רבקה

רבקה

1911-1940

3 2

כמה טוב וכמה יפה לחיות!

יש רק רגע אחד

שמרעיל את שמחתי הנהדרת הזו,

ואת הרמוניית החיים

זה מחשבה על המוות

1939 , רבקה חן

5 4

ים ִ ד ֵ טוּ ה ְ ים שׁוֹט ִ יק ֵ ר ָ ים ה ִ ר ָ ד ֲ ח ַ בּ חוּשׁוֹת ְ יעוֹת וּת ִ ס ְ ל פּ ֶ שׁ ף. ַ ע ַ ז ְ קוּ בּ ְ ר ְ ז ִ נ ְ ים שׁ ִ בוּשׁ ְ יוּ ל ָ ה ְ ו י ִ גוֹנ ְ ס ַ ל ס ַ גּ ִ ה מ ָ ת ְ שׁ ָ יא מ ִ ה ה ָ קּ ַ ר ְ ק ַ ר ְ ה י ָ יפ ִ ט ְ ת ק ַ צ ְ חוּל דּוּר ִ ל ה ֶ ךְ שׁ ֶ ר ֶ ד ְ ה בּ ָ ה אוֹת ָ שׁ ְ ב ָ ל ְ ו צוּי ָ הּ מ ָ ק בּ ַ ר ְ שׁ

מתוך: כאשר צירנו שושנים, זלדה

7 6

אינני זוכר את פניה בבירור אך תמונות עולות בזיכרוני.

הייתי קטן והלכתי אחריה לכל מקום בבית, גם כאשר נכנסה לשירותים רציתי להיכנס איתה. לא הייתי מוכן לעזוב אותה, נאבקתי, התעקשתי, ולבסוף נכנסתי.

9 8

התלוויתי אל אמי לגג כאשר עלתה לתלות כביסה, והסתכלתי עליה עושה את עבודתה. מטוס חלף פעם מעלי וצבעו אדום, נבהלתי. אני זוכר שערב אחד חיכינו לאבי שיצא לקנות נעליים. כאשר חזר קיבלנו את פניו בדלת. הוא עלה לקראתנו במדרגות, מחזיק את הנעליים על כפות ידיו כמו על מגש. אלה היו נעלי עבודה חדשות, מבריקות.

בתור הדבר נחרט בזיכרוני אירוע של שמחה.

11 10

אני זוכר את רעמת השיער הכהה והעבה של אמי;

את שאר הדברים סיפר לי אבי עד שהיו כמו זיכרון שלי. קולה כשהיא שרה לי לפני השינה את השיר "דג השמך" של שוברט בגרמנית; טעם הנשיקה על עפעפי כשנפרדה ממני בברכת לילה טוב; ריחה ששמרתי בדמות קופסת הפודרה שלה שנשארה מונחת בארוני במשך שנים רבות.

13 12

נכון שאני שוב פעם תינוק? לרעננה - תל אביב השמים שחורים השמש אדומה הרים וגם סלעים שדות ועשב

פתק שכתבה אמי

ערב אביב נפלא. אי שם פורחים התפוזים

וריחם החזק והמשכר מגיע לכאן ממרחקים. הריח הזה תמיד מעורר בי זיכרונות רחוקים ונפלאים. אינני יודעת למה, כל שנה וכל אביב מתעוררת בי אותה ההרגשה, ועולים אותם הזיכרונות, של דבר מה שקרה מזמן. כמה טוב ויפה לחיות! כמה טוב לחיות כאשר הכל סביב מתעורר לחיים חדשים, והאביב נותן עסיס חיות בכל החי והמלבב על פני האדמה. רק דבר אחד מעיב על שמחתי הנהדרת ועל התואם הנפלא שבחיים, וזאת המחשבה על המוות. עדיף לא לחשוב על כך כפי שנוהגים כל בני האדם וכל הבריות על כדור הארץ. לשכוח, לא לחשוב, לחיות, לשמוח, לינוק עד תום את החסד שהחיים מעניקים... לא לחשוב על משמעות החיים, על ייעודם, על השלכותיהם. לחיות. כי החיים ניתנו לנו ועלינו ליהנות מהם, לאהוב אותם, לא להרע לאיש ולא להיתפס למרה שחורה. כעת ערב מאוחר. אני יושבת לי על המרפסת וכותבת. הרחוב כולו ישן. האורות כבר כבו בחלונות ופנסי הרחוב עמעמו את אורותיהם. מדי פעם עוד חולפים ברחוב זוגות אחדים, אך קולם שקט ונשמע מיותם בשממת הרחוב.

15 14

היום היה לי שיעור. אני מרוצה מאוד שהתחלתי שוב לצייר, מקרב לב אני מודה לבעלי היקר שמאפשר לי לממש את חלומי. כשהייתי נערה לא יכולתי לעשות זאת מסיבות רבות, אך בעיקר בגלל הנסיבות הקשות שהייתי נתונה בהן בימי נעורי. ועכשיו כאשר שלח לי האל בעל נדיב וטוב הלב כל כך הריני מאושרת ומרוצה מגורלי, ומודה עד מאוד לידידי היקר. ובכן, אני מציירת. לדברי המורה אני מעוררת תקוות רבות ואדע לצייר, אך אני מעט סקפטית. אינני יודעת אם אצייר באמת. ואולי אין בי די תשוקה ותנופה לצייר. אני אוהבת את השיעורים מאוד, וחשה שמן היום הראשון, מאז שהתחלתי לצייר הרצון לחיות והחיוניות שהייתה בי קודם לכן חזרו אלי אני חשה כאילו התעוררתי משינה עמוקה וכבדה.

אני כה שמחה ללמוד. בכל מקרה, זה טוב...

17 16

היום אמא נסעה. הצטערתי וביקשתי שתשאר. אך היא לא הסכימה. זאת היא, גאה מאוד ועדינה. אני יודעת, אני לא טובה אליה מספיק. אני לא מעניקה לה את היחס הראוי, והיא נעלבת. לכן אף פעם אינה מתעכבת אצלנו. אמא היקרה והאומללה! מי יתן ויהיה לה טוב! מי יתן ויהיה טוב לכולנו!!!

1939 באפריל 19

19 18

סבתי ואמי בטיול בים המלח

21 20

אמי הייתה בעלת נפש פיוטית.

היא אהבה להרהר במשמעות החיים ובסוד היקום. היא נמשכה לציור ולאמנויות אחרות. כשרון הציור שלה נתגלה בגיל צעיר: כשהייתה עוד תלמידת בית ספר "למל" הופקד בידיה לקשט את אחד מקירותיו של תאטרון בית הספר בציור משלה. מלבד זאת, בהיותה נערה היא זכתה במקום ראשון בתחרות הציור מטעם האקדמיה בצלאל, וכפרס קיבלה שעון ששמה היה חרוט עליו. לאחר מכן למדה אצל הצייר ראובן רובין ונהגה לצייר גם בבית.

ערב קיצי נפלא. אי שם רחוק פורחים עצי

האקציה וריחם המתוק משכר את החושים בלילה החם הזה של חודש אפריל. הו, אביב! הו, החיים! כמה טוב ונפלא לחיות! לנשום עמוקות את הריחות החריפים הבוקעים מהאדמה הפורחת ולהתפעל מהימים שטופי השמש, ומהערבים החמים והמתוקים. לחיות, לחיות, לחיות!! אני יושבת במרפסת, האור מן החדר נופל על שולחני. כמה נעים לכתוב כאשר סביב הכל כה טוב ויפה. גם בדירות השכנות נדלקו האורות, ודייריהם גם הם כותבים, קוראים ומשוחחים בשקט. כל אלה מעוררים תחושות של אושר, שלווה ונחת. נדמה לי שכולם כמוני, חשים סיפוק ושלווה שקטה. כל היום הייתי עסוקה בעבודות הבית ובטיפול בתינוק. העבודה היא רבה, ולקראת ערב עייפתי. אך ברגע שהרדמתי את הילד, התלבשתי ויצאתי למרפסת, העייפות נעלמה כלא הייתה. עכשיו לאות מתוקה שוטפת את כל גופי, ואני יודעת שאם רק אניח את ראשי אירדם שינה מתוקה, אך איני עושה זאת. היום עלי לכתוב מכתבים הביתה.

מאוחר. השעון מראה חצות. כולם כבר ישנים שינה עמוקה. הבתים חשוכים, וגם עיניהם עצומות בשנתם. הפנסים כבויים

23 22

למחצה ומאירים את הרחוב באור קלוש. פה ושם עוד שומעים קולות חרישיים, אך גם הם הולכים ומתפוגגים, והעיר שוקעת לתוך שינה כבדה, שינה של בני אדם העייפים מעמל היום ושמחים להתענג בתענוג הנגיש לכל – השינה. גםאניחייבתלשון.בעלינסעלחיפה.שאלוהיםישמורעליוושהוא יחזור בשלום. לא שקט שם היום ואני פוחדת. ישן גם התינוק. ברוך השם, כבר כתבתי מכתבים לכולם. עשיתי את המוטל עלי. אני כותבת כך כיוון שאני באמת חייבת לכתוב, לפחות לאמא, ולפעמים גם לאחים ולאחות צריך לכתוב כמה מילים. אני מרוצה שכתבתי ובינתיים יכולה לא לכתוב במשך זמן מה.

בשבתהיהשיעורנחמדמאוד,והייתימרוצהמאוד.אניהולכתלישון.

1939 באפריל 23

מימין דודה אסתר, אימי ואני ורבקה החברה של אסתר

25 24

לא הייתה מאותן הנשים שהמשפחה והבית עומדים במרכז עולמן. היא לא אהבה לעסוק במלאכות הבית והן הכבידו עליה. יתכן שהייתה מבודדת בעולמה. היא לא חשה קרבה למשפחת בעלה. סבתי, אמא של אבי, הייתה אשת עבודה, אישה חזקה וקפדנית. אולי על הרקע הזה היה לאמי קשה כאשר היא שהתה בבית סבי וסבתי ברעננה. גם על בעלה היא כותבת ביומנה בריחוק מסוים. בנוסף לכך, היא לא הייתה קרובה במיוחד לאמה ולאחיה. רק עם אחותה שושנה היו לה קשרים עמוקים וחמים. אסתר, אחותו של אבי, הייתה חברתה הקרובה. היא אף התגוררה בבית אבי ואמי במשך שנה, כאשר למדה בסמינר לווינסקי בתל אביב. היא הייתה זו שחלקה עם אמי את מטלות הבית והמטבח. היא נהגה לבשל אוכל יוצא מן הכלל והקלה בכך על אמי. אמי נהגה תמיד לאחר למפגשים. כשלמדה לצייר אבי קבע את הפגישה לשעה מוקדמת יותר כדי שתגיע בזמן.

היום התקיים השיעור.

אני חוזרת מהשיעורים נמרצת ומלאת רצון ליצור. בזמן האחרון לא הייתי כה נלהבת מהשיעורים, קצת איבדתי עניין, אך אני עדיין שמחה מאוד לצייר. בכלל, בתקופה האחרונה אני חשה כוחות גדולים בתוכי, משהו כמו רוצה להתפרץ החוצה, כוח יצירה ממלא את כל מהותי. לכן אני חסרת שקט, איני יכולה למצוא לו ביטוי. כשאני מציירת הכוח הזה מוצא דרך, אך יחד עם זאת אני מרגישה שלא די בכך... זה ייעודי. גם זה. אך לא זה בלבד. דומה כי נועדתי למשהו אחר, נוסף, לאומנות הכתיבה. אני צריכה לכתוב!!! כבר חודש מאי, אך בערבים עדיין קריר. אי אפשר לשבת במרפסת, ואני מצטערת שאיני יכולה ליהנות מהאוויר הנפלא, ומהנוף הנשקף ממנה. האביב עדיין מורגש בכל פינה. האוויר הקריר ספוג ריחות מתוקים ולאים של צמחים מלבלבים. הוא מורגש בשמלות האביביות של הגברות וביתר שאת בהלך הרוח המיוחד שמציף אותי תמיד בעונה הזאת, בזמן פריחת התפוזים והאקציות. מעין כמיהה עמומה ומתוקה. הרגשה

27 26

זו מזכירה לי את מצב רוחי לפני שבע שנים, כאשר הייתי , חסרת שלווה ושופעת מתק האהבה לעולם כולו... 19 בת באותה עת למדתי שיר יפה שגם היום הוא מוצא חן בעיני. אני רואה תמונה נהדרת, זוהרת ונפלאה.

1939 במאי 10

29 28

אביה מנחם מנדל חן היה מגדולי רבני חב"ד ברוסיה הצארית.

הוא שימש רב הקהילה היהודית של ניז'ין וזכה לכבוד, והערכה רבים. בזמן מלחמת האזרחים השתוללו הפרעות נגד יהודים באזור כולו, וכשהגיעו לניז'ין, יצא הרב מנחם מנדל לצד הכומר המקומי לפגוש את ראש העיר כדי לדאוג להגנה על בני עמו. בדרך הוא פגש בפורעים. הכומר הציע לו להסתירו בכנסייה, אך מנחם מנדל נכנס לבית של יהודים, וכך , הוא נרצח יחד עם יהודי 1919 בספטמבר 1- ב העיירה האחרים. רבקה הייתה אז בת שמונה.

31 30

אחר רצח האב סבלה המשפחה מצוקה גדולה. סבתא פסיה חלתה מאוד, ואבי אביה של רבקה הרב דוד צבי (הרד"צ) השתדל לדאוג לאלמנה בעיר 1911 ולילדיה. רבקה חן אמי נולדה בשנת ניז'ין, עיר קטנה במחוז צ'רניגוב שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, כיום אוקראינה. רבקה הייתה הבת השלישית במשפחה. פרץ אחיה הבכור, ומלבדו אחותה האהובה שושנה, והאח הצעיר ממנה דב. עלתה המשפחה לארץ ישראל. 1925 בשנת גם המשוררת זלדה שהייתה בת דודתה של אמי, עלתה לארץ יחד אתה. שתי הנשים היו חברות וזלדה אף הקדישה לאמי שיר, 'כאשר ציירנו שושנים'.

בית ספר לאחיות ״הדסה״

33 32

בבית הספר ״למל״

35 34

37 36

בירושלים בני המשפחה חיו בדוחק רב.

סבתא פסיה מעולם לא הסכימה להינשא שנית, אף שהוצעו לה שידוכים. שמו של בעלה הגאון הלך לפניו והיא לא רצתה להחליף את שמה. ככל הנראה כדי לרכוש מקצוע ולהבטיח את קיומה, החלה רבקה בגיל תשע עשרה ללמוד בבית ספר לאחיות, יחד עם אחותה שושנה. הלימודים נערכו בתנאי פנימייה, והבנות לא הורשו לצאת מן השער החל מהשעה עשר בערב. אך אמי הייתה מרדנית מילדותה. היא לא יכלה לשאת את ההסגר. ערב אחד קפצה מעל הגדר וברחה, ועל כך נענשה: לימודיה הופסקו.

טיול בירושלים

רבקה במרכז, משמאלה אבי

אמפיתאטרון בהר הצופים

39 38

הבנין הראשון של האוניברסיטה בהר הצופים

השער לעיר העתיקה שסגור

בית הקברות, קבר החיל האלמוני

41 40

רבקה הכירה את אבי יעקב בירושלים.

הם נפרדו, וכעבור זמן מה נפגשו שוב: אמי באה לרעננה כדי לחדש אתו את הקשר. בבית משפחת 1935 חתונתם נערכה בשנת הילמן, קרובי משפחה של אמי, ברחוב רוטשילד בתל אביב. דודה של אמי הרב אברהם חן ערך את החופה. אמי הייתה בת

עשרים וארבע כשנישאו. אני נולדתי כעבור שנתיים.

43 42

כל אחד מהורי בא מרקע שונה. אבי היה

איש עבודה, אדם חרוץ וחזק מבחינה פיזית. תחילה הוא עבד בחקלאות ביבנאל ובזיכרון יעקב, אחר כך כקבלן בירושלים. הוריו היו חקלאים וחיו חיי כפר ברעננה, כפי שנהוג היה באותם ימים בארץ ישראל. אבי נהג לצאת לעבודה מוקדם בבוקר ולעבוד במשך שעות ארוכות.

45 44

אמי אהבה לטייל,

להתערות באנשים, לראות את העולם, אך נשארה מסוגרת בביתה לטפל בילד קטן ולהמתין לבעלה. לעתים, כאשר חזר אבא הביתה בערב, היא ביקשה לצאת מן הבית בחברתו, לטייל ברחוב דיזנגוף. הוא הצטרף אליה אף שהיה עייף מאוד מיום העבודה והדבר הקשה עליו מאוד. אמי הביטה בחנויות, התבוננה, ואבי צעד הלוך ושוב, לאורך הרחוב, מחכה לה. אסתר גרה אצלנו בבית, מאז הייתי בן שנה עד שנתיים. ביום הולדתי השני דודה אסתר הביאה כיסאות מגן הילדים. שנה אחרי זה, אסתר כבר גרה אצל צבי ויוסף אך שמרה על קשר חברי עם אמי רבקה.

47 46

לזיכרון הארוך של אלוצ'קה (או גאלוצ'רה) היקרה ממולדתנו הרחוקה. אחד המקומות היפים ביותר בארץ ישראל (פלסטינה). מפלי הירמוך. במקום הזה הצטלמנו בזמן טיולנו בעמק יזרעאל והגליל. אחד המקומות היפים ביותר בארץ. יהיה לכם לזיכרון וגם מושג על דבר מראות הארץ.

רבקה

נכתב בגב גלויה

49 48

יופי היה חשוב מאד בעיני אמי.

מלבד לימודי ציור, גם איכות הבגדים הייתה חשובה לה. היא הייתה קונה בד בחנות בשם "משי" ברחוב נחלת בנימין ונותנת לתופרת בשם שתתפור לה בגדים. 4 ברגד מרחוב בן יהודה פעם הלכתי עם אמי לחנות ירקות של יוסף וצבי הדודים שלי ברחוב בן יהודה, ואני זוכר מאז סלי במבוק. בית המרקחת של אמי היה "עממי" ברחוב בן יהודה. היא השתמשה בפודרה יקרה HOUBIGANT PARIS – QUELQUES במיוחד ' ' FLEURS

בוקר אחד הוא נכנס למיטה של אבא שלו,

מחבק אותו ואומר: "אבא, אני ואתה חברים, כן?"

זה היה כל כך נחמד, אין לך מושג. אחר כך יעקב שאל:

"ואמא גם כן?"

אז הוא אומר: "לא, אמא לא חברה".

השבוע רחצתי את הרצפה וצעקתי עליו לא מעט שלא יסתובב

בזמן העבודה. לבסוף נתתי צעקה הגונה, ואז הוא הביט

עלי כמו גדול, ברצינות, ואמר: "טיפשה! כל פעם צועקת

וצועקת, וצועקת. גם אני אצעק לך!". והתחיל לצעוק סתם.

הבינותי לרוחו והפסקתי לצעוק עליו.

בכלל, הוא מבין מאוד, ועולמו הנפשי הוא עולם גדול. הוא

רגיש מאוד ופעמים מרגיש בדברים שהגדולים לא שמים לב

להם. כשהוא חש שאני מוסרת את תשומת לבי לא רק לו, הוא

נרגז ועצוב, ואני מרגישה שהוא לא רוצה לשחק אז. הוא

זורק את צעצועיו, צועק ומפריע.

כשאני מתכוננת לצאת לרחוב ומתלבשת הוא מפריע לי ככל האפשר.

51 50

בכלל, יש לכתוב עליו וללמוד ממנו, זאת אומרת להסתכל

בו, בעולמו, וכך ללמוד על נפש האדם יותר מאשר מכל

הספרים.

עמוס בן שנתיים

1940 מתוך מכתב משנת

53 52

‫ 3.6.1940 ‬

המלחמה מתקרבת גם אלינו. הערב כיבו בפעם הראשונה את ‫ ‬ פנסי הרחוב ואת אורות הבתים. ז.א. האפילו את העיר. בחוץ שוררת אפלה סמיכה. הבתים שקועים בחשכה ומשחירים ‫ בחלונותיהם. אי-שם מבצבץ אור כחול. לרגל ההאפלה שכבו האנשים כפי הנראה גם לישון יותר מוקדם ושקט בלתי רגיל בשעה זו שורה ברחוב כאילו אפסו האנשים מהמקום. נדמה כי הרחובות השחורים ריקים מאדם, אולם בעבור מכונית הרי פנסיהּ הכחולים מגלים בפינות פה ושם קבוצות אנשים בודדות ובעיקר זוגות צעירים וצעירות אשר ההאפלה לגמרי אינה מפריעה להם. איזו רומנטיקה מתוקה נסוכה באור. רוח קרירה מנשבת, וריח רענן ובריא, ריח אדמה לחה וריח הים מרחוק ‬ עולים באפי. בעלי ובני נוחרים במתיקות בשנתם. שלוה ברוכה ממלאה ‫ את הבית ויש רצון לעשות דבר-מה לפעול. האנשים ברחובות מדברים בשקט איש עם רעהו כאילו החושך מכריח אותם גם לא לדבר בקול. נדמה כי השעה כבר הרבה אחרי חצות אולם לאמיתו של דבר עתה רק רבע לפני שתים-עשרה לפי השעון . אין רצון לשכב לישון יש 11 הקיצי החדש, ז.א. רבע לפני ‬ עוד רצון לפעול דבר-מה. היום טילתי קצת ברחוב. הרחובות הומים מאדם. תנועה ‫ משמחת, תנועת חיים ברחוב. בני חולה זה כמה זמן ואין לי אפשרות לטייל איתו, מסכן קטן! לכשיבריא אלך איתו הרבה הרבה ואראה לו יפה את העולם הגדול, היינו את העיר, ‬ שהיא בשבילו - עולם.

55 54

‫ 5.6.40 ‬

כבר הלילה השלישי חושך. הבתים מעוממים בהחלט והאורות ‫ היחידים המאירים את הרחובות הם אורות המכוניות הכחולים. מידי פעם מופיע מאחורי אחת הפינות אור זוחל כזה ולרגע ‬ קט מאיר קטע, חלקת רחוב קטנה קבוצת אנשים משוחחים. שקט בלתי רגיל עופף את הנפש עם רדת החשיכה. החושך יש ‫ בו כאילו משום הרגעה לנשמה. נפסקת אותה העצבנות אותו אי השקט הנפשי הקורא לך תמיד לדבר מה אחר למקום אחר לעשות דבר מה אחר. ואין את יכולה להתרכז בשום עבודה, כי נדמה לך שהעולם כל כך גדול וכ״כ הרבה שמחות יש בו העיר עליזה רועשת והאנשים בה כולם שמחים ומתענגים על החיים ואילו את אינך נהנית על כל הטוב הזה. ואולם ברדת החושך מין שקט ושלוה ברוכים יורדים לנפשך. טוב לך בפינתך. טוב לשבת על הגזוזטרא ולהסתכל. ברחוב האפל בשמים השחורים זרועים כוכבים טוב לנשום מלא החזה את אויר הערב הצונן והצח ולהרגיש את הריח הנהדר של אדמה לחה שדות רחוקים. יש בו משום עצמת החיים בריח הזה, איזה כוח בראשית המזכירך את קרבתך אל אם-האדמה נדמה כאילו עם גבור החושך מתגברים הריחות הללו, כי איני זוכרת אם הרגשתם פעם בזמנים רגילים, או אולי כאשר האורות מציצים את האור אין הנפש פנויה כדי להרגיש את ‬ הריחות הללו. ‬ בשבילו - עולם. ‬ היום היה הוא. ‫

57 56

6.6.40 ‬

היום איני מרוצה מעצמי ועל כן איני רוצה לכתוב. כל ‫ היום הייתי במצב רוח אי שקט, ולפנות ערב כאשר יצאתי לרחוב התגבר בי עוד יותר הרוגז הפנימי הזה. איני מרוצה מעצמי. אי שביעות רצון זו היא אמנם מנת חלקי ‬ יום יום תמיד. איני מרוצה מעצמי, כי איני עושה דבר, איני פועלת כלום ‫ ואני צריכה לפעול, אני מוכרחה לפעול. לצערי, עכשיו דוקא בשעה שהכוחות האדרים בגרו בי למדי. שהגעתי לגיל בו האדם צריך להביע להוציא לפעולות את כל מה שהוא קלט במשך שנות חייו, ודוקא בשעה שהכוחות האלו מתפרצים החוצה ובאין להם מוצא הם ממררים את חיי, דוקא בשעה זו, הולכת המלחמה ומתפשטת ומקיפה ארץ ‬ (אחר...)

59 58

בבית 12.7.1940- יום הולדתי השלישי היה ב ברחוב בן עמי בתל-אביב. כחודשיים אחרי כן היו הפצצות על העיר והיו עשרות הרוגים. בעקבות ההפצצות עברנו לגור ברעננה. בתקופת השהות ברעננה דודתי שושנה, שעבדה בסוכנות בתפקיד בכיר, הסדירה לאמי עבודה בעיריית תל אביב. אמי נסעה כל יום לתל אביב בשעה מוקדמת ולא ראיתיה במשך ימים רבים מלבד שבת. בדיעבד הסתבר לאמי שמשכורתה שולמה ע"י אחותה.

היום הייתה שקיעה נהדרת. השמש שקעה לאט

ה שקט יותר מאשר בדרך כלל. שמיים המנוקדים ָ והכל נדמ בעננים קטנים ומתולתלים כמו כבשים, נצבעים בוורוד חם. והם מתמזגים על קו האופק בצלליות השחורות והחדות של עצי הצפצפה של החורשה שבקצה המושבה. לפני ביתי מונחת שלולית שכמו מראָה משקפת את השקיעה, את הרקיע הוורוד והכסוף, ואת עמודי הטלפון השחורים. עצב בלתי רגיל שרר סביב. הלכתי עם הילדים. בני הקטן רץ לפני יחד עם חברתו הצעירה. היה כבר די מאוחר וקריר. השמש שקעה. הלכנו מהר. הילדים י מנסים לא להיקלע לשלוליות הקטנות. ַ רצו לפנ בני כה מתוק. ילד נפלא. אני חשה שהוא מוכשר במיוחד. יש לו כישרונות רבים ועצומים. אני בטוחה בכך, אך לצערי איני יודעת עדיין לאן לכוון את כשרונו. עלי להראות לו את הדרך. אך בינתיים אינני יודעת. עלי להיות חזקה בשבילו ובשבילי. ובכן, טיילנו ונשמנו אוויר קריר, וריחות האדמה הרטובה. היה נעים וטוב כמו שקורה לפעמים בזמן שקיעה חורפית שקטה. אני נמצאת ברעננה. זה כפר או מושבה. עברנו לכאן בגלל ההפצצות בעיר ובחלקו משיקול כלכלי. כאן טוב ושקט, אך

61 60

החיים כאן כה שבעים ורגועים שהדבר מעורר בי מחשבות נוגות. אנשים אלה, הורי בעלי, הם כה שונים ממני, מסביבתי, רחוקים מתפיסת עולמי, עד כי איננו יכולים להיות קרובים באמת. אלה יהודים טיפוסים של עניי העיירות היהודיות הנידחות. הילדים המושפלים של הגטו הפולני. הם חיים בשלום מדומה עם השפלתם ואינם חשים בכך. אנשים שאיבדו את גאוותם. ייעודם והלך הרוח שלהם שונה וזר כל כך משלנו שנדמה שהם מצויים במישור לגמרי אחר. כל מושגי האמת והמוסר זרים להם. אני חיה אתם אף שלעתים זה קשה. ובכל זאת, לא רע כאן. למרות הכל שוררת כאן אווירה בריאה שנוצרת בידי בני אדם נינוחים ולא עצבניים. בני הקטן סופג כאן אווירה חיים כפריים בריאים, של עבודה וקרבה לטבע יחד עם האוויר המקומי הרענן וריח האדמה הפורחת.

1940 בדצמבר 17

63 62

אחרי ארוחת הערב יצאנו לרחוב, שיחקנו עם השכנים. חשוך.

מכתביה של אמי

חשתי שאמי, היתה

ו נ ע ל מ ה

תמונה מהגן

67 66

, במסיבת חנוכה 1940 בסוף דצמבר שהיתה בגן ברעננה אני חש שאמי הייתה ובאמצע המסיבה הלכה. כמו תעתוע. ואני בכיתי.

69 68

היומן שאמי השאירה נכתב במקורו ברוסית,

אולי מפני שלא רצתה שבני המשפחה יקראו ויכירו את תחושותיה. בעמודים האחרונים של היומן, כתב היד נראה נסער, פחות מסודר. כך גם סיום כל מכתב שכתבה, אולי מתוך תחושות קשות הקשורות בפרידה. מספר עמודים נתלשו מתוך היומן של אמי.

71 70

צוּ ְ רוֹצ ְ ת ִ ות ה ֹ יר ִ א ְ מּ ַ ה ָ יה ֶ ינ ֵ ע ר, ֵ יוֹת ְ ר ו ֵ יוֹת ה ָ ר ָ שּ ְ ה ו ָ ז ְ יזּ ִ ה וּפ ָ ר ְ כּ ְ ר ִ יא כּ ִ ה ה: ָ פוּי ְ י צ ִ תּ ְ ל ִ ירוּת בּ ִ ר ְ מ ִ בּ הוּא ֶ ךְ שׁ ָ כ ְ ה בּ ַ - מ

ה ָ ב ֲ י אַה ִ ש ל ֵ רוֹח י ַ ינ ֵ ע ְ ע הוּא בּ ַ ר ע ַ ע, ר ַ ע, ר ַ ר

מתוך: כאשר צירנו שושנים, זלדה

73 72

הייתה שבת.

כל בני המשפחה נסעו לבקר את שושנה חן, גיסתה ובת דודתה של אמי, שילדה בת. אמי נשארה בבית לבדה. מאוחר יותר אבי סיפר לי שלהתאבדותה קדם ניסיון התאבדות. היא שתתה יוד, אך ניצלה. הרופא שטיפל בה אמר לאבי שהיא לא תנסה להתאבד שוב. לכן בני המשפחה היו שאננים והשאירו אותה לבדה. למה התאבדה? למה היא עזבה אותי?

75 74

ב. ָ ה ָ זּ ַ ה ה ֶ ג ֶ ה הוּא ה ֶ פ ָ י ב ָ צּ ִ יר נ ִ מ ָ תּ ַ י ה ִ שׁ ֶ מּ ַ ל ה ֶ ה ֹ א ן. ֵ ח ַ י ה ֵ נ ְ ת אַב ַ טוּר ֲ ה ע ָ ינ ִ פ ְ סּ ַ ל ה ַ ע

ים ִ י ַ תּ ְ ל ַ צ ֲ ע ָ ץ בּ ֵ י נוֹצ ִ נ ָ ע ְ ט ִ מ ם ִ י ַ פ ָ נ ְ כּ ַ שׁ ה ֵ ל שׁ ַ ע ַ ף בּ ָ ר ָ שּׁ ַ ה ְ ו ן. ֵ ג ֵ ה מ ָ או ָ נּ ַ י ה ִ ת ָ ינ ִ פ ְ ל ס ַ ע

שיר שאמי ציטטה

באותו זמן שאמי התאבדה, טיילנו ברעננה ואסתר ביקשה להצטלם - באותו זמן ברעננה

79 78

אמי התאבדה בקפיצה מקומה שישית.

ברחוב 1941 בפברואר 1- זה קרה ב בירושלים. 31 ' המלך ג'ורג הייתי בן שלוש וחצי כשאמי שמה קץ לחייה. איש לא יודע מה הביא להתאבדותה. בעת המעשה ממש טיילתי אני כילד עם דודתי אסתר ברחוב אחוזה ברעננה והצטלמנו על מדרגות העירייה. בפעם האחרונה ראיתי אותה במסיבת חנוכה. מאז ועד יום התאבדותה חלפו חודשיים.

81 80

י ִ ית ִ ח ָ ר מ ֶ שׁ ֲ א ַ ק כּ ַ ר י ַ ינ ֵ ע ֵ ב מ ָ ה ָ זּ ַ י ה ֵ ת קוּר ֶ א ה ָ ר ְ י ִ יא צ ִ ה ֶ י שׁ ִ ית ִ א ָ ר ד ֹ א ְ ד מ ַ ה ע ָ יר ִ ע ְ ה ז ָ נּ ַ שׁוֹשׁ ר ֶ פ ֵ ל א ֶ ע שׁ ַ ב ָ צ ָ יה ֶ ל ָ ע ְ ר ל ֶ שׁ ֲ א יר ִ ה ְ ז ַ מּ ַ ם ה ָ עוֹל ַ ן ה ִ ת מ ֶ ק ֶ נוּתּ ְ ה מ ָ נּ ַ שׁוֹשׁ ים - ִ נ ְ פ ִ בּ ִ ת מ ַ ח ַ פּ ַ י ְ ת ִ מוֹ מ ְ וּכ ה; ָ תוּמ ְ ה ס ָ ימ ֵ א ֵ יךְ מ ִ שׁ ֱ ח ֶ י ה ִ בּ ִ ל ְ ו

מתוך: כאשר צירנו שושנים, זלדה

הצילום היחידי שאמי מחייכת

83 82

דבר מותה של אמי ועצם התאבדותה הוסתרו ממני כשהייתי ילד.

זאת הייתה תקופה אחרת. לא נהגו לנהל שיחות עם ילדים ולהסביר להם דברים קשים. בני המשפחה היו אובדי עצות, שטופי כאב ולא ידעו כיצד להתגבר עליו. הם התלבטו כיצד לנהוג בי, בילד, והחליטו בעצה אחת שיספרו לי את האמת כשאגיע לגיל שלוש עשרה. אני מניח שכוונתם הייתה להגן עלי. הם חשבו שאם לא ידברו אתי על אמי אני אשכח. הייתי כל כך קטן. אמרו לי שאמי נסעה לאמריקה ולא יכולה לחזור בגלל המלחמה. אך בתור ילד, מפיסות של שיחות, מסימנים, אינני יודע מניין, ידעתי שאין זה נכון. לפעמים העדפתי להאמין שהיא באמת תחזור, וחיכיתי. גם שנים אחר כך, כשחיכיתי לאשתי, הסתכלתי לתוך ההמון וראיתי אישה חולפת. היא עברה פה! אמרתי לעצמי. אך בתוכי ידעתי שזה לא יכול להיות.

מאז שהייתי ילד חיפשתי את אמי באמריקה

87 86

כוֹן ָ נּ ַ ו ה ַ קּ ַ ת ה ֶ צוּד א ָ י ל ִ כּ ים ִ ד ֲ ים רוֹע ִ וּ ַ ל ק ֶ ךְ שּ ַ ב ְ ס ִ בּ ה ָ יל ִ צ ֲ א ָ הּ ה ָ כּוּת ַ ת ר ֶ נוֹת א ְ ב ִ ל ְ ו ה ָ נּ ַ שּׁוֹשׁ ַ ל ה ֶ שּ יק ִ קּ ַ ד ַ עוֹל ה ְ ב ִ גּ ַ יפוּת ה ִ קּ ַ ם ת ִ ע ים - ִ מ ָ ת ְ ל כּ ֶ ק שׁ ָ ח ְֹ ש ִ מּ ִ מ ה. ָ יב ִ ה ְ ר ַ ה מ ָ ק ְ ת ַ פּ ְ ר ַ ה

מתוך: כאשר צירנו שושנים, זלדה

89 88

אך אמי לא הייתה אתי עוד.

חיפשתי אחריה במשך כל ילדותי. הילדים צחקו לי. הם ידעו שאמי מתה ואני ננטשתי. אין לך אמא, הם אמרו לי. לא הייתי ילד כמו כולם. לכולם הייתה אמא ולי לא. כל התמונות של אמי הוסתרו ממני. אך יום אחד באחד הביקורים אצל סבתי בירושלים כשהייתי בן שתים עשרה, היא הציבה בפני תמונה של אמי. שנינו פרצנו בבכי.

91 90

אחרי מות אמי אפשר היה שאגדל בירושלים

או ברעננה אצל בני המשפחה. המשפחות החליטו שאגור אצל סבי וסבתי ברעננה. אלה היו חיים לא קלים. סבי היה איש נוח ונעים, אך החינוך של סבתא היה נוקשה. היא נהגה להרביץ לי עם חגורה מדי פעם, ואני התמרדתי ככל שיכולתי. החבאתי את החגורה, ברחתי מהבית ועשיתי עוד מעשים מתריסים.

93 92

אחר כך המלחמה נגמרה.

הגיע יום הניצחון. הייתה שמחה גדולה. כשהלכתי לבית הספר ראיתי שכולם שמחים וצוהלים, אך אני הייתי עצוב: אמי לא חזרה.

כך הבנתי.

95 94

ר ֶ ק ֹ אוֹתוֹ בּ ְ בּ ֱ אַך ת ַ ימ ִ שׁ ְ הוֹת וּנ ֹ ג ְ ף נ ַ מוּצ ם ָ י ים ִ נ ַ נוּ שׁוֹש ְ ר ַ יּ ִ ר צ ֶ שׁ ֲ א ַ כּ ה, ָ יק ֵ ר ָ ה ה ָ יר ִ ד ַ בּ שׁ ֶ פ ֶ ת נ ַ ב ְ ר ִ ינוּ ק ֵ ינ ֵ ה בּ ָ ת ְ י ָ ה ה - ָ קּ ַ דּ

מתוך: כאשר צירנו שושנים, זלדה

97 96

ם ָ ית ֵ ב ְּ נוּ ב ְ אַר ְ שׁ ִ ךְ נ ָ כּ ם, ָּ י ַ ה ל ָ פּוֹנ ֶ שׁ קוֹת ֲ נּוֹת צוֹח ַ ט ְ רוֹת ק ָ ע ְ נ ה. ָ יח ִ ח ְ ים צ ִ ר ָ יר ה ִ ע ֵ מ ים ִ ד ֵ טוּ ה ְ ים שׁוֹט ִ יק ֵ ר ָ ים ה ִ ר ָ ד ֲ ח ַ בּ

מתוך: כאשר צירנו שושנים, זלדה

כתבי יד ומכתבים

התכתבות של רבקה לקראת החתונה של פרץ ושושנה

19.10.36

ג' חשון תרצ"ז

אמא יקירתי! כעת קיבלתי את מכתבך עם הבשורה הטובה. מזל טוב! מזל טוב! שיהיה בשעה טובה ובמזל, באמת במזל. בשעה טובה ומוצלחת ומבורכת! אמא'לה, הבשורה הפתיעה אותי כל כך, למרות שכבר התכוננו לכך, בכל זאת זה היה כל כך פתאומי, שלא ידעתי אם לרקוד מרוב שמחה, או לרוץ אליכם. לעת עתה אני שולחת בדואר ברכות לחייהם החדשים, הרבה איחולים טובים ומאושרים, הרבה ברכות מזל טוב, הרבה הרבה נשיקות און אף דאס גוטס!!! ולך אמא יקרה, שתראה הרבה נחת מכל מי שאת רוצה לראות, ושתהיה לך הרבה נחת ממך בעצמך, שתהיי בריאה, מאושרת וצעירה, עוד מותר לך להיות צעירה, ולהראות הרבה יותר צעירה ממה שאת נראית. , יום שני בבוקר. כבר שבוע 5 את מכתבך קיבלנו כעת, בשעה שאני דואגת לכם הרבה, כבר דאגתי מדוע לא מגיע מכתב, אתמול לפנות ערב הסתכלתי, לא היה, היום לפנות בוקר מצאתי. יותר ? לבשורה טובה כזו כבר היה כדאי להמתין כל כך ֵ טוב מאוחר? א הרבה. שיהיה עם הרבה מזל! אמא יקירתי, אני מאחלת לך שוב הרבה מזל, הרבה נחת, הרבה בחייך שלך ובחיי האנשים סביבך, את זכית בכנות מאת ה', והוא בוודאי ישלם לך בהרבה שמחה ואושר. אני מאחלת לכולכם, שתי המשפחות, שתהיה לכם הרבה נחת מאלו שאנו רוצים שתהיה לנו מהם הרבה נחת! היו בריאים ומאושרים ומרוצים, גם כולנו וקרובינו ובני משפחותינו, ואלו שאהובים לך, שיהיו מאושרים ומרוצים, עשירים, בריאים, מרוצים! בוודאי אני באה אם ירצה ה', שנתראה בשעה טובה ובמזל, בלבבות שמחים ומרוצים, שכלם יהיו שמחים, ושבאמת יהיה להם טוב בלב, ושאכן יהיה באמת טוב.

יעקב שולח את דרישת השלום החמה שלו, ומיטב האיחולים לכבוד האירוע המיוחד, ברכות יבואו בשעתן. היי בריאה, אמא יקירתי. אני מסיימת, אני מקווה שאנו נתראה בקרוב, עד כעת עדיין לא יכלתי לנסוע, היה לי עיכוב קטן. בעזרת ה' אני מקווה שכעת אני אבוא אי"ה בקרוב, בינתיים תשמחו יחד בבריאות. היו בריאים ומאושרים ובקרוב נשמח כולנו יחד בשעה טובה. אני מחכה כבר זמן רב מאד לרגע הזה! היו בריאים, מאושרים, שמחים ומרוצים, כולם כולם, גדולים וקטנים, כאן ובחוץ לארץ, כל הקרובים האהובים והיקרים!!! שלום שלום אף דאס גוטס!!!

שלכם

רבקה

״לדב היקר מאוד.

היה מאושר אחינו היקר!

לאות אהבה וידידות עמוקה

אני שולחת לך את התמונה הזאת.

היה מאושר תמיד.

אני נושקת לך.

אחותך המסורה רבקה.״

דב

111 38

שושנה יקירתי,

רציתי לכתוב לך עוד בשבוע שעבר אלא שמצב הרוחות היה כזה שהחלטתי לא לכתוב ברגע החם, כדי

שהמכתב לא יצא קשה ביותר. גם עכשיו הוא בוודאי יגרום

לך לא מעט צער אלא שאני מוכרחה לכתוב לך את הדברים

כהווייתם.

מצב הוריך קשה למעלה מכל השערה. תארי לך שבשבוע שעבר

הבאנו להם לחם כי לא היה להם מה לאכול ולא היה מה

לתת לילד. יעקב עצמו הוביל להם שני כיכרות לחם וכמה

מצרכים הכרחיים.

חיכיתי בקוצר רוח לחזרתו וכשבא ושאלתי אותו:

מה היה?

הוא לא ענה לי והתפרץ בבכי שטרם ראיתי אצלו. הוא לא

ניק ישב ליד ֶ יכול היה לדבר וכשנרגע קצת סיפר לי: מ

השולחן ושתה תה קלוש עם מעט קליפות לחם יבש מלפני

כמה ימים. "זה האוכל לפני בית הספר", אמר,

"יותר לא יהיה כלום"

1939 מתוך מכתב משנת

אישה לא ידועה, שושנה ושמעון זהבי, חנה ויוסף פוקר, פסיה יושבים מימין לשמאל: חן סבתי, הילד חיים פוקר, שבתי ברמן סבא-רבא שלי, מניק, ליבל ואסתר ברמן רבקה ברמן (לימים התחתנה עם מוריס), שושנה חן ובעלה עומדים מימין לשמאל: פרץ חן, מוסיה ברמן (לימים התחתנה עם בירקנפלד) ו-ענטל ברמן. .1936 התמונה צולמה בערך בשנת

עבודות אמנות

תודות:

כתיבה ׀ על פי זיכרונותיו של עמוס: מירי ליטווק

יעוץ עריכה ׀ רחלי דור רפפורט

הוצאה לאור ׀ תמי פורת