סיפור חיים - סיפורה של מלכה הולנדר
סיפור חיים סיפורה של מלכה הולנדר
2018 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני
"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"
התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.
תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.
תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.
ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.
1
סיפורה של מלכה הולנדר , מסלובקיה.
- למשה מוריץ כהן
מלכה הולנדר ( לבית כהן ) נולדה ב סטופבה, סלובקיה, בינואר 1939
היו שלושה אחים, עלי, דוד וחיים ולאמה אח אחד, דו , דז'ה -די
וללאה – לילי ברצלר יה לאב .
ושתי אחיות, אדית ואגי.
" אבא היה בן למשפחת כהן, שהייתה משפחת הכוהנים היחידה במקום, רק סבא שלי
וארבעת בניו. וכשהיו עולים הכוהנים בבית הכנסת לברך את הקהל בברכת הכוהנים, סבתא
שלי תמיד עמדה ובָכְתה . כך ספרה לנו אימא חזור וספר... "
1934 רב הישיבה שבה למד , הרב דושינסקי, החליט
למד בצעירותו בישיבה. -ב
אביה
החליט להתלוות אליו . הוריו, אברהם ודושנה , היו אופטימיים באשר
לעלות לארץ ו,
משה
. הימים
מיד כשיראה את פלשתינה של אותם
לחזרתו הביתה ו
האמינו שישוב
הצטרף לרב . מהרגע הראשון
הוא נסע על אופנוע מסלובקיה לטורקיה, שם עלה על אנ ו יה י
ובשובו
שהגיע לתל אביב הוא התאהב בארץ, האופנוע שלו היה אטרקציה גדולה , ינהשת בפל
כשנה ולא
החום שבה . הוא נשאר
פר שעות על חוף הים של תל אביב על ו
רבה לס ה
בארץ
שבהם הפעילו עליו לחץ ו ביקשו שיחזור
, מההורים
עשרות מכתבים
רצה לחזור . קיבל הוא
עמד
כדי להתחתן ולהקים משפחה . "אחר כך תעשה כרצונך," כתבו לו. כעבור שנה הוא לא
1935 חזר לסלובקיה.
מכר את האופנוע -וב
, בלחצים
, מרחק של כ - 80 מ "ק
" אימא שלי , לילי ברצלר , נולדה והתגוררה בבלאשדארמט בהונגריה ש
למרות ששתי
. אותה
כדי להכיר
אבא נסע ל
מבודפשט. הורי הכירו ו שידוך ב
הונגריה
היה מתון יותר בדעותיו, בעיקר לאחר שובו מפלשתינה, לא
המשפחות היו דתיות מאד אבא ,
לראשה , והיה מוכן ל הסתפק בכיסוי ראש . על
רצה שאשתו תגלח את ראשה או פאה תשים
אימא עברה בעקבותיו
השידוך כמעט עלה על שרטון , אבל אבא חזר בו, והם . נישאו
רקע זה
תה קהילה יהודית
יהי שבו
פרבר של ברטיסל , בהא
לסלובקיה, לסטופווה יתה ישה
מבוססת.
הבכורה, יהודית , סבא
1936 נולדה
אבא רצה כל הזמן לעלות לארץ ישראל אבל -ב
אחותי
אברהם נפטר וכעבור שנתיים וחצי נולדתי אני, ונקראתי על שם אמו, מלכה.
2
מלכה ואחותה הבכורה יהודית
אימא הסכימה , אבל בסופו של
אבא המשיך לברר ולהתעניין באפשרות העל י יה לפל ינה. שת
דבר, בשל הלחצים לא לשבור את המסגרת המשפחתית ומן הטעם של ' כיבוד הורים, הם '
נשארו, צעד ש מאוחר יותר גבה מחיר כבד מאד.
אבא היה מנהל חשבונות ובעל חוש לטכנאות . לאחר נישואיו הוא פתח בסטופ וו ה חנות
מכולת סיטונאית עם משאית ונהג שהוביל מצרכים אל
אופניים ואופנועים . חנות ה תייה ו להורי
כפרי הסביבה.
לצערי אין לי זיכרונות ילדות מלפני המלחמה. "
שלוות החיים הופרה ב - 1942 . "אחותי הייתה בת חמש ואני בת שלוש. יום אחד הגיע
המשפחה, גוי, שעבד בעירייה, וסיפר שנודע לו כי באותו כל את ספו אי הלילה
ידיד הביתה
הגברים היהודים וישלחו אותם ל מחנות עבודה . ' אם אתה רוצה להציל את משפחתך, ' אמר
' לאבא, עליך לארוז עכשיו ולנסוע מכאן .'
כל אחד
כולם יברחו יחד . כולם ס , רבו י
כדי לשתפם בהחלטות יע ש צוה
אבא רץ לא יו חָ
. מסיבתו לאחד היה מפעל, השני התארס זה עתה והשלישי ציפה לתינוק . איש לא מהם
. שרד הם נספו יחד עם סבתא שלי.
3
אימא הלבישה אותנו בחיפזון ויצאנו לדרך . היא תמיד אמרה שהשאירה את הסירים על
הכיריים , מה שהיה, כנראה, נכון.
לאורך הגבול הסלובקי לכיוון הונגריה, כי משפחתה של אימא התגוררה שם ו , ידענו
הלכנו
את השטח . אני זוכרת
. בדרך פגשנו ב מבריח שהכיר
יותר בטוחים
שהחיים שם עדיין
היטב
ש עברנו נחל , וכעבור ימים אחדים הגענו לעיר גבול באלאשאז'רמאט ש בהונגריה. משפחתה
מפני שבהונגריה החיים היו עדיין כת
, מה קרה
ולא הבינה
הייתה
שם של אימא
קנם.
המומה
שאחותי ואני נישאר אצל הסבא והסבתא וההורים
נשארנו שם שבועות ואז ם, י אחד
הוחלט
י יסעו לבודפשט לעבוד , לאחר שהשיגו ניירות מזויפים של גויים מקומיים.
הורי עברו לבודפשט עם הניירות המזויפים. הם שכרו חדר באזור היהודי, אבא קיבל מיד
עבודה כטכנאי ב מפעל ואימא עבדה במשק בית . אחותי התאקלמה יפה אצל סבא וס בתא
וה דודות, אחיותיה הצעירות של אימא, אדית ואגי א. בל אני לא הסתגלתי למצב החדש . נראה
הוחלט להעביר אותי להורים לבודפשט ; אבל גם בכך היה קושי
שהרביתי ל התגעגע ול ו , בכות
רב לאמא שנאלצה לקחת אותי אתה לעבודה.
היו גם הלשנות שכנים של
, החמיר
1944 . בינתיים המצב הלך ו
כך החיים נמשכו, עד
שהוא מסתיר אזרחים זרים. הוא
, של אימא
האשימו את סבא , אבא
וה אנטישמיות ' '. חגגה
נלקח לחקירות , נשפט ונשלח למאסר , ומשם למחנה השמדה ממנו לא שב .
נעצר ונ
להונגריה . אמא ידעה שמי שלא חוזר מהעב ,דהו
באותה שנה ה גרמנים
חשל
פלשו
להשמדה . הם איתרו את כל הגברים היהודים ועצרו אותם.
ואכן, יום אחד אבא הלך לעבודה ולא חזר. הורידו אותו מחשמלית בדרכו לעבודה. ואז אימא
לקחה אותנו וחזרה להוריה, כשהיא מנסה לתכנן את מהלכיה הבאים. הגיבורה האמתית
איפה הוא ומה עלה
ונ לא ידע
בכל הסיפור היא אימא שלי . אבא יצא מהתמונה ,
בגורלו.
הוא אמר לה
אימא יצרה קשר עם אח יו ה בכור של אבא , עלי, שהיה במסתור בברטיסל .בהא
, של אימא
, יהאח
בינתיים הגיע דויד - דז'ה דודי
י הוא דאג גם ל . נו
להגיע , אליו
ם נצליח שא
וסיפר שראה ברחוב ש מתחילים לאסוף אז רח ים סלובקים שברחו להונגריה, ו
שהגרמנים
. למאסר
חיילים הונגרים ומוציאים
נכנסים לתוך בתים ה
אנשים
בלוויית
מבעוד מועד כסף ומעילים , חיש מהר
ובעלת תוש . יהי הכינה היא
גם סבתא הייתה אשת חיל -
ויצאנו מצד ו השני של הבית . ככל שאני מספרת את הסיפור הזה , אני פחות מבינה
התלבשנו
מנין סבתא ואימא לקחו את כוחות הנפש והיכולת לשרוד.
4
תמורת תשלום ,
שהיה מוכן להבריח אותנו לעיר גבול , סלובקיה ב
אימא פגשה מבריח
נוסף,
. כמובן הלכנו ברגל בדרכים , המלו וה היה מסור לנו ומידי פעם השאיר אותנו ביער ורץ לכפר
.
סמוך כדי להביא לנו חלב ולחם
הוא קנה לנו כרטיסים לברטיסל אבה, הורה לנו עלות ל
שבמרכז ה. י ובקלס
הגענו ל עיר
זבולן
רך אותנו והלך .
על רכבת ישירה ל יב ,שם
התחננה,
ואימא חיפשה בקתה להיכנס אליה. היא דפקה על ו דלתות ה
היה לילה קר , מאד
אנשים לא רצו להסתכן ו פחדו לפתוח , לא כל שכן לאפשר מקום לינה לאם ושתי בנותיה
אבל
. הקטנות
כעבור זמן מה, נפתחה אחת הדלתות ו , גוי זקן בודד הסכים להכניס אותנו , למרות
,אזו
דבר עלול לעלות לו בחייו. אימא הבטיחה לו שעם בוקר נ עזוב.
ש הבין מיד מי אנחנו השו
ה את הפתח
ושם הוא החביא אותנו . הוא כיס
,ןט בונקר ק
באחד החדרים היה בור , כעין
בקרשים ועליהם פיזר תפוחי אדמה. הוא אמר שבבוקר יבוא להוציא אותנו ונלך לדרכנו.
כע בור זמן קצר נשמעו דפיקות חזקות בדלת ו שמענו את הזקן אומר ' '. איש י אין אצל
הגרמנים
שמענו את צעדי המגפיים שלהם מתקרבים למקום המסתור
פרצו פנימה, ערכו חיפוש ו ,
שלנו. הם הגיעו לבור המכוסה בקרשים ותפוחי אדמה. אימא סימנה לנו להפסיק לנשום .
בעל הבית לפתוח
ממש עצרנו את נשימתנו . התכופפנו והתאבנו במקומנו. הגרמנים
ציוו על
הבור ו באורח נס
את הבור והוא המשיך להתעקש שאין שם כלום. הם ירו בקרשים תוך ל
לא
שרט את המעיל שלי .
אחד הכדורים חלף ליד גבי רק אבל
. בנו פגעו
. אימא דחפה בכוח את
בבוקר חיכינו ש הזקן יבוא לפתוח לנו את הבור אבל הוא הגיע לא
יצאנו ומצאנו אותו תלוי בפתח הבקתה. הם הרגו אותו סתם. רצח לשם רצח וכעס .
, רשים קה
, עייפים ומבוהלים . לפני צאת
היו לנו כרטיסים לרכבת ו עלינו עליה כשאנחנו מלוכלכים בוץמ
. לאימא היו
מנהמ הורידו
הרכבת לדרכה , נערכה ביקורת של הגרמנים והסלובקים, ואותנו
ניירות הונגריים מזויפים שחשבה להשתמש בהם בעת הצורך. הכניסו אותנו לחדר חקירות.
ניסתה
ראינו ושמענו איך חוקרים את אימא , והתמונה שנחקקה בזיכרוני היא זווע אמא תית.
את המצב, דבקה בזהותה ההונגרית, אך ללא ה י ענות מ צדו של
להסביר שפות ה בכל
החוקר.
אני, שהייתי מבוהלת ו עייפה מאד , פרצתי בבכי ו לא הפסקתי לצרוח . אימא לא הצליחה
ואמר שהוא יוצא החוצה לכמה דקות עד
, בגללי
היה רגוז ועצבני
להרגיע חוקר ה אותי ו
. רגע ישא
ניגש לדלת חדר החקירות, פתח
, הנוראיות
קצין סלובקי ש עבר בפרוזדור ושמע את צרחות יי
וראה את אימא יושבת מול הדלת . הוא שאל בתמיהה: ' גברת כהן , מה את עושה פה '?
התוא
5
יסודי. עוד נס בשרשרת
- היה בן כיתה של אבא בבית ה ספר ה
אימא נדהמה גם היא .
הקצין
הוא אמר שי נסה להעביר אותנו לאחד משלושת מחנות העבודה בסלובקיה, בווי . הינח
הנסים.
מאוחר יותר הסתבר ש היינו מועמדים לה י שלח למחנה השמדה , אבל הוא הצליח והעביר
אותנו ל ה. ינחויוב עבודה ה מחנה
בוויחניה שהינו כשבעה חודשים. אימא עבדה כתופרת במפעל תרמילים , והמשפחות הרבות
שהיו שם א רגנו כיתות לימוד. אחותי למדה ב בית ספר ואני הלכתי לגן ילדים . דודי עלי , אחיו
הבכור של אבא, הצליח להגיע למחנה, לפתח השער, כשהמטרה העיקרית שלו היתה להביא
כחולה לאחותי ואדומה לי.
כסף לא י מא, ושתי חצאי
ות עבורנו,
התארגנו פרטיזנים , ביניהם היו צנחנים מהבריגדה
ב אזור שנקרא בנסקה ביסטריצה
חביבה רייך נמנתה עליהם. באוגוסט 1944 הפרטיזנים ש חררו את האזור
ש , היהודית
מהגרמנים ופתחו את שערי המחנה. הם אמרו לנו ללכת , לעזוב, אבל לא ידענו לאן. נשארנו
בשטח המחנה עוד כחודש.
הפרטיזנים הוא זמני וש ה גרמנים מתקרבים . נאלצנו שוב
ידענו ש מצב שחרור האזור
על ידי
לברוח. אימא הכינה לנו תרמילים קטנים עם אוכל ולה תרמיל גדול, והצטרפנו להמון הרצים .
התחילו לרוץ כמו עדר בלי לדעת . לאן
לם וכ
לנו היה
לא יודעת איך עשינו את זה.
ש במשך לושה ימים רצנו אל עבר הרי אני . טרהאהט
מים. הגענו לוואדי ולידו שלולית מים . כולם נשכבו סביב
מעט אוכל יבש אבל לנו היו לא
השלולית וליחכו את המים בלשונותיהם כמו כלבים. אבל אימא חיבקה אותנו וביקשה שנחכה
בצד עד שהמקום יתפנה קצת ו , אחר כך נרד ל שתות מה שלולית. בתוך שניות ה תחילו יריות
של צלפים גרמנים שירו בכולם, ב מאות איש . כל אלה שהצליחו להגיע אל המים, עד האחרון
נורו למוות . המים האדימו ו הראשים צנחו אל תוך השלולית האדומה. עוד תמונת
שבהם,
זוועה שנחקקה בזיכרונה של ילדה קטנה.
אימא ראתה
ו מה הלאה? אימא אמרה שממשיכים לרוץ עם ה נותרים הבודדים . אני זוכרת ש
עטוף מגבות . היא ראתה שהתינוק מת והציעה
מישהו מהמחנה שלנו מחזיק בידיו
תינוק
וטען שהתינוק חי . אני ממש זוכרת את פניו ואת
ל אימא ע התנפל
קבור אותו. האיש
אבא ל ל
. עיניו
פתאום אחד הגברים
. מכל עבר
המשכנו לרוץ במעלה ההרים בקור, שלג, כשצלפים יורים
אימא
עצר ואמר לאימא לעזוב את הקבוצה, כי שתי בנותיה קטנות , ומסכנות את . כולם
בלית ברירה הסכימה, והציעה שנלך לכיוון הנגדי . מאוחר יותר שמענו את יריות
נדהמה אך ,
הצלפים שירו למוות ב כל אנשי ה קבוצה הקטנה.
6
יד מכוונת.
אז לא הבנו. היום אני מבינה שזה היה של עוד נס
הטיפוס לגובה ההר היה קשה, ואמא ניגשה אלינו , הורידה לנו את התרמילים מהגב ו זרקה
אותם הצידה כדי להקל עלינו את הריצה . אך אני לא הייתי מוכנה לוותר על החצאית האדומה
מא הסבירה לי
ו דודי, ביקשתי מא י מא לחזור ולקחת את התרמיל שלי יא .
שקיבלתי מעלי ,
שזה מסוכן , שיש הרבה צלפים, שיורים עלינו, אבל אני, ילדה קטנה , רק רציתי חצאית האת
את התרמיל ,
ואני חזרתי לאחור, רצתי בין היריות ,
ישל . בלית ברירה א מא י
לקחתי
הסכימה,
איתי אחרי
הוצאתי את החצאית מתוכו וחזרתי בריצה לאימא. את החצאית
שמרתי
המלחמה.
במעלה ההר , בתוך נקיק . סלעב
של הפרטיזנים הי
המשכנו לרוץ בהרים. הקדפְ המ
תה תא
הפרטיזנים ראו את אימא עם שתי ילדות קטנות ולא הבינו כיצד שרדנו והגענו עד הפסגה .
אחד מהם אמר לאימא , ' לא תוכלי להמש יך כך עם הילדות, קור אימים, שלג, מסוכן ו" , הוא
הכירו ו היו מיודדים
שאת , היאדל
אותנו , קטן ה כפר האל , למטה
הציע ש ודיריו הם
תושביו
שתי משפחות בכפר, והציעו שאימא ת ישאר אתם ותהיה
. אתם הם הבטיחו לסדר אותנו
אצל
פרטיזנית . הם אמרו שהם צריכים תגבור כוח אדם . היום, כשאני אימא וסבתא וסבתא - רבא,
אני חושבת על האומץ של אימא , שהפקידה אותנו בידי אנשים זרים ואמרה לנו, ' תלכו עם
ואני אבוא לקחת אתכן אחרי המלחמה. ' אלה המילים שהיא אמרה
האיש הזה , הוא ידאג ל
כן,
ברירה אחרת .
כל תה
י לא הי
אבל
לנו. זו הי יתה פרידה מאופקת מאו ,ד
- לְבֵנים יחיד . הוא השאיר
לקח אותנו ו ירדנו למטה , לכפר קטנטן עם בקתות קש ובית
האיש
הם נתנו לי לאכול
אותי אצל משפחה שהייתה להם ילדה בגילי , וזה היה המזל הגדול שלי כי ,
אבל מזלה של אחותי שפר
לאכול לבד . קראתי להם ' .' פינוק - משפחה
מאחר ש רבה יס הילדה
עליה פחות . מסרו אותה למ שפחת איכרים עם תינוק שצרח כל הלילה , והיא הייתה צריכה
לנדנד אותו בעריסה , ובכל פעם שנרדמה הם בעטו בה כדי שתמשיך לנ דנד. היא גם לא
קיבלה אוכל. כל אחת מאתנו הייתה בקצה האחר של הכפר , ומאחר שלא מים זורמים היינו
נפגשות ליד הנחל , כשבאנו עם דליים להביא מים. באחת הפעמים היא אמרה לי שהיא מתה
כש מרעב. חזרתי לבית 'שלי' אכלתי רק את חצי מנת המרק שלי, ו הלכתי אל אחותי חצי עם
שיום יום
צלחת מרק ובה שתי חתיכות תפוחי אדמה . הייתי בת חמש. היום אחותי
מספרת
הייתי מאכילה אותה , ושמידי פעם הבאתי לה גם חצאי כריכים .
המשפחה שאצלה התגוררתי אפשרה לי לעבור את החודשים שהייתי לבד במקום זר . אחרי
70 שנה איתרתי את צאצאי המשפחה וחזרתי לשם . הילדה שהייתה בת גילי כבר לא הייתה
, בחיים אבל ה בן שלה, ה נכד של הזוג שקיבל אותי, דומיניק קוטיק, זכר את הסיפורים
בלילות הם פחדו והוציאו
ש אמרה
שהסבתא שלו סיפרה לו . בין היתר הוא סיפר שהסב
אותי לישון לבד באסם ל שק. ע,
7
אימא לא יכלה לשאת יותר את הגעגועים אלינו
. חודשים
היינו קרוב לשמונה
פר בכ
היאדל
בה והכדור פגע בה
ירו הם
היא נתקלה ב שני גרמנים.
יום אחד כפרב כפר. ל רדת ל
יטהל והח
ושרט את רקתה . פניה התכסו בדם וב, תושייה השליכה עצמה אל מי הנחל ויצאה
מעברו
התעטפה בהם ורצה בחזרה אל מפקדת הפרטיזנים
ירות י מצאה נ
שם
, השני
אחדים,
שבמרומי ההר .
ורתה , נפלה לנחל
אבל נ תנו
וסיפרו שאימא ניסתה לבקר וא
ילדי
ב אותו יום ב אלינו או
הכפר
ו איננה לפני שיצאנו אבא לימד אות עלינו ש י
ומתה. אחותי באה אלי ואמרה , ' אבא איננו, אימא
נחפש יהודים ונבקש
שאם נישאר לבד - נחכה , לחמה המ סוף עד
שאנחנו יהודים ו ,
לזכור
וכך היה .
מה ם שיעלו אותנו לארץ ישראל. ועכשיו תגידי שמע ישראל , שתדעי שאת יהוד '. יהי
הזכירה ל י בכל יום שאנחנו יהודיות , למרות ביק ורנו
מאותו יום ועד סוף המלחמה
אחותי
השבועיים בכנסיה בימי ראשון עם המשפחות שא י רחו אותנו
נמשכו . באזור שלנו כבר היו רוסים ו גם יחידה צבאית אחת של רומנים ו , בזמן
פגזות הה
. במטבח
נים היחיד שהיה בכפר , שם הסתתרנו מתחת שולחן
הפגזה כולם רצו לבית בֵ הלְ -
אחותי ואני המשכנו להיפגש ליד הנחל , להחליף מילים אחדות ולעודד זו את זו.
מחפשת
יום אחד , בהיותנו ליד הנחל , שמענו קול צעקה. אחד הילדים צעק לעברנו
שאימא
אותנו. אחותי לא האמינה לו ואמרה שאין לנו אימא , אבל הסתובבנו ו ראינו אישה
השער ש
לבן , לבושה ב מעיל קרוע וב מגפיים קשורים בחבלים . גם היא לא הכירה אותנו. משתי ילדות
כינים, ואֵם המשפחה שאצלה
יפות הפכנו להיות ילדות מוזנחות ומלוכלכות ,
שורצות
תלתלי ראשי בצורה פראית . אחותי קיבלה פצעים בכל הגוף מחוסר
התגוררתי את הגזז
ויטמינים והייתה נפוחה מרעב. נראינו נורא.
עכשיו הולכים. " היא חשבה שתמצא את
אימא חיבקה ולא שהתה אפילו לרגע, היא " , אמרה
נוכל שוב ל התאחד. נסענו מרחק קצר בעגלה,
משפחתה ב הונגריה, כמו לפני המלחמה, שו
אחר כך עלינו על רכבת שעל גגה הייתה אמבטיה ואימא הכניסה אותנו ל תוכה. בדרך ראיתי
הרוגים, גופות, התנהגות חייתית של אנשים ועוד מראות שילדה קטנה לא
אמורה לראות.
הדרך היתה ארוכה וקשה. ללא אוכל ושתיה.
עצמו נתפס
נלקחה להשמדה בית הו
הגענו חזרה להונגריה , לבאלאשז'רמט . המשפחה כולה
שני מזרונים , סיר קטן ומעט
על ידי המ פקדה הרוסית. אחד מתושבי ה שוק נתן לנו חדר
עם
, כלים ואימא נסעה מידי פעם לבודפשט לבדוק רשימות ניצולים . אנשים שזכרו את המשפחה
נתנו לה כסף לנסי הע . בחדר הזה התגוררנו כ שלושה חודשים , ואימא חזרה אמרה שכל
שיא חלומותיה היה לבשל לנו תפוחי אדמה. בחדר ההוא היא הגשימה את חלומה.
המלחמה
8
לצאת. היא יצאה
טיפין טיפין חזרו ניצולים בודדים לעיר . יום אחד אחד מהם אמא ל קרא
החוצה ולא חזרה שעה ארוכה . נתקפנו פחד. לאן נעלמה א י מא? יצאנו לחפש אותה וראינו
היה אבא שלנו. גם הוא לא
ברחוב, מחובקת עם גבר שלא הכרנו. ניגשנו אליהם.
הגבר
אותה
. הוא לא יכול היה
זוכרת יכב פרץ ב ש
הכיר אותנו , ושאל את אמא: " אלה הבנות שלנו? אני "
לעצור את הדמעות. תמונה זו מלווה אותי שנים. אבא היה קטן, רזה ומוזר.
ואחר כך עבר ל מחנות
. סיפורו לאחר שנעצר בבודפשט נשלח , אושוויץ ל
אחר כך שמענו את
ב היה מצעד המוות באוסטריה . שני חבריו ש תו וא גררו
חלה בשחפת ו ידב זנטריה ו
, אחרים
קילוגרם, והוא
שהגיע לאפיסת כוחות . מ שקל ו אז היה 28
במצעד המוות, רופא ורוקח ,
סיפרו
ו אותו
זרק הם . בדרך
ביקש שימשיכו בלעדיו. הם אמרו שבלי ל ה ישאירו אותו ב אחד ה ים כפר
המפוספסים.
מעבר לגדר של בית פרטי כשהוא לבוש ב
בגדי המחנה
ו בגינה רצה הביתה לקרוא לאביה. , יצא הוא
ראתה אותו מוטל
, בחורה
בבוקר יצאה מהבית
הוא הסביר שהשכיר את הקומה השנייה
בזרועותיו ונשא אותו מרתף. ה לא
הרים
את אבא
מוסטת
בבית לקצינים גרמנים ובנה חומה במרתף כדי להסתיר את אבא . הוא הש הנבֵ איר לְ
בלילה אוכל. זה היה בסוף המלחמה ובעל הבית היה
לו העביר
בקיר המרתף כהדרש ,
מעוניין שיידעו שהציל יהודים.
. היה
אבא את
, יד הושטה פנימה רימה הו
אחרי שבועות אחדים, באמצע היום נה זזה בֵ הלְ ,
יהודי הראשון ש מצא היה אבא שלי. הוא הביא אותו לבית
זה קצין אמריקאי יהודי ניצול ה הש ,
חולים טיטמונינג שבאוסטריה . הקצין אמר לצוות הרפואי שיבוא יום יום לבקר אותו ו , איים
עליהם ש אם הוא לא י יצא מבית החולים גם הם לא י יצאו. .. והיה נרגש ביותר.
שהה בית החולים שלושה חודשים , טופל ושוקם. ואז החל ב מסע חזרה לסלובקיה
אבא
והונגריה, לחפש את המשפחה . הוא היה הניצול היחיד ממשפחתו. הוא לא ידע כלום על
, אודותינו נסע לסלובקיה ו שם נודע לו שאנחנו בחיים ונמצאים בבאלאשאז'רמט. "
ממשפחתה של אימא, משפחת ברצלר , נותר רק ד.ידו אחיה
1948 . הקומוניסטים השתלטו של הונגריה, סגרו את הגבול
" נשארנו בבאלאשאז'רמט עד
ות
, סלובקית
ו הונגרית
גרמנית ,
אבא היה דובר שפות רבות על בור ן, י
נתנו לצאת מ ה. מנ
לאו
והרוסים מינו אותו כמתורגמן באזור , כדי שיסייע לקשר בינם לבין האוכלוסייה המקומית.
עם הדוד
חיילים רוסים מצאו במקומות שונים קרעי ספרי תורה והביאו לאבא יחד , אבא .
, של אימא לקחו את הקרעים לסופר סת"ם בבודפשט ש הרכיב מחדש את
יהאח דז'ה, -דידו
אבא השתדל ל השלים את
י ספר תורה , והשלים אותו בכתב ידו . כשהיו חסרים
תורה
קטעי
החסר משרידי גווילי קלף אחרים.
9
כשעלינו ארצה הבאנו את ספרי התורה האלה אתנו.
לאחר פטירתו של אבא בשנת 1982 , הכנסנו את ספר התורה , אוד מוצל מאש , למוזיאון ' בית
' העדות שבניר גלים.
מהונגריה לסלובקיה, מאחר שגבולות הונגריה נסגר ו
1948 אבא הגיש בקשה ל
-ב
עבור
בפקודת הרוסים, ומשם עלינו ארצה. הייתי בת עשר.
באר יעקב, ולאחר מכן עברנו לבית
'ב באוהל בית עולים ב '
במשך שבועות אחדים התגוררנו
( סרפנד צריפין של היום), מול בית חרושת לצינורות. אבא התארגן רכש מיד,
ליד
נטוש
משאית והתחיל לעבוד ב מפעל ה צינורות , שם עבד עד יום מותו. אימא עבדה במסחר ובהנהלת חשבונות .
למדתי בבית ספר יסודי "אחווה" ברמלה ולאחר מכן עברתי ל בית צעירות מזרחי בתל אביב .
מנהלת המקום , ד"ר שרשבסקי להיות מזכירתה. 19 שנים
בתום לימודי הוזמנתי
על ידי
עבדתי לצידה. היא תמכה בי וה י יתה לי למורת דרך .
אליקים (אלי) הולנדר, פגשתי בתל אביב. בעלי היה אף הוא שריד שואה שעלה
,יעל את ב
ארצה לאחר שאיבד את רוב משפחתו ו , כנער צעיר ה תמודד לבדו מול התופת. בהגיעו ארצה
אחז בנשק והצטרף ללחימה, וכשהכרתי אותו הוא כבר היה איש צבא קבע. גרנו במעוז
אביב . לאחר נישואי עברו ההורים לגור בשיכון פאג"י שבגבעתיים.
1961 , והבת ציפורה (על שם אמו של
בננו הבכור, יהושע (על שם אביו של בעלי), נולד ב -
1965 .
בעלי) נולדה -ב
בשנת 1973 רצינו לעבור לאזור שתאם את השקפת עולמנו ועברנו להתגורר בבני ברק.
במלחמת המפרץ, בשנת 1991 נפגע ביתנו מפגיעת טיל סקאד ונאלצנו לעבור לגור בבית
מלון לכמה חודשים ... שוב נשארנו בלי בית!
אבא נפטר ביום יב' בטבת 1982 , ואימא נפטרה ביום יג' באייר 1988 .
בשנת 1997 עברנו לגור ברעננה ליד ילדינו.
רת בצבא כחובש קרבי
בננו יהושע למד בישיבת ' נחלים ' ולאחריה בישיבת ההסדר ' יבנה יש ,'
וסיים לימודיו האקדמיים בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן . ב בעלות ה בן מפעל
לווילונות .
בת נו ציפי , היא בעלת תואר ראשון במנהל החינוך ותואר שני בתלמוד . היא הייתה מורה
ומחנכת , ולאחר 25 שנות עבודה פרשה ועוסקת היום בחינוך בלתי פורמלי כמנהלת תכניות
10
', מתן מרכז תורני לנשים, וגם כמדריכת משלח ות בני נוער ומבוגרים היא . לפולין
חינוכיות ב '
השתלמה בקורס ' שליחי זיכרון ' ומרבה לספר את סיפורם של אנשי דור השואה המבוססים
ברובם על הסיפורים מבית אבא ואימא. "
נינים.
למלכה ואליקים הולנדר 9 נכדים ו - 4
לפני 21
מלכה ובעלה עבר גור ב ל ו
שנים.
רעננה
לאירועי ה מלחמה. בביקורי י בחו"ל
" מאז שפרשתי לגמלאות הקדשתי יותר מחשבה עבר ו ל
ניצלתי כל הזדמנות כדי לבקר בהונגריה, סלובקיה ולאתר את שנותר מהמשפחות. שנים
רבות התלבטתי אם ל חזור ול עשות את המסע שעברתי במלחמה . בסופו של דבר ערכתי
2014 .
אותו , בשנת
מצאתי מודעה בעיתון של התאחדות עולי סלובקיה, וטלפנתי ל תומר פחימה, ישראלי
. סלובקיה הוא שמע את הסיפור שלי, התגייס והכין עבורי את המסע. סיפרתי לו
שמתגורר ב
בטלפון שהסיפור שלי מתחיל בתחנת הרכבת בזבולן, והוא נדהם , לא האמין ואמר , " ברגע
צירוף המקרים הזה
ברציף לברטיסל "בה. א
, בזבולן
זה ממש אני עומד עכשיו בתחנת הרכבת
הדהים גם אותי.. . השארנו לתומר את תכנון המסלול.
ללא
למחרת בואנו נסענו להיאדל, ההתרגשות שלי ה י יתה עצומה, הרי הייתי , לבדי שם
הורים, במשך שמונה חודשים, ושרדתי! עכשיו אני חוזרת לשם כאדם בוג ר ב"ה עם משפחה
וילדים...
את פנינו קיבלו ראש הכפר ותושבי ו עם דגלי ישראל מונפים ! זה היה מרגש כל כך.
המפגש בכפר,
דגל ישראל ניצב לכבודנו .
11
היו הם גאים מאד על כך ששיתפו פעולה עם הפרטיזנים והצליחו להציל יהודים . נכנסנו
לאולם המועצה שהיה גדוש אנשים וילדים, שאותם הביאו כדי לשמוע את הסיפורים שלנו ,
שילמדו וידעו לעתיד .
ילדי הכפר שהגיעו כדי לשמוע את הסיפור
הטקס התחיל בשירת 'התקווה'! ההתרגשות של כולם, שלהם ושלנו, הייתה עצומה. לא
האמנתי שאני זוכה לראות את המקום מז ו וית ראיה שונה , בוגרת הפעם, וכאזרחית מדינת
ישראל.
הילדים שהופיעו לכבודנו
אחרי הטכס בארמון.
12
נוסף שנודע לנו באותו הביקור: היסטוריון שפגשתי שם הסביר ש'לגרמנים
' נס סיפור
' אגב,
לא היה שווה לשלוח רכבת אם לא היו בה לפחות 500 איש.' ובוויסנה היו רק 320 איש
והגרמנים חיכו שתתמלא המכסה. אותו היסטוריון הראה לי את רשימת הניצולים וליד
ידוע.
שמותינו היה כתוב שנעלמנו ו גורלנו לא ש
מצבה ליד קבר אחים
שהמקומיים הקימו על ההר
שליד הכפר
. המצבה
מלכה ובעלה ליד
13
באותו ביקור בכפר חוויתי אירוע מרגש נוסף . אז, באותם ימים קשים, כשהכסף אזל, אימא
הורידה מאצבעה את טבעת היהלומים שלה ומסרה אותה לאישה שאצלה הוסתרתי. לימים
כשחזרתי לשם ונפגשתי עם הנכדים שאלתי האם ידוע להם משהו על הטבעת הזו , ו הם
מא שלהם ענדה אותה עד לפטירתה. אבל לאחר מכן הטבעת נעלמה."
יאש סיפרו
מלכה עם דומיניק קוטיק, הנכד של
מצילת האחיות, שקיבל את אות חסידי
אומות העולם בשם סבתו, והמתורגמן -
המדריך הישראלי
מלכה הולנדר היא גמלאית פעילה מאוד, מתעמלת, שוחה, שומעת הרצאות במגוון נושאים,
מאזינה לקונצרטים, ואוהבת להקדיש זמן לנכדיה ולניניה. " צריך לספר את הסיפורים,"
מסכמת מלכה הולנדר, " כדי לא לאַ פשֵ ר את מחיקת הפרק העגום הזה בתולדות העם
" היהודי.
קבר של סבא שחידשנו בסלובקיה, אבא של אבא שלא
הכרתי אברהם כהן .
14
תמונה משפחתית מורחבת
http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html
Made with FlippingBook Annual report