סיפור חיי - סיפורו של יעקב שנהב

סיפור חיי סיפורו של יעקב שנהב

2015 , הקשיבה, כתבה וערכה: רוממה יבלונקה

"הזיכרון הוא המקיים את האדם בארץ החיים" שמואל דוד לוצאטו

מועצה אזורית זבולון והעמותה לחבר דורות זבולון רואות ערך רב וחשיבות גדולה לתיעוד סיפורי החיים של ניצולי השואה תושבי המועצה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים באזור, בארץ. לביצוע המיזם זה, חברנו למרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה (עמך) סניף קריות שנתנו את הסיוע המקצועי. הנחיית המתנדבים ועריכת הסיפורים נעשו ע"י הביבליותרפית רעיה רונן מ"עמך". קבוצת מתנדבים תושבי המועצה (רובם) נרתמו למיזם חשוב זה. המתנדבים עשו מלאכתם במסירות ובסבלנות, הקדישו מזמנם מספר חודשים כדי להעלות על הכתב את סיפורי החיים. התיעוד התבצע באמצעות תוכנה שפותחה בחברת "בעליל" ע"י צבי אפל.

תודות תודה לכל המספרים ששיתפו בסיפור חייהם. תודה למתנדבים על ההשקעה , התרומה ועל הרצון הטוב.

תודה לאלית יהודה מנהלת סניף קריות, לרעיה רונן מנחת הקבוצה מעמותת "עמך". תודה לג'קי שורק מנהלת מחלקת השירותים החברתיים במועצה על השתתפות לקידום המיזם. תודה למיכל קציר וצוות דורות על ייזום הפרויקט. המיזם נוהל אורגן, ולווה ע"י יהלומה קצב, עו"ס, מתנדבת בעמותה לחבר הוותיק דורות זבולון. © כל הזכויות של פורמט המסמך שייכים לבעליל © כל הזכויות של תוכן בלעדי של המחבר שייכים ליעקב שנהב

שנהב

יעקב

12.04.1900 רומניה

יהודי

זכר

שורשיי

מקור שם משפחתי הוא משפחת אלפנט, המשפחה של אבא מקורה מהונגריה. משפחתה של אמא הייתה משפחת .1900 ריכטר מפולין. שתי המשפחות עברו והתיישבו בטרנסילבניה בסביבות

ההורים של אבא התיישבו בעיר דז' שברומניה. משפחתו של אבי הייתה משפחה אורתודוקסית דתית והמשפחה שלה בארץ דתית מאד וחיה כיום במאה שערים. 1922- ההורים של אמא היו סבא יעקב צבי ריכטר, שעל שמו אני נקרא, וסבתא הניה. סבא נפטר בגיל צעיר ב

. שניהם קבורים בברשוב, רומניה. 1934 וסבתא הניה גרה אתנו ונפטרה ב לאבא קראו מנחם מנדל, לאמא לאה. אחותי מרים, צעירה ממני בשנתיים.

משפחתנו הייתה משפחה אמידה. אבא היה מנהל מנסרה, שעסקה בכריתת עצים, עם מחסן עצים 1929 עד שיפרנס היטב את המשפחה. בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, העסק של המשפחה קרס, כמו הרבה אחרים, והמשפחה שלנו התחילה 1929 ב לנדוד במרכז רומניה בחיפוש אחרי פרנסה. עיירות שונות. בתקופת הנדידה יהודים נעזרו ביהודים ובכל 4- נדדנו במרכז טרנסילבניה במשך שנתיים וחיינו ב מקום התפתח קשר וכך התפתח למעשה הכושר הנפלא של היהודים לסחור. ההורים 1935- , התיישבנו בברשוב וב 1930- אבא ניסה את מזלו בחנות ירקות ולא הצליח ובסופם של הנדודים ב נפרדו. אבא חזר למשפחתו בדז' ונישא שוב. אני ואחותי נשארנו עם אמא בברשוב. .1944 בסופו של דבר אבא נספה באושוויץ בקיץ

- אבא, סבא וסבתא והאחים Elefent משפחת

ילדותי

ברשוב, רומניה | 10.08.1922 עד 10.08.1935 בטרנסילבניה. Sigisoara בסיגישוארה 1922 לאוגוסט 10- נולדתי ב

בשנותיי הראשונות גרנו בכפר שבו הייתה המנסרה שאבא ניהל. היינו היהודים היחידים בכפר ולא קבלתי חינוך בגן , כשהמשפחה נדדה לחפש אחר פרנסה, בחלק מהזמן, כנראה 1929 ולא בבית ספר. בעקבות המשבר הכלכלי ב באחת התחנות שלנו, הייתי קצת בכיתה א׳ . לא הייתה לי ילדות טובה או מאושרת... מאז המשבר הכלכלי המשפחה הייתה פשוטה וענייה, ולאחר שההורים נפרדו ואבא עזב, נשארנו עם אמא שהייתה תופרת והתפרנסנו בקושי רב. אני זוכר שקבלנו עזרה ותמיכה מהשכנים. העזרה ההדדית הייתה רבה מאד. באו אל אמא נציגים מקן 'הנוער הציוני' ושכנעו אותה שטוב יהיה לי בקן וכך ליווה 9/10 בברשוב, כשהייתי בגיל אותי הקן לאורך כל ילדותי ונערותי והפך לביתי השני. הקן היה מאורגן, היו מדריכים שלימדו אותנו וסיפרו על הרצל ופינסקר וכו', היו פעילויות דוגמת תנועות הצופים וריקודים ושם ניטעו בי הרצון והמטרה להיות חלוץ, לעלות לפלסטינה וליישב את הארץ. אהבתי את התנועה והרגשתי בה טוב. הייתי האורתודוקס היחידי בקבוצה שלי. במסגרת הקן, בני הכיתה שלי באו מבתים טובים והם עזרו לי ללמוד דברים שרציתי כי הייתי ילד סקרן וקראתי הרבה וסיימתי את לימודיי בעממי ולא המשכתי איתם לתיכון. שפות. בבית דברנו הונגרית, בבית ספר רומנית, עם סבא וסבתא יידיש וגרמנית. 4 כאוסטרו-הונגרים דברנו בילדות זה אפיין את אזור טרנסילבניה.

יעקב צבי , סבי מצד אימי שעל שמו אני נקרא

אמא לאה

אבא מנחם

אני ואחותי מרים

נעוריי

ברשוב, רומניה | 12.04.1935 עד 12.04.1939 במסגרת הקן היו בני כיתה שבאו מבתים טובים. הייתי ילד מאד סקרן וקראתי הרבה ובני הכיתה עזרו לי בלמידה ולימדו אותי דברים שרציתי לדעת ושסיקרנו אותי. (האחות מרים נזכרת ומספרת איך יעקב אחיה, מגיל צעיר, היה מפרק מכשירים ומרכיבם מחדש או מרכיב מהם מכשירים אחרים. וכך עד היום...) חגגו לי בר מצווה אורתודוקסית. בברשוב היו שני בתי כנסת, אחד אורתודוקסי, אליו השתייכנו והשני נאולוגי- 13 בגיל רפורמי. למדתי את ההפטרה עם הרב בחדר. היה לי קול ערב ושרתי את ההפטרה "לשביעות רצון המשתתפים". לקראת בר המצווה קנו לי חליפה ועניבה כמו שהיה מקובל וקבלתי מתנה שעון יד. אני זוכר את הסוכריות שזרקו הנשים מלמעלה מעזרת הנשים. שנים ובסיומם קבלתי תעודת חשמלאי וזה 3 למדתי חשמלאות בבית מלאכה בתור חניך. הלימודים ארכו 14 בגיל היה מזלי, זה עזר לי מאד בהמשך, בזמן המלחמה. , יצאתי להכשרה בצפון מערב רומניה, בגבול עם הונגריה. בספטמבר פרצה המלחמה ואז 17 , כשהייתי בן 1939- ב ההכשרה נסגרה והצטרכנו לחזור איש איש לעירו. בתקופה הזאת גם הקן בברשוב נסגר וחסר לי מאד. לקחתי יוזמה ואספתי כמה נערים ובחורים ויחד המשכנו את הפעילות והיו הרבה שיחות על הציונות. היוזמה התפרקה כשההורים התערבו.

1938 , קן ברשוב

1939 , הכשרה

תעודת חשמלאי מרומניה

המלחמה

בוקרשט רומניה | 12.04.1943 עד 12.09.1939 , עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההכשרה של 'הנוער הציוני', בגבול עם הונגריה, התפרקה וחזרתי 1939 ב לברשוב. האווירה בעיר הייתה קשה. התחילו לתפוס יהודים צעירים לכל מיני עבודות והוקמו מחנות עבודה ליהודים. השמועה הייתה אז, שמי שהולך לעבוד בחברה ממשלתית, לא יילקח למחנות עבודה. חודשים, אחר כך בחברת בנייה, אחר כך 3-4- למשך תקופה עבדתי בחברות ממשלתיות: בבית חרושת לסוכר כ בחברה שמובילה גז לעיר. בהמשך התברר שהשמועות לא נכונות והתחילו לאסוף ולגייס את היהודים לכל מיני מבצעים של עבודות שחורות, כמו לעבודות חפירה לפסי רכבת. זו הייתה תקופה שמאד מעורפלת בזכרוני. התרחשה הפיכה ברומניה על ידי כוחות פשיסטיים שעצרו אותי ואת השכנים שלנו וכלאו אותנו. ישבנו 1940- ב ימים, עד שהמשטרה 3 בכלא עם פושעים ואיימו עלינו שיהרגו אותנו כי אנחנו קומוניסטים. למזלנו היינו שם רק השתלטה על המורדים ושוחררנו. ירדתי להכשרה בבוקרשט, שם עדיין פעל קן של התנועה. חיפשתי מאד את הקשר עם 1940 בהמשכה של שנת הקן הציוני...הייתי חלוץ בכל לבי, חסרו לי מאד המפגשים האידאולוגיים והיו שמועות על עלייה לארץ, דבר שמאד מאד רציתי, זו הייתה משאת נפשי. לבוקרשט נסעתי עם ליה, בת דודה של אגי (אגי, שלימים תהפוך לאישתי) שהייתה גם כן בנוער הציוני. בבוקרשט פגשנו פליטים, בני תנועות נוער ציוניות, לא חוקיים, שברחו מפולין. הפעילות המרכזית שלנו הייתה למצוא להם מקומות מסתור ולדאוג להם. לא הייתי בטוח שם, חפשו ללא הרף יהודים לא חוקיים שהסתתרו. היו מבצעים רבים של סגירת שכונות ונערכו חיפושים אחר פליטים יהודים לא חוקיים, שהסתתרו ברומניה. למזלי, הצלחתי להינצל ממעצר. אני לא זוכר הרבה מתקופה זו מלבד הערנות והזהירות לא להיתפס ולהילקח למחנות עבודה. השהות בהכשרה עם ליה, הייתה תקופה לא נעימה, גם בשל העובדה ששנינו היינו בתקופת היצמדות לדת. שנינו שמרנו על כשרות וזה גרר ריבים רבים עם חברי ההכשרה האחרים, שלא היו אורתודוקסים. לא אכלנו את מה שאחרים אכלו וזה יצר מתחים, נתק וקשיים חברתיים. אחרי חצי שנה השלטונות סגרו ופרקו את ההכשרה וחזרתי שוב הביתה, לברשוב. בתקופה זו, בהוראת הגרמנים, התחילו הרומנים לתפוש יהודים, לגייסם ולשלוח למחנות עבודה. יום אחד קבלתי הודעה שאני צריך להתייצב במטה וגויסתי לעבוד כחשמלאי בקסרקטין (מחנה צבאי). מנקודת זמן זו, העובדה שאני חשמלאי הצילה אותי... והתנאים היו איומים. לא הייתה שום אפשרות להתחמם וקפאו 36- , היה חורף מקפיא. המעלות צנחו ל 1940 חורף לי העפעפיים. (האחות מרים זוכרת שבביקור בבית התקופה הזו, כשראתה את יעקב ושמעה את סיפורו על הקור והתנאים בכתה...)

כשעליתי ארצה הורדתי מסך על מה שהיה כאן ובכל התקופה הזו. העבירו אותי, בכל כמה חודשים, לקסרקטין אחר כי היה חוסר גדול בחשמלאים. בתקופה הזו הייתי עצמאי, 1943 עד אם הייתה תקלה הייתי צריך לטפל בה ועבדתי ללא פיקוח. זה לא היה ברור מאליו, כי במקצועות אחרים היה פיקוח. בתקופת הקסרקטינים הייתי כל הזמן לבד. אני זוכר הרבה פחד וחשש להיתפס. היה צורך להיזהר והרגשתי כל הזמן צורך להסתכל מסביב, שלא יתפסו אותי... היה צריך להיזהר ולהתחמק. אחת הדרכים הייתה גם להתלבש כמו גרמני. באחת הפעמים הגעתי למחנה קרוב לגבול עם אוקראינה, במזרח רומניה, למפעל ענק לטקסטיל. עבדו בו הרבה יהודים שנשלחו עם פרוץ המלחמה למחנה באוקראינה. הייתי היהודי המגויס היחיד ושרדתי הודות לכך שידעתי את המקצוע והייתי חרוץ. במפעל היו נולים רבים ומהר מאד הייתי עסוק בטפול בתקלות שעשו החשמלאים הרומנים... במפעל, אחד השותפים היה מולר, יהודי שהיה ממקימי מפעל אתא בארץ. מנהל המפעל זימן אותי אליו יום אחד ואמר לי שהוא יהיה מעתה המפעיל ואיש הקשר שלי ובקש שאפנה אליו עם כל בעיה. מיום זה שודרג מעמדי והתחלתי לקבל משכורת וכרטיס למסעדת הפקידים, דבר שהיה נחשב מאד! יום אחד תפס אותי מפקד האזור ושאל אותי למעשיי. עניתי שאני מגויס כחשמלאי והוא הודיע לי שלמחרת אני מועבר לטרנסניסטריה, שהיה מחנה ריכוז שנמצא אז מעבר לנהר הנייסטר, שם נספו אלפי יהודי רומניה. למזלי היה במקום אדם נוסף שהכיר אותי ודווח למנהל מפעל הטקסטיל על האירוע והוא הציל אותי מהמעבר הזה...

חודשים ולאחריהם הוצאתי משם על ידי המטה הכללי לבסיס אחר. 4 הימים הטובים במפעל הטקסטיל נמשכו רק

כשהבריטים התחילו להפציץ את בוקרשט, שלחו אותי לטרגובישטה מצפון לבוקרשט, לשם העבירו הרומנים 1943- ב 15 חשמלאים, ביניהם 80 את הארסנל (מפעל נשק) שלהם והקימו אותו מחדש, משהו עצום. הייתי שם עם עוד יהודים. הייתי שם כחצי שנה. הצלחתי שם מאחר והייתי בחור חרוץ. שם נרקמו יחסים טובים עם המהנדס המקומי, שבהמשך עזר לי לסדר את העלייה שלי ארצה.

, מחנה עבודה 1942 מלוחמה, חורף

תחילת מסע העליה לארץ

בוקרשט רומניה | 12.04.1944 עד 12.05.1943 בזמן שהותי במפעל לנשק שהועבר לצפון רומניה הצלחתי ליצור קשר טוב עם מהנדס שעבד במקום. שביעות רצונו מעבודתי יצרה מערכת יחסים טובה, שבה יכולתי לספר לו על עצמי ולשתפו בכך שאני חלוץ ושמשאת נפשי הייתה לעלות לארץ. בשל קשריו בקשתי ממנו לנסוע לבוקרשט כדי להסדיר את העלייה לארץ. . מכוניות משא היו נוסעות מבוקרשט צפונה כדי להעביר ציוד למפעל. 1944 זה היה בחודשים פברואר/מרץ המהנדס נתן לי פתק לאחד הנהגים, שנסע חזרה לבוקרשט. בפתק כתב, שאני מצטרף לנסיעה לצורך עבודה וכך הגעתי לבוקרשט.

השגת סרטיפיקט לעליה ארצה

קונסטנצה רומניה | 12.12.1943 עד 13.12.1943 בבוקרשט יצרתי קשר עם גורמים של הנוער הציוני, שאחד מהם היה יצחק הרציג, אביו של שלמה ארצי, במטרה להשיג לי מקום לעלייה לארץ. תהליך השגת הסרטפיקט היה מורכב ולא פשוט וגם הפגיש אותי עם מציאות מפתיעה ומאכזבת של מכירת ,1944 סרטיפיקטים לעשירים... אחרי כמה ביקורים וריבים בבוקרשט, הצלחתי לקבל סרטיפיקט ובתחילת אפריל עליתי על האנייה בדרך ארצה.

חותמות המעברים בדרך לארץ

12.06.1944 עד 04.04.1944 . משם שטנו לאיסטנבול בטורקיה ומשם 1944 באפריל 4 עליתי ארצה באנייה מריצה א' שיצאה מנמל קונסטנצה ב ברכבת לסוריה. בסוריה קבלו אותנו הבריטים, שם קבלנו "מקלחת הגונה" של די. די. טי ותה עם חלב. לאחר מכן העבירו אותנו במשאיות לרכבת ההמשך לראש הנקרה - לפלשתינה. מראש הנקרה נלקחנו למחנה בעתלית ומשם נלקחתי לחקירה בבולשת בחיפה. נאמר לי שזה מכיוון שעבדתי במספר מפעלים ביטחוניים ברומניה. במחנה בעתלית שהינו שבועיים. למדנו עברית, אכלנו מרגרינה במקום חמאה. המרגרינה הייתה משהו חדש עבורנו, לא הכרנו את הטעם החדש הזה. בבית אכלתי רק חמאה... הדרך לארץ

הורדת המסך בדרך לארץ

כפר גליקסון |13.07.1944 עד 12.07.1944 , כשהצטרפתי ל'נוער הציוני', ידעתי שאהיה חלוץ. במשך השנים הרגשת הייעוד התחזקה ולא היו לי 10 מגיל התלבטויות. ידעתי מה אני רוצה ומהי מטרתי, וכשהגעתי ארצה הורדתי מסך על מה שהיה קודם ובגלל זה אני גם לא זוכר הרבה דברים... גם לא כתבתי הרבה לאמא ולאחותי שנשארו ברומניה. כבר ברומניה למדנו על ההתיישבות, שמעתי על אושה, תל יצחק ועל ה'למקור' שהיה השם הראשון של כפר . כשהישוב הועבר לנקודה החדשה שלו, על הגבעה הסמוכה, שונה שמו לכפר 1939- גליקסון, שעלה לקרקע ב גליקסון על שם גליקסון, מנהיג הציונות הפולנית. , כפר גליקסון נקרא בשמו הראשון והיה ישוב של חומה ומגדל, גרנו בסוכות ועבדנו מבוקר 1944- כשהגעתי ארצה ב עד לילה, אך הייתי מאושר! נקודת זמן זו, בארץ, הייתה עבורי גם החיבור לשורשיי האורתודוקסים, והתפילה הראשונה בירושלים באה מהלב!

חלוץ בכפר גליקסון

כפר גליקסון |13.04.1950 עד 13.07.1944 בשנה הראשונה שלי בכפר גליקסון הייתי מאושר מעל הראש, למרות העבודה הקשה והתנאים הבסיסיים. בתחילה עבדנו בעיקר בפלחה, עבדנו קשה מהנץ החמה עד השקיעה. במקביל התאמנו בחי"ש - חיל השדה. התאמנו אחרי העבודה ואני צורפתי לקורס חבלה והייתי חבלן. למעשה, רציתי מאד להתנדב לפלמ"ח אך לא אישרו לי, כי כישוריי כחשמלאי היו נחוצים בקיבוץ וכך קבלתי 'צו ריתוק' לכפר גליקסון... כחבלן עסקתי בהנחת מוקשים מסביב לקיבוץ, שגובל עם כפר קרע. מהלך זה נעשה אחרי עזיבת הבריטים את הארץ, שבעקבותיה החלו פלישות וגניבות מצד הערבים מהסביבה. בשטח של הקיבוץ שגבל בואדי ערה הסתובבו גם הרבה רועים, שפלשו לשדותינו והיו הרבה קטטות וריבים. כדי לבנות שדה מוקשים חשמלי היה צורך בהרבה חוטי חשמל, אז אחרי עזיבת הבריטים את בסיסם, פרקנו חוטי טלפון מהמחנות שלהם בבנימינה, פרדס חנה , עין שמר ומענית. הבריטים השאירו הרבה ציוד ורכבים ישנים, ואני אספתי חלקים שונים של הרכבים הישנים והרכבתי טנדר! נהגתי על הטנדר שנתיים ללא רישיון ומספר, עד שעשיתי רישיון נהיגה...

שנים. במהלך שנים אלו, של הקמת היישוב, עברנו ממגורים בסוכות לשינה באוהלים, לאחר 6 בכפר גליקסון הייתי צעירים, נבנו 60-80 מכן בבטונדות, שהיו מבנים מלוחות בטון, שהיו סיוט בהם בקיץ. מאוחר יותר, כשהיינו כבר ). השירותים היו עדיין בחוץ ומאוחר יותר נבנתה ה'מקלחת 1939- ה'חדרים' אליהם עברו 'הותיקים' (שעלו לקרקע ב המשותפת'. טרקטורים והעגלות לטרקטורים היו שלל מעזיבת 2 לאחר בניית החדרים לותיקים נבנו מוסך וסככה, אז הגיעו הבריטים. על העגלות היינו נוסעים לסרט בפרדס חנה! הבניינים הראשונים. התענוג והזכות היו עבורי לבנות ולהבנות. לבנות 8- כחשמלאי הקמתי את רשת החשמל ל בתים, להקים רשת חשמל, לחפור בור לתחמיץ עם מכוש!, להקים את מפעל גירי הכתיבה, להקים את תשתית ההשקיה לבננות. התנאים היו קשים והעבודה קשה, אך לא התלוננו. באנו להקים את הארץ וקבלנו באהבה את העבודה הקשה!

נוסעים לסרט בפרדס חנה

תעודת זהות ראשונה

פטור מגיוס לצרכים משקיים

יוצאים לעבודה בכפר גליקסון

תקופת המעבר מכפר גליקסון לאושה

אושה |13.04.1950 עד 13.04.1949 לאחר מלחמת השחרור בעקבות מתחים חברתיים בכפר גליקסון, שהיו על רקע רעיוני ותרבותי, החלטתי, כמו רבים אחרים, לעזוב. הודעתי על עזיבה ובקשתי להיות נהג משאית עד שאחליט לאן. המשאית הייתה רשומה במשרד הובלות בפרדס חנה ומהם הייתי מקבל את העבודה. זו הייתה עבודה קשה ולעתים מתישה; להעמיס כדי חלב ותוצרת חקלאית ולהובילה לרחבי הארץ, לעתים להוביל עולים מהנמל לישובים בארץ. אך עבודה זו אפשרה לי לנסוע ולבדוק את האפשרויות למעבר.

קבלתי הצעות שונות, כמו לעבור לבני ציון ולהיות מנהל מוסך, עם הבטחה לקבל בית. דוד שלי מצד אבא, שהיה קבלן אינסטלציה בחברת בניה, הציע לי לבוא ולהיות חשמלאי בחברה שבה עבד, אך החלטתי לעבור לקיבוץ.

כשאני חושב לאחור, הייתי מאושר בקיבוץ כפר גליקסון. אהבתי את השקט והביטחון, גם הכלכלי, שנתן הקיבוץ. אך מעל לכל אלה, האידאולוגיה והרעיון השיתופי שעליהם גדלתי מילדות, היו חזקים יותר!

לאחר ההחלטה לעבור לקיבוץ בדקתי את קיבוץ תל יצחק ואת אושה. והחלטתי על אושה, שעליו שמעתי עוד ברומניה. וכך, בכל פעם שהייתה לי נסיעה עם המשאית לחיפה הייתי מגיע לאושה לנהל משא ומתן לגבי המעבר. עיקר המשא ומתן היה על נושא הוותק!

קצת לפני העזיבה והמעבר לאושה, אימא היגיעה ארצה ושהתה איתי בכפר גליקסון. עברתי עם אימא לקיבוץ אושה. 1950- ב

עם אמא כשהגיעה ארצה

אושה |13.04.1973 עד 13.04.1950 , אחרי שעברתי 1950- לצבא סדיר לא גויסתי כי קורס החבלנים שעשיתי בתקופת גליקסון עמד לזכותי, אך ב לאושה וכבר שמשתי כמנהל מוסך, גויסתי לקורס מכי"ם בגבול עם הסורים, ליד אגם החולה. הייתי בכושר גופני טוב ובכתה עם דרוזים. "אכלנו שם קש", כי העמדה הייתה ליד אגם החולה והייתה מכת יתושים נוראה! לאחר מכן עברתי קורס סמלים קרביים, אך סירבתי לצאת לקורס קצינים, גם כי לא כל כך רציתי וחוץ מזה, הייתי מנהל מוסך והעבודה הייתה מה שאהבתי והרגשתי מחויב לה. ימי מילואים בשנה... אבל שוב: "לא 70- . הייתי מ"כ וסמל וזו הייתה תקופה שעשינו כ 50 מילואים עשיתי עד גיל עניין אותי הצבא". צבא

את ההגנה

פנקס חייל

תעודת פטור מהצבא

עמל כפיי

אושה |13.04.2015 עד 13.04.2015 .1950 הגעתי לאושה ב

כשהגעתי לאושה גיליתי שאין דוברי הונגרית, חוץ מאגי (שלימים תהפוך לאשתי) וחברה שלה. יחד עם זאת גיליתי שישנם יוצאי רומניה ותיקים שהגיעו לפני המלחמה. באותה תקופה הייתה מגמה ברורה לדבר רק עברית ובמסגרת מחויבות זו גם עברתו שמות פרטיים ושמות משפחה. בכפר גליקסון קראו לי "פיל" ולא חבבתי את הכינוי הזה. מכיון שהחלטתי לזרום עם הגל וכדי להשאר עם הקשר "החייתי" של שם משפחתי בחרתי ב"שנהב" שעדיין היה קשור לשם המקורי. 

אמא, שהיגיעה ארצה קצת לפני שעברתי לאושה, הייתה איתי זמן קצר בכפר גליקסון ויחד עברנו לאושה. מאחר ואמא שמרה כשרות היא הייתה מקבלת מצרכים ומבשלת בבית לעצמה ומכבדת את החברים הוותיקים שהכירה באושה. אמא לא למדה עברית והייתה מדברת אידיש עם הותיקים באושה שברובם היו יוצאי פולין. באושה, נכנסתי לעבוד במוסך ועבדתי גם כחשמלאי. פה, בניגוד לעבר, היו לי "מתחרים"! ! אך נכנסתי לעבודה עם ידע וניסיון. הייתי עסוק בעבודה ובענייני עבודה רוב היום, גם מעבר לשעות הסטנדרטיות. העבודה הייתה מעין משחק: "זה ידוע שגברים ממשיכים את משחקי הילדות בעבודה שלהם, כמבוגרים". כשהייתי מכונאי במוסך, אחת המומחיות שלי הייתה בגידול תירס. הייתי הרבה בשדה וליוויתי את עבודת המכונות בשדה. כדי לגדל גידולי קיץ שניים היו צריכים להקפיד על הכנת הקרקע לזריעה. בשביל התירס היו צריכים לדאוג לשכבת אדמה תחוחה ויבשה מעל האדמה הרטובה. אז, אפשר היה לכוון את מכונות הזריעה כדי לקבל מקסימום נביטה של הזרעים. בשביל זה היה צריך לדאוג לחריש טוב ואני הייתי מלווה את התהליך הזה. לא פעם יצאתי מהמוסך כדי ליצור קו ישר של תלמים. כשעובדים עם מכונות, חשוב לדעת ליצור קווים ישרים. הפעלת קומביין היא עסק מורכב עד היום ויש צורך להיות "מומחה" כדי להפעיל אותו. בעבר ללא השכלולים, זה היה מורכב יותר והרבה פעמים יצאתי לעזור בעבודה איתו. עסקתי הרבה גם בכוונון הקומביין, כי לא היו הרבה "מומחים" לדבר והיה צריך לדעת לכוון כדי לא לאבד גרעינים עם הקש. את המיומנות הזו למדתי מחקלאי מגן קבלנו קומביין נגרר על ידי טרקטור. בשדות שליד 1948/9 שמואל, בתקופה של כפר גליקסון. בכפר גליקסון ב מחצבות בנימינה, ב'כברה', היו חלקות לישובים בסביבה וביניהם לקיבוץ גן שמואל. מרכז הפלחה של גן שמואל שהיה מוכר וידוע לימד אותי איך לכוונן את הקומביין כך שלא יאבדו זרעים יקרי ערך. בשדות היו בעבר ביצות והמון יתושים ולפעמים שקענו שם עם הטרקטורים... בתקופת הקציר היינו מתנחלים בשטח: עובדים אוכלים וישנים. במקום הזה הומצא 'קפה כברה'. מישהו החליט לשדרג את הקפה כדי שיהיה מזין יותר ורוקן לתוכו ביצה לא מבושלת וכך נתבע המושג 'קפה כברה'. צירך להזכיר שבתקופה הזו לא היינו אוכלים הרבה ביצים והמנה שקבלנו הייתה חצי ביצה! "אף פעם לא היה לי משעמם ואף פעם לא עבדתי בעבודה שלא אהבתי". ואז נקראתי למילואות להקמת מילומר. 1970 עבדתי במוסך עד שנים חזרתי לאושה. תפקיד מנהל המוסך היה תפוס ושובצתי כמנהל טכני באופטיפלס (המפעל המקומי 4 אחרי שנים. 17 של אושה) שהיה בשלבי הקמתו. עבדתי באופטיפלסט , אחרי ניתוח הוצאת לבלב, שעברתי, סיימתי את עבודתי באופטיפלסט והייתי לפנסיונר. 70 , בגיל 1992 ב בשנותיי כפנסיונר המשכתי לעסוק בתיקון טלוויזיות לחברים, דבר שעשיתי במקביל לעיסוקיי לאורך השנים. עם המעבר להפרטה באושה, "חיסלו" את החדר, מאחר ולא היה כלכלי. תקופת מה קבלתי עלי תפקיד להסיע חברים הפכתי לפנסיונר מן 80 מאושה ל"דורות", מרכז יום לקשיש במועצה האזורית שלנו, שנמצא בסמוך לאושה. בגיל פעמים בשבוע אני משתתף בפעילות ב"דורות". בהרצאות שמעניינות אותי ובעיקר בחדר הכושר, שמציל 5 המניין ו אותי פיסית ומנטלית. חדר הכושר שיפר באופן משמעותי את מצבי הפיסי ואני מסוגל היום לקחת חלק גם בטיולים רגליים מטעם המועצה.

בונים את מילומור

תעודת בוחן תעבורה

מילומור

דייש תירס

הקמת אופטיפלסט

ההכרות והנישואים עם אגי

אושה |13.04.2015 עד 13.04.2015 את אגי הכרתי עוד ברומניה, כשהיינו ילדים. הדוד שלה היה שכן שלנו בברשוב. היה לו מחסן ביצים ואגי הייתה . אגי גם הייתה בקן 'הנוער הציוני' ואיני זוכר בדיוק, 10-12 מגיעה לבקר בביתו וכך הכרנו. זה היה בסביבות גילאי אך כנראה ידעתי שהיא נמצאת באושה עוד לפני שהגעתי לפה. שנים אחרי שהגעתי לאושה, נישאנו. 6 ,1956- בתחילה היינו ידידים ועם הזמן הקשר התהדק וב . זה היה בחג סוכות, בשמחת תורה. החופה נערכה אחה"צ לפני הבית שלנו ומסיבת 1956 בספטמבר 28 נישאנו ב החתונה נערכה, לאחר מכן, בדשא ליד חדר האוכל הישן. למסיבת החתונה הובלנו על כף של טרקטור. זו הייתה פעם ראשונה שדבר כזה נעשה באושה וזה המשיך כמסורת. זה התאים לי כי עבדתי במוסך בזמנו. בזמנו לא היה חופש חתונה - ירח דבש, ולמחרת קמנו כרגיל לעבודה. . אבשלום נישא לנעה, בת כפר מכבי השכן 1957 נולדו לאגי ולי שלושה ילדים. שני בנים ובת. אבשלום הבכור, יליד ונולדו להם שני ילדים, בן ובת - איתמר הבכור ואורין והם גרים בחיפה. , נישא לסמדר בת עין שמר ונולדו להם שלושה ילדים - גל בת, עדי בן והשלישית - נויה. המשפחה 1955 אלון, יליד . הם גרים בגבעת עדה. 2015 שנים בארה"ב וחזרו ארצה ב 5 התגוררה ילדים - זאב, איתי, אדווה ועידו. המשפחה 4 , נשאה למשה מחיפה ונולדו להם 1962 בוקי (ברכה) בת הזקונים, ילידת מתגוררת בחיפה.

החתונה באושה

עם אגי

תעודת נישואין

אגי

אושה |13.04.2015 עד 13.04.2015 שמה של אגי הוא קיצור של השם אגנש (לאה) ושם משפחתה היה שמטרר. אמה ברכה, באה ממשפחת גולדשטיין. וגדלה בביסטריצה, שנמצאת בצפון טרנסילבניה. אחרי השתלטות הנאצים על 1925 לאוקטובר 11 אגי נולדה ב טרנסילבניה הם חלקו אותה לשני חלקים: החלק הרומני, שנמצא באזור הדרומי והאזור ההונגרי שנמצא בצפון. היהודים שחיו בחלק ההונגרי של טרנסילבניה הועברו בסוף המלחמה להשמדה באושוויץ ולמזלה של אגי, היא עברה עם האם לבוקרשט לפני פרוץ המלחמה וכך נצלה. 4 , אגי הייתה בת יחידה ואביה נפטר מדום לב כשהייתה בת שנתיים. המשפחה, מצד האם, הייתה משפחה ענפה בנים. רובם שרדו את המלחמה, מאחר וגרו בחלק הרומני של טרנסילבניה, שממנו לא הובילו לאושוויץ. 2- בנות ו רובה של המשפחה עלו ארצה אחרי המלחמה. משפחתו של אביה המשיכה לגור בביסטריצה ואגי, שהייתה קשורה מאד לסבא מצד האב, הייתה עושה את הדרך מבוקרשט לביסטריצה כדי לבקרם, עד שפרצה המלחמה. והיגיעה ישר לאושה עם חברתה הטובה חוה, שאותה הכירה בתהליך העלייה לארץ. 1945- אגי עלתה לארץ ב החברות ביניהן הייתה קרובה מאד. לאחר הנישואים שלנו חוה עזבה את אושה. אגי עבדה בתחילה בגן הירק ולאורך השנים החליפה הרבה מקומות עבודה כמו: במכבסה, כספרנית, ובמקומות נוספים. בחלוקת ההורות של אגי ושלי, אגי הייתה אחראית על חינוך הילדים ועשתה זאת במסירות. בשנות השמונים אגי עברה ניתוח בירך, חודשיים אחרי, היא נפלה ושברה את הירך. היא סבלה ממגבלת ניידות ובאופן הדרגתי לאורך השנים מצבה המשיך להתדרדר והיא נאלצה לעבור לכסא גלגלים. הניידות בכסא גלגלים והרבה תרופות הובילו לבעיות לב וכליות. בשנה וחצי האחרונות של חייה אגי נזקקה לעזרה רבה ונעזרה במטפלת צמודה. ונקברה בבית העלמין המקומי. 2014 לספטמבר 16- אגי נפטרה ב

משפחתה של אגי

אגי עם חברתה וידיד

אגי ואמה

אחותי מרים מספרת

30.10.2015 עד 26.10.1925 שנים. כשישבתי והקשבתי ליעקב מספר 3 . יעקב אחי גדול ממני ב 1925 באוקטובר בשנת 26 - שמי מרים ונולדתי ב את הסיפור שלו נזכרתי בדברים רבים שלא דברתי עליהם הרבה, או לא זכרתי עד עכשיו. . גרנו בכפר קטן עם אמא ואבא ואבא כמעט לא היה בבית והיגיע רק בסופי שבוע. 3-4 יש לי זיכרונות בערך מגיל את אחי אני זוכרת יושב תמיד ליד השולחן בבית ומפרק ומרכיב מכשירים. כשההורים החליטו להתיישב בברשוב, הם שלחו אותנו, הילדים, לסבא וסבתא בדז' עד שהם יסתדרו. סבא, שהיה אדם דתי מאד, לא הסכים שיעקב ילמד בבית ספר אלא רק ב'חדר'. . זה היה דבר יפה, שנהנינו ממנו מאד. אני נזכרת בריקוד ההורה 7 ל'נוער הציוני' הצטרפתי עם יעקב כשהייתי בת שרקדנו וקראנו לו "יוללה". יכולנו לרקוד אותו שעה שלמה. התנועה שמרה עלינו. היא צמצמה את השהייה שלנו ברחובות, היינו שם כל הזמן. התחילה המלחמה והרבה דברים השתנו. התחילו איסורים של הרומנים ובין היתר 14/15 , כשהייתי בגיל 1939 ב , אז הלכתי 8 אסור היה ללמוד והייתי צריכה לעזוב את בית הספר. אימא הייתה תופרת ולמדתי קצת ממנה מגיל ללמוד לתפור. גם יעקב למד תפירה אבל העזרה הכי גדולה שלו הייתה בתיקון המכונה של אמא, בזה הוא היה מצוין, עד היום! בכל פעם שצריך לתקן משהו אני מביאה אליו עד היום. העבודה שלי בתפירה עזרה בבית כי היינו די עניים. בבוקר הייתי הולכת למתפרה ותופרת ואחר כך הולכת לקן, עם כל החברים. בילינו חצי מהשנים שלנו בקן. אבא עבד רחוק, בגבול עם הונגריה וגר עם הוריו בדז'. הוא היה מגיע הביתה פעם בחודש בערך. מאד אהבתי את אבא והתכתבתי אתו המון. היינו עניים אבל אבא אהב לחיות. הוא היה בקבוצות כדורגל  וקלפים ובתי קפה, הוא אהב לעשות חיים וכשהוא בא הביתה זה היה חג בשבילי. אני זוכרת פסח אחד שאבא בא. הוא הביא אתו קצת כסף ולקח אותי ויעקב לקנות לנו בגדים ונעליים לפסח. יעקב קבל חליפה אני קבלתי שמלה יפה מאד עם צווארון גדול שהיה באופנה ונעלי לק עם גרביים לבנות, זה עשה אותנו מאד מאושרים. אבל כך הוא בזבז את הכסף וזכור לי ריב עם אמא כי לא נשאר כסף לפסח... הגרמנים כבר היו ברומניה והעיר שלנו הייתה מלאה בחיילי אס אס. לפני שהם הגיעו וסגרו את הגבול עם 1940 ב 1942 הונגריה, הספקתי לנסוע לבקר את אבא בדז'.  מאז שסגרו את הגבול עם טרנסילבניה כבר לא ראינו את אבא. ב הייתה נציגות גרמנית בברשוב ומישהו היציע שאני אלך לבקש שיאפשרו לאבא לבוא הביתה למשפחה. הייתי בת , ילדה גבוהה ויפה. התלבשתי יפה והלכתי לבניין הנציגות בלי שאימא ידעה. היה שם חייל אס אס מפחיד ולמרות 16 זאת הסברתי לו, בגרמנית שידעתי, שאבא שלי בטרנסילבניה, מעבר לגבול ואנחנו פה הילדים. בקשתי שיעזור שאבא יחזור והוא אמר לי לחתום על בקשה, אבל זה לא הצליח ויותר לא ראינו את אבא... בבוקר והיו המון איסורים. בקפיטריה היה 10 בזמן המלחמה היה מאד קשה. היה מותר לנו לצאת מהבית רק אחרי כתוב: "הכניסה אסורה לכלבים ויהודים". יום אחד באו האס האס לחפש יהודים במתחם הבית שלנו, הם בקשו לזרוק אותנו מהבית אך בעל הבית הרומני, לא הסכים לזרוק אותנו, הוא היה בן אדם טוב. היו פעמים רבות שלא היה לנו אוכל בבית והוא עזר לנו. חלק מהאיסורים שהטילו הגרמנים היה האיסור לעבוד, אז כדי להקל על המצב בבית עבדתי קצת בסתר. הייתה לי מכונת תפירה 'זינגר' וכדי שלא תוחרם, לקחה אותה אליה שכנה הונגריה, שגרה מולנו. הבן של אותה שכנה היה באס אס, אז כשהוא לא היה בבית היא אפשרה לי לעבוד קצת אצלה, באמצע הלילה. זה עזר לפרנסת הבית.

לקראת סיום המלחמה (מה שידענו בדיעבד), כשהרוסים כבר היו קרובים, הייתה האפלה בשעות הערב והלילה. יעקב היה מגיע ממחנה העבודה, כשהכול היה חשוך. ערב אחד הוא בא הביתה ואמר: "אמא אני נוסע לפלשתינה". אמא ואני ישבנו ליד השולחן ואמרנו לו : "איך אתה נוסע לפלשתינה? זה אמצע המלחמה!". יעקב לקח תרמיל גב קטן,שם מעט דברים ונסע. אסור היה לצאת מהבית והוא נוסע לפלשתינה...!? זה היה שוק גדול לנו. היינו מופתעות מאד, לא ידענו על התוכניות שלו לעשות זאת, הוא לא שיתף אותנו... ואז הוא נסע ושתינו בכינו. אמא ואני נשארנו בלי כלום ובלי יעקב. לא ידענו מה לעשות ואת מי לשאול מה קורה עם איתו. לא שמענו עד אז ימים קבלנו גלויה מיעקב, מאיסטנבול ואז שמחנו כי 10 על אפשרות כזו של עלייה לארץ בזמן המלחמה. אחרי כ ידענו שהוא חי ויצא בשלום מרומניה. , אחרי שיעקב עזב, רומניה יצאה מהמלחמה. הייתי באותו זמן ברחוב עם החבר שלי, שהפך 1944 לאוגוסט 23- ב לבעלי בהמשך. הכול היה חשוך ופתאום החלונות נפתחו בבתים ואנשים רצו ברחובות ואז שמענו שרומניה כבר לא במלחמה. יומיים אחרי זה הרוסים נכנסו והגרמנים עזבו. הכול היה כאוס ובלאגן. טנקים הולכים וטנקים באים ונשארנו עם הרוסים. הרוסים, שנכנסו לברשוב, הרסו את העיר ובזזו אותה, אך במקביל התחילו לתת לנו קצת אוכל ולאט לאט המצב השתפר. קבלנו סרטיפיקט אנגלי שאישר לנו לעלות לפלשתינה. אמא ואני שמחנו מאד . ה'נוער הציוני', שנקרא 1944 בספטמבר .1944 בנובמבר 5 אז "הדור החדש", היה מעורב בכך ו"החלטנו לעשות עלייה". התאריך שנקבע לנו בבוקרשט היה מזוודות קטנטנות, שלתוכן הכנסנו 2 מכרנו את הדברים של הבית, מלבד מכונת התפירה, שהשארנו אצל השכנה ו את מה שיכולנו ובהן מעט תמונות. לחבר שלי הייתה אחות בבוקרשט שחיה טוב והיא הסכימה לארח אותנו עד ההפלגה לארץ. החבר שלי ליווה אותנו ונפרדנו בתקווה להיפגש שוב. הגענו לבוקרשט עם אנשים נוספים מברשוב למשרד "דור חדש", שהפעיל את הסרטיפיקט ונאמר לנו לחכות כמה שעות, שהתארכו לשבועיים. בבוקרשט כבר התחיל חורף קר ולנו לא היה כסף והיה נורא! אחרי שבועיים האנשים, שבאו איתנו, כבר עזבו לפלשתינה ולנו נאמר שאין מקום ושנחכה.  עברו שבועות מאז שהגענו והאחות של החבר שלי כבר לא יכלה לארח אותנו וכך לא היה לנו לאן ללכת, לא היה לנו 3 בית ולא כסף וחזרנו לברשוב בלי כלום. בדיעבד הסתבר שאת הסרטיפיקטים שלנו מכרו לאנשים ששילמו. בברשוב היה קר ולא היה לנו לאן ללכת. החבר שלי מצא חדר בשבילנו ושם גרנו. בתקופה הזו כבר היו בברשוב 'ג'וינט' ובית כנסת. אנשים התחילו להגיע מאושוויץ והג'וינט סדר להם מגורים בבית אבות, באזור בית הכנסת ולשם הלכנו גם אנחנו.  קבלנו שם דירה מויצו ומכונת התפירה, שהשארנו אצל השכנה עזרה לנו מאד. אמא ואני תפרנו, קצת הרווחנו וקצת קבלנו מויצו וכך הסתדרנו. התחתנו. אמא עלתה ארצה 1947 , בברשוב, התארסתי לחבר שלי ישראל שטמלר ובאוגוסט 1946 באוגוסט . בעלי ואני חיינו בברשוב ברווחה. בעלי למד טכנאות שיניים ועבד כרופא שיניים ולי הייתה מתפרה ומאוחר 1950 - ב נולדה לנו בת במזל טוב. 1952- יותר חנות ללבני נשים. ב עלינו ארצה למעברת קריית חיים, שהייתה מעברה לאקדמאים. אמא עזרה לי למצוא עבודה ועם אופניים 1960- ב הייתי נוסעת לקריית מוצקין, לחנות ללבני נשים בה עבדתי. בהמשך עברנו לגור בקריית אתא ושם מצאנו חנות קטנה, שהפכה להיות, בחלקה, מעבדת שיניים של בעלי ובחלקה השני חנות חזיות שלי. ואני מתגוררת בקריית אתא. עדיין נוהגת  ומבקרת את יעקב מדי שבוע. אנחנו משחקים 'רמיקוב' 2008- בעלי נפטר ב ולפעמים נוסעים יחד להיפגש עם קבוצת חברות, שעדיין נשארה לי מברשוב.

www.dorotzvulun.org.il החוברת מוצגת באתר העמותה