מילה במקום - 2023 - תשפ"ד - אסופת יצירות מקומיות בנושא דרך

אסופת יצירות מקומיות בנושא דרך מילה במקום > תשפ״ד 2023

"כָּל עוֹד אֲנִי כּוֹתֶבֶת – הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא בַּיִת"

איריס אליה כהן

מועצה אזורית זבולון גאה לתמוך בפעילויות המעשירות ומפתחות את הקהילה שלנו. אחת מן הפעילויות האיכותיות ביותר השנה הייתה השתתפות במיזם "מילה במקום", תחרות כתיבה ארצית בהפקת והובלת "הליקון". מטרת המיזם לחשוף, לקדם ולהעצים כותבים מקומיים בתחום הפרוזה והשירה באמצעות תחרות מקומית וארצית. השנה הוחלט להוציא אסופה המאגדת את כלל היצירות ולהעניק פרסים גם לכותבים המקומיים, שנבחרו במקומות הראשון והשני בתחום הסיפורת והשירה מתוך המשתתפים, תושבי המועצה.

פרויקט מיוחד זה סובסד על ידי "הליקון" והמועצה. כולנו תקוה שהמיזם ימשיך להתקיים גם בשנה הבאה עם כותבות/ים חדשים ומעניינים לפחות כמוכן/ם.

תודה לכולכן/ם על ההשתתפות, המשיכו ליצור ולכתוב.

ענת טנא מלכין - "ציפורה" מרכז צעירים זבולון כרמל בן בונאן - מחלקת תרבות זבולון

2023 אוקטובר

עיצוב: נעמי כרמל

תוכן העניינים;

5 6 7 8

/ הדס ליטבק כהן ............................... 1 יצירה / אהוד פלד .................................... 2 יצירה / מירב יניב ..................................... 3 יצירה / שמואל חיים פפנהיים .................... 4 יצירה / הדס גרודמן ................................... 5 יצירה / ורדית כרמל .................................... 6 יצירה / יהודית עמית ................................. 7 יצירה / קרן דרגן ......................................... 8 יצירה / טליה שדה מוסקוביץ ....................... 9 יצירה / טליה שדה מוסקוביץ ........................ 10 יצירה / יובל יקואל ................................ 11 יצירה / יובל יקואל ................................ 12 יצירה / יובל יקואל ................................ 13 יצירה / יובל גונן .................................. 14 יצירה / יובל גונן .................................. 15 יצירה / יובל גונן .................................. 16 יצירה / מיטל ברק ................................. 17 יצירה / חנה פלגי ............................... 18 יצירה / חנה פלגי ............................... 19 יצירה / חנה פלגי ............................... 20 יצירה / רמי חזז ................................ 21 יצירה / רמי חזז ................................ 22 יצירה / רמי חזז ................................ 23 יצירה / עליזה רווה ................................ 24 יצירה

10 11 12 14 15 16 17 18 19 20 21 22 24 26 27 28 29 30 32 33

33 34 35 36 38 39 40 41 42 43 44 46 47 48

/ עליזה רווה ............................... 25 יצירה / עליזה רווה ............................... 26 יצירה / אסף רגב ................................ 27 יצירה / אסף רגב ................................. 28 יצירה / אסף רגב ................................. 29 יצירה / ירדן ברגר .................................. 30 יצירה / מיה ורדי ................................ 31 יצירה / מיה ורדי ................................ 32 יצירה / מיה ורדי ................................ 33 יצירה / אורי עמית .............................. 34 יצירה / אורי עמית .............................. 35 יצירה / מאי עטיה .............................. 36 יצירה / ניצן מתתיהו ............................ 37 יצירה / ניצן מתתיהו ............................ 38 יצירה

1 ' יצירה מס

> הדס ליטבק כהן דרך העיניים

שוב אין הוא מבקש את נפשו למות. משתוקק הוא לחיות, למצוא מחדש את דרכו שאבדה. ללקט את אדי הזמן שהתנדפו והותירו רק ניחוח קליל של זיכרון. בגיל עשרים התחתן עם אהבת נעוריו צואן. ביחד עבדו קשה והקימו בית ומשפחה בכפר ילדותם הנידח שבויאטנם. עשורים חלפו עד שיד הגורל החשיכה את חייו. זה לא קרה כהרף עין. כמו שהשמש אינה שוקעת ברגע. ראשית נעלם האור. אח"כ מתכהים השמיים, ובצלילות הכחלחלה נמשכים כמו במכחול צבעי כתום וסגלגל. לבסוף טובל העיגול הזוהר במים, מתמעט ונעלם, וחשיכה מכסה את העולם. כך קרה גם לו. הוא עשה הכל כדי להמשיך. אך הדוק שכיסה את עיניו עטף את נשמתו. בכל בוקר כשמשפחתו יצאה לעבוד בשדה, הוא נותר בביתו מבכה את חייו, את יפעת הטבע ואת זיכרון פני אהוביו, שלא יזכה לראות עוד. הזמן חלף, והגורל רב התהפוכות זימן לפתחו משלחת רופאים מתנדבים, שחלפה בכפר, ולאחר בדיקה החליטה לבצע ניתוח קטרקט פשוט שיחזיר את מאור עיניו. בסוף הניתוח הוא הצליח לפתוח את העיניים רק כדי סדק, כאילו נאחזו העפעפיים זה בזה מסרבים לוותר על חשכת העיוורון. ידיו התרוממו מתוך הרגל למשש את פני צואן שישבה מולו. הוא ראה ולא ראה. תחילה עבר מבטו למצחה, בו חרצו העיתים חריצים. אח"כ הביט בלחיים שעורן רפה. מסביב לשפתיים התקבצו קימטוטים, כמו נייר קרפ שהתכווץ בשמש, וגם בשערה השופע עשה הזמן שמות. אבל הוא לא ראה דבר מפגעי הזמן. בעיניו הרואות דרך ליבו העורג נשארו פני אהובתו יפים וצעירים בדיוק כפי שזכר אותם. הוא התבונן בעיני השקד החומות והגדולות שלה שהביטו בו דומעות, מסרבות להאמין שחזר אליה מהחשכה.

5

# סיפור קצר

2 ' יצירה מס

> אהוד פלד יש מע"ץ ויש עצה

כאשר עלתה קבוצת החלוצים להתיישב על הגבעה הצחיחה בעמק זבולון, הביטו החברים כמהופנטים בחריצים החומים שהותירו באדמה הבתולה גלגלי העץ של העגלה הרתומה לפרד האפור – פרדי. סימן ראשון לנוכחות אדם מזה... מאות שנים? אולי אלפיים? בשנותיו הראשונות של הקיבוץ הייתה הנייה המינקת של כול התינוקות. ברם, אף שהבורא חנן את הנייה במעיין לא אכזב של חלב, עדיין היה הכרח לרתום את פרדי פעמיים בשבוע על מנת להביא כדי חלב ממשקו של האיכר בכפר הסמוך. חלבן של הפרות לא היה טעים ומזין כחלבה של הניה, אבל היה בו די להשקיט את רעבונם הבלתי נגמל של העוללים. אופני עגלת החלב חרצו את הנתיב הראשון שחיבר את הקיבוץ הנולד עם העולם. פרדי, הפרד המסור, הלך לעולמו, ואת דרך העפר הדקו צמיגיהם של הטנדרים הראשונים. חלף עוד עשור, והתוואי רובד באספלט שחור והיה לכביש של ממש. קיצים וחורפים חלפו. פה נפער בכביש בור, ושם נבקע חריץ. טלאים שחורים הוטלאו, גבשושיות עלו... והכביש הפך מסלול מכשולים. מזכיר הקיבוץ פנה לראש-המועצה האזורית בבקשה דחופה לשיפוץ. ראש המועצה פנה למנכ"ל מע"ץ ואף צירף חוות דעת יועץ תעבורה שאישר שהכביש מהווה סכנה בטיחותית. ולמרות כול אלה, לא נמצא למע"ץ תקציב. בצר לו פנה מזכיר הקיבוץ לאחד מנציגי הקיבוצים בכנסת, ואכן, עד מהרה הגיעה הבשורה: נמצא תקציב!!! והביצוע כבר בשבוע הבא. בהתרגשות גדולה יצאו כולם ביום ראשון להיווכח בפלא. ואכן, בסמוך לשעה תשע בבוקר הגיע למקום טנדר מקרטע, ממנו ירדו חמישה פועלים ובעסק רב החלו חופרים, תוקעים מוטות ברזל, מערבבים חצץ ומלט – ולבסוף תלו שלט:

"סע בזהירות – כביש משובש" ובא לציון גואל?... לא ממש

# סיפור קצר

6

3 ' יצירה מס

> מירב יניב סיפור קצר

ילד וילדה צועדים יד ביד בבוקר חורפי. הם בני ארבע. לבושים במעילי בד עבים, מעל אפודות הצמר וחולצת הפלנל, נועלים מגפי גומי, כובעי צמר על הראש, צועדים בשבילי הקיבוץ. הילד מחזיק בידו כד פח. היום הם תורני חלב בפעם הראשונה. את הדרך לדיר הם מכירים, הרי היו שם אלף פעמים בטיולים של הפעוטון. אבל עכשו, אחרי שהמטפלת העירה אותם מוקדם, עזרה להם להתלבש, והאיצה בהם "תזדרזו, שלא תפספסו את החליבה", זו הפעם הראשונה שהם הולכים לשם לבד. הדרך ארוכה, וקר ושלוליות ובוץ והנה או-טו-טו גם מתחיל לרדת גשם. אד לבן וסמיך מתאבך סביב הפיות הקטנים. מרחוק הילדה מבחינה בכלב. היא נעצרת. הילד לוחש לה, "זה רק פלוטו, הוא לא עושה שום דבר". הם עוברים את חדר-אוכל, סימן שהם קרובים. שניהם מתנשפים, ממהרים שלא לפספס את החליבה. גל ריח מוכר של זבל. הילדה משתדלת לנשום דרך הפה. מזל. הם הגיעו לפני סוף החליבה. הילד לוחש לה, "תבקשי את". היא מתביישת מהמבוגר שרוכן ליד העטינים של אחת הכבשים. היא היתה מעדיפה שהילד יעזור אומץ ויבקש, אבל יודעת שהוא אפילו יותר ביישן ממנה. המבוגר מזדקף ורואה את שני הפעוטים, עם כד החלב ביד. "אה, גן שיבולת", "הגעתם בדיוק בזמן". הם כבר בדרך חזרה. הכד המלא כבד והם מחזיקים בידית העץ ביחד. היד של הילדה כבר כואבת. "בוא נחליף צדדים", היא מציעה. הם מניחים את הכד על הרצפה, מנערים את הידיים הקטנות, מחליפים צדדים וממשיכים לצעוד. נראה לילדה שהדרך לגן, לא תגמר לעולם. כמה תורנויות נשארו לי עד סוף הגן? הילדה מנסה לחשב. אבל זה יותר מדי מסובך. היא אפילו לא בת חמש.

7

# סיפור קצר

4 ' יצירה מס

איש ועוד איש, ועוד שניים, ומחכים לחמישי, ועוד איש, והנה השביעי, ועוד איש... > שמואל חיים פפנהיים ערבית בבית הכנסת 'נופית'

משום מקום מופיעים שניים, לא מוכרים, לא מהמקום. בעל צורה, מבוגר, עם כובע שחור גדול, זקן לבן, חליפה ארוכה וציציות ארוכות הנושקות את הרצפה. יש עשרה למנין! תפילת מנחה, הפסקה, שיעריב השמש ויתפללו ערבית.

אחד אחרי השני ניגשים ולוחצים ידיים - - - איבדתי את הדרך... נקלענו לאזור, היה לנו פנצ'ר: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיך

פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִיש כִּדְרָכָיו"... כנראה זה הדרך: "בדרך שאדם הולך מוליכים אותו"...

אולי יכבדנו כבודו בדברים נעים לאוזן, "צידה לדרך"?

המבוגר עולה על האצטבה, גופו מיוזע, מתלהב ומעלה אוקטבות, קולו מתעצם וכל גופו רועד: יש דרך! - - - - - - מי שמאבד את הדרך אוי לו ואבוי לו: "וְכָל שֶׁאֵינו בְדֶרֶך אֶרֶץ, אֵינו מִן הַיִּשּׁוּב"!

# סיפור קצר

8

"אבן דרך" במבחן החיים אומר: "דֶּרֶך חַיִּים" מפותלת. מגיל יונק דרך ההתבגרות אמרתי: "בַּדֶּרֶך אֵלֵך לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול", זוהי ה"מַסְלוּל וָדֶרֶך וְדֶרֶך הַקֹּדֶש יִקָּרֵא לָהּ". אבל "נֹכַח עֵינֵי דַּרְכֵי אִיש וְכָל מַעְגְּלֹתָיו מְפַלֵּס", הרי זו "דֶּרֶך לֹא דֶּרֶךְ". המסלולים התקדמו, הפתלים התעצמו, הפילוסים התיישרו, המצפון פָּעַם: "כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּך עַל הַדֶּרֶך אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ.".. "בְּדֶרֶך כְּלָל" "דרך נופית" כבוּשה להליכה ונסיעה חשופה לנופי טבע; ואיך "אָצָה לו הַדֶּרֶךְ" לאבד "דֶּרֶך אֶרֶץ" – ההגדרה, הקטגוריה הצורנית, היחס האישי "דרך החיווי", המשאלה "דרך האיווי"? "דֶּרֶך אַגַּב" מנין זו ה'דרך' - ה'מִנהָג' ה'אופֶן'?

"רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶּרֶך יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לו הָאָדָם? - כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, וְתִפְאֶרֶת לו מִן הָאָדָם". "דְּרָכֶיה דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיה שָׁלוֹם".

9

# סיפור קצר

5 ' יצירה מס

> הדס גרודמן סיפור קצר

באביב נעלם לה החיוך. אפילו פרחי המגנוליה שנפלו על שמלת יום ההולדת הלבנה שלה לא עזרו. ובקור המקפיא של מיון בית החולים בהיתי באימה בדיו השחורה של פס האקג, שהציפה וכיסתה את זחיחות דעתי ש..הכל בסדר... כפס היא הייתה בין החיים והמוות. האביב חלף. בשביל הכניסה הפצוע כשחזרנו נותרו שאריות של פרחי אביב מרוסקים חלקם נדרסו כנראה. היא הלכה לפניי חיוורת כאור השחר. זאת הבת שלי סהר לאחר אשפוז בבית החולים. אנורקסיה. ובבית החם צמרמורות קור, פירורי אוכל מתפזרים ברוח, צלחות שקטות, קשקוש מזלגות, כריות מחרישות בכי. שמש שקרנית נחה על עורה הסדוק שעטף את כפות ידיה, נחלי ורידים מתפתלים לשאלת ה"לחיות או למות" שלה. ואז פתאום - הסתיו, שהביא אתו רגע אחד, כשפיה התעקם לפתע בחיוך. צחקנו יחד על העין העצלה של הרופאה ולא הבנו על מי היא מסתכלת. שנים של עבודה עם החידלון לא יכולים שלא לעקם מבט. שתינו הרגשנו אשמות. ובשירותים כדי שלא יאשפזו אותה שוב רקדנו יחד כדי להעלות את הדופק. ויצאנו משם מחובקות, טיפות הגשם הראשונות על הלחיים הרגישו לראשונה לא כמו חודם הצורב של מזרקים, לא כמו קפיצי המיטה המתקפלת בבית החולים, לא כמו צפצופו הדוקר של מכשיר הניטור של החיים של הבת שלי. , אימי מדליקה את הטלוויזיה 8 של החיים שלי. זיכרון, אני בת "אמקור" החדשה, ואני דומעת טיפות צבעוניות השתקפות המסך הקסום. אנטי מחיקון. ככה זה להרגיש חי? שפתי החיוך של סהר, לחייה שחזרו להווריד בפוקסיה כפרחי החורף שהזדקפו בדרך שלנו, הלב שחזר לפעום בקצב של פפפם אני כאן. אני כאן. חזרת אליי, ילדת ירח חיוורת שלי מביטה לראשונה אל אור צבעוני.

# סיפור קצר

10

6 ' יצירה מס

> ורדית כרמל סיפור קצר

נערה. תמימה שקטה. ביישנית ולא מעזה לנסות דבר. הכל תלוי איך ,1992 אראה אל מול החברה הקיבוצית, השיפוטית, הביקורתית. ובקיץ הוא מגיע. נער. גבה קומה, עם בלורית, חיוך וגומות, עיניו חומות כמו שקד שרק נקטף, יפיוף שכזה. ושקט. ביישן. קצת כמוני. פגישה אקראית בינינו, ואנו מוצאים עצמנו בשיחת נפש עוצמתית, אמיתית, ללא חסמים שנועדנו. בין שבילי הקיבוץ, 1992 וללא יראה... הבנו בדיוק באותו קיץ בין השדות, הפריחות, העשב שהצהיב, הציפורים ומטעי האבוקדו, טיולי אפר ודביקות, טיולי יום ולילה, מגלים לאט אחד את השני. אחרי חובותינו למדינה, אורזים תרמיל ענק וטסים 1998 ובסוף חורף לטיול רחב וגדול אי שם הרחק מהמוכר והידוע. וכך חולפות להן שנים – חתונה מאוחרת, טבעת, שבירת כוס, פסגת האושר. 2003 טובות ובקיץ מגיח לעולם בכורנו הנדיר. אהבה טהורה וזכה, 2006 בט"ו בשבט לילות טרופי שינה, דאגות שמצטברות כמו תלתלי אבק על האצטבה.. , קיץ אכזר 2008 הורים צעירים. ואז הגיע אותו קיץ.. קיץ של שנת ורע שלעולם לא אשכח. קיץ בו הכל נגדע בפתאומיות, התרסקות כל החלומות על הכביש החם. המדמם. קיץ בו האהבה לאותו נער, הפכה לשכול אימתני שמאיים להטביע אותי באוקיינוס עמוק, באוקיינוס של פחדים, חששות, אימה שנדבקת לגוף. עזיבה פתאומית של אהוב, מטר, 1.83 ללא כל הודעה מוקדמת. פתאום. נעלם. כל הגוף הזה של שנה כמעט מתחת אדמה קרה מרוצפת בשיש מהמם 15 שוכב לו כבר שנבחר בקפידה. ואני? שנים רבות התעטפתי בתחפושות של שמחה וחיוכים לכל הכיוונים, מנרמלת חיים של ילד בן שנתיים שהתייתם.. – פותח כל כך הרבה אופקים. המון מגננות הוסרו 2023 והנה, קיץ במשך השנים. למדנו להתחשל אל מול מציאויות שונות ,למדנו לנסות שוב לאהוב, לקבל, ולשחרר, ובעיקר למדנו להיות!

11

# סיפור קצר

7 ' יצירה מס

> יהודית עמית סיפור קצר

׳ נפרדתי לשלום ועליתי על הרכבת. 43 בחמישה בינואר ״תשמרי על עצמך, עוד ניפגש״ הם אמרו. כל-כך מפחיד להיפרד מכל מי שאת אוהבת. הייתי רק בת שלוש עשרה – ילדה, נערה – כשנעקרתי מהשורשים שלי בלית ברירה; מהבית האהוב, מאמא ומאבא, מאחותי, מהדודים, מסבתא ומסבא. אפילו אלוהים לא ידע את גורלם, ואני בעצמי לא ידעתי אם הוא שם אבל דיברתי אליו, התפללתי לשלומם, ביקשתי כל יום שישמור לי על כולם; שיתן גם להם הזדמנות להינצל, כמו שלי ניתנה, בזכות ילדה שהתחרטה. קראו לה יהודית, היא ויתרה על מקומה ברכבת, ומאותו יום אני נושאת איתי את שמה.

הרכבת יצאה מהתחנה בבודפשט ונסענו לבולגריה דרך רומניה. חמישים שנה לאחר מכן גילינו שכמעט ונשלחנו בחזרה לגרמניה

אבל ניצלנו, שוב, והמשכנו ליוון, שם חצינו אגם קפוא בהליכה. קפצנו ורקדנו כדי להתחמם, שמחנו שהדרך שלנו ממשיכה

# סיפור קצר

12

ואז הגענו לטורקיה, כבר אמצע הדרך, ויהודי העיר קיבלו אותנו בחום. נחנו אצלם יומיים תמימים – שתינו, אכלנו וצברנו כוחות.

התחנה הבאה – מיצר בוספורוס. גם שם צעדנו על מים קפואים. כשהגענו לצד השני שלו שמחנו, כי יצאנו מאירופה ונשארנו בחיים.

ושוב עלינו על רכבת ואז על אוטובוס, ונסענו שעות דרך סוריה ולבנון. ואחרי שבועיים ארוכים בדרכים – נרגשים, הגענו ליעד האחרון;

היעד הראשון בחיינו החדשים, ביתנו החדש בו השמש זורחת – ובצידי הדרך מריעים יהודים! מקבלים את פנינו לארץ המובטחת.

את אחותי ואימי עוד זכיתי לפגוש. את השאר לצערי לא ראיתי יותר. אבל הם היו איתי, ליוו אותי הביתה, שמרו עלי בדרך שלא אשבר.

בזכותם הצלחתי להתמודד עם הכל – לשמוח, לאהוב, להקים משפחה – לדעת שגם אם אין לי הרבה, יש לי תמיד חצי כוס מלאה.

13

# סיפור קצר

8 ' יצירה מס

> קרן דרגן בדרך לאמא

כשהייתי בן שלושה ימים פרצתי את דרכי הגעתי לעמק אדום, לח ונעים במלות שבוע השק הכביד עלי צינורות צינורות מילאו את החלל חודש ימים נשאה אותי חריש לא מילה, לא רגש לא רצתה להגיד

תשעה ירחים חלפו עוד בדיקה עוד מהמורה כברת דרך עברה אני לאמא - אמא לי

נדרכה אימי להוציאני דרכה אין קיצורי דרך אמר הרופא

נשיפה נשימה דחיפה דחיפה

כל תלם, כל שביל עקב לצד אגודל בזהירות שלא תפיל

הנה אני כאן לרגע נושם נשיפה נשימה ולפתע הכל דומם

צורתי הפכה אצטרובל עגול מחטים מחטים הרגישה את עיני העוברים ושבים את מיטתי כיסתה בסדין לבן אטום כמעטה אבן הקבר שלא ייכנס האור

# שירה

14

9 ' יצירה מס

> טליה שדה מוסקוביץ תפילת הדרך

מִתְפַּלֶּשֶׁת, מִסְתַּתֶּרֶת, שְׁפוּפָה, קְמֵלָה, נִטְמֶנֶת. נִגְלֵית, מִתְבַּהֶרֶת, מִתְחַדֶּשֶׁת, זְקוּפָה, עֲמֵלָה. הַבְּרִית עִם הַדֶּרֶךְ. הַהִתְפַּלְּשׁוּת בָּרְגָבִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ. אַמִּיצָה. הַהִסְתַּתְּרוּת, הַהַכְחָשָׁה שֶׁאָכֵן קַיֶּמֶת דֶּרֶךְ. הָאֲסוֹנוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ. לִקּוּט, אִסּוּף, שִׁמּוּר, תִּיעוּד, כִּבְרַת הַדֶּרֶךְ, תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. הַכְּמִיהָה, הַיְּדִיעָה... לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. הַצֵּידָה לַדֶּרֶךְ, וּלְבַסּוֹף – הָאוֹר הַנִּגְלֶה בִּקְצֵה

15

# שירה

10 ' יצירה מס

הָעוֹלָמוֹת הַנִּסְתָּרִים הַחֲבוּיִים הִתְרַחֲשׁוּיוֹת מְלַחְשְׁשׁוֹת עֲלוּמוֹת > טליה שדה מוסקוביץ היופי הנסתר עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל תְּנוּעָה זְעִירָה מַעְיָן וּמַבּוּע שֶׁל כָּל הַיַּמִּים בָּסִיס אֵיתָן לְכָל הָאִיִּים אֵינְסְפוֹר גָּלַקְסְיוֹת וְכוֹכָבִים מְנַצְנְצִים רֶטֶט וּשְׁלַל צְבָעִים שְׁמֵימִיִּים מֵעַל וּמֵעֵבֶר לְכָל הַמִּלִּים

# שירה

16

11 ' יצירה מס

> יובל יקואל אני מכיל ובוכה אלף אנשים

הדרך שצעדתי לשווא הלכה לקרע כזה אימי לא ייחלה

מילתה האחרונה דיברה על אותה האדמה והיום היא שסועה, גדועה, פרוקה

דרכי התחילה בגידופים והשמצות, האשמות של צאן לטווח כשמשפחתי לא כאן למחות

גם אויבי איתו נלחמתי על אדמתי לא הבסני כמו בני עמי

מזניחים ומתייגים כל אדם כנבזי דוחקים קולות שבורי כלי

בתום המלחמות, עמדתי מול הפחד שבא לבקר גם בלילות. צעקתי ובכיתי כשלא היה עונה ואת הטראומה לבד נשארתי לכסה

הרסיסים שאגרתי נפערו מדממים אני מכיל ובוכה אלף אנשים

אנשים אותי רומסים, מטיחים בי כינויים מתעבים קבוצה של אנשים קוראים תיגר כלפי אחים

17

# שירה

12 ' יצירה מס

> יובל יקואל לא שבויה עוד כבובה

דרך האגרופים חמקתי לגבורה המכה שדחפתי מתחת לחגורה אחרי שנים לאור יצאה

כשהשלמתי עם המכה פרצה לה הדמעה אחרי שנים שהייתה מוחזקת במנעול במגירה

אלף סליחות ביקשתי כשעל עצמי תמיד לעגתי. הורדתי מעצמי בהקשבה לקול זדוני שלא עשה חסד עימי.

אז כשהשלמתי עם המכה יצאה לה הדמעה, כמו נהר סואן, כמו שיטפון בערבה

הדרך לנצח תשאר רטובה, נפשי לייבשה כבר מאסה.

כעת צועדת בה ההשלמה כמו סוס דוהר בחשך. אני על קרן אור עולה כשהאור אליי נגלה עטוף בהצלחה בדרך עמומה.

צמחתי לגבורה, כבר לא חוששת לפגוש בחשכה, אותי היא לא ניצחה כבר לא מוחזקת כבובה!

# שירה

18

13 ' יצירה מס

> יובל יקואל שושנת בזלת

אני צועדת בדרך מלאה בפגמים מוקפת בשדים שאת נפשי רומסים

עם הגורל אני נלחמת כשהקרקע מתחתיי נשמטת. הדרך שרועה בשושנים נבולות אחוזות כשלונות עייפות מלראות.

הפכתי לנואשת, מותשת, מהעתיד אותו אני יורשת מאופטימיות נמנעת מלגשת

זורעת שדות, גבעות שנשרפות ומתלקחות ונראה שאת העם שלנו אין דרך לאחות

נציבים תמיד אל מול אבני בזלת כשהדרך לנצח נשארת מפותלת

19

# שירה

14 ' יצירה מס

> יובל גונן הרכבת

מסילות הברזל ממשיכות בקו ישר אל האופק חולפים בהרף עין ערים ונחלים אנשים הולכים אנשים באים

אך רק מבטים נפגשים ומילה לא יוצאת קולות מרוחקים מאנשים קרובים נשמעים בקרון

הרעש מבחוץ הוא השקט שבפנים כל אחד מחפש את מקומו בהמולת החיים

והדלתות נפתחות האנשים יוצאים ומצטרפים אל ההמון

גם אדם עסוק גם מובטל גמור מתקדמים עם הרכבת לאותו כיוון והאנשים בקרון מתבוננים זה בזה מחפשים רמז של חיוך שיעצור את בדידותם

וכל קול שנשמע מושך אליו אוזניים אולי מישהו העז סוף סוף לצלול אל תוך המים?

# שירה

20

15 ' יצירה מס

> יובל גונן השביל

יערות, מערות, חולות ואגמים הרים, נחלים, מדבר וימים עם תרמיל על הגב, הרבה מים אין גבול, גם לא השמיים

אני מוכן לכל מצב, שום דבר לא יעצור אותי השביל יהפוך אותי לבן אדם אמיתי אחד ששלם עם עצמו, עם ערכים חדשים שיפיץ אהבה לכל האנשים

פזמון: השביל, השביל לאן אותי יוביל / לאן אתה מוביל המסע נמשך אל דרך לא ידועה תצטרפי אליי, לא תהיה שום בעיה נצא לגלות את המרחבים ונבין באמת כמה אנחנו אוהבים

הרבה אנשים לא מטיילים כי הם מפחדים נסגרים בבתים, לא יוצאים, לא יודעים מה הם מפסידים

צאו החוצה לראות זריחה על פסגת הר יפה מקום מצוין לשבת בבוקר ולשתות כוס קפה

21

# שירה

16 ' יצירה מס

> יובל גונן תנו לי לתת לה

תנו לי לתת לה ללכת כבר כמה ימים ששתיקה אותה אופפת ואני עוד לא מבין שזאת סוף הדרך שכבר לא אשמע את סודותיה רק לאוזניי לוחשת אז תנו לי לתת לה ללכת לא מבין שמילאתי את צוויה כמו טמבל ושבן זוג צריך להיות עם חיים משלו ולא הבל ואז ברגע שהיא עזבה כל עולמי התרוקן אז אני מתחנן (תנו לה) (לשיר בלחישה או כקולות רקע) רוצה להפרד אבל לא יכול פעם בשבילי היא הייתה הכל אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאיך לגרום לה להישאר גם ככה היא בטח כבר עברה לבחור אחר ועם החיוך שלה גרמה לו להסתנוור מקווה שהוא ידע מתי לוותר ושגם הוא יצטרך להיגמל

# שירה

22

למה עליי לסחוב את העול הזה / למה אני עוד סוחב את העול הזה מדוע קשה לי כל כך לשחרר

כי היא הפכה לכל עולמי וויתרתי בשבילה על עצמי

הכי טוב היה לי איתה ועכשיו מפנים גב במיטה רוצה להאמין שהיא תוותר בלצאת למסע למצוא אחר

אומרת לי שלא השתנתי בשבילה ואין לנו את האומץ לומר את המילה שתפריד את דרכנו בלי דרך חזרה אז שמישהו יעזור לי כי אין לנו ברירה

23

# שירה

17 ' יצירה מס

> מיטל ברק כָּאן גָּרִים בְּכיף

הם גרים קומות, ברחוב ההסתדרות בעיר שלא נרדמת 4 בבניין ישן, בן

בקומה הראשונה גר זוֹרֵם, הוא הגיע לעיר לפני שנה, הרגיש שנמאס לו לחיות בקטנה, הוא עדיין מחפש כיוון ובעיקר את עצמו אבל הכל טוב, הוא זורם כזה, מה שיבוא - יבוא בקומה השנייה גרים נוֹח וכִמְעַט בדירת שניים וחצי חדרים שנהייתה קצת קטנה עליהם עם השנים בעיקר מאז שנולדו התאומים – לְיַד וְנֶחְמָד. אבל הם כבר רגילים, והיא קרובה למכולת ולתחנה, ובסך הכל זו אחלה שכונה, וחוץ מזה, גם ככה הם מתכננים מתישהו לעזוב חולמים על איזה רילוקיישן קטן, כשיגיע הזמן...

# שירה

24

בקומה השלישית גרה הקשישה של הבניין, שִׁגְרָה שנה באותה הדירה 50 כבר אותן אדניות גרניום וחרצית, אותו קארה, אותה חצאית. השמועה אומרת, שהיא לא הכי פופולרית באיזור אבל בכל פעם שהיא נעלמת לכמה ימים, או יותר, הם לא מפסיקים לחפש אותה, קוראים לה שתחזור. בקומה הרביעית גרו עד לא מזמן חַיִּים וְדֶרֶך בתחילת האביב הם ארזו את עצמם, לא אמרו לאן, מתי יחזרו והאם. אומרים שלא הסתדרו עם השכנים... על הדלת הישנה עדיין תלוי שלט רופף: " כָּאן גָּרִים בְּכיף "

25

# שירה

18 ' יצירה מס

> חנה פלגי ללא כותרת

"הניחי שורשיך באדמתם צאי אל האור!" הקול ציווה "אל תביטי אחור." הימים חלפו אגמים יבשו שמיים נותרו דוממים היכל הדעת רוקן מדפיו.

לחש השורש "שובי אליי" ימייך מלאו.

ואשא את רגליי היחפות בלי להביט אחור ההר קרא "עצור"!

"כבר מאוחר אין מעבר"!

# שירה

26

19 ' יצירה מס

> חנה פלגי ללא כותרת

כשאפתח הבריח לשחרר אותך מן הכלוב את תצאי מן השער פורסת כנפיים, להלך בדרכך בשביל השלכת. עלים יבשים קמלים ירוו דמעותיך. אל תדרכי עליהם. נושאים הם עימם את רגעי הפרידות.

השער ייפתח לרוחות זועפות, וממטרים צולפים.

אל תראי, כנפייך יתחזקו ילדה נערה יקבלו בברכה את ליטוף קרני החמה עם חלוף הקרה. הו אז תעמדי זקופה במוטת כנפיים רחבה כנשר הנושא עולליו תדאי למרחב.

זכרי ילדה להסיר מבין אצבעות רגלייך שארית עלים עבשים.

27

# שירה

20 ' יצירה מס

> חנה פלגי סערה

אמרו בחדשות שתהיה סערה לא חיזקתי את יתדות האוהל למה צריך לחזק?

מחר אצא מכאן למקום אחר. אקח איתי רק יריעה לזיכרון לעטוף את שברי הגלים את קמטי הימים, אולי לקפל בי ימים נשכחים.

גרגרי החול הצורבים זהובים יישאו אותי על גבם כמו קצפו של הים את אריאל. הו אז אחדל לחכות ואצא אף אני מבין קפלי היריעה להושיט יד לחתור עמם לאי שם.

# שירה

28

21 ' יצירה מס

> רמי חזז נופי ארצי

את מראות המפרץ ממרומי הכרמל את קסמם של חורשות האורנים הברק שעל פני הכינרת השלווים בשעת ערב, לעת דמדומים

את ארצי מולדתי לכבודך אשא קולי עוד אראה תהילתך פורחת בין עמים. את ביתי, נחלתי, בית אבות בית אלוהים הוד יופייך, פרי אדמתך, הומה את בדמי. מרחבי העמקים ממרומי התבור שלל גוונים של ירוק אותי משכרים, אל הרכס המושלג בפסגת החרמון עת אמריא אל בינות העננים... את ארצי מולדתי לכבודך אשא קולי עוד אראה תהילתך פורחת בין עמים. את ביתי, נחלתי, בית אבות בית אלוהים הוד יופייך, פרי אדמתך, הומה את בדמי.

29

# שירה

22 ' יצירה מס

> רמי חזז ללא כותרת

שקיעה ערב, דמדומים עוטפים את העולם איך האופק מתלקח חרש כדור האש שוקע אל הים,

צבעי-פלאים עוטפים את העולם כל עוף כנף במלוא הדר פורש כנפיו כמו מצדיע ליקום ברוב תפארת והוד ומבקש, ומתחנן, שיום חדש לא יאחר ושוב יאיר לו את הדרך... חרש, הלמות של גל נשבר אל החוף מתנפץ בשצף קצף אל החול הרטוב... בואי אלחש לך סוד.

# שירה

30

רוח במרוצה יוצא לו מן הים שערך כמו מפרש מתוח ושלל שריקות עוטפות את העולם,

קורא לי שוב הרוח להקשיב לקול חדש אותו מביא מעבר-ים קולות תרועה, שמחה וגיל מביא הרוח אתו אותם הביא גם לך, גם לי ומשמח הוא את ליבי... אז לחבקך ארצה בכוח.

חרש, הלמות של גל נשבר אל החוף ומתנפץ בשצף קצף אל החול הרטוב... שפתייך אשק בחום.

31

# שירה

23 ' יצירה מס

> רמי חזז יום חדש

יום חדש...

יש בי מין תחושה של יום אביב ריח עשב ועלי אורן מסביב ציפור בת-חן דואה במין מטס מרהיב ואני צופה, מוקסם. הדרך מתפתלת בין הרים צמרות-עצים על הדרך סוככים הטבע שוב לובש צבעי ירוק מקסים, אז שיר חדש נירקם. והיא נמצאת איתי, ושתי עיניה מחייכות רק לי כמו אומרת: בוא שאני מכאן אל עולם מוגן, שרק לך ולי נועד ומקשטת היא יפי הטבע מפארת היא כמו עדי אדום על חזה לבן כמו קישוט של חג, כמו פרחי הבר שכאן, והיא שלי...

בקצה האופק תכול הים נשקף ברוח חרישית עלה נקטף שער ראשה גולש כמי-נהר ניגר ואני מביט, תוהה. גוון של חום-כהה אט משתלט בערפל ערוץ הנחל מתכסה טלטול צמרות עצים במין ריקוד של חן וצליל שירה עולה.

והיא נמצאת איתי...

והיא שלי והיא איתי תמיד...

# שירה

32

24 ' יצירה מס

> עליזה רווה ללא כותרת

ויש לפעמים ויש לפעמים שסוער

מערבולת מתערבלת מערבלת וכמו בים מול גל קצף מתקרב רק להוריד ראש לצלול ולהתרומם בחזרה

25 ' יצירה מס

> עליזה רווה ללא כותרת

לוח השנה נפל לוח השנה נשמט מן הקיר ונפל שוכב הפוך על הרצפה הרעש היה של משהו כבד

כ ל ה י מ י ם כ ל ה ש נ י ם כ ל ה ח ג י ם ע כ ש י ו

מ פ ו ז ר י ם

33

# שירה

26 ' יצירה מס

> עליזה רווה ללא כותרת

סיכום עוד בטרם סיום

החיים הטובים

הלב ממשיך לפעום

שרק לא ייגמר

במקום את הבחוץ פועם את הבפנים מסמן חיים דופק סימנים

עד שהיא באה ועצרה באחת כל מה שהיה סם החיים ולב מתרחב עצרה

רגעים טובים מחכים מקווים

פחד מוות בחיים

להאחז בנותר להאיר באור על כל שאפשר

ממשיכים

# שירה

34

27 ' יצירה מס

> אסף רגב ללא כותרת

למה החיים, נקרו לי בדרכה אולי זה רק חלום אולי זו אהבה. כפרח בר רחב אופקים

אותך רציתי אלפי מונים. אותך להשיג ובליבך לגעת רגשות בעליית הגג.

למה החיים נקרו לי בדרכה למה כולם מחפשים מטרה? לפעמים היא אמצעי לפעמים בת השגה כקליפת השום כיהלום באדמה. אותך להשיג ובגופך לגעת רגשות בעליית הגג.

למה החיים בכוחם לתת, לקחת, ואני בלי החלטה, עץ בלא תפרחת.

בשלט רחוק, מעל גלי האתר חום היצירה, עיני הסתר. אותך להשיג ובעיניך לראות. רגשות בעליית הגג.

למה החיים בכוחם לתת, לקחת, שלום ובטחון מלחמה ופחד? תשוקה נסתרת ונאמנות יש רק למולדת, מוטלת בספק בתקוה יגעת אותך להשיג ובעיניך להאמין רגשות בעליית הגג.

35

# שירה

28 ' יצירה מס

> אסף רגב ללא כותרת

היא: אני שמה בריח על גן הרגשות שלי ועוד חומה סביב חלקת האהבה, חשבתי לעצמי שהיא כבר ניזוקה מספיק, עלי העצים לא ירוקים כמו שהיו, הפרחים שעליהם איבדו את הגוון. חומת האבנים העלתה על עצמה אבק. מפתח הקסם לשער, נעלם. במשך שנים ניסו הרפתקנים שונים, בדרך השביל הנסתר לצעוד ואת שערי הגן לחצות. היו ששיחקו עם המנעול הבריח הכבד, היו ששיחקו רק עם החומה, היו ששיחקו בשלבי הדרך הקודמים ורק לך נוצרה בליבי פינה.

הוא: חלום או אגדה, חיבור לא ברור את הנפש חוצה, מלווה. חלום או אגדה, מערבולת רגשות הפכני לפגיע תוך שניה. חלום או אגדה, חיבוק חם, אצבעות רועדות משתלבות בזרם, אהבה.

היא: בגן המטופח, שיכרן חושים צמח, הפרחים גדלו, הירוק פרח. שמש החיים זרחה באורה הצהוב והכל הכל החל לפרוח לגדול. גן הרגשות על תילו פורח עמד ועוצמת ריח הפריחה למרחק נדד. אינטימיות וקירבה חיוך של אהבה, רגע קסום, צופה בחשיכה...

# שירה

36

הוא: חלום או אגדה, מנגנון של הגנה את ליבי הקהה מנגנון של הגנה הרים קריאה, צעק לקפטן הספינה, הספינה האם לשקוט נטתה? חלום או אגדה, מציאות או אשליה, רצון ושאיפה בקנה אחר מן המטרה. חלום או אגדה הילכו שניים יחדיו, ילד מילה מגונה? היא: השתדלתי להיות הכי רגישה, לא לחדור לעומק הנשמה, חשבתי לעצמי משקעים היא כבר ראתה, פחד חסם את האהבה מלפרוץ מבעד לקיר, לפרוץ עלי חומה, הפחד שטען שאין מה למהר, חושב הוא להגן, קסם הישאר. הוא: בדימוי של משורר, צייד אהבה, צייד לבבות מתוך בחירה, גן הרגשות עוד לא נעלם, ימשיך הוא לחיות בלבבינו לעד. חיבור שהיה, הווה הודחק, אולי הוחלף אולי רק...

37

# שירה

29 ' יצירה מס

> אסף רגב לא כותרת

לפעמים נזכרים ברגעים קטנים שעשו את ילדותינו. מסיבות, חברים, נשיקות, חיבוקים שליוו את חיינו. ואז בעצב מסתכלים לאחור פעם כשהיינו צעירים חלומות נשברו חלומות התגשמו חברים שפגשנו בדרך. הדרך בנווה שכולה שאנן בכיבוש המצדה ועוצמות של תקווה נזכרים בציור הקיר שעל הקיר שם בג' בנווה. חבר היה פעם ערך, ערך היה פעם חבר. איכה התמוססו בתפוח רקוב?

כל אחד פנה לדרכו זו דרכה של אהבה כל אחד פנה לדרכו זו כוחה של אכזבה ובשמי ערב כחולים בשמי ערב תכולים של ירח גדול ובהיר מתבונן בו אני ואיוושת הגורל שם תצלח גם דרכי.

# שירה

38

30 ' יצירה מס

> ירדן ברגר ללא כותרת

אֲהוּבָה, שֶׁתָּמִיד תִּהְיִי חָפְשִׁיָּה חָפְשִׁיָה מִדֶּרֶך בְּרוּרָה וִידוּעָה מֵרֹאש כִּי מֵעֲקוּלֵי הַדֶּרֶך תִּלְמְדִי גְמִישׁוּת וּמֵאָרְכָּה סַבְלָנוּת. הַקְשִׁיבִי לַאֲחֵרִים אַך הֵיִי חָפְשִׁיָה מִדַּעְתָּם הַאֲמִינִי שֶׁיֵּש לָך מִלָּה בָּעוֹלָם. הֵיִי חָפְשִׁיָה מִפְּחָדִים

אַל תַּחְשְׁשִׁי מִמָּה שֶׁאַת לֹא יוֹדַעַת אַת מְסַגֶלֶת לְהִתְמוֹדֵד עִם הַכֹּל. בַּדֶּרֶך שֶׁלָּךְ. הֲיִי חָפְשִׁיָה לֶאֱהֹב תָּמִיד אַל תִּשְׁמְרִי עַל הַלֵּב שֶׁלָּך ֹתְּנִי לו לְהַרְגִיש אַת חֲזָקָה מַסְפִּיק לְתַקֵן אוֹתו אִם יִשָּׁבֵר וְכָל כָּך מַגִּיע לָך לָעוּף אִתּו לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא יִקַח אוֹתָךְ.

הֲיִי חָפְשִׁיָּה מִמִּלִּים פּוֹצְעוֹת אַל תִּתְּנִי לָהֶן לָגַעַת בָּך חָפְשִׁיָּה מֵאֱמוּנוֹת מַגְבִּילוֹת אַל תִּתְּנִי לָהֶן לַעֲצור אוֹתָךְ. אַל תִּתְּנִי לְאַף אֶחָד לְבַבּוֹת אוֹתָך

תָּמִיד תִּהְיִי אֲמִתִּית לְעַצְמֵך וְתָמִיד תִּזְהֲרִי בְּכָל יוֹפְיִךְ. אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹא לְהִתְאַהֵב בָּך יַלְדָּה.

39

# שירה

31 ' יצירה מס

> מיה ורדי ללא כותרת

יש משהו שאני מתחילה לאהוב בלילה הזה. החימום באוטובוס, שיר מזרחי לא מוכר, אורות חג מולד שמוכרים התעצלו להסיר מחלונות הראווה. הניגוד המושלם בין תאורת הרחוב החמימה, לאותיות הניאון הזוהרות באור לבן ומנוכר, ומשוות לשכונות השוק הללו תחושת פשע ועוני. אנשים שהמחשבות לא נותנות להם לישון, מהלכים עם הכלבים שלהם ברחובות קרים וריקים. זקנה אחת, שיצאה לעשן סיגריה במרפסת, משקיפה ממעל על גגות המכוניות הבודדות שעוברות תחתיה. אני אוהבת את התחושה... לשבת בתוך האוטובוס החמים, כמו מעין אקווריום, שנוסע בנתיב קבוע, בקצב אחיד, עם מעט האנשים שבתוכו. כולם תשושים מהדרך ומחכים רק להגיע הביתה. לרגע בו כף רגלם תדרוך במקום מוכר, והם יוכלו לצלול אל תוך הסדינים, אל תוך עצמם, לשקוע בשינה עמוקה. תחושת החזרה אל המקום הבטוח – בסוף הדרך.

# שירה

40

32 ' יצירה מס

> מיה ורדי דרכים מצטלבות

הם ישבו סמוך זה לזו בתחנת האוטובוס, כל אחד שקוע בעצב משלו. היא צפתה בסדרה כחולה בנטפליקס, והוא הביט מערער אל הכביש הריק... שניהם מחכים לקו שיגיע.

הביתה... קוראים הלבבות של שניהם... ואז האוטובוס הגיח מן העיקול שבכביש. היא: הרימה את הראש מהמסך ומיהרה לעצור אותו.

הוא: הקדים אותה בכמה רגעים. ולשניה אחת מבטיהם הצטלבו.

היה בינהם משהו משותף, וזה היה יותר מקו אוטובוס, משהו בכובד ששניהם סוחבים עליהם, שבאותו הרגע, הפך לקליל יותר. העצב שלהם התחבר בשניה, הם יכלו באמת לראות אחד את השני, וזה היה כל כך נפלא וכל כך מכאיב בו זמנית. כאילו פגשו אדם נוסף שרואה את המציאות באותם הצבעים: כחול, סגול, שחור....

41

# שירה

33 ' יצירה מס

> מיה ורדי ללא כותרת

כשאני מסתכלת במראה ומתחילה לראות דרכי – אני בוחרת לצאת אליה מחר. אני אישה שקופה, שיש לה כל כך הרבה להסתיר, מנסה למצוא מפלט באבק דרכים. אני לא יודעת הרבה אבל למדתי לעטות שריון. אני נוודת זכוכית למודת קרבות. מחפשת מקום, מחפשת נכון...

# שירה

42

34 ' יצירה מס

> אורי עמית מתבגרת

אני מחזקת את השקט שקיים בִּפְנִים כי הרעש מבחוּץ הוא רק אוֹסף של צלילים לפעמים צוֹרמים ולפעמים נעימים הם אף פעם לא צפויים, כל הזמן משתנים… כשאני יוֹצאת לטיולים בשבילי הזיכרוֹן אני מגלה עוֹד תגליוֹת במעמקי הארכיוֹן

יש אמונה בכישרוֹן ובעבוֹדה קשה אני משקיעה בכוֹשר, נלחמת בהכחשה צדה הֶקְשֵׁרִים, אוֹמרת שלוֹם לבּוּשה, מהדקת קְשָׁרִים ומחבקת את החולשה והחלקים, אני מרגישה מתחילים להסתדר מוצאים מקוֹם חמים ונֹח בו יוכלו להישאר הם חזקים יוֹתר ביחד, פחוֹת נוֹטים להישבר – מוכנים לכל שינוי, הם לא פוֹחדים לְהִתְבַּגֵּר.

יש תמונוֹת וחוויוֹת מעורבבוֹת בדמיוֹן ועדויוֹת מוחשיוֹת לקיומו של ביטחוֹן;

43

# שירה

35 ' יצירה מס

> אורי עמית חריץ של אוֹר

התעוררתי לבד בארץ זרה, לא מבדילה בין מציאות לחלום ואתה כאן במילים, מראה לי שבילים אני מקווה שהגעתי למקום הנכון… נָדַדְתְּ, ילדה, את בשטח לא מוּכָּר, בחדר הַמְתָּנָה בין אתמול למחר את בצוֹמת דרכים בין הים למדבר, במלחמת ערכים בּין הֶחָשׁוּך לַמּוּאָר ומותַר לפחד, אבל את תהיי בסדר את בכיוון הנכון, עלית על התדר גם אם הלכת לאיבוד מֵהָעֵדֶר את תצליחי למצוא אֶת דרכּך חזרה

כל עוֹד את בית קרוב לעצמך אז אַת לעולם לא תרגישי זרה

ואני איתך, אַת לא לבד תמיד אהיה לך לעזרה…

# שירה

44

חבר לעת צרה, עט נובע השראה, עץ נטוע איתן בלב סערה זֶר פורח, צבעוני, בדירה אפורה ועצה תומכת מול אובדן הבחירה אני חריץ של אוֹר במרה שחורה וְפִּיסַה של שמיים מעל עיר נצורה אני חדר מוגן, חלון סודי בתקרה, חלום פתוח ללב, משב רוח, תקווה — אני זיכרון שאין בית שאין בו הקרבה, ידיעה שאהבה מנצחת איבה ונחמה בכל צעד שאת דורכת כי את צעד אחד יותר קרובה.

45

# שירה

36 ' יצירה מס

> מאי עטיה דרך

הדרך שלנו היא מומצת, ומנופצת, אולי היא בעצם תהליך תסתכלו על הסוף ולא על הדרך או שבעצם על הדרך כי לא חשוב הסוף? בסוף, סופסוף הדרך היא החשובה, ולא חשוב באיזו דרך תבחרו, עדיף שתבחרו את הדרך הנכונה, עבורכם כי רק אתם תדעו, בסוף, האם בחרתם את הדרך הנכונה עבוריכם. או שמא טעיתם והייתם צריכים לבחור בדרך השנייה, זאת שלא נלקחה, זה לא חשוב עכשיו, כי גם לבחור דרך יש דרך וצריך לדעת לקבל החלטה. החלטה אמיצה, לבחור בדרך שלא נלקחה.

# שירה

46

37 ' יצירה מס

> ניצן מתתיהו ללא כותרת

פעם החזירו לחלבן את הבקבוק, שימלא מחדש וזה בדיוק מה ששמר על המינון הנכון, בין טבע לזבל והיה ביטחון: שעולם כמנהגו ינהג, הגזימו עם קניות רק בחג, הספיקה רק התרגשות בשמחות, בכל מסיבה לא חילקו שטויות, (שלמחרת כבר עפות עם הרוח החמה ורק אריזות מפריחות את השממה) כל צנצנת, כל סל או ארגז - שומשו שוב ושוב, כן כך היה אז וכיום: "אני מבזבז משמע אני קיים", כשנמאס מהדברים הם זורמים לים, כלים נזרקים אחרי שימוש בודד, למקום לא ידוע כי הזבל נודד: כל בוקר משאית אוספת בלי כאב למקום שרחוק מהעין ורחוק מהלב... ואמנם התקדמנו באלף תחומים בערך, אבל להציל את העולם יש לנו עוד דרך.

47

# שירה

38 ' יצירה מס

> ניצן מתתיהו ללא כותרת

אין לי ארץ אחרת, השמש מכה ובוערת ואין לנו עולם אחר, אז צריך מאוד להזהר ולחשוב פעמיים ואפילו שלוש,

לפני שאומרים ''אין לי מה ללבוש'' כי אם את עצמנו נאהב כמו אלופים - גם הבגדים בארון ייראו לנו יפים. ולאלו שלקניות ולביזבוזים בורחים היה כל הזמן את מה שהם צריכים... כי לפעמים זה בלתי נתפס וממש משונה שמישהו זורק משהו - שמישהו אחר בדיוק קונה! אז הכי הגיוני וגם חכם פשוט לחבר בין כולם ונקנה פחות חדש שמזהם - במקום לזרוק. זה גם יותר משתלם.

כי זבל של אחד, זה אוצר לאחר אז תתעוררו לפני שבזבל ניקבר!!

# שירה

48