הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי

נטלי אליעזרוב

הַדֶּבֶר

2

מגפה קטלנית. עיר תחת סגר. עסקים נעולים ורופאים שעובדים מסביב לשעון. "הדֶּבֶר", ספרו , אבל עלילתו כאילו נלקחה מהעיתונים של 1947 המפורסם של אַלְבֶּר קאמי, פורסם אמנם בשנת ימינו. במרכז הספר ניצבות העיר האלג'יראית אוֹרַאן והמגפה שמכה בה, אותה אנחנו מגלים דרך עיניו של ד"ר בֶּרנַאר רִיֶיה. קומץ חברים ומתנדבים חוברים לרייה, ויחד הם מנסים להילחם בגלים חוזרים ונשנים של הדבקה ומוות, בעוד הם מחפשים מילים להגדרת החוויות המטלטלות את עולמם. במאבק ההישרדות הם נאחזים האחד בשני ובכל מחווה הומאנית זעירה, שתעניק להם איי נחמה בתוך ים של בדידות, ניכור ופחד. על במת זירה בחצר תיאטרון החאן, בקרבה אינטימית וישירה, נוצרת כיכר-עיר אליה נאספים צופי התיאטרון ושחקני החאן לוועדת חקירה בדיונית, בה מועלות שאלות רבות, אך לא לכולן ישנה תשובה. ובכל זאת, תשובה אחת כמו מתנוססת כדגל מעל האסון הגואה – התשובה האנושית. במילים מדודות, בפיוט ובהומור, בתנועה ובשירה, מנסה ההצגה להדהד את מילות הסיום של הספר, אשר קובע כי גם בצוק העיתים "בבני אדם יש יותר טוב מרע."

עירית פשטן, יהויכין פרידלנדר, נטלי אליעזרוב, ניר רון, יואב היימן

אסף ברזניצקי תכנייה: – תיאטרון החאן אורית הראל יחסי ציבור: yaelilanblog.com יעל אילן צילום הצגה ופוסטר: אלעד אלחרר עיצוב תכנייה ופוסטר: eladelharardesign.com

צוות הפקה: ליזי מזרחי הפקה וניהול הצגה: ששון חזם מנהל טכני וייצור: רוני כהן מנהל תאורה וסאונד: סופי מולדבסקי עיצוב תסרוקות, פיאות ואיפור: פאולה טימונר, יעל טורטן, ויולטה פראדו, מלבישות: תמרין קול ואדים לוין, מלי אביב חַיָּטוּת ותפירה: שמעון אהרוני ייצור תפאורה: עאסם אל-שריף מנהל במה: חאלד חמדאן, אנטון קוצ'ר, עובדי במה: שגיא שם טוב, אמיל שפירא יונתן לוי, ריינהרד סטו, יצחק סקילי תאורנים: מיכאל אבבו, עמית דגים, עידו מנדיל סאונד: קובי זיסלין עוזר במאית:

Followspot – a בכניסת הקהל להצגה מושמע פסקול האלבום . איתמר גרוס , יצירתו של המוזיקאי Piano Story

תודות מקרב לב: לארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים

(ללא הפסקה) כשעה ורבע משך ההצגה: 2021 במאי 1 הצגה ראשונה:

Albert Camus, La Peste, first published in 1947 © Éditions GALLIMARD The Agency (London) Ltd – email: info@theagency.co.uk הפקה זו הותרה ברישיון בתיאום עם Nimrod Tavi – MAYA TAVI REPRESENTATION שמירת כל הזכויות על מחזה זה במדינת ישראל בידי

3

תיאטרון החאן

)1960 בינואר 4 – 1913 בנובמבר 7( אלבר קאמי סופר, מחזאי ופילוסוף צרפתי, זוכה פרס נובל לספרות

) נולד בעיירה מונדובי שבאלג'יריה, לאב צרפתי ולאם ספרדיה. Albert Camus : אלבר קאמי (בצרפתית כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני. הוא התקבל . לפרנסתו 1930- לאוניברסיטת אלג'יר והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת ב , בעודו סטודנט, הצטרף למפלגה 1934 קיבל תואר בפילוסופיה. בשנת 1936- עבד במגוון עבודות מזדמנות. ב הקומוניסטית הצרפתית, אך בהמשך עורר את כעסם של חבריו כשחבר לפלג סוציאליסטי אחר. נשא את פרנסין 1940- נשא את סימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. ב 1934- ב פור, ממנה נולדו לו בן ובת תאומים. גם נישואים אלה לא עלו יפה. בני הזוג היו פרודים זמן ניכר, אך הקשר ביניהם נשמר כמחויבות משפחתית, חברות, ותמיכה בתקופות של קושי ומחלה. קאמי קיים קשרי אהבה וידידות עמוקים ורבים עם נשים שונות, ביניהן השחקנית הספרדיה מריה קאזארס, שאותה הגדיר כאהבת חייו. בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, המיתוס – רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג'יר, ו הזר השלים את ספריו הראשונים: . קאמי הזר – מסה שבה תיאר את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת של סיזיפוס , בו פרסם ארבעה COMBAT הצטרף לרזיסטנס, תנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי, וערך את עיתון המחתרת מכתבים שיועדו ככל הנראה לפילוסוף מרטין היידגר וקובצו אחר כך בספר מכתבים לידיד גרמני. בעקבות פעילות זו התיידד עם ז'אן-פול סארטר, חברות שנמשכה גם לאחר המלחמה. הוא חיבב תיאטרון, כתב מחזות, ביים ואף שיחק על במת "תיאטרון הפועלים" שהקים.

. ביקורתו החריפה על הקומוניזם הובילה האדם המורד פרסם את 1951- ב לקרע בינו לבין סארטר וידידיו בשמאל. מאוחר יותר מתח ביקורת .1956- נוספת על הסובייטים, בעקבות פלישתם להונגריה ב פרסם 1957 בנוסף היה פעיל בנושאי זכויות האדם, ובשנת בה הוא פורש את הרהורים על הגיליוטינה, מסה בשם משנתו ודעותיו בנוגע לעונש המוות.

מלחמת העצמאות של אלג'יריה הציבה דילמה קשה לקאמי, בהיותו צאצא למתיישבים שעתידים היו להיות הראשונים להיפגע מעצמאות הארץ. קאמי הטיל את האשמה למשבר על ממשלת צרפת, אך סבר שעצמאות מלאה לערביי אלג'יריה אינה נחוצה. באותה עת אמר, כי אין הוא יכול להעדיף את הצדק שתובעים אנשי אלג'יריה – שמוביל לטרור נגד חפים מפשע – על פני שלומה של אמו.

קיבל את פרס נובל לספרות. 1957- ב

נהרג בתאונת דרכים בעיירה 1960 בינואר 4- ב הצרפתית וילבלוויין. .1957 , אלבר קאמי, סטוקהולם Catherine et Jean Camus Collection© 4 הַדֶּבֶר

מספריו של אלבר קאמי בעברית ספרות

.1995 , , תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד אדם הראשון .2016 , , מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה גלות ומלכות

.2001 , ; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד 1953 , , תרגם יונתן רטוש, עם עובד הדבר .1985 , ; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד 1964 , , תרגם אהרן אמיר, משרד הביטחון הזר

.1988 , תרגמה אביבה ברק, הוצאת מעריב כלולות, הקיץ, .1980 , , תרגם אהרן אמיר, הוצאת עם עובד מיתת אושר .2015 , , תרגם עמנואל פינטו, הוצאת הקיבוץ המאוחד הנפילה .1959 , , תרגם צבי ארד, מרחביה הנפילה, גלות ומלכות .1997 , , תרגמה עדינה קפלן, רשפים פנים וחוץ

פילוסופיה

.1971 , , תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד האדם המורד .1978 , , תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד .1998 , , תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל מכתבים לידיד גרמני .2000 , , תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל נאומים בשוודיה .2008 , , תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל הרהורים על הגליוטינה .2013 , , תרגמה שושנה כרם, הוצאת כרמל : כתבים פוליטיים II הזמן הזה .2015 , , תרגמה שושנה כרם, הוצאת כרמל 1958-1939 רשימות אלג’יריות :III הזמן הזה

מחזות

.1991 , תרגם דוד מעין, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה קליגולה, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת בית צבי, הצודקים: מחזה בחמש מערכות, 1991 , בית ספר לאמנויות הבמה

5

תיאטרון החאן

ניל בארטלט 1958 המחזאי, יליד

. העיבודים שלו 1982 ניל בארטלט הוא סופר, מחזאי ובמאי תיאטרון בריטי מוביל הפועל מאז ותרגומיו ליצירות אלבר קאמי, צ'ארלס דיקנס, אלכסנדר דיומא, ז'אן ז'אנה, היינריך פון קלייסט, אז'ן לביש, פייר דה מריבו, מולייר, ז'אן ראסין ואוסקר ווילד הוצגו ברחבי העולם, כולל הפקות של: The RSC, The National Theatre, Bristol Old Vic, Glasgow Citizens Theatre, the Manchester

.Royal Exchange, the Abbey Dublin and the ART in Boston, USA יצירות התיאטרון האחרונות שלו כללו שיתופי פעולה עם הפסטיבל הבינלאומי מאת בריטן) ופסטיבל הולנד אוון וינגרייב באדינבורו ( , אודות מותו של טרנסווסטייט מהמאה סטלה ( .)19- ה

הדבר ההפקה עתירת השבחים של על פי אלבר קאמי, מאת ובבימויו של בארטלט, הוזמנה והופקה Arcola במקור על ידי תיאטרון בלונדון. היא הוצגה לראשונה .2017 באפריל 5 - ב

תוכלו למצוא מידע נוסף על עבודתו של ניל בארטלט www.neil-bartlett. באתר .com

ניל בארטלט

הַדֶּבֶר

6

ניר רון, עירית פשטן, קובי זיסלין, יהויכין פרידלנדר

עירית פשטן, קובי זיסלין, ניר רון

7

תיאטרון החאן

אל מול "הדֶּבֶר" – רומאן של בחירה בלי הבטחה נסים קלדרון "להטמיע את הכיבוש הנאצי בתוך מגפה שהיא מכת טבע ולא מעשה ידי אדם, משמעות הדבר להימלט מן ההיסטוריה ומן הבעיות שהיא מציבה" – כך כתבה על "הדֶבֶר" של קאמי סימון דה בובואר, שהיתה לא רק בת זוגו של סארטר, אלא גם כוח מחשבתי משמעותי מאד בזכות עצמה במעגל הרוחני שסביב קאמי. אני מביא את הביקורת החריפה הזאת לא רק כדי לומר שדורות של קוראים, כולל הדור הנוכחי של ימי הקורונה הפוליטיים מאד, חוזרים באהבה אל ספר שלא מעטים לא אהבו בזמן אמת. לא זה העיקר. העיקר הוא שזה ספר שעומד, כבר יותר משבעים שנה, במבחן של מצפן מוסרי-פוליטי. לא רק אוהבים אותו, אלא לומדים ממנו, עושים את הדמויות של קאמי לדמויות מובילות ומנחות במצבים רחוקים מאד מן המצב שמתואר ברומאן. שוב ושוב חולקים דורות של קוראים על דה בובואר בדיוק בגלל הוויכוח החריף, הלא- קל, שהספר מנהל על השאלה איך לא להימלט מן ההיסטוריה. אל "הדבר" של קאמי חוזרים שוב ושוב כי הוא, יותר מספרים רבים אחרים, עוזר לנו כאשר אנחנו מתלבטים איך לעמוד פנים אל פנים מול השאלות שמציבה בפנינו המציאות הקרובה ביותר שלנו, המציאות שאותה אנחנו עושים יום יום במו ידינו – זו המציאות של ההרוגים, והמתגוננים, והכובשים, והכבושים, והלא-מתעניינים.

אם כך, למה כתב קאמי על מגפה ולא על מלחמה?

איש לא הטיל ספק בכך שהוא כתב מָשָל – משל מאתגר ופולמוסי – על מלחמה, ואחרי מלחמה מסוימת , בפריז הכבושה על ידי הנאצים. הוא כתב את הספר במקביל 1941- מאד. קאמי החל לכתוב את "הדבר" ב – שלוש שנים 1947- לעבודתו כעורך עיתון המחתרת "קומבָּה" (בצרפתית: מאבק); והוא סיים את הספר ב אחרי שחרור פריז.

, ביום הראשון של הקרב על פריז שניהלה המחתרת, כתב קאמי ב"קומבה": 1944 באוגוסט 24- ב

פריז יורה אש מכל רוביה בליל אוגוסט. בתוך תפאורה עצומה של אבנים ומים, סביב הנהר הזה שגליו עמוסי היסטוריה, שוב הוקמו מתרסי החופש. שוב צריך לקנות את החופש במחיר דמם של בני האדם. אנו מכירים היטב את המאבק: יותר מדי מעורבים אנו בגופנו ובליבנו משנסכים בלא מרירות למצב הנורא הזה. אולם יודעים אנו היטב גם את מחירו ואת האמת שלו, ולפיכך איננו יכולים לסרב לגורל הקשה הזה שאנו נידונים לשאת בבדידות.* הבדידות הזאת היא עיקר העיקרים ב"הדבר". והיא גם שחיברה בין קאמי לבין דה בובואר שתקפה אותו. ברנאר רִִִִִיֶֶה, הרופא שהוא גיבור הספר הזה, איננו אדם בודד. יש לו אישה שהוא אוהב מאד, ויש לו אֵם דואגת, ויש לו קולגות, ויש לו חברים. אבל את ההחלטה להיאבק בדֶבֶר הוא מקבל לבד. איש לא שותף להחלטה. איש לא נותן לו דוגמה. הוא ייתן דוגמה לארבעה בודדים אחרים, כאשר מאות אלפים רואים אותו במאבקו על חייהם-שלהם ולא מחליטים להיאבק לצידו. לכאורה הוא רופא, ומקצועו היה לצידו כאשר החליט להיאבק במגפה, אבל אין זה מקרה שמכל עולם הרפואה של העיר מוכת הדבר – רופאים ואחיות, ובתי חולים – רק רופא זקן אחד לא מצטרף אל רִיֶה ואל המעטים שמסתכנים בהדבקה, אבל הוא מחפש חיסון למגפה, וגם זה מסיבות אישיות, בהחלטה אישית, אפילו במוזרות אישית. איש לא ידע טוב מקאמי שלחבריו הנלחמים על המתרסים יש אהבות ויש ילדים, יש שותפים לדעות ויש שותפים למקצועות, שהם לא אנשים בודדים. ואף על פי כן הוא כתב להם – בקול שרק מעטים ידעו למצוא ברגעים שבהם הם הורגים ונהרגים – כי "את הגורל הקשה הזה... אנו נידונים לשאת בבדידות". כי בעומק המחשבה שלו, ובעומק השותפות האנושית שהוא היה מחויב לה, שכנה אותה בדידות, אותה ידיעה שגם

הַדֶּבֶר

8

אם יש סביבנו, ובתוכנו, אנשים רבים ושותפויות רבות – את הקשות והמכריעות שבהחלטות שלנו אנחנו מחליטים בסופו של דבר לבד. זאת האבן הכבדה של סיזיפוס, כפי שכתב קאמי בספר אחר, שאנחנו מגלגלים אל ראש ההר שוב ושוב ושוב – אבן של בדידות למרות מאה מינים של אי-בדידות שיש לנו. ומה באשר לבחירה של קאמי במגפה ביולוגית ולא באסון מעשה ידי אדם? גם על כך התעקש קאמי, ודווקא מתוך אמונה קרובה מאד לאמונה של סימון דה בובואר. האקזיסטנציאליזם שחיבר ביניהם, וסארטר היה בוודאי דמות מובילה בו, לא התחיל כתגובה לאסון של מלחמת העולם השנייה, אבל בהחלט כבש את עולם המחשבה (גם של הישראלים) אחרי שהתבררו הזוועות חסרות התקדים של אושוויץ והירושימה. האקזיסטנציאליסטים האמינו שההחלטות שלנו עושות אותנו, וגם האמינו שאנחנו משקרים לעצמנו כשאנחנו אומרים שאין לנו חופש להחליט – במידות שונות, אבל אף פעם לא במידת אפס. אחת הדרכים הרגילות ביותר להונות את עצמנו היא להטיל את ההחלטות שלנו על אילוצי העבר שלנו, ובעיקר על הפסיכולוגיה האישית ועל ההיסטוריה הקיבוצית. קאמי רוקן את הרומאן שלו מהיסטוריה, וכמעט רוקן את הדמויות ברומאן מביוגרפיות, כדי שרִיֶה וחבריו המעטים לא יוכלו לבקש מן ההיסטוריה, ומן ההיסטוריה של נפשם, להחליט עבורם אם להילחם בדֶבֶר. את הדמות של קוֹטַאר הביא קאמי אל הרומאן כדי שלא נסלח לו על נפשו המדוכאת שהביאה אותו עד ניסיון התאבדות, אם לנוכח הדֶבֶר הוא בוחר להיות הספסר והרוצח של המגפה. קאמי עיצב רומאן שבו הקיום – האקזיסטנציה – הוא החלטות, הכרעות, ברירות, ומחירים הכרחיים של בחירות לכאן או לכאן. אין כאן להיסטוריה "צד נכון" שאפשר להצטרף אליו. הצד הנכון, האותנטי, הלא- מובן מאליו, נוצר רק ברגע ההחלטה של רופא שלא לנהוג כמו רופאים אחרים, או ברגע ההחלטה של כומר שלא לנהוג כמו כמרים אחרים. אחרת אנחנו נופלים אל התהום המוסרית של "רק מילאתי פקודות", או של "הייתי נאמן לעמי כשעמי בחר לכבוש עמים אחרים". והוא בחר להציב את רִיֶה וחבריו מול דֶבֶר, ולא מול מלחמה, מסיבה נוספת: הוא רצה להציע לנו שלא נתרכז ברוע (שאולי אי אפשר להבין אותו עד הסוף), אלא שנתרכז בהתנגדות לרוע. הרוע בספר הזה הוא גולם, הוא נתון. החשבון של קאמי מתחיל אחרי הדֶבֶר, וזה חשבון ששואל אותנו לא איך נבין את הדבר, אלא איך ניאבק בדבר. יותר מזה: הרוע שקאמי מצביע עליו כאן הוא לא המגפה, אלא ההסתגלות למגפה. הרוב העצום של תושבי העיר בוחרים – לא נאלצים – להסתגל לרעות של המגפה: לבדידות של החולה, לאגואיזם של הלא-חולה, לאופורטוניזם של הרחמים העצמיים, להסתגרות בחיים הפרטיים. קוראים שמצאו ברומאן של קאמי זיז להיאחז בו בעולם מלא וגדוש ברוע, לקחו מברנאר רִיֶה את החופש להחליט את ההחלטה שעושה אותם לאנושיים: אם להתנגד לרוע או להשלים איתו. בתנאים של היעדר כל הבטחה – לא מן השמיים, לא מן ההיסטוריה, לא מן הנפש. ביום הראשון להתקוממות בפריז כתב קאמי כאמור על חבריו הנלחמים, שהם "נידונים לשאת בבדידות" , הוא כתב בעיתון המחתרת 1944 באוגוסט 25 , את מחיר ההחלטה שלהם. ביום השני והאחרון להתקוממות את שלושת המשפטים הבלתי נשכחים האלה על התקוממות בלי הבטחה: אין דבר שהוא מובטח לבני האדם, והמעט שהם יכולים להשיג מתומחר בהרוגים חפים מפשע. אולם לא בזאת גדולתם של בני האדם. היא נמצאת בהחלטה להיות חזקים יותר מן המצב שבו הם נתונים. פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. ----------------------- , תרגום: שושנה כרם, ירושלים: כרמל, כתבים פוליטיים II ,I הזמן הזה *הציטוטים של מאמרי קומבה מתוך הספר: אלבר קאמי, .28 ,25 ' , עמ 2013 9 תיאטרון החאן

הרופא עדיין השקיף בעד החלון. מעֶברה האחד של השמשה שמי האביב הזוהרים ומעברה האחר המלה שהוסיפה להדהד בחדר: דֶבֶר. המלה הזאת לא הכילה רק את מה שראה המדע לכלול בה, כי אם גם שורה ארוכה של תמונות משונות ויוצאות-דופן שלא הלמו את העיר הזאת הצהובה והאפורה, שבשעה ההיא לא היתה תוססת במיוחד, לא הומה אלא רק מהמהמת, מאושרת בסך-הכל, אם אמנם אפשר להיות מאושר וקודר בעת-ובעונה-אחת. ורוגע כה שליו וכה אדיש ביטל כמעט בלי מאמץ את התמונות העתיקות של המגפה: אתונה מוכת הדֶבֶר שהציפורים נוטשות אותה, ערי סין המלאות גוססים אילמים, אסירים שנידונו לעבודת-פרך העורמים במרסיי בתוך בורות את הגופות הזבות, בניית החומה הגדולה בפרובאנס, כדי לחסום את הרוח של הדֶבֶר, יפו וקבצניה המתועבים, המיטות הלחות והרקובות הדבוקות לרצפת האדמה של בית-החולים בקונסטנטינופול, החולים הנגררים בקרסים, קרנבל הרופאים המחופשים בימי הדֶבֶר השחור, ההזדווגויות של החיים בבתי-הקברות של מילאנו, עגלות המתים בלונדון המבועתת, והלילות והימים המלאים, בכל מקום ובכל עת, בזעקתם הלא-נגמרת של בני האדם. מתוך הרומאן "הדֶּבֶר"

ניר רון

10 הַדֶּבֶר

יואב היימן

מן הבחינה הזאת, הם נכנסו ללב-לבו של משטר הדֶבֶר, משטר שכמידת בינוניותו כן מידת יעילותו. איש מאתנו לא הרגיש עוד רגשות גדולים. אבל הכול הרגישו רגשות חדגוניים. "הגיע הזמן שזה ייגמר," היו בני עירנו אומרים, מפני שבימי מגפה טבעי שמייחלים לקץ הייסורים המשותפים ומפני שבאמת ייחלו לו. אבל הדברים היו נאמרים בלי הלהט או המרירות של הימים הראשונים, ורק משום מעט הטעמים שעוד היו ברורים לנו, והם היו דלים. הלהט הקנאי של השבועות הראשונים פינה את מקומו לדכדוך, שיטעה מי שיחשוב אותו לקבלת-הדין, ואף-על-פי-כן הוא היה כמין השלמה זמנית. בני עירנו הלכו עכשיו בתלם, הם הסתגלו, כמו שאומרים, כי לא היתה להם ברֵרה. עדיין קיננה בהם, כמובן, תחושת האסון והסבל, אבל עוקצה קהה. אגב, דוקטור רייֶה, למשל, היה סבור שזה בדיוק האסון, ושההתרגלות לייאוש גרועה מהייאוש עצמו. קודם לכן לא היו המפורדים אומללים באמת, היה אור בסבלם, והאור הזה כבה עתה. כעת היו רואים אותם בקרנות-הרחוב, בבתי-הקפה או אצל ידידים, שאננים ופזורי-דעת, ומבטם משועמם כל-כך עד שהעיר כולה דמתה בגללם לאולם-המתנה. מי שהיתה להם עבודה לקחו דוגמה מן הדֶבֶר ועשו אותה בדקדקנות ובלי ברק. הכול היו צנועים. בפעם הראשונה לא נרתעו המפורדים מלדבר על האדם הנעדר, להשתמש בַּשפה שבפי כול, לבחון את הפירוד שלהם מאותה זווית, זווית הנתונים הסטטיסטיים של המגפה. בעוד שקודם לכן הפרידו בקנאות את סבלם מן האסון הקיבוצי, הנה עכשיו השלימו עם הערבוב. כיוון שלא היו להם עוד לא זיכרון ולא תקווה, השתקעו בתוך ההווה. האמת היא שהכול נעשה להם הווה. יש לומר זאת: הדֶבֶר נטל מכולנו את כושר האהבה ואף את כושר הידידות. כי האהבה זקוקה למעט עתיד, ולנו לא היו עוד אלא רגעים.

.161 – 160 ,140 ' , עמ 2001 , , תרגום: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד – ספריה לעם הדֶבֶר קטעים מתוך ספרו של אלבר קאמי,

כרמית מסילתי-קפלן

11 תיאטרון החאן

יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, יואב היימן, נטלי אליעזרוב, ניר רון

יואב היימן, נטלי אליעזרוב, ניר רון, עירית פשטן, יהויכין פרידלנדר

12 הַדֶּבֶר

יוצרים

תרגום יותם גוטל – ) במשחק BA( ) בבימוי תיאטרון מאוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון MFA( תואר שני תיאטרון מאוניברסיטת תל אביב, שניהם בהצטיינות. כיום משמש כדרמטורג של מאת ברטולט נפילתו של האגואיסט יוהאן פאצר תיאטרון החאן. כמו כן, מביים את ברכט (תמונע), וכן מביים תרגילים בביה"ס לאמנויות הבמה בית צבי. בתיאטרון מאת מרגריט דיראס וכן ביים את הכלה האנגלייה האוניברסיטה: ביים ותרגם את מאת ז'אן פול סרטר. חבר סגל ההוראה במסלול להכשרת בימאים של זונה עם כבוד מאת לארס פון טרייר בסטודיו למשחק האידיוטים תיאטרון הקאמרי. פרויקטים נוספים: – מחזה שנבחר להופיע בפסטיבל תיאטרון הריון ראשון ע"ש ניסן נתיב בירושלים (עיבוד), מאת מולייר בתיאטרון תמונע (משחק ודרמטורגיה), ועוד. המיזנטרופ קצר בצוותא (כתיבה), בימוי ודרמטורגיה מור פרנק – בימאית ומעבדת, מלמדת בימוי ומשחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב ומכללת סמינר הקיבוצים, בעלת תואר שני בהצטיינות בבימוי תיאטרון מאוניברסיטת תל אביב. המוות ישב לידי (פסטיבל ישראל בשיתוף תיאטרון הבימה); דיבוקים בין יצירותיה: הזמרת קירחת יותר, שלוש נשים מחכות, (תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון החאן); הוא הולך בשדות (תיאטרון החאן); משחיז הסכינים הסיני, הזהו אדם, המקצוען בגרסה ערבית ועברית אמסטרדם, מאחורי העיניים (קבוצת תיאטרון רות קנר); (הפקה עצמאית בשיתוף קרן מור, יובל שרף וקבוצת רילוקיישן (תיאטרון חיפה); (תיאטרון הקרון) – פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל הגשם של סבא אהרן זאפה); נראתה חיפה להצגות ילדים, ההצגה הטובה ביותר בפרס הבמה לילדים ולנוער וכן פרס הבימוי; (תיאטרון ארנה פורת) – ההצגה הטובה ביותר לנוער בתחרות פרס הבמה לילדים ולנוער. לאחרונה נוסח הצגה ופזמונים אלי ביז'אווי – אותלו, בוגר מגמת בימוי והוראת תיאטרון במכללת סמינר הקיבוצים. בין תרגומיו: שיגעון המוזיקה, סיפור הפרברים, בית ספר לנשים, שורת המקהלה, קברט טרטיף, (הבימה); , הקמצן 1984 , מאמה מיה, החולה המדומה (התיאטרון הקאמרי); הורים איומים, (בית ליסין); AVENUE Q ! שיעור ריקוד, לצאת מהארון, אוליבר שנה עם (תיאטרון באר שבע); רומיאו ויוליה, פיאף, שחק אותה סם, טירונות בלוז מלחמת טרויה (תיאטרון מסחרי); בילי אליוט, היפה והחיה (המדיטק); צפרדי וקרפד (התיאטרון ציפורים כולם (תיאטרון הספריה); לא תפרוץ, בדלתיים סגורות, תשוקה (המדיטק). בימוי: לא דובים ולא יער, אריה הספריה , פריז). כתיבה: LA COLLINE הלאומי (עם גורי אלפי), בתיאטרון תעלת בלאומילך , בתיאטרון הקאמרי פיאף בתיאטרון באר שבע של איתן פוקס. זוכה מילגת קרן בננות . קולנוע: תסריט לסרט תשוקה, בדלתיים סגורות, היפה והחיה הספריה על 2014 . זוכה פרס קרן רבינוביץ' לתרגום ע"ש עדה בן נחום 2006 – 2002 אמריקה-ישראל (שרת) לבימוי בשנים רומיאו ויוליה, הורים על תרגומיו למחזות 2017 ,2016 ,2015 . זוכה פרס התיאטרון הישראלי טרטיף תרגומו למחזה על תרומתו לתחום תרגום מחזאות בינלאומית וחשיפתה 2020 ; זוכה פרס רוזנבלום לאומנויות הבמה 1984 , איומים לקהל הישראלי.

13 תיאטרון החאן

תפאורה אלכסנדרה נרדי – . בוגרת החוג לעיצוב תפאורה באוניברסיטת 18 ילידת רומא, עלתה לארץ בגיל זאקופנה שלי, יש רופא באולם, פילומנה, תל-אביב. בין עבודותיה בתיאטרון: הרפתקאות דוד אריה והמכשפה חמתותה, סיפור אהבה בשלושה פרקים, מה עושים עם ג'ני, משפחה עליזה, פאניקה, מירל'ה אפרת, אם הבית, ערי מדבר אחרות, שרי המלחמה, מלכת היופי של לינאן, קוויאר ועדשים, רומנטיקה, בגידה, האחרים, איסמעיליה, (ת. הבימה). חתונה מושלמת, העז או מי זאת סילביה? (ת. אמסטרדם (ת. הקאמרי). זאבים, רישיון לחיים, פופר, משרתם של שני אדונים לא (ת. בית לסין). בין המילים, משפחה חמה, מר גרין, חשמלית ושמה תשוקה חיפה). איזון עדין, בעלת הארמון, ירח אלבמה, (ת. באר-שבע). שירה (צלנר הפקות). רק בלונדינית (ת. צוותא). עבדה עבור המשרד סאדקו (פסטיבל עכו). אדיפוס המלך (אנסמבל תיאטרון הרצליה). כוונות טובות הראל מעצבים, שם תכננה ועיצבה חלק ניכר ממוזיאון "יד ושם" החדש. תלבושות ארנה ברנט שמעוני – ). בעלת תואר שני בתרפיה באמנות 1995( בוגרת החוג לתאטרון באוניברסיטת ת״א .)2015( ) בוגרת המסלול לעיצוב במה ותלבושות בסמינר הקיבוצים 1999( ׳ מלסלי קולג , אורז כחול, RE{MEMBER{ עיצבה תפאורה / תלבושות להצגות: סמינר הקיבוצים: . פסטיבל הצגות ילדים בחיפה: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, טנגו, אחרונה שליחותו . התאטרון הקאמרי: בית בובות . אוניברסיטת ת״א: מדף הספרים, בלונה . טראסק :2017 . בחג המחזמר הנידפים . תאטרון נוצר: של הממונה על משאבי אנוש . ברטוד ואגנס . הבימה: רעב :2018 . פסטיבל עכו קיץ אחרון בית הספר למשחק גודמן: . מרכז ענב: הדהוד . תמונע: ביעור חמץ . צוותא: י ״ מנחם מנדל בא תאטרון היידישפיל: . מאחורי העיניים . תאטרון חיפה: דינה, פיפטי פיפטי פיפטי . תאטרון דימונה: קונטקט מוזיקה מקורית יוסי בן נון – שנים רצופות. 12 מלחין ופסנתרן. תלמידו של הפרופ' אריה ורדי. מזוכי קרן שרת במשך הופיע כסולן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ועם כל התזמורות 14 החל מגיל הסימפוניות בארץ. בוגר תואר ראשון מ"אקול נורמל סופרייר", פריז. בוגר תואר שני מ"מנהטן סקול אוף מיוזיק", ניו יורק. עם שובו מלימודיו בארה"ב החל לעסוק בכתיבה לתיאטרון, ומאז הלחין עשרות הצגות בכל התאטראות הרפרטואריים. ניהל מוזיקלית המפיקים, כנר על הגג, שנים האחרונות, ביניהם: 15 - וניצח על רבים ממחזות הזמר ב , ועוד רבים אחרים. הלחין מוזיקה ינטל, קזבלן, גבירתי הנאווה, אוויטה, עלובי החיים לכמה מההצגות שכתב וביים חנוך לוין בשנות חייו האחרונות. על עבודותיו זכה בפרס , פרס 2004 אקו"ם להלחנה לתיאטרון, פרס מאיר מרגלית להלחנה לתיאטרון, פרס התיאטרון .2008 מלחין השנה לילדים .)2019( מלאכת החיים, סוסים על כביש גהה, אז בפראג, קופסה שחורה בין עבודותיו: בתיאטרון בית ליסין: (בשיתוף הקאמרי), אדיפוס – תיאור מקרה, פליישר, שלוש אחיות, סימני דרך, המורדים בתיאטרון הבימה: אמא קוראז', המלט, . בתיאטרון הקאמרי: מיקה שלי, מאחורי הגדר, בעלה של אשתי, ורסצ'ה, הרובוטית, מקווה אוזו מוזו, ציפור . בתיאטרון המדיטק: החגיגה, היה או לא היה, שמו הולך לפניו, ג'וני הלך, גטו, איחש פישר הקים את "תזמורת התיאטרון הישראלית" המתמחה בבצועים של 2019- . ב הנפש, לרקוד עם אבא, פרדיננד פדצור . אישל ורומנצקה יצירות בעלות זיקה לתיאטרון, ויצר יחד עם השחקן דרור קרן את המופע 14 הַדֶּבֶר

תאורה רוני כהן – אותלו, אהובת הדרקון, הנסיכה האמריקאית, תעלולי סקפן, גן בתיאטרון החאן: הדובדבנים, הלילה השנים-עשר, אוכלים, מולי סוויני, חוקר פרטי, תהלה, האדרת, הצוענים של יפו, דוד וניה, הנשים העליזות מוינדזור, כנרת כנרת, פילוקטטס, שיר ישן, רחוק..., חלום ליל קיץ, נפוליון - חי או מת!, חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, הפרקליט, נושים, פונדק הרוחות, יתוש בראש, אוי אלוהים, האיש שחשב שאשתו היא כובע, אנטיגונה, סיפור על אהבה וחושך, ועוד. טייבלה והשד, רוחות עליזות אישה בורחת מבשורה, אדם לא מת סתם, מלחמה, מועדון האלמנות בתיאטרון הבימה: אהבת חיי, גוד ביי אפריקה, סרט . בתיאטרון בית ליסין: העליזות, מבקר המדינה, בגדי המלך נשים לא מציירות, . בתיאטרון באר שבע: צרפתי, מראה מעל הגשר, ולנטינו, רוחלה מתחתנת, אמא מאוהבת גם הוא באצילים, מעגל הגיר . בתיאטרון הקאמרי: קומדיה של טעויות, אפריל הקסום, השחף, הביתה הביתה הקווקזי, משפט פולארד, כולם רוצים לחיות, ארוחת טעימות, רישיון לחיים, פשוט לאהוב, אגדת דשא, אוטוטו . ארגנטינה, אמא תרזה איננה, אמסטרדם . בתיאטרון חיפה: זוכה בלוטו, אניהו על 2006-7 , בשנת האשליה על ההצגה 2003-4 בפרס התיאטרון הישראלי, זכה בקטגורית מעצב התאורה בשנת נפוליון - חי או מת!. על ההצגה 2018 , ובשנת הנסיכה האמריקאית על ההצגה 2009 , בשנת הקיץ ההצגה

וידאו ארט נטע מוזס – בוגרת התוכנית המשלבת תואר במחלקה לאמנויות המסך בצלאל, יחד עם תואר במדעי המחשב באוניברסיטה העברית. זוכת מלגת הצטיינות וידאו-ארט מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל.

ניהול מוזיקלי ונגינה אוהד בן אבי – נגן פסנתר וכלי נשיפה, מפיק מוזיקלי, מלחין, מעבד ומנצח. בוגר ביה"ס התיכון תלמה ילין במגמת מוזיקה קלאסית. בצבא שירת בתזמורת צה"ל. גבירתי הנאווה, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, ניצח על מחזות זמר רבים, ביניהם: המפיקים, כנר על הגג, קזבלן וסיפור הפרברים בתיאטרון הבימה; עלובי החיים בתיאטרון הקאמרי. , חוקר פרטי, אהובת הדרקון, 12- מלחמה על הבית, הלילה ה בתיאטרון החאן: . נפוליון – חי או מת! יתוש בראש, רומאו ויוליה בכיכר, רוחות עליזות , עם שירים מפרי אלבום משפחתי עתיד להוציא את אלבומו השני, 2021 בשנת עטו ובביצועו.

15 תיאטרון החאן

משתתפים

ד"ר רִיֶיה ניר רון – . שיחק בתיאטרון הקאמרי, בפסטיבל 1990 , בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב ןבהצגת היחיד מפתח הלב. זוכה פרס הבמה לילדים ונוער כשחקן השנה 1990 עכו ; זוכה פרס תיאטרון 2014 , ; זוכה פרס רוזנבלום 2008-9 , קץ של העץ בתפקיד משנה ב .2016 , החאן ע"ש מיכה שגריר על מצויינות אמנותית

לוקאס, הכלה צייד שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות רבות, בהן: מילה של אהבה, צל חולף, הזמרת בשיתוף תיאטרון הבימה, הפרפרים והמוות קירחת יותר, המצליחים, הקץ של העץ, מלחמה על הבית, הלילה השנים-עשר, חוקר פרטי, דוד וניה, המחיצה, פילוקטטס, חלום ליל קיץ, נפוליון – חי או מת!, חקירה ועוד. בימים אלו משחק חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, פונדק הרוחות תקלה טכנית, יתוש בראש (שמעי), אוכלים (ד"ר דיאפוארוס), החולה המדומה (פרימו לוי), הזהו אדם? בהצגות: (דוקטור בְּרַדְמָן). רוחות עליזות (מספר), רומאו ויוליה בכיכר (יועץ מדיני), אנטיגונה (פראיון),

טַארוּ עירית פשטן – בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי". זכתה במלגת צבי קליר כתלמידה מצטיינת, 1995- ובמלגת קרן תרבות אמריקה-ישראל. שיחקה בתיאטרון באר שבע בין השנים . ברש . בקולנוע: 2010- ו 2004 , בתיאטרון הספריה ובפסטיבל תיאטרון קצר בשנים 1999 בקטגורית 2000 . זוכת פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2 מתים לרגע בטלוויזיה: . זוכת פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית צל חולף שחקנית משנה בהצגה .2011 , . זוכת פרס ע"ש גילי בן אוזיליו 2007 , תל-אביב

בגידה, לוקאס הפחדן שחקנית להקת תיאטרון החאן. בין ההצגות בהן השתתפה: צל חולף, הזמרת קירחת יותר, עירם של האנשים הקטנים, בשיתוף תיאטרון הבימה, קצרים וחתול, הנשים 2 , אדמה קדושה, נישואים, סוף משחק, הלילה השנים-עשר, הקמצן החולה ועוד. בימים אלה משחקת בהצגות: העליזות מוינדזור, שיר ישן רחוק , בוצ'ה, בדמי ימיה, פונדק הרוחות (רות). רוחות עליזות (טואנט), המדומה

קוֹטַאר יואב היימן – ,1998 . זכה במלגות קרן שרת לשנים 1998 , בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב על אש קטנה, פאזל, כן או לא, החיים זה לא הכל, בתולות, . בטלוויזיה: 2007 ,1999 דילמת הדריין, מבצע . בקולנוע: ג'וני ואבירי הגליל, עיר מקלט, שב"ס, צומת מילר . אהובתי הנשואה, התקלה, מר קולפרט, ברוח המקום . בתיאטרון פרינג': חמניה – פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות פומי – הטפיר שאיש לא מכיר כתיבה ומשחק: (פרס המחזה הטוב ביותר, פרס לשחקן המשנה בפרסי אסיטג'). 2019 , ילדים

שש דמויות מחפשות מחבר, מילה של שחקן להקת תיאטרון החאן. השתתף בהצגות: אהבה, צל חולף, החיים הם חלום, נישואים, המצליחים, אותלו, משחיז הסכינים הסיני, סדר עולמי חדש, אושר, מלחמה על הבית, מולי סוויני, הקמצן, הצוענים של יפו, אדם הוא ועוד. האיש שחשב שאשתו היא כובע , אדם, האדרת, דוד וניה, כנרת כנרת, חלום ליל קיץ, בדמי ימיה (צ'ארלס). , סיפור על אהבה וחושך, רוחות עליזות (טורנל) תהלה, יתוש בראש בימים אלו משחק בהצגות:

16 הַדֶּבֶר

רַמבֶּר נטלי אליעזרוב – . זוכת פרס הוועד המנהל 2012 , בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב תל-אביב מחזור מ”ז . , פלמ"ח 80- איפה אתה חי, שנות ה . טלוויזיה: 2012 , של סטודיו למשחק ניסן נתיב . תיאטרון: קובי האפס, אבל לא מדברים על זה . בידור: פעם הייתה ילדה קולנוע: מסע . תיאטרון חיפה: למר וייסברג אין רגל, הציפור שעפה מאחור תיאטרון פרינג': . הדוד מקס דוד וניה, הנשים העליזות שחקנית להקת תיאטרון החאן. השתתפה בהצגות: מוינדזור, כנרת כנרת, עורבים, שיר ישן רחוק..., חלום ליל קיץ, נפוליון – חי או החולה המדומה (היאסינט), תעלולי סקפן . בימים אלה משחקת בהצגות: מת!, הפרקליט רומאו ויוליה בכיכר (טייבלה), טייבלה והשד (אורידיקה), תקלה טכנית, אנטיגונה (אנג'ליק), (גברת ברדמן). רוחות עליזות (יוליה), אַרְכִיבָר קובי זיסלין – שחקן ויוצר תיאטרון, יליד לטביה. ) ומסלול הסבה לבימוי והוראה בסמינר 2014( בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים .)2020( הקיבוצים שלוש אחיות (הקאמרי בשיתוף הבימה), אישה בורחת מבשורה שיחק בהצגות: אנדרטה הפוכה (תיאטרון יפו), רומיאו וג'ולייטה (הקאמרי בשיתוף הבימה), מחכים לגודו (עיריית ת"א), 1 פינטר קומה (מוזיאון ת"א), גרניקה (תיאטרון יפו), בני אור . בטלוויזיה: תפקידי אורח בסדרות תלויה על בלימה (הסימטה). בקולנוע: .)HOT( הקיבוצניקים ,)YES( אסתרליין יקירתי עונות. בין הצגותיו הבולטות: 25 שחקן להקת תיאטרון החאן מזה שימון, (בתפקיד בידרמן), הצגות יחיד – בידרמן והמציתים (בתפקיד עגנון), (אחאב), אוכלים (זֵ'רוֹנְט), תעלולי סקפן . בימים אלו משחק בהצגות: מתחזקים (טירסיאס), אנטיגונה (פינאש, בטיסטן), יתוש בראש (בראלד), תהלה, החולה המדומה (מספר). טייבלה והשד (הסופר עמוס עוז), סיפור על אהבה וחושך גְרַאן יהויכין פרידלנדר – בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. שיחק בתיאטרון הקאמרי – בין השאר – בתיאטרון חיפה ובתיאטרון בית ליסין. עלובי החיים, עוץ לי גוץ לי, שירה בהצגות משתתף בסדרות בטלוויזיה ובקולנוע. מדבב מאות רבות של סרטים מצוירים. מעלה . מעגנון ועד בכלל מופע יחיד –

17 תיאטרון החאן

עירית פשטן, ניר רון, יהויכין פרידלנדר, נטלי אליעזרוב

18 הַדֶּבֶר

לא בשם הרלוונטיות דרמטורג החאן ומתרגם המחזה יותם גוטל,

אומרים שקלאסיקה היא יצירה רלוונטית בכל הזמנים. אבל לדעתי, קלאסיקה אמיתית איננה רלוונטית בשום מקום, לעולם. צריך לשאול: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על מחזה שהוא רלוונטי? למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על רומן או שיר, שהם מתאימים לתקופה? בדרך כלל אנחנו מעידים על שמחה של איתור או זיהוי. כמו מגלי אוצרות, אנחנו מסופקים למצוא במחזה מאפיין כזה או אחר שאנחנו מכירים מהחיים. מסופקים עד כדי כך, שהרלוונטיות הפכה לשם התואר הנפוץ ביותר בעולם התיאטרון. אם הצגה איננה "רלוונטית" אין לה זכות קיום, ואם היא כן, ראוי להציג אותה. קָזוּס בֶּלִי תיאטרוני. אבל האם תקופה כלשהי באמת מסתכמת בסָך כל מאפייניה הנגלים לעין? האם אפשר לעשות לדברי הימים רדוקציה, ולהבין את חודשי הקורונה, למשל, כקיבוץ של מסיכות ותכשירי חיטוי? או אפילו כסָך כל התחושות המדֻווחות של חרדת בריאות ובידוד? קאמי, בהרצאה על הטרגדיה שניתנה באתונה, עמד על החשיבות שבהכרת הנסתר. במקום שבו אנו שוללים את המסתורין של הקיום, הוא אמר, לא יצמחו טרגדיות אמיתיות. הקלאסיקה אינה חותרת למחזר את המוכר, אלא לחשוף את הלא-ידוע. הצופה ביצירה "הרלוונטית" – מזהה. הצופה בקלאסיקה – מְגַלה ומבין מחדש. הראשון אומר לעצמו: "כן, נכון, אני מכיר את זה!" השני , המשיל את 1915- אומר לעצמו: "רגע... זה לא בדיוק מוכר לי... מתחוור כאן דבר חדש!" ביאליק, במאמר מ לשון השירה לגלידים – למשטחי קרח שעליהם הולך מי שחוצה נהר בשעת הפְשרה. הגלידים האלה הם המאפיינים המוכרים לנו. אבל הקלאסיקה שוברת את הקרח וחושפת את המים ששוצפים תחתיו. . זוהי גם התשובה לשאלה – למה הספר הזה דווקא עכשיו? מה הוא הדֶּבֶר באור הזה, אין יצירה חשובה מ- אומר לנו, קאמי, על ימי המגפה שעוברים עלינו? אילו סודות מגלֶה התופת שמכה בעיר האלג'יראית אוראן? אילו טפחים נחשפים בדמותו של העיתונאי רמבר, למשל, שנקרע מרוב געגועים לבת הזוג שלו, אבל בקושי מזהה אותה כשהסגר נגמר; או בפחד המוות של קוטאר מהיום שאחרי; או בפנטזיית השחייה הלילית של טארו ורייה; או בספרו של גראן שאיננו נכתב; או בחג המולד השומם שעובר על העיר, הריקה מאדם? ? הדֶּבֶר אילו מנגנונים, שנותרו כמוסים לכל אורכה של השנה האחרונה, ייחשפו בפנינו בזכות המפגש עם מה נגלה על הפליטים שלא חיסַנו, על מתנגדי החיסונים, על הרופאים, על הפוליטיקה שמאחורי המגפה? מה נגלה על דברים אחרים, שלא חשבנו אפילו להעלות על הדעת? הנה כוחה של הקלאסיקה, הנה סיבה להתעסק ברומן הזה. כמו כל מדריך טיולים טוב, הוא מבטיח להוביל אותנו למחוזות נשכחים, מרוחקים ומפעימים – וכמו אצל כל מדריך טיולים טוב, המראות בסופו של הטיול עולים בהרבה על כל המשוער. "מילים זה דבר כל כך מסובך," גראן אומר בהצגה, ונדמה לי שזהו גם סיכום יפה לתהליך התרגום. בחרנו, בתיאטרון החאן, לעבוד עם העיבוד הבימתי שעשה לספר המחזאי הבריטי ניל בארטלט. בעיבוד שמדגיש את התכליתיות ואת התנופה של המקור, ניסה בארטלט לעשות צדק עם היצירה הגדולה של קאמי. כך גם אנחנו – מור פרנק, אלי ביז'אווי ואני – העברנו משפטים רבים במסרקות ברזל. על כל ביטוי שאלנו ועל כל תמונה הקשנו, הכל כדי לנסות ולהציץ אל הנהר שמתחת למילים. זה לא קל לעבוד עם יצירה קלאסית של סופר גדול, שלפעמים נהנה – כמו בריון – לנפץ לך את משקפי הראייה. הקושי הזה מסביר גם את התגובות הזועמות שבהן נתקלו בבכורתן קלאסיקות רבות כל כך. לא מן הגיחוך הקטן של הצופה אשר מזהה בהצגה משהו אקטואלי, אלא מן התסכול של קהל שֶׁהַשטיח נמשך מתחת לרגליו. "במכה אחת, לראות הכל באור בהיר ואחר," אומרת דמות אחת של ברכט. לדעתי, זוהי , שהוא באמת רומן הדֶּבֶר השאיפה הקלאסית וזה מה שיצירה קאנונית עושה. זוהי, על כן, גם השאיפה של מופלא. לא בשם הרלוונטיות ולא בשם תמונות מוכרות, אלא בשם חשיפת נצורות. 19 תיאטרון החאן

למחרת המגפה ישי שריד

השמיים שמעל לראשינו צלולים מאוד בימים האלה, כמעט כמו בשבעת ימי בראשית. חזרנו להרף עין, בעל כורחנו, להיות ברואים צנועים ושקטים, כפי שנועדנו להיות מלכתחילה. אבל ביום שאחרי נתניע מיד את מרכבותינו ונשוב לדהור מקצה הארץ ועד קצה, בין יבשות ומעל ימים, נפעיל בעוצמה את כל המנועים, והשמיים ייעשו שוב עכורים מעשן. ביום שאחרי המגפה יהיה קיץ, וסוף-סוף נוכל לשתות קפה בפינת הרחוב, ולרדת לים, ולהרף עין נעריך שוב את חירותנו המחודשת. רק להרף עין, כי מלחמת הקיום תתחדש מיד ונהיה מוטרדים כיצד נביא לחם למשפחתנו. רבים יחפשו נואשות עבודה, וישאלו לאן נעלמו המיסים הרבים ששילמו למדינה, ומדוע היא אינה מסייעת להם בשעתם הקשה. התחמנים יחזרו להיות תחמנים, ומפקיעי המחירים ימשיכו להפקיע, והמקורבים למלכות ינצלו היטב את קרבתם. גם כאשר נורשה לצאת מבתינו, נישאר לכודים בכלא של פחדים ושל שנאה. שלטי החוצות המרושעים יתנוססו עדיין מעל לראשינו, ופוליטיקאים ינצלו את המצוקה כדי להשמיע דברי הסתה וגזענות, כמו יתושים מזמזמים מעל לביצה. מה בעצם קושר אותנו יחד, נשאל את עצמנו, מלבד הפחד הקמאי מפני האסון הבא. ביום שאחרי לא נזרוק את הסמארטפון שלנו, ונמשיך להיות תלויים בו כמו נרקומנים בסם. באמת סלחו לי, מחילה מכבודכם, אבל באלפי ג'יגבייט של פטפוטים ברשתות החברתיות, ובמאות שעות של צפייה מטמטמת בטלוויזיה, לא מצאתי טיפת תבונה כמו בשורה אחת של אלבר קאמי, דליה רביקוביץ או נטליה גינצבורג. כשכל זה ייגמר, יחזרו הילדים לבתי הספר ולגנים. אנא בטובכם, הורים, בשובכם אל השערים חייכו אל המורות ואל הגננות, אמרו להן מילים טובות של חסד, הרי הן שותפות בכירות למסע המופלא עם ילדינו, ולא סתם שמרטפיות בשכר זעום. גם האזרחים הוותיקים יחזרו אז אל החיים ויתערבו מחדש בבריות. ברוכים השבים, חברות וחברים, אמרו להם, בלעדיכם היה העולם עצוב ודל. כשתחלוף המגפה, יחזור המוות להיות עניין פרטי. מלאך המוות ישוב לפעילותו השגרתית והסמויה מן העין. הוא יעשה שימוש במחלות הישנות, באסונות שכבר התרגלנו אליהם, ויירד לעת עתה מהכותרות. מי שחי עם רופאת טיפול נמרץ, כמוני, שומע עליו בכל יום. הוא מכתיב את שגרת חיינו – את שעות הערב המאוחרות שבהן היא חוזרת הביתה, ולפעמים בכלל לא, ואת סופי השבוע העמוסים של הכוננויות. את רגעי השמחה והסיפוק, לאחר שהצליחה לחלץ חולה מציפורני המוות, ואת שעות האכזבה המרה והתסכול. הם טיפוסים קשוחים, הרופאות והרופאים האלה, ואינם זקוקים לצל"שים – הרי זה תפקידם וזו השבועה שנשבעו. ובכל זאת, בזמן הזה, אפשר לומר להם תודה.

.2020 באפריל 3 , לילות של ידיעות אחרונות 7 , גיליון למחרת המגפה ישי שריד,

20 הַדֶּבֶר

לי זה לא יקרה אלי ביז'אווי

קשה להאמין, אבל מגפות – הן בעצם דבר נפוץ.

קשה להאמין שזה קורה לך. תמיד היו בעולם מגפות – מגפות ומלחמות – כשפורצת מלחמה, תמיד אומרים ש: זה יגמר מהר, אין הגיון למשוך את זה. ובצדק. מלחמות זה דבר טיפשי. אבל זה לא מונע מהן לפרוץ. ולהתארך. ועוד איך… אבל מגפות, הן אפילו לא בטווח המחשבה: לי זה לא יקרה, לי זה לא יקרה, זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי.

אז ממשיכים ללכת לעבודה – לתכנן תכניות – לטפח דעות – אבל המגפה מבטלת את העתיד; משבשת את התכניות; מייתרת את הדעות. אנחנו חושבים שאנחנו חופשיים; אבל כשמשתוללת מגפה, אף אחד לא חופשי. חוץ ממנה…

מתוך ההצגה

יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן

21 תיאטרון החאן

מנהל אמנותי: אודי בן משה | מנכ"ל: אלישבע מזי"א

, עמוס אונגר, יגאל בן אריה, רותי דיסקין, יוסי הראל, גורי זילכה, אבי חפץ, יעל חקלאי- מושיק ביבי – יו"ר חברי הוועד המנהל: קאופמן, מיכה טל, סאלי לוי, מיכל לקס, ינון עוז-ארי, תמר פיינברג, ענת פינסטרבוש, יון פדר, יובב צור, ענת צור, ד"ר רענן קופ, יובל קורן, ניסן רז, אורי שרף חברי ועדת ביקורת: הלל שטיינברגר – יו"ר; בני בן צבי, יוסי שובל שחקני להקת תיאטרון החאן: נטלי אליעזרוב, יואב היימן, אודליה מורה-מטלון, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, ויטלי פרידלנד, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ'רנר, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר שחקנים להצגה: יובל אורון, תמר אלקן מאושר, יונתן בר-אור, יואב בר-לב, דניאל ברקאי, מני גרוס, עֹפר גרינברג, אריאל וולף, אילן חזן, אור לומברוזו, יעל אסתר מור, ישראל פניאל, אבי פניני, אריאל קורט, פטר קנולר, נילי רוגל, בר שדה צוות תיאטרון החאן: חשבת ומנהלת אדמיניסטרטיבית: ברטה שטרית; מנהלת שיווק: דפנה לוטן; מנהל טכני וייצור: ששון חזם; מנהל תאורה וסאונד: רוני כהן; מנהלת מכירות חוץ ומחלקה חינוכית: אירית בלומנפלד; מפיק אמנותי: אסף ברזניצקי; דוברת: אורית הראל; עוזרת מנכ"ל ומזכירת התיאטרון: נעמה אֶנוֹש; ניהול הפקה: ליזי מזרחי, יהודית כץ; הנהלת חשבונות: מרינה ברייטר; אחראית מנויים: קרן ברק; דרמטורג: יותם גוטל; מנהל במה: עאסם אל-שריף; תאורנים: יונתן לוי, ריינהרד סטו, יצחק סקילי; טכנאי קול: מיכאל אבבו, עמית דגים, עידו מנדיל; עובדי במה: חאלד חמדאן, אנטון קוצ'ר, שגיא שם טוב, אמיל שפירא; הלבשה ואביזרים: פאולה טימונר, יעל טורטן, ויולטה פראדו, תמרין קול; איפור ופיאות: סופי מולדבסקי; אחראית קופה: ספיר זוהר; קופאיות: חני שרייר, נוי בירן, גאיה בן עמי, עומר דגן; מח' טלמרקטינג: ינון אור (מנהל מכירות), נאוה ברנר, ישראל גושן, קארין כהן, שושי קנדל; אחראית דיילים: מלאת בן חיים; דיילים: אור אונגר, אושר אלון, רוית אשכנזי, שירה הר, אדם חייקין, רועי ליברמן, בת חן פנחס; עובד הבית: מחמוד גית

יועץ משפטי: עו"ד עמי פולמן | מבקר פנים: רו"ח יאיר אלון

אגודת ידידי תיאטרון החאן: אגודת ידידי תיאטרון החאן הוקמה במטרה להבטיח את המשך קיומו של התיאטרון, לעודד את העשייה התרבותית והאמנותית המפוארת שלו ולבסס את מעמדו הציבורי. חברי אגודת הידידים מוזמנים להצגות הבכורה החגיגיות ולקבלות הפנים שלאחריהן, נחשפים בפני העשייה התיאטרלית, נפגשים עם יוצרים ומוזמנים לאירועים מיוחדים. חברות באגודת הידידים כרוכה בתרומה שנתית לתיאטרון.

naama@khan.co.il : נשמח לצרף ידידים נוספים. להתקשרות

יו"ר אגודת הידידים: עו"ד חגי שמואלי

שוחרים /// נירה וישראל ברטל, דברה ולואיס גרבר, רות חשין, רנה ומאיר חת, ג'ואנה ואברהם קושניר, דורותי וגובי קרטס, אליס שלוי, אורנה ויוני שסטוביץ'

עמיתים /// מיכל ועמוס אונגר, יעל ורמי ארז, רוז ואליהו בן טובים, נורית ואהל-הרמן, דן זיסקינד, ארנה ואדוארד כהן, לסלי סבה, וורדה שיפר, נירית צ'רננסקי, שלומית ופלג רדי, גאולה שמואלי, דורית וחגי שמואלי, תמר שנהר, אנה שניידר

ידידים /// רונית ואפי אברמזון, פרנסיס וברוס אופנהיימר, אורה ויעקב אחימאיר, בתיה ארטמן, שרה ארנסון, עליזה אשד, מושיק ויעל ביבי, דורית ויחזקאל ביניש, מירלה ושרון במברגר, ניצה בן-אלישר, יגאל וללי בן אריה, עופרה בן יעקב, רובי ובניה בן-נון, נטע בן פורת, אורי ומיקה בנקי, סוניה וזמיר בקל, רינה ברלר, רמי בר גיורא, נעה וישראל בר גיל, נורית ואמתי ברקול, חביבה וחזי ברקלי, מלכה גאגין, רבקה ויאיר גוטמן, רעיה וחנוך גוטפרוינד, זוהר וחגית גינאו, רות גילאי, מזל גרטין, דינה ויורם גרינשפן, דפנה גרנות, נעמי דדון, יהודה דוידוב, נעמי וינד, מירה ויינשטין, רחל ויהודה וייס, דניאלה וכסלר, אילנה ויורם וקשלק, יהודית זליג, ציפי זרנקין ויואב איגרא, פרנסין וראובן חזן, נחמה חסון, נעמי ואבי חפץ, אפרת ומיכה טל, דליה טלמור, ליטל ידין, איטה ילין, דבי ועמוס יפה, נאוה וחיים יפה, ארי כהן, עופר ותהילה כהן-כהנא, עמליה כהן, שרה כהן, רעיה ואביעד כהנא, מאיה וברק כלב, אורי ותמר לומברוזו, חבצלת לורברבוים, דינה ושלמה מור יוסף, אורנה מחנאי , הני מיטלמן ומאיר בסן, דורית ונפתלי מיכאלי, רות מירון, רפי מרון, רחל מרין, טלי ודני נווה, אסתר נרקיס, שמחה סיגן, רות ומיכאל סלע, תחיה והרי ספיר, עמי וחווה פולמן, רחל פייטלסון, ענת ואלכס פינסטרבוש, לינה פישר, ברוריה פרסבורגר, נעמי ודוד קאסוטו, דב קולני, יהודית קרפ, שילה וצבי רביב, רונית ושלמה רבינוביץ', ברטה רג'ואן, ציפי רומן, זיוה רותם, אורנה וצלי רשף, זאב ותרצה שביט, אורון ואיריס שגריר, מירה שוויקי, תמר שילה, יהודה שפירא, יפה שפירא, אביבה ויואל שר, אורי שרף

22 הַדֶּבֶר

מיסודה של הקרן לירושלים בתמיכת הני גסטטנר, ובסיוע משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים

The Plague - Based on La Peste by Albert Camus Adapted for the stage by Neil Bartlett Hebrew Translation: Yotam Gotal Director: Mor Frank Dramaturge: Eli Bijaoui Set and Design: Alessandra Nardi Costume Design: Orna Behrendt Shimony Music: Yossi Ben Nun Lighting Design: Roni Cohen Video Art: Neta Moses Musical Director and Instrumentalist: Ohad Ben Avi

Actors (in Alphabetical order) Natalie Eliezerov – Raymond Rambert Yehoyachin Friedlander – Joseph Grand Yoav Hyman – Cottard

Irit Pashtan – Jean Tarrou Nir Ron – Dr. Bernard Rieux Koby Zislin – archivist

קובי זיסלין

A deadly plague. A city under lockdown. Shuttered businesses and doctors working around the clock. Albert Camus' famous novel The Plague was published back in 1947, but its plot could very well have been culled from today's newspapers. The book focuses on the Algerian city of Oran and the plague that ravages it, as seen through the eyes of physician Bernard Rieux. A handful of friends and volunteers join Rieux, and together they fight recurring waves of infection and death, all the while searching for words to describe the experience that has rocked their world. In their battle for survival they hold on to each other, searching for any little humane gesture that might offer consolation in a sea of loneliness, estrangement and fear. On a ring stage at the Khan Theater's courtyard – a personal and immediate setting – a town square is recreated. There, audience and actors assemble for a fictional commission of inquiry. Many questions are asked; not all are answered. One answer, though, flies its flag high above the escalating disaster: the human answer. In measured words, in poetry and humor, movement and song, the play tries throughout to echo the final words of the book, which state that even at the worst of times, "people are more often good than bad".

Production Staff Production Director: Lizi Mizrachi Production and Technical Supervisor: Sasson Chazam Lighting and Sound Manager: Roni Cohen Program Editor: Assaf Berznitsky Photography: Yael Ilan Program and Poster Design: Elad Elharar - Design & Illustration Public Relations: Orit Harel, The Jerusalem Khan Theatre English Translation: Yaniv Farkas The performance lasts about 1 hour and 15 minutes (without intermission) Premiere: May 1st, 2021

Albert Camus, La Peste, first published in 1947 © Éditions GALLIMARD This production has been licensed by arrangement with The Agency (London) Ltd – email: info@theagency.co.uk The original production of The Plague was originally commissioned and produced by the Arcola Theatre, London; and was first performed on April 5th 2017

23 תיאטרון החאן

"היא לא נעלמת אף פעם, המגפה, לא לגמרי. היא שוכבת רדומה במשך דורות ברהיטים של מישהו, או במצעים. עד שיום אחד, לצערם של בני האדם, ואולי גם כדי לפקוח להם את העיניים, המגפה מעוררת שוב את החולדות שלה ושולחת אותן למות באיזו עיר רגילה. מאוד.

מתוך המחזה

יהויכין פרידלנדר, נטלי אליעזרוב, ניר רון, קובי זיסלין

צפו בטריילר ההצגה:

www.khan.co.il kupa@khan.co.il 02-6303600 :' טל

מרכז החאן (ע"ר)