סיפור חיים - סיפורה של מינה וולף (שטיין)

סיפור חיים סיפורה של מינה וולף )שטיין(

2019 , הקשיבה וכתבה : שרה טור

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

, ) שטיין

סיפורה של מינה וולף (

ליטא

מינה בוחרת לפתוח את התיעוד בסיפור על נ ,עהו נכדתה. כאשר מלאו לנעה תשע, ביקשה הנכדה ממינה להגיע ביום השואה לביה"ס ולספר לתלמידי הכתה על אשר ארע לה במלה"ע השנייה. רק אז השתחררה מינה ממעגל השתיקה המשפחתי בנושא השואה, והחל רצון עז לכתוב, לספר ולתעד את זיכרונות משפחתה הענפה שהושמדה, ולספר בכל יום שואה ב בתיה"ס ברעננה את סיפורה.

מינה ונכדתה נ עהו

מרבית הפרטים שמינה מספרת מבוססים על זיכרונות אחותה של מינה, איז נ

ה לויט.

ראיסה נולדה ב - 1901 , התקבלה ללימודים בפ קולטה לכימיה באוניברסיטת וינה, אבל כשאבי הציע לה להינשא היא נטשה את תכניתה. ( שנים אח"כ המשכתי אני את דרכה של אמי וסיימתי את לימודי כימיה ה בטכניון בחיפה ).

אמי "

אבי, מקס מנדל שטיין , יליד 1892 ואמי ראיסה נישאו בשנת 1925 . המשפחה גרה בקובנה בירת ליטא, עיר שהי יתה מרכז יהודי חשוב בין שתי המלחמות.

ההורים ראיסה ומקס בחתונתם 1925

1

בשנת 1929 נולדה אחותי איזנה ואני הגעתי לעולם בשנת 1937 , בקובנה בבית ברחוב זמנהוף 3. שמי הרשמי היה מנואלה ( Manuela ,) מאחר שאבי היה מתומכי הרפובליקנים במהלך מלחמת האזרחים בספרד , ואח"כ הוסב שמי למינה ע"ש סבתי .

האב עם מינה ו

ה אחות איזנה

מינה בילדותה 1938

הבית בזמנהוף 3.

2

לפני המלחמה, נהנו ה ורי ממנעמי החיים. נסיעות לחו"ל, בית גדול ופרנסה טובה. הם הרבו לצאת לאירועי תרבות בעיר כגון קונצ רטים, הופעות אמנים מחו"ל, בתי קפה ונופש בכפר. אבי עב ד כרואה חשבון בקובנה ושלט במספר האחים של אמי, תשעה במספר, היו מתאספים סביב סבא הירש וסבתא מינה, ומגיעים בקיץ לעיירת נופש מכל רחבי אירופה, שם גרו ועבדו."

שפות.

כל

מינה ע ם סבא הירש ואחותה איזנה

סבא הירש וסבתא מינה בביתם ב זמנהוף 3 , שנת 1927

3

סבא הירש וילדיו בבית הקיץ

4

השנים עד לכניסה לגטו זוכרת מינה רק מסיפורים

את ארבע ומתמונות.

בשנת 1940 עוברת ליטא לידי הרוסים והמשטר הסובייטי נותן את אותותיו : נסגרו בתי"ס בעברית, רכוש רב בתוכו ביהח"ר של סבא

, הולאם ואנשים נשלחו לסיביר לחינוך מחדש.

– הירש

איזנה בגימנסיית "שוובה"

" 21.6.1941 כבשו הגרמנים את ליטא ו ' פרטיזנים ' ליטאים, אשר עבדו בשירות הגרמנים, החלו לפלוש לבתי היהודים במטרה למצוא גברים ולהסגירם לגרמנים. הפקודה שהגרמנים העבירו בתחילה הייתה לעצור 500 יהודים אקדמאים.

באחד הימים הגיעו ה ' פרטיזנים ' הליטאים לביתנו ולקחו עימם את הגברים ששהו – בבית את אבי ודודי וולה, שהגיע עם אשתו מפריז לבקר את סבא הירש. הדודים ורה וולה לא הצליחו יותר לשוב לפריז. אבי ניצל אז בדרך נס , אך וולה לא חזר. דודתי אמרה לאמי: 'אם רק אחד מהם נועד למות,אני שמחה שמקס ניצל, מכיוון שלו יש ילדים לדאוג להם'. הגרמנים הטילו איסורים משונים על יהודי קובנ ה , כמו תליית שלטים בחנויות 'כאן לא מוכרים ליהודים' והתירו מכירה 'ליהודים בלבד' במספר חנויות. איזנה , אחותי , נשלחה לעמוד בתור כדי לקנות מזון למשפחה בחנות שהוגדרה ליה' ודים בלבד ' . יום אחד איזנה אנשים הש הבחינה מתחילים לרוץ לכל הכיוונים. מבוהלת מוצאת היא

עץ בחצר אחורית של בית כלשהו עד יעבור זעם.

מסתור בשירותי

בפרבר סלובודקה ,

ביולי 1941 הועברו היהו דים לעיירה סמוכה לקובנה, לגטו

קובנה

' כביכול להגן עלי הם מפני הליטאים ' . לפני המעבר לגטו הציעו הגרמנים לאבי להחליף את דירתנו בקובנה בדירה בסלובודקה, חר ש מא סירב אבי חשב שהמצב זמני והחזרה לקובנה תהיה מהירה...

הדוד וולה

הגטו היה מו רכב מבתי עץ נמוכים ובתי אבן לפועלים המקומיים. ל כל חדר הוכנסה משפחה מורחבת . משפחתנו קיבלה חדר בבניין לבנים בן ארבע קומות, שנודע בכינויו ' הבית האדום ' , בדירה בה גרנו היו הרבה גרנו חמישה אנשים: הורי, איזנה, דודתי אדלה ואני. כל דיירי הדירה חלקו מטבח אחד. באחד הימים מישהי מן השכנות בישלה מרק, וכשהלכה בפרוזדור לעבר חדרה, נתקלה בי, המרק נשפך עלי ונכוויתי קשות בפנים. איזנה ספרה לי שפני נראו כחביתה... לשמחתי סימני הכוויות נעלמו לאחר שהרופאים טיפלו בי. כשבכל חדר גרה משפחה. בחדר

שלנו

חדרים,

עד 15.8.1941 הצטוו כל היהודים להשלים את המעבר לגטו.

5

הגטו היה מוקף גדרות תיל, חומות ושער מיוחד ליציאה. סביב ה גדר עמדו שוטרים ליטאים וחיילים גרמנים, כך שהיציאה והכניסה לגטו הי ו . ות חסומ

חצר ב גטו סלובודקה, קובנה

1943 )

(ציורים של אסתר לוריא

אישה עם הטלאי

כל יהודי הגטו נצטווו לענוד טלאי צהוב על הגב ומלפנים, והותר להם ללכת רק על הכביש. המדרכה נ ועדה לגרמנים בלבד.

לבקר

-ב 4.10.1941 יצאנו אמי, איזנה אחותי , ואני

את סב א ' הירש ב גטו הקטן ' (אנחנו התגוררנו בגטו הגדול), ובידינו חבילת מזון עבורו ובתוכה אוצר יקר – שתי ביצים שהשגנו בדרך לא דרך.

כחול עם צווארון

זוכרת את אמי לבושה ב

מעיל

אני

פרווה, שהלם אותה מאד. עצרו אותנו שומרים ולא נתנו לנו לעבור. האיסור להגיע ל'גטו הקטן' הציל את חיינו ! . קטן' אספו יהודים, לקחו אותם לאזור המבצר התשיעי וירו בהם למוות. הגרמנים הגיעו לבית סבא הירש ולקחו אותו ואת דודתי ווירה למבצר התשיעי, שם נורו למוות . ה באותו יום ביצעו הגרמנים אקציה 'ב גטו ה

הגשר בין שני חלקי הגטו ( אסתר לוריא 1943 )

6

הדרך למבצר התשיעי

הזדעזענו לחשוב שלוּ היינו מספיקות לעבור, גם אנחנו כבר לא היינו בין החיים.

44 מחלקות שונות, ביניהן גיהוץ , ייצור מברשות

- היו כ

בגטו בתי מלאכה קטנים .

1942 וקמו ה

ואר ניב

וכביסה שנועדו לשרת את הוורמכט . אחותי עבדה בגיהוץ ואבי בייצור מברשות .

1943 .

גטו קובנה הוכרז כמחנה ריכוז בשנת

ב נובמבר 1943 נפוצה השמועה בגטו כי הגרמנ ים מתכוונים לבצע אקציה של ילדים ולהוציא להורג את כל ילדי הגטו.

אדון יונס ינולבציוס ( (Jonas Januliavichius , מכר טוב של אבי, שהיה ליטאי נאצי ששנא רוסים ויהודים, ושיתף פעולה עם הגסטאפו, הציע לאבי להציל את אחותי ואותי לפני האקציה,

תמורה כספית כלשהי.

ללא

אחותי, איזנה, לא ה סכימה לצאת ללא ההורים וגם אבי סרב להשאיר את יתר המשפחה מאחור.

ל בסוף הוחלט לשלוח רק אותי, ילדה קטנה בת שש וחצי, ולהיפרד מהורי ואחותי. קשה לתאר כמה קשה הייתה הפרידה!

-ב 7.1.1944 , אני יוצאת מהגטו.

אני זוכרת לפרטים את ה התארגנות ליציאה מהגטו והפרידה: אבא מ עמיד אותי על כיסא ומלביש אותי במעיל פרוות כבש רקום, ומנחה אותי כיצד עלי להתנהג במקום החדש. 'עלייך לזכור שאת ילדה רוסיה ושמ ך הוא מניה ( Manya ) שטיין

. מהבית'

ליד השער הראשי בגטו (ציור של אסתר לוריא)

7

Varniu ) עמדו שומרים גרמנים וליטאים, כך שלא ניתן היה

היה זה יום קר מאוד ובשער הראשי ברחוב ורניו (

י ו הז . לצאת יתה הפעם השלישית שיונס, המכר של אבי, מנסה לחלץ אותי מהגטו. יונס עמד שם בקוצר רוח , בעוד אבי ניגש אל השומר הגרמני בשער ואמר לו בקול ר 'תראה כמה שהשפה הגרמנית נעימה ויפה ! בגרמנית אומרים Jonas, warten sie bitte! (יונאס, חכה בבקשה) ואילו בליטאית זה נשמע כל כך וולגרי : ' ) Jonas! Palauk! יונאס .)' חכה! כך יונאס מר הבין ינולביציוס שעליו להמתין , ו כשהתחלפו המשמרות והגיעו השומרים ' ' ים הנכונ אבי דרך השער , ולאחר הליכה קצרה לצדי , הושיב אותי בעגלה של מר ינולביציוס. נסענו בעגלה לביתו של מר ינולביציוס שברחוב ד וקנטו א 3 ( Daukanto ) במרכז העיר קובנ

ם: ה. היו

, העביר אותי

שם ג רתי במשך שבועיים. הייתי ילדה טובה ותמיד עזרתי בעבודות הבית. פעם אחת בלבד הצליח אבי לבוא לבקר אותי .

לקראת הביקור ח ליפה סרוגה בצבע תכלת שנסרגה

לבשתי

כדי שחלילה לא יתגלה שאני

אותי שלא לקרוא לאבי ' , ' אבא

ה הזהיר

בהזמנה במיוחד בשבילי . המשפחה

יהוד יה. י תוך כדי ניגוב ה אבק מן הרהיטים לחשתי באוזנו של אבי : 'אבא, מתי אימא תבוא?'.

סיפרו לי שכשאבי חזר באותו יום לגטו הוא בכה כמו תינוק. זו הייתה הפעם הראשונה שראו אותו בוכה וגם הפעם האחרונה בה ראיתי את אבי בחיים!

במשפחת ינולביציוס דיברו גרמנית ואילו אני דיברתי אידיש. היה שם בבית ילד, כנראה רוסי, שלימדו אותו לדבר גרמנית. הוא נהג לדבר אלי בגרמנית ואני עניתי באידיש. יונאס ואשתו חששו שמישהו ישמע אותי מדברת באידיש ולכן החליט להעביר אותי לכפר מישקוצ'אי ( Mishkuchiai ) שם התגוררו אמו ואחיותיו.

הוא

החיים בכפר לא היו קלים. הילד ים בכפר נאלצים להתבגר מהר ולקחת חלק במטלות הקשורות לטיפול בחווה. עלי הוטל לרעות את הפרות, החזירים והאווזים. הפרות רעו בשדה לאחר שנקצר.

הנעליים היחידות שהיו ברשותי ביציאה לשדה היו נעליים כחולות עם שרוכים, שהיו בכמה מידות קטנות מכף רגלי, לכן נאלצתי לתחוב ר ק חלק מהרגל לנעל , כדי להפחית את הכאב, ולהלך כמו ליצן .

למרות כל מאמצי לא

ו, לשווא

ים חזיר . חיפשתי אחריו

פעם אחת, בעודי רועה את החזירים, נעלם אחד ה

נאלצתי לשוב לשדה יחפה למצוא את

הגונות עם ו, מקל

הצלחתי למצאו וחזרתי הביתה בלעדיו. מכות חטפתי

החזיר.

שחזירים אוהבים מאוד להיכנס לבוץ. בעודי הולכת הופתע ממני ו פתח בצרחות, מרוב בהלה גם אני

הפעם החלטתי לחפש באזור הביצה הקרובה, מ בתוך הביצה יחפה, דרכתי על החזיר שהסתתר שם. חזיר ה

אחר

מעדתי ונפלתי לבוץ.

עד היום אני זוכרת כמה מפוחדת הייתי ואת המרא ה שלי מכוסה בבוץ.

, בחבילה

גם ספרים ברוסית

מדי פ עם נהגו הורי לשלוח לי מזוודות מלאות בבגדים של אחותי ו , לעיתים

אצל מורה .) פרטי

(אבא שלח אותי בגטו ללמוד

רוסית

התחלתי לחשוב איך להקל עלי את עבודות המשק.

ירים במקומי וכך ,

החז ו הפרות

חילקתי את הבגדים שקיבלתי לילדות המקומיות בכפר ו , בתמורה הן רעו את יכולתי לנצל את הזמן שהתפנה לשכב בקצה השדה ולקרוא ספרים.

8

לאחר זמן מה , בעזרתו של ינולביציוס הגיעה לכפר גם בת דודתי ' מינה הקטנה ' , שהייתה בת חמש . אבא הבריח אותה אל מחוץ לגטו בתוך שק של תפוחי אדמה כשהוא מ שחד את השומרים . השומרים המשוחדים את הכידונים שלהם ל שק, תוך שהם מקפידים לא לפגוע במינה. כשמינה נשלחה לכפר, הוריה היו עדיין בחיים, אך לצערנו הם לא זכו לשמוע את ההודעה ש הבת הקטנה כדי לשמור על מראית עין וףדחל,

נהגו,

הגיעה בשלום לכפר...

שלהם

זכור לי ש ' מינה הקטנה' הרטיבה בלילות את מיטתה , דבר שהכעי ס את בעלי הבית מאוד . מאחר ש חלקנו את אותה השמיכה וכדי להגן על מינה, לקחתי

את האשמה ו העונש היה מכות חזקות

עלי

במקל.

האוכל בכפר היה חד גוני: בבוקר ספל חלב ולחם שחור, בצהריים ובערב כדורי קמח מבושלים בחלב. לעיתים רחוקות היה גם חזיר שומני מעושן וחתיכת לחם. לא ם אמנ רעבנו, א ך בעלי הבית דאגו שלא ננוח

לרגע.

שמיכה אחת ורודה , שעל

לישון במרתף, על רצפה לחה ותלקוח ,

כשההפגזות היו תכופות, עברנו אני מינה ו חציה שכבנו ובחציה השני התכסינו .

מוסיה ובעלה נוסן."

אחרי המלחמה אומצה ' מינה הקטנה ' ע"י אחות א

המ

מינה מספרת בהתרגש ות על אהבתה לבת הדודה " מינה הקטנה" והקשר ביניהן ה יה צמוד לכל אורך השנים. בשנת 2018 נפטרה מינה " . הקטנה"

ומְאמציה: נוסֶן ומוסיה ' מינה הקטנה '

בת דודתי ' מינה הקטנה '

9

ה החלו רוסים להפציץ את הכפר בו שהינו , החליטה המשפחה ה ליטאית לשלוח

1944 , כאשר

יולי ב”

אותי

, ללא ה לקובנ ליווי או הכוונה. לבשתי שתי חליפות אחת על השנייה. אחת מה

. קפלים ביד אחת

' הייתה חליפת מלחים ' עם חצאית

חליפות

אחזתי ב דובי החום שאהבתי וב יד השנייה החזקתי תרנגולת חיה. וכך יצא מרחק של כמאתיים ק"מ מהכפר . אחרי הליכה של מספר קילומטרים פגשתי נערה כבת 14 , שישבה על עגלה רתומה לסוס . , הנערה שגם היא הוחבאה אצל ליטאים בכפר אחר, זיהתה מיד שאני יהודייה והציעה לי להצטרף אליה על העגלה אל העיר קובנ . ה היא הביאה אותי היישר אל הוועד היהו די בקובנ ה , ועד שהתארגן מיד עם שחרור . ליטא

תי הקובנ לכיוון

שם פגשתי את דודתי אניה קוץ ( Anya Kotz ) , לבית לנגלבן ( Langleben ו ,) גרתי א ה צל תקופת מה.

בזכותה לא התגלגלתי לבית יתומים .

דודתי אניה קוץ בעלה ובנם

, של אבי

מספר חודשים אצל הדוד , ה האח הגיע

לאחר

מרק שטיין , ולקח אותי אתו למוסקבה. הוא נהג לקרוא לי אלה ( Ella ). השם מינה נשמע לו יהודי מדי , מנואלה ארוך מדי ומניה רוסי מדי. דודי מרק אימץ אותי, מאחר שאיש לא ידע מה עלה בגורלה של משפחתי. הסתגלתי מהר מאד לחיים במוסקבה. דודתי לימדה להתגונן לבד מול מילות הגנאי של הילדים המקומיים, שיעור שאני מיישמת עד היום: להסתדר לבד!

אותי

10

אני זוכרת שחשתי ברעב תמידי במוסקבה. פעם גנבתי בייגלה מביה"ס, או פירות יבשים שדודתי החביאה , ואני ובן דודי שוריק אכלנו אותם בסתר. דודתי נהגה לשמור אוכל לא י זנה, ביתה, שהייתה חולה.

נשלחה לאמה של מינה, ו היוותה

הזו התמונה

תה, מינה ,

אות חיים ראשון שב לכך

בחיים!

מינה, עם בני הדודים שוריק וא י זנה, מוסקבה 1946

אחותה איזנה והאם באותה תקופה , כפי ששמעה מאחותה.

מינה משלימה את

תקורו

במרץ 1944 , כחודשיים אחרי שמינה הוברחה מהגטו, אריה שטיין, בנו של ה דוד מקס, היה פחות בר מזל. הוא ני ספה באקציית הילדים .

בניסיונות לעזור ו אף ניסה להציל את א יזנה , אחותה

מר ינולביציוס משיך מ

יבנ . של מינה סיון האחרון הגיעה איזנה לבושה במעיל שחור עם צווארון פרווה, כדי שת ראה מבוגרת יותר , עם ניירות מזויפים תחת השם דנוטה ( Danute ) , מר ש ינולביציוס הכין עבורה .

אבל לרוע המזל הוא התעכב , וכ שהגיע התברר ש הגטו היה סגור.

אריה שטיין ז"ל ( 1938-1944 )

שלא ינסה למצוא

כשהרוסים עמדו לפלוש לליטא, מר ינולביציוס נעלם. זמן רב קודם לכן הוא הודיע לאבי ןה

אותו אחרי המלחמה.

ל איזנה בונקר בו הסתתר. הדוד סרב

את

כמה ימים לפני שהגטו חוסל ביקשה צרף ד ל י דוד דו המ האם ו הסביר שהבונקר מלא עד אפס מקום . הסירוב הזה הציל את חייה של איזנה.

11

נספה. ד י הדוד דו

הגרמנים פוצצו את הבונקר על יושביו ו

לאחר הסירוב של הדוד, מוצאת המשפחה , ההורים ואחותה, מחבוא קטן שהיה ממוקם במרתף ששימש כמטבח, והכניסה אליו הייתה דרך פתח התנורים. אחד היהודים שלא הצליח לה י כנס למחבוא, גילה לגרמנים וחשף אותם.

השליכו רימון לאחר שהאנשים סרבו לצאת, כמה מהם נפצעו.

הגרמנים

היהודים ניצטוו להגיע לכיכר הדמוקרטיה בגטו.

הדוד דויד שטיין (

1897 - 1944 )

-ב 8.7.1944 ביום של גשם שוטף הובלו היהודים האחרונים של הגטו , תחת משמר כבד, ל תחנת רכבת נטושה, והוסעו ברכבות משא שנועדו להעברת בהמות . הצפיפות ברכבת היתה גדולה עד כ די מחנק. לאחר שהרכבת נעצרה , הנשים והילדים ים מורד מהקרונות והגברים נשארים.

האב מנופף לשלום.

זו הייתה הפעם האחרונה שאיזנה והאם ראו אותו. ..

האב מקס

12

הגברים נשלחים למחנה הריכוז בדכאו .

15.7.1944 טופס קליטת אבי לדכאו

באוקטובר האב מועבר לאושוויץ.

8.10.1944 פקודת משלוח של האב מדכאו לאושוויץ

13

נשים מובלות למחנה הריכוז שטוטהוף ( (Stutthof

איזנה נזכרת איך נבהלה למראה הארובות במחנה והמחשבה שזה סופן עולה. הנשים נשלחות לבית המרחץ ויוצאות לבושות בחליפת פסים, מעט רווח להן כשהבינו שנותרו בחיים אחרי הרחצה . איזנה והאם מקבלות סרט ועליו מספרים עוקבים במקום שם.

)*( מציירת על פיסת בד המוצמדת לשרוול החולצה, את מספרן.

ציירת בשם אסתר לורי

א

מי נה שומרת בביתה את פיסת הבד והמספר של האם המצויר עליו.

(*) אסתר לוריא הגיעה לליטא מהארץ לבקר את הוריה, המלחמה פרצה ואסתר עברה על בשרה את כל תלאות המלחמה.

14

קבלת איזנה והאם למחנה הריכוז שטוטהוף

15.7.1944 ופסט,

נשים על דרגש : האם, איזנה , אסתר לוריא ועוד . כל בוקר נעשתה

אי זנה ממשיכה ומספרת על המחנה:

עשר

ספירה כאשר מקס, שומר גרמני אכזר, מצליף בשוט ללא סיבה. האוכל שחולק במחנה היה בלתי אכיל, וכלל מרק סירפדים . נשים שס י רבו לאכול, המרק החם נשפך על ראשיהן.

בנשים

" ממסמכים ממוזיאון השואה בשטוטהוף , שהגיעו לידינו לאחרונה למדנו שאימא הצליחה לרשום את עצמה כצעירה ב -7 שנים מגילה האמתי וכאם לבת יחידה, מבלי להזכיר אותי, ואת איזנה כמבוגרת בשנתיים מגילה

והוסיפה שאיזנה סורגת במקצועה, תוספת שעזרה להישרדותן .

האמתי

משטוטהוף הועברו אימא ואיזנה בין מחנות עבודה שונים. גם כשהרגישו שסוף המלחמה מתקרב והם עומדים להפסיד, המשיכו הנאצים להתעלל בנשים והכריחו אותן ללכת ברגל מרחקים ארוכים מחוץ למחנה ונטשו אותן שם . לאחר הליכה ארוכה בשלג יחפות, הצליחו הנשים להגיע למחנה הנטוש טורן ( Toren ), שם נמצאו י ע" חיילים

רוסים.

1945 , נשלחו להבראה בפולין , רק לאחר שאיזנה הבריאה ממחלת הטיפוס הועברו

שוחררו בינואר

הן

לגרודנו , וחזרו לק ו בנה כדי לחפש אותי.

רק אז גילו כי אבא נספה. "

15

ב סוף שנת 1945 שבות איזנה והאם לליטא, איזנה מצליחה ל ה תקבל ללימודים בעזרתו של ליולה שטיין, בן דוד בעל קשרים. בן הדוד גם מספר להן על מינה , שנמצאת במוסקבה אצל קרוב משפחה, ו הוא עוזר לאם ביצירת הקשר עם מינה ואח" כ בנסיעה של האם למוסקבה . האם מביאה את מינה לגור עם האם ואחותה ב ( נה ויל Vilnius ) .

" לאחר חיפושים רבים מצאה אותי אמי במוסקבה, ורק לאחר שקבלה היתר מן השלטונות הצליחה להגיע

אלי.

אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם אמי במוסקבה. אמי הגיע לדירה בה גרתי במוסקבה ודפקה בדלת. כשפתחתי, ראיתי אישה יפה, לבושה באלגנטיות . אך לא זיהיתי אותה ושאלתי: מי את, דודה? והיא אמרה: אני אמא שלך .

הייתי המומה. בדמיוני היא ה ופיעה תמיד כדמות שיצאה ממחנות הריכוז, שלקחו לה את בגדיה היפים, ועברה תלאות קשות. והנה, עומדת לפני דמות אחרת לגמרי .

מאותו מפגש לא נפרדתי מאמי עד יומה האחרון .

כשנתיים וחצי חייתי ללא הורי ואחותי עד לאיחוד עם אמא ואיזנה".

שנת 1949 , ויל

נה

מינה, איזנה והאם מתאחדות

איש צבא ו קרוב משפחה, שקיבל את

, שטיין

החיים בוילנה לא היו קלים. הן גרו בחדר קטן בביתו של

ליובה

הבית בתנאי שיצרף אליו שותפים. היה קשה להשיג מזון. הן קיבלו תלושים לאוכל בסיסי, ונאלצו לעמוד בתורים אינסופיים. ם, ש הא עבדה כמלצרית ואחר - כך כמנהלת חשבונות , התמודדה לבד עם הדאגה לבנותיה. פה ושם הגיעו חבילות של מזון ובגדים מהדודים בהולנד ופינלנד. תמורת הבגדים שמכרו הן קנו אוכל. מינה למדה בביה"ס ואחותה למדה בערבים. האם נהגה להביא הביתה מעט אוכל מעבודתה כמלצרית.

ה

16

1952 , איזנה והבת ביאטה , על רקע הבית בו התגוררו ב וילנה

מרגע השחרו ר חלמה המשפחה לצאת ולעלות לא"י , אך יהודים שניסו אחרי המלחמה לעלות, נתפסו ע"י השלטונות ונשלחו לסיביר.

בשנת 1956 , הגיעו השלטונות להסכם עם גומולקה המאפשר לאזרחי פולין וגרמניה לצאת מבריה"מ. בוילנה גרו יהודים רבים אזרחי פולין, שהבינו מהר מאד שנפתח פתח לשחרור.

את מינה בניש ואים פיקטיביים לאדי ק, גוי פולני,

המשפחה ה השיא

תמורת מכונית שקנו לו. מינה, שהיתה צעירה ומפוחדת מהנישואים הפיקטיביים, שלחה את אחותה להירשם במקומה.

קי עם אֶדֶ

בחתו נה הפיקטיבית

היציאה מבריה"מ לפולין לא הי י תה מידית וקלה. הסובייטים התקשו ילה פרד מאזרחיה ם , והציבו תנאים חדשים.

"מאחר ש היציאה התעכבה, נרשמתי בקובנה ללימודי אלקטרוניקה. באוגוסט שנת 58 'בעלי' אדק הודיע לנו שהמשטרה מחפשת אותו. מיהרנו להשיג כרטיסי טיסה לוורשה לאמי ולי, כשאחותי נשארת בוילנה. עם מזוודה קטנה ומיטה מתקפלת שאמי התעקשה לקחת, יצאנו לדרך.

17

כל המשפחה בתמונת פרי דה מאיזנה, בעלה אברהם והבת ביאטה שנשארים בוילנה.

הפרידה מאיזנה ומשפחתה היתה קשה מאד. לא היה לנו מושג אם אי פעם נשוב ונפגש. לשמחתי הרבה, לאחר 13 שנות ניתוק, איזנה ומשפחתה הגיעו גם הם לארץ.

13.7.1959 הגענו לארץ, באניה 'הרצל'. למדתי עברית ונרשמתי ל טכניון ללימודי כימייה. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות ואח"כ השלמתי גם תואר שני.

האם מינה סטודנטית

בעליה לארץ, בקיבוץ עין השופט עם

18

1964 ,

שמואל וולף נישאים

ו מינה

מינה עם שני ילדיה, ניר ואיריס

יש לנו שני ילדים, ניר יליד 65 , בוגר הטכניון ואיריס ילידת 69 בוגרת או ניברסיט ת ירושלים , וחמישה נכדים מוכשרים: נעה, ניב, דן, שניר וניצן.

19

פרשתי לפנסיה מהבנק לפיתוח התעשייה, ולאחר מכן עבדתי בקליטת עלייה וכמדריכה בבית התפוצות. מאז שפרשתי אני מתנדבת בשי"ל רעננה, ומרגישה סיפוק והנאה בהתנדבות. אני מנצלת את הפרישה לשמוע הרצ אות, קונצרטים של הפילהרמונית בתל אביב, הולכת להופעות והצגות, מטיילת בארץ ובעולם, ולא מפסידה אף מפגש משפחתי.

מוקדמת

מינה, שהיא דוגמא לאדם שחי את חייו בנתינה, בהתנדבות , ברצון עז להנציח את בני המשפחה , לספר את סיפורם ולהמשיך את מורשת סבא הירש למצות את החיים ולחתור ל מצו ינות, בוחרת לסיים את סיפורה במסר מרגש:

"אני מביטה על משפחתי, ילדי ונכדי, בגאווה ! עצומה זו הרגשת הניצחון שהרוח היהודית לא נכנעה! אני מעבירה מסר קבוע לבני המשפחה למצות כל רגע ולחיות את החיים בהנאה ובאושר"

משפחת וולף , הילדים והנכדים

20

בימים אלו חגגה א יזנה יום הולדת 90 . לאיזנה שתי בנות ביאטה והדס , חמישה נכדים וחמישה נינים.

איזנה, מינה והבנות ביאטה והדס

מינה עם אחותה איזנה

האם, שהייתה אישה מיוחדת ו פעילה, דחפה את בנותיה לרכוש מקצוע ועזרה בגידול הנכדים. הצטיינה בעבודתה ו עם עברה משפחתה של מינה בכל התחנות

לאחר שנתיים ברעננה, בת 82 נפטרה האם מדום לב.

בארץ.

האם רעיה ז"ל

21

מינה מבקשת להקדיש כמה שורות לבני המשפחה שנספו בשואה :

" סבא הירש שטיין , נולד בשנת 1865 ירה אינדוריי . חייו היו שזורים במאורעות רבים החל ממלה"ע הראשונה דרך המהפכה הרוסית ופוגרומים, מאורעות שאילצו את המשפחה לתכנן את מהלך חייהם מחדש. כצעיר בעל חזון רוכש סבא בשנת 1900 , ניירות ערך לבניית ארץ ישראל. כאדם דתי נהג סבא לפקוד את ביהכ"נ שבזמנהוף 7 באו פן קבוע. 1922 בעי בפולין

מקים בליטא ביח"ר לעורות ופרוות , ו שולח את כל ילדיו ללמוד באירופה. מטבע הדברים הפך סבא ל עמוד התווך של המשפחה: אדם עשיר, נדיב, תומך כלכלית בלימודי בני משפחה עניים ומארח למופת. תשע ת ילדיו הקפידו להגיע אליו מכל רחבי אירופה, מ ליטא, פריז, בריסל וינה וורשה. בשנת 1940 מעביר סבי את ביהח"ר לדוד מקס .

הוא

1941 .

סבא הירש נרצח בפורט התשיעי בגטו בשנת

פרסום שמו של סבא כסוחר עורות ופרוות בספר "יבואנים, יצואנים ותעשיינים" 1938

חמישה אחים ואחיות של אמי נספו בשואה:

* אדלה שטיין ילידת 1893 , רופאת שיניים ידועה בקובנה. נספתה כשחוסל הגטו בשנת 44.

* ליובה גרודזנסקי ילידת 1894 , רופאת ילדים ש גרה עם משפחתה בבלגיה ובצרפת, משם נשלחה משפחתה לאושוויץ ונספו באוגוסט 42 .

ליובה ובנה מרדכי

22

* וורה(דבורה) פפיר , נולדה ב 1899 , כימאית שחיה בפריז. וורה ובעלה נקלעו ללמ חמה כשביקרה את אביה, סבא הירש, כשחלה. בעלה נתפס ונהרג המלחמה, וורה נספתה באקציה בגטו הקטן עם אביה בגטו סלובודקה.

בתחילת

* ליולה שטיין , נולד ב - 1911 , נ תפס על ידי שוטר יהודי אכזר, ארנשטם, בעקבות הלשנה שהוא דאג להסתיר ילדה יהודייה . הוא הוצא להורג במבצר התשיעי . גם אשתו בו ניה הובלה אל מותה . בתם, מינה הקטנה, ניצלה בעזרתו של יונס ינובלציוס, ובעזרת אבי ש הוציאה מהגטו בתוך שק תפוחי אדמה.

*דויד שטיין , יליד 1897 , נספה בהפצצת הבונקר בו הסתתר בחיסול גטו קובנה, יולי 1944 .

סבתא ו סבא הירש עם הולדת הנכד ה ראשון

שפחת מ

23

לסיום, א י זכור של כמה מקרובי משפחה משמעותיים בחייה של מינה .

הראשון הוא הדוד מקס , ששימש לה כתחליף אב. ידע לאהוב ולפנק ונטל חלק בחגיגות המשפחה: חתונות, בריתות וכד'. נפטר בארץ בשנת 1991 . נשלח ע"י הרוסים לסיביר וכך ניצל.

1947 , מינה, איזנה והאם עם הדודים מקס ולאה שטיין שחזרו מסיביר.

הדודה ניוטה , רופאת שיניים שגרה בפינלנד, הייתה עמוד התווך במלחמה בעזרה ותמיכה. דרכה הצליחה המשפחה להתכתב ולידע את המשפחה על אירועים בזמן המלחמה.

הדוד סשה שטיין , שג ר בהולנד ותודות להולנדים ניצל. גם הוא עזר למשפחה כלכלית.

הדודה רבקה מרגולין , אחותו של האב, שעלתה לארץ בשנת 1919 , ושימשה משענת למשפחתה של מינה כשעלו לארץ.

מפגש עם רוני מרגולין, הנכד

האב מבקר את אחותו רבקה בארץ, 1934

24

https://www.easyflip4u.com/easyflip-holocaust-stories easyflip4u.com הפורמט הדיגיטלי שלי.

Made with FlippingBook - Online catalogs