טיפול בצד מלחמה - מזכרונותיו של מטפל ולוחם - מנחם סטודנט

מזכרונותיו של מטפל ולוחם

טיפול בצל מלחמה

מנחם סטודנט

מנחם סטודנט

טיפול בצל מלחמה זיכרונותיו של לוחם ומטפל

מנחם סטודנט

טיפול בצל מלחמה

זיכרונותיו של לוחם ומטפל

מנחם סטודנט טיפול בצל מלחמה

כל הזכויות בשפה העברית שמורות למנחם סטודנט © 2021 וחברת מ.י.פירם בע"מ. .1001 . מושב בית חרות, ת.ד mstudent@myfiram.com כתובת מייל:

. הדפס בירושלים כל ההדפסים הופקו והודפסו בסדנת ה

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום, הקלטה, אינטרנט ודואר אלקטרוני) ללא אישור בכתב ממנחם סטודנט או מחברת מ.י.פירם בע"מ.

800-2101012 : דאנקוד

עיצוב השער: נטע שהם עימוד: גרינהויז — הרצליה

112 120 126 134 138 141 145 150 154 157 160 163

. הרגת ערבים? 16

. דיאגנוזה ארגונית: פסיכיאטרים מהקו הראשון 17 . עבודה קבוצתית עם פסיכיאטרים בקו הראשון 18

. איך זה התחיל? 19 . אמיר במילואים 20

. ארבעים ושתיים שנה אחרי 21

. טוב, אז התחרפנתי 22

. תשליך 23

2017 . ערב יום השואה 24

סיום

אחרית דבר

תודות

הספר הזה מוקדש לאלה שאינם ולאלה שכואבים את האין

הקדמה

* קורא יקר, הרשימות, ההבזקים שאתה עומד לקרוא הם מסמך אישי שלי שמנסה להציג חלק משמעותי מרקמת חיי. כאזרח במדינה הזאת ; כחייל שבה עברתי 1948 שבה נולדתי עם רעם התותחים של ארבע מלחמות מתישות: מלחמת ששת הימים הקצרה, מלחמת ההתשה המתישה, מלחמת יום כיפור המפתיעה ומלחמת לבנון הארורה; כפסיכולוג שפוגש חלקים שלו מארבע המלחמות הללו בחדר או בסיטואציה הטיפולית; כאב שרואה לנגד עיניו את בנו גדל למלחמה הבאה ושואל: למה?

הרבה עובר בנו בהקשרים הללו.

זמן, מקום ומרחב מקבלים משמעות שונה בתום כל מלחמה.

* הטקסט כתוב בלשון זכר אך פונה לכל המגדרים.

9

מנחם סט ו דנט

בספרות המקצועית ישנן הגדרות שונות ורבות לפסיכותרפיה. לצורך ענייננו כאן אשתמש בהגדרה שקיבלתי פעם, בשיחה בינינו, נה ִ ממורי ורבי פרופ' אדי רוזנברג ז"ל: "פסיכותרפיה כעבודה ה עיבוד של כאב." נראה לי כי בהקשר של החומר המובא להלן, נה משהו שאיתו אני יכול להסתדר, ולאורה לנסות ִ הגדרה זו ה להבין מה קורה בסיטואציה הטיפולית. היחסים בין מטפל למטופל הם מורכבים ואינני מנסה להבין את כולם, ודאי לא להסבירם ברמה התיאורטית. אני מנסה רק לרשום את היחסים, רק לשרטט אותם ולקוות שהקורא ייקח וימשיך את החומר הכתוב כאן לניסיונו האישי, לזיכרונותיו, לפחדים ולרגעים הקרובים שלו עם עמיתיו הלוחמים. ישנן דרכים שונות לטפל בכאב שאנשים מביאים לחדר הטיפולי. בספר הזה אני מנסה להציג את הדרך שלי, את הדרך שבה אני הרגשתי שהכי נכון לי לגעת בנקודות שעלו בסיטואציה הטיפולית, רבה ומעורבות. הלבד של נפגעי המלחמה הוא ִ והדרך היא ק עוצמתי כל כך, מסיבי כל כך, שהמעורבות הטיפולית היא הדרך היחידה הנראית לי רלוונטית לעיבוד הכאב הזה. מלחמה היא מציאות אחרת, מציאות שבה חוק ההישרדות הוא החוק היחיד השולט. קשה להסביר למי שלא היה במציאות הזאת את כלליה. אי אפשר לתאר זאת בדימויים של המציאות היומיומית. מטרת הספר היא לשתף את הקרובים אלינו — בנות זוג, הורים, אחים וילדים — בעולם הרגשי הזה. שאלות שאנחנו לא שואלים, פחדים שאנחנו חוששים להביע, דימויים שהולכים איתנו בחיי היום־יום אך איננו חולקים אותם. מטרת הספר היא לפתוח

10

ט י פ ו ל בצל מלחמה

את זה לשיחה, לשיתוף. המעבר בין המציאויות הוא מטורף. הוא לא הגיוני. אני משתדל להתעסק בטירוף שבמעבר הזה. כשאני חושף את השעות הקריטיות (לדעתי), אני מנסה להעביר דרכן את עוצמת הכאב, הטירוף והאין־אונים שלי ושל המטופלים. הצלקות הרגשיות של כולנו הן עמוקות. זוהי תופעה של אוכלוסייה שלמה, שהמטופלים ואני הם רק מדגם קטן שלה. האירועים, הפגישות והחוויות המוזכרות בספר, כולם אמיתיים. שמות המטופלים שונו ופרטים מזהים הושמטו. בשילוב המיוחד של מטפל ולוחם אני מנסה לספר לא רק את הסיפור שלהם, אלא גם את הסיפור שלי.

הספר הזה מוקדש לאלה שאינם ולאלה שכואבים את אלה שאינם.

ד"ר מנחם סטודנט

11

.1 מגפיים במתנה

,)1975( בשנה השנייה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במסגרת ההתמחות הקלינית, עבדתי יום בשבוע במרפאת רמת חן של קופת חולים כללית. ד"ר רינה קרטש שקידמה את פניי בפגישה הראשונה, ליוותה אותי לאחר מכן לאורך דרך ארוכה באופן אישי ואנושי מאוד, הכריחה אותי להתחיל מיד בעבודה, לקפוץ למים... ומבלי לדעת עד כמה המים עמוקים — קפצתי. מהפגישה הראשונה עם רינה יצאתי ובידי שני שמות. , ממוצא פרסי, נמוך 30 המטופל הראשון היה דוד. בחור כבן ושפוף. היה משהו אפור במראהו. הוא נשא תיק בית ספר מהוה. דוד ואשתו נשואים כשלוש שנים, להם שני ילדים, בני שנתיים ושנה, עלו ארצה לפני כשלוש שנים, וחייהם קשים מנשוא. הוא עובד כתופר נעליים באזור התחנה המרכזית בתל אביב ומשכורתו בקושי מספיקה לפרנסה. בתום שתים־עשרה שעות עבודה ביום הוא מגיע הביתה הרוס, לאישה כועסת וילדים צעקניים.

13

מנחם סט ו דנט

לטיפול הוא הגיע בהפניה של הרופא המשפחתי, בעקבות תלונה שמאז מלחמת יום הכיפורים הוא סובל מהרטבה לילית. רינה ואני סיכמנו שאפגש עם הבחור ושאחר כך נדבר. דוד הגיע מעט לפני השעה הייעודה. הצגתי את עצמי, ודוד סיפר מעט על עצמו. היתה זו שיחה מקוטעת בחצאי משפטים שאינם בנויים היטב, אם כי קונקרטיים מאוד. לשאלותיי הוא ענה ב"כן" ו"לא". קשה היה ללמוד ממנו את תמונת המצב, למעט העובדה שהיה קשה. מאז השתחרר ממלחמת יום הכיפורים היה דוד מתעורר כל לילה מחלומות ביעותים. לעתים תכופות היו החלומות מלווים בהרטבה במיטה. במשך שעות ארוכות שכב ער במיטה, בניסיון למנוע את ּ החלומות ואת ההרטבה. כל אירוע כזה לווה בצעקותיה ובבכיה של אשתו, שלא יכלה לשאת יותר את המצב. רגישותו לרעש גבוהה מאוד. הוא מזנק מרעש של כל דלת נסגרת. הוא ואשתו גרים בחולון בבדידות חברתית קשה, ללא חברים וללא משפחה. איש לא נכנס לבקר את אשתו לא כשגויס ולא כשחזר, והמצב בבית הולך ומתדרדר. הטיפול בתינוקות מעיק על האישה הצעירה בת העשרים ושתיים שלוחצת לחזור להוריה בפרס. כשמיקדתי אותו באירועים שעברו עליו במלחמת יום כיפור, הוא תיאר מה שהייתי מגדיר כיום כמקרה קלאסי של טראומת מלחמה. עולה חדש, שרק גויס לצה"ל, ליחידת נ"מ, אינו מכיר את המסגרת, אינו מכיר אף אחד. יורדים דרומה, מותקפים באש מטוסים מצריים, נפגעים.

14

ט י פ ו ל בצל מלחמה

נה לעורף בשל אי־תפקוד. הוא שוחרר מהצבא. חולף לו ּ דוד פו זמן ודוד עדיין לא מצליח לתפקד. הוא פונה לרופא המשפחה לעזרה, מיואש. מרגיש שהכול נהרס, שאולי כדאי לברוח בחזרה לפרס להוריו ולהורי אשתו, שם היה טוב יותר. אני מרגיש קרוב אליו. יש משהו בייאוש של הבחור שאני מבין, שנמצא גם בי. הייאוש שנמצא בי עמוק, שנה אחרי המלחמה. השאלה הגדולה: בשביל מה? הכול נהרס. אולי כדאי לברוח?! אני מספר את דבר הפגישה הראשונה לרינה וקשה לי. אני מתפתל בכיסא ולקראת הסוף שואל אותה, "מדוע העברת את דוד דווקא אליי?" "אני חושבת שמכל אלה שנמצאים במרפאה הזאת אתה זה שיכול לעזור לו, ולעזור לעצמך." סתמה ולא הוסיפה. אני תולה בה עיניים לא מבינות. "ויש עוד אחד שאני רוצה שתעזור לי בעבודה איתו." אני מבולבל.

בבוקר, לפני שהוא יצא 7:15־ פגשתי את דוד פעם בשבוע, ב לעבודה. שנינו הגענו ופתחנו את המרפאה.

דוד קיבל כדורי הרגעה, אשר נוסף על עבודתי ועל עבודת העובדת הסוציאלית שיפרו מאוד את המצב.

אחרי כארבעה חודשים בעיית ההרטבה כמעט נעלמה, והופיעה רק מדי שבועיים-שלושה.

15

מנחם סט ו דנט

אני נפגש עם רינה לפגישת הדרכה: מה הלאה? האם הוא ישוחרר סופית מהצבא? האם משרד הביטחון יכיר בו כנפגע? האם ניתן לדאוג שהעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון תיקח אחריות על המשפחה הזאת? הפגישה מתסכלת, ובסופה יצאתי בתחושות קשות, שבוודאי היו לב הבעיה של דוד — הוא לבד. וגם אני! לבד. "דוד ישוחרר סופית מהצבא אם תכתוב מכתב לצה"ל ותדרוש זאת. משרד הביטחון לא יכיר בו כנפגע ועדיף שלא להעביר אותו את מסלול הייסורים הזה. עובדת סוציאלית של משרד הביטחון בוודאי לא תתפנה למה שאתה מבקש, אז תעשה מה שאתה יכול." דוד ואני נפגשנו במשך שנה וחצי פעם בחודש, פעם בשבועיים, על פי הצורך. הוא החליף את מקום עבודתו למקום טוב יותר שבו עבד פחות שעות. המצב בבית הוטב — אשתו מתלוננת פחות ויוצאת למפגשים של ויצ"ו. הרשת החברתית הורחבה. הוא מצא זמן וסבלנות לשחק עם בנו בן הארבע. פגישה אחרונה. דוד יודע שזו פגישתנו האחרונה. בעוד כשבוע אני עומד לעזוב בבוקר. 7:15־ את המרפאה. כמו תמיד, נפגשנו ב דוד: "זהו, אנחנו גומרים." אני: "כן, זוהי הפגישה האחרונה שלנו." ולבד.

16

ט י פ ו ל בצל מלחמה

דוד: "קצת מפחיד אותי." אני: "אתה תסתדר." דוד: "כן, זה נכון. היום המצב הרבה יותר טוב מאשר לפני שנתיים, לא?" אני: "אני חושב שכן." דוד: "מי יהיה הכתובת הבאה שלי?" אני: "הפסיכיאטר שנתן לך את התרופות, והעובדת הסוציאלית שהכרת כאן, אם תצטרך." בגמגום דוד אומר: "אני רוצה לתת... לעשות לך מתנה. אני רוצה לדעת את מספר נעל של הגברת שלך, אני אתפור לה מגפיים..." הוא מביט בי בעיניים שואלות. אני נבוך. נושם עמוק. "תודה." דוד: "אני לא אומר את זה כמו האשכנזים, בשביל להגיד, אני באמת רוצה. זה הדבר היחידי שאני יכול לתת לך משלי." אני: "נתת הרבה, תודה." דוד לא כל כך מבין, ואולי קצת נפגע.

עברו מאז שנים רבות ואני תוהה מה קרה לו. איפה הוא? האם חזר לפרס?

  

שלוש־עשרה שנה אחרי, כשאני מנסה לחשוב על העבודה שעשיתי עם דוד, ברור לי שידעתי מעט מאוד על הטיפול בנפגעי הלם קרב, ומנגד, מה שעזר למעשה לתזוזה של דוד במערכת הסגורה שלו היה רמת המעורבות, ההזדהות והאכפתיות שלי כלפיו; הזדהיתי עם החלק הנפגע שלו, עם החלק הבודד.

17

מנחם סט ו דנט

לא השארתי אותו לבד. באמת היה אכפת לי. זה היה הטיפול הראשון שלי. זו היתה גם הפגיעה שלי. כעסתי על המערכת. איך יכלה לזרוק אותו כך ולשחרר אותו מהצבא בלי לדאוג לו? כעסתי על הלבד שלו. עבודות מחקר חכמות כבר נעשו על הקשר שבין לכידות היחידה בצבא ובין כמות נפגעי הלם הקרב. אבל בחיים ובמלחמה תיאוריות אינן עובדות. למזלי לא ידעתי אז הרבה. לא הייתי מצליח אם הייתי "יודע" את מה שאני יודע היום על הפגיעה שלו, על הרקע שלו. אבל היה אכפת לי מדוד. ויותר מכול הרגשתי אותו. מזל של מתחילים, כבר אמרתי?

18

הקריאה בפרקי ספרו של מנחם סטודנט הייתה בשבילי בבחינת השתלשלות בחבל אל תהומות מלחמת יום כיפור. בגילוי לב, ביושרה ללא גבול ובהבנת ’. אחד הטקסטים הכי 73 נפש האדם הוא מגולל בפנינו את הטראומה של מטלטלים וטורדי מחשבה שקראתי בשנים האחרונות. ספר חובה. חיים באר המחבר צוהר אל החוויות בסדרת תיאורי טיפול, סיפורים קצרים ונוקבים פותח לנו האישיות הקשות שלו מהמלחמה, חוויות שהוא מסרב או שאינו מצליח להדחיק. את אלה הוא שוזר אל סיפורי המטופלים, גם הם פגועי המלחמה ומכניס אותנו לעולם הבלתי נסבל והכמעט לא מדובר של מחיר המלחמות: הטראומה, הפוסט טראומה, השכול, והיתמות שהחברה הישראלית מתקשה עדיין להכיר בהם. היא מכבדת כמובן את השכול ומחבקת את הנפגעים אבל לא משכילה, לא מעיזה לחשוב שאולי מחיר המלחמה יקר מדי ואולי מחיר השלום איננו מוגזם. בעדינות, ברגישות ובהרבה מאד חכמה טיפולית הוא מספר סיפורים קצרים שהם חיים שלמים. את חורבנם ובנייתם מחדש, את המלחמה הבלתי נפסקת שלו על עצמו ועל המטופלים המתדפקים על דלת הקליניקה לחפש מזור לכאב” חיים פיינגולד, פסיכותרפיסט, נטף

₪73 : מחיר מומלץ

2010 ארם גרשוני מנחם סטודנט,

Made with FlippingBook Learn more on our blog