שבועות מורטי עצבים אלו, ולא בלי חששות, נענינו במכון חרוב לבקשת משרד הרווחה והכנו מדריך לקבלת הילדים החטופים עם שובם לארץ. בניית המתווה הייתה משימה לא פשוטה, ולא רק בשל האחריות הכבדה הטמונה בו, אלא בשל העובדה כי אין אח ורע לזוועה שהתרגשה עלינו, לא בארץ ולא בעולם. המתווה התבסס על ספרות אמפירית וקלינית מהזירה הבין־לאומית, ועל למידה מעדויות של בוגרים שנחטפו בילדותם ושל אנשי המקצוע שליוו אותם. מכון חרוב, בימים של שגרה, מכשיר אנשי מקצוע לאתר ולזהות ילדים נפגעי התעללות והזנחה ולטפל בהם. עיקר המומחיות שלנו הוא טיפול בטראומה מורכבת בילדות, ועם כלים אלו יצאנו לדרך.

מחדשים מהשטח

10

צילום: דובר צהל | השבת הילדים החטופים

במתווה חילקנו את ההיערכות לקליטת הילדים לשלוש נקודות בזמן: 1 . השעות הראשונות ממועד חזרת הילדים לארץ: 24 מעדויות של שורדי שבי בארץ ובעולם נמצאנו למדים כי שלב המעבר מהשבי הוא שלב טראומתי ומטלטל כשלעצמו, ועל כן הקדשנו התייחסות ספציפית ליממה זו. 2 . השבוע הראשון ממועד חזרת הילדים ארצה: בשבוע הראשון נבקש לאפשר לילדים לעכל עיכול ראשוני את שקרה להם, ובראש ובראשונה לנוח! 3 . את השלב השלישי תחמנו לחצי השנה הראשונה ממועד חזרתם. חצי שנה זו חשובה וקריטית ועל כן הליווי לילד ולמשפחתו ייעשה באופן המקצועי והצמוד ביותר.

בהמשך לכתיבת המתווה ובשיתוף משרד הרווחה וסיועו קיימנו הכשרות לעובדים הסוציאליים המלווים את משפחות הילדים החטופים ועתידים ללוות את הילדים עם שובם ארצה מהשבי. כמו כן בנינו הכשרות לצוותי בריאות וחינוך, לחוקרי השב"כ ולחוקרות הילדים. ראינו חשיבות רבה במתן הכשרות לכלל אנשי המקצוע שיפגשו את הילדים ומשפחותיהם. יש לציין כי מדובר בהליך למידה מתמשך ומעמיק, שיתבצע תוך כדי תנועה וניתוח הצרכים בשטח.

11 חרוב מהשטח

ראינו חשיבות רבה במתן הכשרות לכלל אנשי המקצוע שיפגשו את הילדים ומשפחותיהם. מדובר בהליך למידה מתמשך ומעמיק, שיתבצע תוך כדי תנועה וניתוח הצרכים בשטח

אחרי שחשבנו על גורלם בכל נשימה ופעימת לב שלנו, אך טבעי שכולנו נרצה להיות מעורבים ומעורים בפרטי חזרתם ובהתאקלמות שלהם בחייהם החדשים. זו עומדת להיות התאקלמות קשה ואכזרית, והציווי המוסרי שלנו הוא לשים לב לילדים, לזכור כי אנשים הם, ולאפשר להם להתפנות למשימות ההסתגלותיות הקשות שהם צריכים לבצע. אחד האלמנטים הקשים בטראומה הוא אובדן השליטה. לפיכך, עיקרון הטיפול המרכזי הוא החזרת השליטה לחייו של הקורבן כעת, נותר לנו לקוות ולייחל כי יישום המתווה ייעשה באופן הטוב ביותר, ושלעולם, אף אחד, בשום מקום, לא יזדקק לו בשנית!

אך בכך לא תמה המלאכה! המדריך נעצר בחצי השנה הראשונה כי להבנתנו אין לנו אפשרות אמיתית לצפות את כלל המופעים הטראומטיים ואת מכלול הצרכים של הילד ומשפחתו. בחצי השנה הראשונה חובה עלינו, אנשי המקצוע, ללמוד את השטח, להתאים לכל ילד וילדה מעטפת אישית ככל הניתן ולבנות את התורה הטיפולית להמשך, שלצערנו צפוי להיות ארוך שנים. אחד האלמנטים הקשים בטראומה הוא אובדן השליטה. לפיכך, עיקרון הטיפול המרכזי הוא החזרת השליטה לחייו של הקורבן. עיקרון זה עמד לנגד עינינו בעת כתיבת המתווה. אומנם האינסטינקט הבסיסי של כולנו, אנשי מקצוע ואזרחים, הוא לחבק את הילדים ולגונן עליהם. אך בתוך המרחב הזה חובה עלינו לייצר לילדים מרחב בחירה ואוטונומיה, באופן אשר יחזיר להם את תחושת המסוגלות והשליטה על חייהם. הבנה זו אף תחייב אותנו כחברה – אנשי המקצוע, אנשי תקשורת ואזרחים, מודאגים וסקרנים – חובה עלינו כולנו לכבד את פרטיותם של הילדים.

12

/ יהודה אטלס טִילִים וְגַעֲגוּע � ִלְחִיש � ְרוֹת ב � ָא וְאֶת ה ַֹּוֹעֶצֶת מְדַב � ִי אֶת אִמ � ָמַעְת � "...וְש ָה; � ְסִיכוֹלוֹגִית קָש � ְגִיעָה פ � ִטְרָא ָּמָה, עִם פ � ֶאֲנִי יֶלֶד ב � ש ְמַן, מָלֵא חֲרָדוֹת ְּפְחָדִים, � ָל הַז � ֶֹּוֹעֵס כ � יֶלֶד ש ָלָדִים, � ִתְרַחֵק מִי � ֶמ � ַדְרֵגוֹת, ש � ַמ � ֵש לָרֶדֶת ב � ֶחוֹש � ש ָלוֹן; � ַס � ָא נִמְצֵאת ב � ֶאִמ � ְש � ַם כ � ֵח לְבַד, ג � ֹא מִתְקַל � ֶל � ש ִילוֹן!" � ָאן, עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרֵי הַו � ֶאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָה כ � ְש � "רַק כ ַחוּץ, � ָל רַחַש ב � ֶךְ, ֹּוֹחֵד מִכ � ֶֹּוֹרֵד הַחֹש � ְש � נִבְהָל כ ֶה לְפִיצוּץ. � ֶלֶב אֲנִי מְחַכ � ֶל כ � ָל יְבָבָה ש � וְאַחֲרֵי כ ָה, � ְלִי ּׁוּם סִב � ְיְלָה נוֹדֶדֶת, ְּכְא ִּּו ב � ַל � ְנָתִי ב � ש ָא. � ַעַם לֹא ב � ָא אַף פ � ָא, אֲבָל אַב � מִתְעוֹרֵר וְקוֹרֵא לְאַב ָטַּחַ, � ֶאֵין לִי אֲוִיר, נֶחְנָק עוֹד רֶגַע, ב � ִיש ש � מַרְג ָתַּחַ, � ָא לוֹקַחַת אוֹתִי אֶל הַח ַֹּוֹן הַפ � ֶאִמ � עַד ש " ּיעַ! � ַרְג � ְסֵדֶר, ת � ֹל ב � ֹם, הַכ � ִנְש � וְאוֹמֶרֶת: "חֲמוּדִי, ת ָה

מתוך "ילדים של אף אחד"

את הספר "ילדים של אף אחד" מאת יהודה אטלס או www.haruv.org.il ניתן לרכוש באתר המכון בלחיצה כאן

13 חרוב מהשטח

אומנה תחת מלחמה ריאיון עם שמרית, מנהלת אומנה במחוז דרום של מכון סאמיט

שמרית גושן

40 בת נשואה לעידן ואמא לשלושה בעלת תואר ראשון ושני בעו"ס שנים בתפקיד 3.5 שנים בעמותה 13- ו

סיגל כנפו

בעבר בארועים מסוג זה קרבה לאזור פגיעה נחשבה פגיעה משמעותית, עכשיו כמעט כל הילדים בחרדה

מה קרה למשפחות האומנה בעוטף?

באוקטובר התלבטנו לגבי משפחות שגרות 7 עוד לפני בעוטף ופנו אלינו לאומנה. האחריות למצוא לילד משפחה מיטיבה ולהעביר ילד מסביבה של טראומה במשפחה לסביבה שמעוררת טראומת מלחמה זו החלטה קשה. היו תקופות של הסלמה ביטחונית שלא ביצענו באיזור הזה השמות. לעיתים גם אם ראינו שילוב טוב למשפחה, היו השמות שלא צלחו לאור החשש המובן של ההורים שילדם יתגורר באיזור בטחוני מורכב. ילדים במשפחות אומנת קרובים 70־ כיום יש לנו כ ומשפחות מאגר במחוז דרום בעוטף, כולל שדרות, ילדים 20 אופקים, נתיבות והקיבוצים. המדינה פינתה בעקבות הטבח והם מפוזרים בכל הארץ. עכשיו הארגון שרגיל לעבודה מקומית צריך לעבוד מבוזר כי המשפחות מפוזרות בטבריה, במגדל, בים המלח ובאילת וצריך להחזיק את הקשרים עם כל המשפחות והילדים.

משתפים מהשטח

14

צילום: ניר קידר | בארי

מטפלת רגשית שעבדה איתנו שנים וטיפלה בילדי אומנה נרצחה, מטפלת אחרת איבדה את אימה וארבע עובדות פונו מביתן. הנגב קטן והקשרים באזורים אלה אינטנסיביים מאוד. לכל אירוע כזה יש מעגלי השקה רבים. כדי להבין את התמונה הגדולה אסביר על המבנה הארגוני. באומנה 130 ילדים באומנה ועוד 500 - בסאמיט כ הטיפולית. מנחות האומנה עובדות לפי אזורים ומלוות את ילדי האומנה לרוב באיזור מגוריהן. עד פעמיים בשבוע הן מגיעות למשרד לישיבות צוות. יש לנו כשבע עובדות נוצרה מורכבות 7.10- הגרות באזור העוטף. החל מה כפולה כי גם הן וגם המשפחות שהן מלוות היו במצוקה איומה. בשבועות הראשונים הן לא יכלו לתת מענה בשל היותן מפונות בעצמן. נדרשנו לגבות את כל אזור העוטף. ייאמר לזכות סאמיט שמהר מאוד העניק עזרה למי שביקשה התערבות טיפולית בחירום. במקביל הבאנו מנחות מאזור אחר שגיבו את עבודתן במשפחות האומנה.

לצערנו זוג תאומים מבארי נרצחו. הם ילדי אומנת קרובים, גודלו על ידי אחות סבם שטיפלה בהם במסירות מגיל שש. גם הסב ואחותו נרצחו באירוע הטראגי של בני הערובה באותה שבת. ויש עוד משפחות שהתמודדו מול מצבים קשים מאוד של חטיפת בני משפחה ועוד, אך מפאת החיסיון לא אוכל לפרט. חלק מהמשפחות היו כלואות שעות בממ"ד. משפחת אומנה מאופקים חזתה בכל אירוע חדירת המחבלים. ביתם נפגע גם ברמה הפיסית כאשר בתוך הבית שהו בני המשפחה והנער באומנה. בעבר בארועים מסוג זה קרבה לאזור פגיעה נחשבה פגיעה משמעותית, עכשיו כמעט כל הילדים בחרדה איומה ואנחנו נדרשות להתמודד עם קשיים בעוצמה וכמות שלא הכרנו.

נוצרה מורכבות כפולה כי גם מנחות האומנה וגם המשפחות שהן מלוות היו במצוקה איומה 7.10- החל מה

15 חרוב מהשטח

היעדר תחושת הביטחון מאוד בולטת. הפיצוצים שאנחנו שומעים לא משאירים מקום לדמיון ילדים מתקשים להירדם, חרדים לצאת מהבית. היו ילדים ששבוע לא הסכימו לצאת מהממ"ד

צריך לציין שמנחות אומנה הן ברובן אימהות צעירות שבעליהן מגויסים. קשה לצאת לביקורי בית כשאין עם מי להשאיר את הילדים וכל יציאה מורכבת ודורשת לוגיסטיקה. אחת העו"סיות שלנו עזבה לרעננה ועכשיו מתמודדת עם עבודה בניהול מרחוק. יש לנו מנחות שהמדינה פינתה או פונו עצמאית ולא מקבלות תמיכה מהמדינה. יש הרבה פניות מאומנות קרובים שמלכתחילה לא היו יציבים כלכלית ונקלעו לקשיים כלכליים וממשפחות שהוצאו לחל"ת. אשר לחברה הבדואית, שבעבר נפגעה פחות והפעם הם גם נפגעו. הייתה נפילה בכפרים הלא מוכרים וברהט ונהרגו ילדים במשפחות אומנה 200־ מספר אנשים. יש לנו כ מהילדים מטופלים באומנות קרובים, במשפחות 90%־ (כ המורחבות שלהם) והרגשנו התעוררות של חרדה וצורך בעזרה ובטיפול. יש לנו משפחות ומנחות אומנה ברהט שלשמחתי לא נפגעו באירוע. ישבנו עם עובדת שאמרה "היום תכננתי להתגבר על הפחד ולנסוע לביקור ברהט. קמתי בבוקר קראתי בכתבה שמצאו שני פעילי חמאס ברהט ואני משותקת. אני לא יודעת מה לעשות". למרות הקושי ובזכות היכולת לדבר על הדברים חזרנו לפעילות סדירה בישובים אלה. בימים הראשונים פתחנו מענה טלפוני בערבית למשפחות בחרדה, בעיקר כאלה שחששו להגיע לבאר שבע. יצרנו פתרונות למשפחות נזקקות שחששו להגיע לבדיקות בסורוקה למשל. בארועי באוקטובר נמחקה תחושת הביטחון של שני הצדדים 7- ה יותר מבכל מבצע שידעתי בעבודתי בסאמיט.

בשבוע השני ללחימה יצרנו חמ"ל למשפחות שעברו תופת והמנחות שלהן לא יכלו לפגוש אותם . מטפלים מירושלים הגיעו לביקורים בשדרות ובאופקים. בהמשך החמ"ל התרחב לכלל המשפחות שנזקקו לסיוע. כיום המנחות מגיעות לכל היישובים-גם למשפחות מפונות באיזורי המרכז והצפון. חוויית אובדן הביטחון מורגשת מאוד אצל העובדות הסוציאליות שעובדות בשטח עם מגוון אוכלוסיות ועוברות ממקום למקום ברחבי העוטף.

אילו צרכים שלא היו קודם עלו לפני השטח?

בדיוק צחקתי בנושא עם קולגות שתמיד יש לי מייל מוכן בטיוטות עם הנחיות להתמודדות בזמן לחימה – 7־ איפה המנחות מבצעות ביקורים, איפה לא וכדומה. ב באוקטובר המייל שלי לא הצליח לעזור לי, כי לא דימיינתי אופציה כזו וזה בעצם עונה על השאלה. בעבר, בתקופות של הסלמה ביטחונית, נתנו מענה ממוקד לתושבי העוטף שנתקפו חרדות או התקשו לצאת מהממ"ד, וכיום זה מענה שצריך להינתן לכל תושבי הדרום. היעדר תחושת הביטחון מאוד בולטת. הפיצוצים שאנחנו שומעים לא משאירים מקום לדמיון. ילדים מתקשים להירדם, חרדים לצאת מהבית. היו ילדים ששבוע לא הסכימו לצאת מהממ"ד. מהצד השני יש לנו מורכבות והתמודדות עם הילדים מהחברה הבדווית- יש אימהות של ילדים שלנו שחיות בעזה, הילדים דואגים להורים הביולוגיים שלהם. במקרים חריפים יותר הצענו טיפול אד הוק בטלפון או בזום למשפחות שחששו להגיע אלינו לחדרי הטיפול. חיברנו בין מטפלים במרכז הטיפולי שלנו למשפחות ונתנו התערבויות בחירום.

מתוך ניסיון רב שנים עם ילדים שהיה צריך להוציא מהבית, מה היה צריך להיעשות כדי שהם לא יוצאו מהבית? מה היה עוזר למנוע?

שאלת מיליון הדולר, שנותי בסאמיט הביאו אותי להבנה שאין לה תשובה.

אנחנו מרגישים לטוב ולרע את הניסיונות המרובים לטפל במשפחה בקהילה טרם הוצאת הילדים מהבית. אלו ילדים שההורים שלהם בעצמם לא קיבלו מודלינג טוב להורות. אנחנו פוגשות את זה באומנת הקרובים, כשאנחנו

16

מהו האתגר הבא?

מתבקשות לבדוק סבתא שמיועדת לטפל בנכד/ה אחרי שהיחסים שלה ושל בתה או בנה היו לעיתים פוגעניים וקשים. הניסיון לימד אותנו לבחון זאת בעיניים פחות שיפוטיות כי ניתוק הילד מסביבת המשפחה המורחבת שלו מהקהילה שלו, מהיישוב והעיר שלו, היא לפעמים הרסנית הרבה יותר. למדנו שסידורים בתוך המשפחה יכולים לתת מענה של חום, אהבה וטיפול פיזי מיטיב אך לעיתים מגיע שלב בתהליך ההתבגרות של הילד שהקרובים לו לא מצליחים להתמודד עם קונפליקטים. סידורים כאלה לא מתאימים לכל מקרה והם תלויים גם בגיל הילד. לעיתים היכולת של הסבים לקבל תהליך הדרכה וליווי הינה מועטה. קשה ולוקח זמן לייצר יחסים של אמון עם אותם סבים וסבתות שבעצמם פגשו לאורך השנים גורמים משירותי הרווחה ולא מאמינים במערכת. אנחנו רואות במשפחות האומנה שותפות שלנו ועושות מאמץ גדול מאוד לחבור אליהם לשותפות מלאה, החל מהמפגש הראשון.

האתגר הבא הוא להמשיך להתמודד באופן יצירתי עם שגרת החירום החדשה שנוצרה.

המטופלים על ידי קרובי 7.10- בימים אלה נקלטים יתומי ה משפחתם. אנחנו פועלות ללא לאות כדי שקליטתם תהיה מיטיבה. עמלנו על פיתוח מענים משוכללים יותר עבורם ומקוות לייצר קשר מיטיב שיעזור להם במשימתם החדשה והקשה - טיפול בילדים יתומים כשהם בעצמם בטראומה. אתגר נוסף הוא למצוא עובדות סוציאליות מנחות אומנה ומטפלים למרכזים הטיפוליים שלנו, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות ופסיכותרפיסטים שלהם ניסיון עם ילדים שחוו טראומה. הרבה מהילדים שלנו עברו פגיעות ראשוניות ביחסים. יש לנו חדר טיפול באופקים שצריך מטפלת; יש חדרי טיפול בדימונה, בערד ובקרית גת. בבאר שבע יש חמישה חדרי טיפול. חשוב לציין שאנחנו מוכרים לצרכי התמחות ונשמח לקלוט אנשי טיפול, בפרט בימים אלה שנדרשת התערבות טיפולית רחבה עם כמעט כל משפחות האומנה מהדרום.

בעבר, נתנו מענה ממוקד לתושבי העוטף שנתקפו חרדות או התקשו לצאת מהממ"ד, וכיום זה מענה שצריך להינתן לכל תושבי הדרום.

צילום: ניר קידר | בארי

17 חרוב מהשטח

בעקבות המלחמה רבים רוצים להיות משפחת אומנה לילדי העוטף ריאיון עם רוני שנער, רכזת השמות אומנה חדשות במכון סאמיט*

רוני שנער 32 בת בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית שנים בסאמיט 7 , שנים בתפקיד 3

סיגל כנפו

* סאמיט היא עמותה ותיקה ויחידה במחוז הדרום ובירושלים בפיקוח משרד הרווחה. שירותי האומנה הופרטו זה שנים. העמותה מפעילה אומנה רגילה ואומנה טיפולית עבור ילדים מורכבים יותר בעיקר בהיבטים נפשיים. כל משפחת אומנה מקבלת מנחת אומנה שהיא עובדת סוציאלית מטעם המכון. היא מגיעה לאומנה רגילה אחת לחודש ולאומנה הטיפולית אחת לשבועיים. יש גם מרכז טיפולי לילדי האומנה, ובו צוות טיפולי שמכיר את הנושאים לטיפול, כולל פסיכיאטרים. יש לנו מרפאה במכון בבאר שבע הנותנת מענה מקיף, רגשי, טיפולי, רפואי ופסיכיאטרי.

בגלל שזו טראומה אזורית, לכולנו קשה. המטפל והמטופל לעיתים באותו המצב, אין אדם שלא נפגע

משתפים מהשטח

18

צריך כמה שיותר! חסרות עשרות משפחות ... לנו חשוב להגיד שכל ילד שהוצא מהבית בכל גיל חווה איזושהי טראומה.

איך ארועי שבעה באוקטובר השפיעו על משפחות האומנה? לצערי ארועי שבעה באוקטובר פגעו גם במשפחות אומנה, פיזית ונפשית. משרד הרווחה אחראי לטפל בילדי העוטף. אירועי שבעה באוקטובר הם טראומה לאומית, ולא יכולנו לצפות מראש את האי־יציבות שהילדים האלה יחשפו לה. המשפחות מקבלות מענה מהמרכז הטיפולי שלנו וגם ממנחות האומנה, אלא אם הן עצמן מיישובי עוטף ונפגעו, אז נשלחו אליהן עובדות סוציאליות. מתחילת האירוע ההנהלה בסאמיט מעניקה לעובדי המכון ולמשפחות מעטפת רגשית אינטנסיבית. בגלל שזו טראומה אזורית, לכולנו קשה. המטפל והמטופל לעיתים באותו המצב, אין אדם שלא נפגע בסיטואציה הנוראה הזו

במחשבה משותפת הבנו שהשמה באזור שנמצא תחת איום רקטות מאסיבי אינה נכונה בטווח הארוך. המשפחה עצמה בסיטואציה מורכבת, כל הילדים בבית, אין שגרה, או שהאבא במילואים והבן בסדיר.

כמה משפחות אומנה יש וכמה צריך?

צריך כמה שיותר! חסרות עשרות משפחות. הרבה מהמשפחות רוצות תינוקות או ילדים שלא חוו טראומה. לנו חשוב להגיד שכל ילד שהוצא מהבית בכל גיל חווה איזושהי טראומה. ההשמה אינה רק לפי בקשת המשפחה, אלא בעיקר לפי צורכי הילד מבחינת סגנון או יכולת הכלה. חשוב שהקשר עם הורי הילד יישמר. אנחנו מחפשים בעיקר הורים כבני ארבעים כדי שיוכלו להיות משפחה מאמצת בעתיד. מבחר משפחות מאפשר לנו לעשות התאמות מטיבות ובטוחות יותר. אנחנו מחפשים משפחה שמרגישה שיש לה היכולת והיציבות לקבל ילד, שיש לה פניות רגשית, פיזית ולו"זית למשימה הנפלאה והמורכבת הזו, ושגם ילדיה פנויים לקבל ילד/ה שחוו טראומה כזו או אחרת.

האם המצב הנוכחי השפיע על תהליך קליטת המשפחות?

משפחות האומנה משמשות בית יציב לילדים שנמצאים כבר במשבר. ילד שמגיע לאומנה מגיע עם טראומה אחת לפחות מהבית, כמו היעדר פניות של ההורים, שימוש בחומרים ממכרים, הפרעות נפשיות ואובדנות של ההורים. להכניס ילד עם טראומה למצב טראומטי זה מורכב. אנחנו שואפים להביא אותו למקום יציב.

צילום: ניר קידר | ניר עוז

19 חרוב מהשטח

צילום: ניר קידר | בארי

איזו מעטפת מקבלת משפחת אומנה?

ילד שלא מוצאים לו משפחה, לצערי מועבר בגיל צעיר מאוד למסגרת חוץ־ביתית. לכל ילד מגיע בית חם בפרט בגיל הרך. אם המלחמה הזו גרמה לאנשים לשקול זאת, אני ממליצה להגיע ולשמוע במה זה כרוך.

לכל משפחה יש מנחת אומנה שמגיעה אחת לחודש או אחת לשבועיים לפי התוכנית. היא יושבת לבד עם הורי האומנה לשמוע ולהדריך. יש מפגשים טיפוליים נפרדים לילד/ה, ולסאמיט מרכז לטיפולים רגשיים. לעיתים נדרשים חונכות או שיעורי עזר להשלמת פערים התפתחותיים. כל המשפחה מקבלת ממשרד הרווחה דמי אחזקה חודשיים לפי סוג האומנה, טיפולית או רגילה, לביגוד, לאוכל ולהוצאות שוטפות. ניתנים בנוסף ציוד לבית הספר וחוגים. המשפחות במצבים סוציואקונומיים שונים, ולהן דרישות שונות. בואי תנצלי את הפלטפורמה הזו ודברי אל הקהל כדי שיבואו להיות משפחות אומנה: לנו ברור שילד צריך לגדול בבית יציב ומיטיב בסביבה רגועה ומוגנת. לעיתים כשהילד אינו יכול להישאר בביתו, בהחלטת בית משפט או של ההורים או של הרווחה, הוא מגיע אלינו ולא לאומנת קרובים, למרות שלפי חוק עדיף שיישאר אצל קרובי המשפחה. אנחנו 2016 האומנה מחפשים משפחה שמרגישה שיש לה היכולת והיציבות לקבל ילד/ה, שיש לה פניות רגשית, פיזית ולו"זית למשימה הנפלאה והמורכבת הזו, ושגם ילדיה פנויים לקבל ילד/ה שחוו טראומה כזו או אחרת.

כל הילדים שמחכים למשפחות אומנה כבר חוו טראומה כזו או אחרת, אבל ילדי העוטף שכולם רוצים לאמץ חוו טראומה קשה נוספת. מי שיש לו מקום בלב לקחת ילד שידע שעשרות ילדים מחכים לבית ומשפחה.

20

שיח עם ילדים: מיתוסים ומציאות פרופ' כרמית כץ*

אנשי ונשות מקצוע שנפגשים עם ילדים ְנים – התעללות � החיים במרחבים מסַכ והזנחה, חשיפה לאלימות במשפחה או סכסוך גירושין – נוגעים פעמים רבות בטראומות קשות ולא מעובדות, והדבר מעמיד בפניהם אתגרים מרובים. שיח עם ילדים שונה במהותו משיח עם מבוגרים, ולכן דורש היערכות מיוחדת.

המיתוס - חיבוק גדול ואוהב עוזר להפחית תחושת חוסר אונים בזמני קיצון בזמנים טראומטיים אנחנו נוטים לרצות לחבק את הילד/ה מתוך רצון לסייע. אחד משלושת הממדים בטראומה הוא הרגשת חוסר אונים. אפשר להפחית חוסר אונים בעזרת פעולה יעילה מול האיום. אינטואיטיבית אנחנו פועלים הפוך, כשאנחנו קודם כול מחבקים את הילד/ה במצוקה. מה שנכון לעשות הוא קודם להפעיל את הילד/ה בעזרת משימות קטנות. אם למשל נכנסים לממ"ד, נבקש מהילד/ה להביא את שקית הבמבה, לסגור . שינוי סדר הפעולות את הדלת ולהדליק את הטלוויזיה, ורק אז נחבק אותו דרך מספר משימות קטנות יעניק תחושת מסוגלות ויפחית חוסר אונים. חשוב שהמשימות יהיו קצרות, עד חצי דקה, לאחר מכן יש לתת משוב חיובי.

צילום: ניר קידר | בארי

* פרופ' כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל-אביב ומנהלת תחום מחקר, מכון חרוב.

ניפוץ מיתוסים

21 חרוב מהשטח

טראומה מצטברת ילדים במשפחות אומנה אשר היו עדים באוקטובר 7 לטבח

פרופסור כרמית כץ, ד"ר איילת רוזנטל, עו"ס גל פרידמן האוזר

מחדשים מהמחקר

22

באוקטובר ברמות שונות. חלקם 7 כל ילדי האומנה נחשפו לזוועות באופן ישיר, משום שהתגוררו באחד מיישובי העוטף

באוקטובר לא פסחה על 7 הטראומה של אירועי טבח איש מאיתנו, אך השפיעה עמוקות על כל המשפחות והילדים שהיו חשופים לטבח באופן ישיר. האירועים התרחשו במפתיע בשבת בבוקר, יום חג, משפחות וילדים היו נצורים בבתיהם והמתינו לסיוע שעות ארוכות בחוסר ודאות. אירועים קשים אלה מוכרים בשם "טראומה קולקטיבית", טראומה משותפת ומתמשכת. מבין הקולקטיב קבוצה של ילדים שאינם מתגוררים בבית הוריהם אלא במשפחות אומנה. ילדים המוצאים למשפחות אומנה, הם ילדים שלא אחת חוו בעברם טראומה מורכבת ובפרט מקרים של תפקוד הורי לקוי, התעללות, הזנחה או אובדן של הורים ודמויות מטפלות משמעותיות. באוקטובר ברמות 7 כל ילדי האומנה נחשפו לזוועות שונות. חלקם באופן ישיר, משום שהתגוררו באחד מיישובי העוטף, לחלקם בני משפחה ואחרים משמעותיים שנפגעו או התגוררו באזור וחלקם נחשפו והושפעו בעקיפין בדומה לשאר ילדי ישראל. בהתערבות עם ילדים אלו נדרשת הבנה של הטראומות הקודמות שלהם ושל פוטנציאל ההשלכות השליליות של הצטברות טראומות על בריאותם הנפשית ועל התפתחותם. מכון חרוב התבקש לפתח מדריך שיפרט עקרונות מנחים להתערבות ולליווי ילדים אלו. נקודת המוצא היא שהחשיפה לטראומה הנוכחית מייצרת טראומה מצטברת, מחריפה את החרדות ומערערת את התמודדותם של הילדים, ולכן נדרשת התערבות ייעודית ורגישה במיוחד.

ראשית חשוב לבצע הערכה ומיפוי של מעגלי הפגיעה והחוסן: ללמוד למה ילדים נחשפו, מה הם ראו ושמעו. האם אנשים משמעותיים להם נפגעו, נהרגו או נחטפו? זאת כדי להתוות את ההתערבות הרצויה ולייצר נרטיב מתאים על האירועים. בשלב ההערכה נבחן עד כמה החשיפה השפיעה על תפקוד הילד בתחום ההתפתחותי, ברמה התפקודית היומיומית (שינה, אכילה), ביחסים עם מבוגרים משמעותיים ועם קבוצת השווים, ובוויסות הרגשי. לאחר ההערכה, חשובה דמות טיפולית מתכללת לזיהוי כלל צורכי ההתערבות של הילד ולהעמיד גורמים רלוונטיים להתערבויות כגון התערבות דיאדית, התערבות רגשית פרטנית עם הילד, התערבות במערכת החינוך, והתערבויות התפתחותיות פרה־רפואיות (קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק). האירועים הקשים ייצרבו בזיכרון החושי של ילדים רבים ובמיוחד אצל הצעירים שבהם. קולות וריחות ואף דמויות הדומות במאפייניהן לאירועים הקשים יעוררו את האימה מחדש

23 חרוב מהשטח

להלן מרכיבי הליבה של ההתערבות:

1 ומטיבה ושיקום האמון עם דמויות ההתקשרות, מאחר שילדים שהוצאו מבתיהם קידום התקשרות בטוחה מתקשים בביסוס אמון עם מבוגרים משמעותיים. הפרידה מההורים ומהמשפחה מותירה אותם עם שאלות כמו: האם מבוגרים נוספים יעזבו אותי? האם אני ראוי לאהבה? החשיפה לטראומות נוספות המאיימות על חייהם וחיי אחרים משמעותיים מציפה מחדש חרדות אלו.

2 למופעים מתן ידע לדמויות המטפלות ביחס התערבות פסיכו־חינוכית עם מבוגרים משמעותיים בחיי הילד: של הילדים שנחשפו ולתגובות המותאמות למופעים אלו. טראומטיים, לתזכורות ולציפיות טראומטיות האירועים הקשים ייצרבו בזיכרון החושי של ילדים רבים ובמיוחד אצל הצעירים שבהם. קולות וריחות ואף דמויות הדומות במאפייניהן לאירועים הקשים יעוררו את האימה מחדש. מכאן חשוב לדעת למה הילד נחשף, כי תזכורות טראומטיות עלולות להוציאו מוויסות. מבוגר משמעותי זמין יסייע לנרמל את התגובה. ילדים שנחשפו לאירועי סכנה עלולים לחשוב שהעולם הוא מסוכן בכל מקום ורגע. לחלק מילדי האומנה כבר היו אמונות כאלה, וייתכן שתחושות אלו יגברו. יש להכיר בכך ולהזכיר לילד שהוא מוגן ועושים הכול כדי שאירועים כאלה לא יקרו שוב.

3 לניסוח נרטיב הטראומה תפקיד קריטי בעיבודה קידום שיח עם הילד והורי האומנה על האירועים הקשים: עם דמויות ההתקשרות ובליווי איש מקצוע כדי לתת פשר לאירועים. על הנרטיב לכלול מרכיבים של מיטיבות הורית כדי לסייע לילד להתמודד, ולתת תוקף לתגובותיו. חשוב שהשיח יתמקד בתחושת המסוגלות העצמית, בהגנה ולא בנקמה למען התפתחותו המוסרית, ובכוחות שלו ובכוונות המיטיבות של הסביבה, שסייעו להתמודד עם האירועים.

24

4 ילדים רבים נאלצו להתפנות ממקום מגוריהם ומהמעטפת הקהילתית. הספרות מלמדת ההקשר הקהילתי: שהקהילות חשובות בקידום רווחתם וחוסנם של ילדים בכלל ובמצבי דחק וטראומה בפרט. הן מספקות עוגן, תחושת שייכות וביטחון. חשוב ככל הניתן לשמור על הקשר של הילד עם גורמי הקהילה הפורמאליים (אנשי חינוך ובריאות) והלא פורמאליים: חברים, שכנים ותנועת נוער.

5 ילדים שנחשפו לאלימות קשה וטבח, גם אם בעקיפין, יפגינו תסמינים קשים של הפרעת דחק מיצוי זכויות: פוסט־טראומטית, בייחוד אם כבר חוו טראומות אחרות בעבר. חשוב לתת להם סל טיפולים ושירותים רגשיים, חינוכיים ובריאותיים שיאפשרו להם להתמודד עם האירועים הקשים, תוך הכרה בטראומות קודמות ובחוויה הייחודית של גדילה במשפחת אומנה.

- חשוב שמנחת האומנה תבחן צרכי כל ילד ותתאים לו לסיכום מענים טיפוליים הן בזירה הרגשית והן בזירה החינוכית והבריאותית, מתוך המענים הקיימים לילדי האומנה ובמידת הצורך לפתח מענים מותאמים נוספים.

25 חרוב מהשטח

ד"ר איילת נועם־רוזנטל רכזת הגיל הרך ותחום עבודה סוציאלית

נשואה לאריאל ואמא לשניים לפני כשנה סיימה דוקטורט עובדת במכון 2011 מאז

סיגל כנפו

התחלתי כעוזרת מחקר והתאהבתי במכון, הרגשתי פריבילגיה גדולה ללמוד כל יום עוד ועוד. מאז התקדמתי לתפקידים נוספים

מהם האתגרים בתחום שאת עוסקת בו?

באוקטובר האתגר המרכזי הוא לפתח ידע על 7 מאז התערבות במצבים חסרי תקדים שכמעט אין להם התייחסות בספרות. ילדים רבים התייתמו מהוריהם, היו חשופים לטבח קשה ואחר כך נחטפו, וגם אנשי מקצוע צריכים להתערב ולהכיל את הדברים הללו כשהם בעצמם פונו מבתיהם ומתמודדים עם טראומות ולחצים אישיים, בחודשיים האחרונים יש לי זכות גדולה לקחת חלק בפיתוח מתווים והכשרות עבור משרד הרווחה, כדי להתמודד עם מצבים חדשים שהמלחמה זימנה לנו: התערבות עם ילדים שנותרו ללא שני הורים, עם ילדים שהיו חשופים לטבח ועם הילדים ששבו משבי חמאס. יחד עם הקואליציה לטראומה ועם משרד הרווחה, אני מלווה קבוצה של עובדות סוציאליות שמלוות משפחות של חטוף או נעדר. מנסה לסייע לחשוב על שיח עם ילדים שיש להם בן משפחה בשבי.

26

אני אוהבת מאוד את התפקיד שלי. אני אוהבת את הגיוון שבו, את המפגש עם השטח

אם היית יכולה להתחלף בתפקיד, עם מי היית מתחלפת ולמה?

מה עשית לפני שהתחלת לעבוד במכון, ולמה בחרת בתחום? הגעתי למכון כשהייתי בתחילת דרכי המקצועית כעובדת סוציאלית. תמיד ידעתי שהתחום של ילדים בסיכון מעניין אותי ובעיקר פיתוח ידע בתחום. התחלתי כעוזרת מחקר והתאהבתי במכון, הרגשתי פריבילגיה גדולה ללמוד כל יום עוד ועוד. מאז התקדמתי לתפקידים נוספים. הייתי אחראית על תחום הסימולציות במרכז לסימולציות רפואיות וריכזתי את תחום הגיל הרך ובמקביל לסיום התואר השלישי השתלבתי גם כחברת סגל במכללה האקדמית הדסה.

אני אוהבת מאוד את התפקיד שלי. אני אוהבת את הגיוון שבו, את המפגש עם השטח, הלמידה האינסופית מאנשי המקצוע המדהימים שאני פוגשת ואת ההזדמנות להמשיך ולהתפתח אקדמית ואישית.

מה השתנה בך מאז התחלת לעבוד במכון?

לא יודעת אם משהו השתנה בי באישיות, אבל אין ספק שהתפתחתי מאוד כחוקרת, מרצה וגם כאימא.

מה חקרת בעבודת הדוקטורט שלך?

בעבודת הדוקטורט ביקשתי להשמיע את קולם של הילדים ביחס להגדרה של התעללות פיזית ונפשית בילדים. המחקר סיפק הבנות חדשות ביחס לצורך לערב ילדים בתהליכי המשגה ואופרציונליזציה של התעללות לצד החשיבות של העמקה בחקר ההתעללות הרגשית.

27 חרוב מהשטח

צילום: איתן הימן | סעד

כשמפנים את הבית ריאיון עם רינת, אם בית במשפחתון סעד המפונה

סיגל כנפו

רינת כהן , נשואה לצבי 26 בת אמא לבת

בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה יחד עם צבי הורי משפחתון מל"י שנים באשקלון, ומאוגוסט בסעד 3

ביקור בית

28

זה מאתגר ובכל שנה צריך לבחור בכך מחדש, להתבונן פנימה ולוודא שיש בך את היכולת להעניק. בדרך אנחנו מגלים בעצמנו כוחות ורואה כמה אנחנו גדלים עם הזמן.

חודשיים לפני אירועי אוקטובר עברו רינת ובעלה לנהל את משפחתון סעד, אחרי שניהלו במשך שלוש שנים משפחתון בכפר באשקלון. "עברנו לסעד כיוון שהתחברנו לחינוך, לחברה ובעיקר לסגנון החיים בקיבוץ. המשפחתון בסעד הוא כמו כל בית בקיבוץ. כאן הילדים מרגישים יותר בית ואפשר לתת מענה הרבה יותר נכון לחינוך של כל ילד, במקום להיצמד למה שנכון לכפר שלם. סעד היה המקום הנכון מבחינת החינוך שלנו וגם כאנשים דתיים". . הם 5 , ולהם ילדה בת 29 , נשואה לצבי, בן 26 רינת בת מתחילים שנה רביעית כהורי משפחתון ורואים בעבודתם שליחות. "אני לא מרגישה בעבודה, אנחנו אוהבים מאוד את מה שאנחנו עושים. חיפשנו איך לדייק לעצמנו ולמשפחה את השליחות שלנו בשביל שנוכל להמשיך עוד שנים, אנחנו אוהבים את הילדים, את האתגרים ומאמינים בעבודה שאנחנו עושים. אנחנו נהנים לעבוד ולחנך ביחד ולומדים זה מזו". אחרי שסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה רציתי הפסקה לפני התואר השני, ובעלי בדיוק השתחרר משירות קבע. זו הייתה החלטה של "עכשיו או לעולם לא" ובחרנו לקפוץ למים. תמיד חיפשנו איך להכניס את החינוך הביתה וכך לממש את שליחותנו כזוג. רצינו מאוד לעבוד עם ילדים ולהעניק בית, נכנסנו לזה בלי לדעת לכמה זמן. זה מאתגר ובכל שנה צריך לבחור בכך מחדש, להתבונן פנימה ולוודא שיש בך את היכולת להעניק. בדרך אנחנו מגלים בעצמנו כוחות ורואה כמה אנחנו גדלים עם הזמן. בהתחלה לא האמנתי שנמשיך לשנה רביעית, גם לא האמנתי שאצליח לקבל על עצמי את האחריות הרבה לנהל ולקבל החלטות במשפחתון עצמאי. המעבר לקיבוץ התאים לאורח החיים שלנו ונעשה גם בשביל הבת שלנו. היא הגיעה לכפר בגיל שנתיים ונהנית מתשומת הלב. היא אומנם חולקת את אבא ואימא עם עוד ילדים ונחשפת לדברים ייחודיים למצב, אבל היא גדלה עם הרבה אחים, בבית שתמיד שמח ומלא חיים. מה הוביל אתכם להיות הורי משפחתון?

הילדים אוהבים אותה והיא מתייחסת אליהם כאחים גדולים. היא יכולה להגיד "אחותי חיילת" כשהיא מתייחסת לבוגרים שהתגייסו. בקיבוץ יש לה יותר חיי חברה, גם מחוץ למשפחתון, עם ילדים בגילה.

ספרי לי קצת על המשפחתון:

.17 והגדולות בנות 10 ילדים, הקטן בן 11 במשפחתון יש לנו זוג אחיות ויש ילד ללא עורף משפחתי, כך שאני בקשר עם תשע משפחות בסך הכול. רובם מהאזור, כך שמתאפשר שיתוף פעולה עם הבית. ההורים ממש מעורים, מגיעים הרבה. אני בקשר קרוב מאוד עם ההורים, זו חבורת הורים שמתעניינת, מגויסת ורוצה מאוד להשתתף. למרות שאנחנו חדשים למשפחתון הילדים ואנחנו בקשר קרוב מאוד, למשל בחופשת אוגוסט כולם קפצו לבקר. כשהגעתי לשדרות, הילדים באו לפגוש אותי. חלק מההורים מקבל הכוונה, הטיפול בעיקרו נעשה דרך הרווחה. עם כל המורכבות של החיים שלהם, הם מנסים. זה משמעותי, הרי לא באנו לתפוס את מקומם, אלא כדי להטיב את הקשר בין הילד והמשפחה שלו. הקיבוץ עוטף אותנו, והילדים מרגישים שהם חשובים לו. הם לומדים בבית ספר עם ילדי הקיבוץ, בתנועות הנוער ובחינוך החברתי. לכל ילד יש בקיבוץ משפחה מארחת שהוא מגיע אליה לסעודת שבת. בהרבה מקרים זה זולג מעבר ונעשה ממש עוגן, הם מרגישים שיש בקיבוץ מי שאכפת לו ודואג להם, ממש כמו עוד בית. לפעמים המשפחתון רועש אחרי הצוהריים, ומי שצריך שקט ילך למשפחה המארחת לראות טלוויזיה. לכל ילד יש בקיבוץ משפחה מארחת שהוא מגיע אליה לסעודת שבת. בהרבה מקרים זה זולג מעבר ונעשה ממש עוגן, הם מרגישים שיש בקיבוץ מי שאכפת לו ודואג להם, ממש כמו עוד בית.

29 חרוב מהשטח

איך ילדים שבאו מעיירות בטון ומלט מתחברים לטבע ולאדמה? אני חושבת שהעוטף הוא המקום הכי יפה בארץ ואולי בעולם. האנשים כאן פשוטים וטובים, אנחנו אוהבים את האווירה והחיבור לטבע. כך גם הקיבוץ והחינוך שהילדים מקבלים, אחרי בית הספר הם הולכים למשק או לפינת חי. יש חיבור מהמם לאדמה ולחקלאות. יש ילדים שזה מורכב להם, אבל אני מרגישה שהפשטות בולטת בקיבוץ והם גדלים לתוכה וסופגים אותה. הם משתתפים בחינוך החברתי עד כיתה ו', כל יום אחרי בית הספר. בתיכון התדירות יורדת. לכל שכבת גיל יש מדריך מוביל. כששלוש השמיניסטיות שלנו הגיעו איתנו מאשקלון הן חששו שאין פה כלום, אבל מהר מאוד התאהבו, נהנות לצאת בבוקר עם הקפה לשקט. אנחנו מבלים הרבה במרחבים בחוץ, יש בזה משהו ממכר. עד עכשיו התרגלנו לאזעקות. הילדים גדלו לתוך זה, הם יודעים בדיוק מה לעשות ולרוב גם איך להרגיע את עצמם אחרי. בקיבוץ התחושה בטוחה, שקט כאן מאוד. לא משווים בין החיים המהממים שיש לנו פה לעומת מה שמעבר לגדר, אין תחושת סכנה, ממש אשליה טובה. בהתחלה עסקנו ביצירת גבולות ברורים, איך מתנהגים ומה עושים, ובהדרגה התפננו לעסוק בשגרה... זה סוג של גיבושון עם הקיבוץ, הם מתחברים לילדים ולקהילה והופכים לחלק ממנה. הילדים היו בחופשת סוכות ועברו את היום הנורא הזה כל אחד במקום שלו. יש לנו משפחות מאופקים, משדרות ומנתיבות. דאגנו להם מאוד, הם נחשפו להרבה והיו מפוחדים מאוד, כמו בכל הארץ. גם לנו לקח זמן להבין מה קורה. בגלל שהתרגלנו, לא התייחסנו לאזעקות, חשבנו שנשב קצת בממ"ד עד שזה יעבור. כשומרי שבת היינו בלי טלפונים. בעלי איש צבא לכן פתח את הטלפון כדי להתעדכן, אבל לא אמר לי מה קורה. בצוהריים גויס, רגע לפני שיצא ביקש שאהיה זמינה בטלפון. כשפתחתי את הטלפון כדי להיות זמינה להוראות כיתת הכוננות, בבת אחת נחת עליי כל מה שקורה. ראיתי מיליון טלפונים והודעות ולקח לי כמה שעות להכיל את המצב. באיזשהו איפה הייתם בשבעה באוקטובר?

שלב כתבתי לילדים שאני זמינה ואם דחוף אפשר להתקשר. אחד ראה מחבל מתחת לחלון ואחד נמצא רחוק מהבית, אחת הבנות הייתה לבד בבית ושמעה יריות. כמו כל תושבי הדרום לא קלטנו את גודל האירוע. ישבנו בממ"ד וחשבנו שהאירוע יהיה בשליטה תוך זמן קצר, פשוט לא האמנו. לסעד התחילו להגיע פצועים מהמסיבה וסיפרו על מה שקורה, לא היה זמן לחשוב, היינו בהיסטריה. היה קשה להחזיק את הילדים מרחוק. במקביל הייתי עם הבת שלי לבד בבית כשברקע פצצות ויריות קרובות. ביום ראשון עדיין לא התאפשר לצאת מהקיבוץ מחשש למחבלים באזור, כשהתאפשר חילצו אותנו לאחותי בירושלים. שם התחלתי לדאוג לילדים, אבל לא היה לי לאן להביא אותם. את רוב הילדים אנחנו מכירים זמן קצר ולא ידעתי איך אעשה זאת לבד, כשגם הבת שלי עם חרדות וצריכה אותי. ביום למוחרת נודע לנו שהבן של עו"סית המשפחתון נהרג. מצד אחד כאבתי את כאבה ומצד שני הבנתי שעלי לדאוג לכל הילדים עכשיו שהיא מחוץ לתמונה. אחרי יומיים התחלתי לעבוד על פתרון ביניים, למצוא אירוח למשפחות הילדים. כל הצוות עבד מבוקר עד לילה כדי למצוא להם מקומות אירוח והסעה. למשפחות שלא יכלו או לא רצו לצאת דאגנו לסלי מזון, להיות איתם בקשר ולהרגיע כמה שאפשר מרחוק. נרגעתי רק אחרי שלכולם היה סידור. מל"י הציעו לנו את כפר הילדים בכרמיאל אבל נראה לי טבעי שהילדים יצטרפו לקיבוץ כי הם כבר חלק מהקהילה. הקיבוץ פונה למלון ובו בעיקר ילדים ונשים כשמרבית הגברים גוייסו. כולן מפורקות, אוספות את הדמעות, לא מבינות מה קורה, ועם זאת השתדלו לתת מענה לילדים. בהתחלה המלון היה מלא. אך הם עשו הכול כדי שנביא לפה את המשפחתון. זה לא מובן מאליו להמשיך בעשייה למען הילדים גם בתקופה כזו, זה מדהים בעיניי. תחילה הגיעו שלושה ילדים שהרגשנו שדחוף להחזיר, ואז השאר. עכשיו איתי במלון שבעה ילדים ועוד שתי בנות עם משפחתן במלון ליד. ילד אחד התפנה עם אימא שלו לקהילה של עולים, למקום בטוח שעונה לכל הצרכים שלהם וילד חדש למשפחתון שטרם הצטרף. החלטנו עם אימא שלו שנדאג לקליטתו כשיסתיים הטירוף הזה.

30

אני מחזיקה את הילדים לבד במקביל לבת שלי. שלא כמו במשפחתון, אני לא רואה אותם כל היום וקשה מאוד לעקוב ולהשגיח. אני חייבת להיות קשובה ליכולת שלי, כי כדי שלא אתפרק ואז כל מה שניסינו לבנות יתפרק. אחרי שבועיים וחצי אני חוזרת לעצמי ומוצאת את הכוחות להחזיק את העסק הזה לבד. זה מחייב אותי להיות במיטבי. גם בעלי עובר ימים קשים, בשבוע הראשון הוא היה בבארי וראה זוועות. ההתמודדות עם כל זה במקביל, בכל החזיתות מורכבת.

איך התארגנתם במלון?

צילום: איתן הימן | סעד

בהתחלה עסקנו ביצירת גבולות ברורים, איך מתנהגים ומה עושים, ובהדרגה התפננו לעסוק בשגרה. בד בבד התחלנו לבנות מערך למידה. הילדים יוצאים בהסעה כל בוקר. אחרי הצוהריים הם בפעילויות. זה סוג של גיבושון עם הקיבוץ, הם מתחברים לילדים ולקהילה והופכים לחלק ממנה. הילדים רוצים לעזור, הם למשל משחקים עם הילדים הקטנים, עושים בייביסיטר, עוזרים כל בוקר להכין כריכים לילדי הגן. הבנות הבוגרות עזרו בסידור תרומות שמגיעות, הבנים מסדרים את המשחקייה בסוף היום. הם גם עובדים עם אנשי המלון בפינוי צלחות וניקוי השולחנות. אילו תגובות לאירועי שבעה באוקטובר את מזהה אצל הילדים? ילדים מגיבים בכל מיני דרכים ולא כולם מראים מה עובר עליהם. חלק משתולל וחלק דורש תשומת לב וחלק פתאום מחפש לתרום. מי שהתקשו להירדם בלילה, נפגשו עם פסיכולוגית ויש שיפור. אני רואה שהילדים מבינים שבמלון אי אפשר להכיל התנהגויות כמו במשפחתון. הם רוצים להישאר פה ומתנהגים בהתאם. שוחחנו בנושא והם הבינו שהתקופה מורכבת ושכל אחד צריך לדרוש מעצמו קצת יותר ולהתגייס. אני חושבת שלכולם הוקל מאוד כשהגיעו לפה.

איזו תמיכה את מקבלת הרחק מהכול?

מל"י דואגים לכל מה שאנחנו צריכים. הם דאגו לעוד מדריך שיעבוד איתי. יש עם מי להתייעץ בתכני היומיום על מה חשוב ומה פחות. אני מרגישה עטופה מהבחינה הזו. אני זוכה לתמיכה מאנשי הקיבוץ, מהמערך הפסיכולוגי, וגם מנציגת הרווחה שנמצאת במקום.

מה התוכניות קדימה?

אנחנו כאן בים המלח, עוברים את זה עם הקיבוץ, חושבים איך יראה פה היומיום. הכנסנו סדר ומפנימים שצריך להתרגל למקום, לפרוק את המזוודה לארון. הילדים יוצאים בבוקר לבית ספר, יסדנו ארוחת ערב משותפת ושעת כיבוי אורות בחדרים. חוויית "הביחד" משמעותית מאוד, הקהילה חזקה ויש פה הרבה עשייה ותוכן. רבים מאנשי הקיבוץ הסבו תפקיד לפי צורכי המקום ואנחנו חלק מזה.

אנחנו כאן בים המלח, עוברים את זה עם הקיבוץ, חושבים איך יראה פה היומיום. הכנסנו סדר ומפנימים שצריך להתרגל למקום, לפרוק את המזוודה לארון

31 חרוב מהשטח

פנימיות ילדים ונוער בסיכון בזמן מלחמה ריאיון עם אורנה טאוס, עו"ס ראשית במפעל להכשרת ילדי ישראל (מל"י)

אורנה טאוס אמא לשתיים שנים 5 עו"ס ראשית במל"י מזה ניהלה בעבר את משפחתוני הכפר הירוק

סיגל כנפו

לפני הכול עלתה השאלה, מה עושים עם הילדים? הבנו מיד שצריך להחזיר אותם ואז שקלנו, איך? ...כדי להביא

לפנימיות שלנו קראנו כפרי ילדים כי המטרה הייתה ליצור חוויה של בית ומשפחה שתופנם ותלווה את הילדים .18 עד 6 ילדים ונוער בסיכון מגיל 800 בעתיד. יש לנו ילדים. במשפחתון 12 המשפחתון הוא רב־גילי ובו לרוב ילדים, ובאשקלון יש שבעה משפחתונים 11 בסעד יש ילדים). 70־ (כ

ש: יש מי שנפגעו בארועי השבעה באוקטובר?

אירועי שבעה באוקטובר קרו כשכולם בחופשת סוכות בבתים, והם השפיעו ישירות על הכפרים שלנו בסעד, באשקלון ובאשדוד, ובצפון בחורפיש (כפר לילדים מהעדה הדרוזית, סמוך לגבול לבנון). למשל בשדרות נרצח סבם של ילדי אחד המשפחתונים כששהו אצלו. הם נהגו לבלות איתו יותר מאשר עם הוריהם, ואחרי האירוע לא הסכימו לחזור כי רצו להיות עם המשפחה. באשקלון נפגע בית, אבל הילדים לשמחתנו לא היו בו. במושב ליד נתיבות התארחה קבוצת ילדים והם שהו במקלט כמה ימים עד שהצבא אישר להוציא אותם. גם לחלק מאנשי הצוות נרצחו קרובים. בן של העובדת הסוציאלית בסעד נהרג במלחמה, וש"שינית המתנדבת בכפר הירוק איבדה את אביה ואחותה.

אותם נעזרנו באחים לנשק

ביקור בית

32

ש: עם אילו אתגרים התמודדתם בשבועיים הראשונים?

לפני הכול עלתה השאלה, מה עושים עם הילדים? הבנו מיד שצריך להחזיר אותם ואז שקלנו, איך? בהתחלה נדרשו אישורים של קצין הביטחון, המנהל המפקח וקב"ט היישוב. כדי להביא אותם נעזרנו באחים לנשק. אתגר נוסף היה לדאוג לשלום ההורים, איפה הם נמצאים? מה הם עברו? ניהלנו תקשורת יומיומית עם הורים שלא שיחררו את הילדים ודאגנו לשלוח עשרות סלי מזון, שוב בעזרת אחים לנשק. נדרשנו למלא את מקומם של המגויסים למילואים, הורי בית ועובדים סוציאליים גברים ונשים, כך שבמקום זוג הורי משפחתון נשארו רק האימהות עם הילדים שלהן ועם אחריות בלעדית לכל ילדי המשפחתון.

צילום: איתן הימן | סעד

ש: אילו מענים נתתם לילדים מסעד ואשקלון?

מענים טיפוליים וחינוכיים דרך מגוון פעילויות. בהדרגה חזרו ללמוד. בשבועיים הראשונים בכפר באשקלון לא למדו, אח"כ הקמנו להם בית ספר עם תוכנית למידה אישית, עם סטודנטים ומורים שמגיעים מדי יום, בניסיון ליצור שגרה שתכניס מעט שפיות למציאות לא שגרתית. בסעד הילדים לומדים בבית ספר עם ילדי הקיבוץ, ועכשיו הם במצדה. לכל ילד יש משפחה מאמצת מהקיבוץ ופעם בשבוע הם מצטרפים אליה לארוחת ערב, יש בית כנסת ופעילויות משותפות עם הקיבוץ.

נדרשנו להרבה סבלנות לצד תנועה מתמדת וחשיבה יצירתית. נוכחנו שוב שהמנהלים והצוותים שלנו בעלי חוסן ויכולת לעמוד בהרבה מתחים ולחצים, וחשוב לי לפרגן להם על כך. ברגע שהתשתית חזקה יש יכולת התמודדות וחוסן, ואפשר להישען עליה.

ש: איך תומכים בילדים ובצוותים בצל הטראומה?

ידוע ששיגרה ועשייה חיובית מסייעים במניעת התפתחות פוסט טראומה, לכן מההתחלה שאפנו ליצר שיגרה.

לרוב הילדים מצאנו פתרונות משלנו, באמצעות המענים שלנו. כפרים אירחו וגם שם נבנתה תוכנית מיוחדת.

נעשו התערבויות טיפוליות בזום, שיחות עם הילדים והוריהם בבתים. יזמנו מעגלי שיח פנימיים עם כולם – המנהלים, מנהלות השירות הטיפולי, העובדים 24 הסוציאליים, רכזי החינוך – כדי לתמוך. אנחנו זמינים שעות ביממה ואני מקווה שזה יעזור למנוע תופעות של פוסט־טראומה.

איך מנהלים את האופרציה הזו בימים כאלה?

בתקופת הקורונה למדנו לייצר מבנה מסודר לניהול בזמני חירום ומתווה ברור במערכת שפרוסה בכל הארץ. למדנו להתגמש ולהתאים לכל כפר על פי ייחודיותו וצרכיו. למדנו להשתמש במשאבים פנימיים (כמו אירוח ילדי אשקלון בעפולה) ובמשאבים חיצוניים (כמו מערך התמיכה ממשרד החינוך).

33 חרוב מהשטח