סיפור חיים - רבקה הקטנה של הזלוטניקים

רבקה הקטנה של הזלוטניקים

מאת: עדה אבידור עיצוב כריכה: טל לוסטיגמן, בתה של רבקה

לזכרון עולם

לאמי דינה ואבי אברהם;

אחי נחום, אשתו הינדה ובתם חיה'לה;

אחי יצחק;

אחותי גולדה עם בעלה שמעון וילדתם

רחל;

אחותי עטי בעלה אריה ושלושת ילדיהם מויני, שינדל'ה ונחמה.

יהי זכרם קדוש.

1

2

רבקה,

הקטנה של הזלוטניקים

הקשיבה, נפעמה, העריצה והעלתה על הכתב: עדה אבידור

חיפה, 2014-2015

נדפס בדפוס מידפס תל יוסף

3

4

של בסופו

על שפת הים בקפריסין, השמש כבר נ ה לשקוע תט

1946 .

הקיץ, שנת

רבקה, בת הזקונים למשפחת זלוטניק, ישבה שם, רגליה חבוקות בידה האחת, והשניה מסננת את החול הזהוב בין אצבעותיה , נותנת לו להיזרות ברוח הקלה, מתבוננת באדוות הגלים המלחכים את החוף, ושבים אחורה , משאירים את החול חלק ונקי מכל סימן.

" אני חייבת לכתוב הכל " , אמרה לעצמה ללא קו "ל. לפני שימ י החול ימחקו את ." הזכרון

זה הקיץ הששי, מאז ה בוקר ה ארור של 1941 , בו שעטו הגרמ נים בסערה לקוזין, העיירה הקטנה, וכמעט לא הותירו ממנה שריד ופליט. רבקה ידעה שהיא בין הבודדים ששרדו, והמודעות היתה קשה, מרה, צובטת בגרון, מעלה דמעות, ובאופן מוזר גם מאתגרת.

" אני אוכל גם לתרגל את העברית אם אכתוב הכל בעברית " , חשבה. תמיד היתה מעשית מאוד. " זה יהיה טוב

רבקה

." בשבילי

5

6

שמעתם מה קרה

, רבקה ל הקטנה של הזלוטניקים ?

7

* * *

בכניסה לקרפיף )* העצים של אדון דוברובניקר, שהיה מגודר , בפחים לא היה אפילו שלט שנשא את שמו, אבל כולם ידעו למי הוא שייך. ילדי כיתת העברית הקטנה של המורה יואל לנצ'נר שיחקו שם ב"בתים". זה היה כיף, כי ערימות הקרשים היו מסודרות כפירמידות משולשות, והקרשים ערוכים בשתי וערב, כך שנוצר חלל באמצע פירמידת הקרשים, ואפשר היה להכנס רבקה הקטנה וחברותיה. הערב כמעט ירד, כמעט הגיע הזמן לחזור הביתה , אבל אז , הופיעו פתאום ים' שני שקוצ )** , חבריה של רבקה לכתה בבית הספר הפולני הממשלתי. אחד מהם, ג'טסקו, ניסה גם בשעת השיעורים, להביע את חיבתו : אליה מדי פעם הוא משך בצמותיה, ה בהיל אותה ב"בו!" פתאומי , ועכשיו בא עם חברו והתישב ברא ש פירמידת הקרשים שהיתה "ביתה". כל אחד בחר לו "פירמידה '' כזו, שתהיה "ביתו". בין המשחקים הילדים שהיו שם ברחו. " רבקה של הזלוטניקים מתה! '' הם צרחו במרוצתם חזרה לתוך העיירה, ורק בוסקה, חברתה הטובה ביותר, נשארה ליד הערימה ובכתה וסקה ב . בכתה מחוץ לערימה ורבקה בכתה בתוכה, עטופה כולה בקרשים, רק ראשה מציץ החוצה, והיא מתעלפת מדי פעם מהכאבים העזים ומלחץ הקרשים הכבדים על גופה. ו ת הילדים רצו להציל את הילדה. הסירו את הקרשים שנערמו עליה, עטפו אותה בעדינות בסדין, הביאו אותה והשכיבו אותה על מיטתה . אנשים שמעו את זעק ו תנועה לא זהירה אחת , וכל המבנה קרס , התמוטט וקבר את רבקה תחתיו ברעש מחריש . אוזניים

היו

לתוכו.

היו גם

כל

הביתה

8

כולה היתה כחולה ממכות יבשות. למזלה, לא היו שברים גם בגופה, לא פצעים פתוחים .

ימים אחדים בבית ופינוקים כיד המלך השכיחו את הכל, אבל העיירה כולה רעשה: "שמעתם מה קרה לרבקה, הקטנה של הזלוטניקים?"

___________ ________________ )* קרפיף: חצר גדולה, מגודרת, שהיא מחסן. )** שקוץ': פרחח גוי. -

9

10

פרק ראשון: ילדות מאושרת

בסתיו של שנת 1925 העיירה היהודית הקטנה קוזין היתה שייכת לפולין. לא תמיד זה היה כך: העיירה עברה מיד ליד

לפי המלחמות וההסכמים בין המדינות. בגבול עם אוקרא ינה היו תמיד מלחמות. אוקראינה היא ארץ ענקית ועשירה. העיירה קוזין

ממוקמת

ממש באמצע חבל ה ארץ של אוקראינה המזרחית, בירתה קייב ונהר הדנייפר עובר .בה המצבות העתיקות בבית העלמין של העיירה מעידות על עיירה שיש לה היסטוריה של מאות . שנים והם היו רוב תושביה . הגויים חיו בעיקר בכפרים ש הקיפו את העיירה . אלה היו כפרים אוקראינים, פולניים, וביניהם כפרים צ'כיים, שנקראו "קולוניות", ותושביהם היו תרבותיים יותר מהשאר , מודרניים בעיירה התגוררו כ - 1000 יהוד

ים

היו גם

אמידים יותר.

וגם

לאיכרי הכפרים היו יחסי מסחר ועבודה עם היהודי ם. הילדים

למדו ב בית הספר הפולני הממשלתי.

כולם

בסתיו הזה, של שנת בחודש ספטמבר, נולדה בת הזקונים למשפחת זלוטניק, שמנתה מעתה ארבע אחיות ושני אחים . כשנולדה – חיפשו הוריה שם לתינוקת. איך יקראו לה? כל בני המשפחה היו בחיים, ולא היה נהוג לקרוא לרך הנולד בש ם מי שחי... חיפשו וחיפשו, ומצאו קרוב משפח ה ערירי, ללא בנים, ושמו ראובן. ו על שמו נקראה רבקה , שם שיזכיר במשהו, בצלצולו, את שמו של ראובן.. . 1925 ,

11

כשהיתה רבקה בת ששה שבועות, הלבישה אותה המטפלת בבגדי חמודות, והביאה אותה אל אמ , דינה ה , באמצע מסיבת החתונה של אריה טרי יביטש ו אתי, אחותה הבכורה . "מספרים", רבקה אומרת, "שאמא מתה מבושה..." "למה?'' אני שואלת... "נו", רבקה עונה, "זה ברור. היא כבר היתה מבוגרת, הבת שלה מתחתנת, ופתאום –

תינוקת?"

רבקה בת שנה. מאחורי הכסא מסתתר מישהו ומחזיק בימינה, שלא תיפול...

12

נו בית היה דתי וכשר למהדרין. השבת היתה שבת כהלכתה , מצוות הדת נשמרו בדבקות, וכל החגים נחוגו לפי דיניהם ומסורותיהם . הורי שניהם נולדו בקוזין. הם היו שכנים, וכך הכירו. שניהם לא באו מבתים אמידים. אחרי שנישאו נזקקו לפרנסה, ועברו לכפר מרוחק למדי מקוזין, ושמו ביירגי, שפירושו "ח וף". הם פתחו שם חנות ומכרו בה – הכל מחוט ועד דג מלוח... את הסחורה לחנות קנו בעיר קרמניץ. היו שולחים גוי עם עגלה וסוס, לרכוש את צרכי החנות. בכפר ההוא צלחה דרכם, החנות עלתה כפורחת, והורי התעשרו. בביירגי נולדה עט י, אחותי הבכורה. היא היתה יפיפיה. כשהגיעה לגיל שש, היו הורי שולחים אותה עם העגלון הגוי, לקנות את הסחורה בקרמניץ, ולשמור עליו שלא יגנוב...

עטי, בצעירותה

13

עטי אחרי נולד בביירגי גם אחי נחום. הורי כבר היו מבוססים ומצבם הכלכלי איתן. הם היו משפחה יהודיה יחידה בכפר של גויים, ונחום הגיע לגיל בו היה צריך להתח יל ללמוד. מכיון שלא היה "חדר" בכפר של הגויים, הביאו הורי מלמד לשם. אחרי נחום נולד יצחק.

יצחק (מימין) עם חבר

מכל אחי ואחיותי אהבתי יותר את אחי יצחק. היו לו ידי זהב. כל דבר שנגע בו – יצא טוב, והוא ידע לעשות הכל. יחד עם אבא היה אחראי על תחנת הקמח שלנו. הוא היה קפדן מאוד, והיה מדקדק בחשבונות התחנה על חוט השערה. אבא היה פחות קפדן ממנו, ויצחק תמיד כעס על כך. בכל חודש היה

14

יצחק נוסע על אופניו, להביא את החשבונות שערך לשלטונות המדינה. כשנכנסו הרוסים הוא עבד בתחנת החשמל שהקימו, כי בזמן ההוא ה ולאמה התחנה שלנו: אנחנו לא הורשינו להחזיק בה, והיא יצחק לא הצליח למצוא לעצמו כלה, ולא נישא. הוא היה מאוהב ב עטי , אחותו של בן דודנו יעקב. אבל אמא לא אהבה, בלשון המעטה, את הרעיון שבנה יינשא לקרובה מדרגה ראשונה, ויצחק לא מצא מישהי אחרת כלבבו.

הוזנחה.

נחום

טובה

אחרי יצחק נולדה טובה אחותי.

15

הורי, שכבר צברו סכום נאה של כסף – אספו את ארבעת ילדיהם, את כל החפצים והכסף שצברו בעמלם, וחזרו לקוזין. סבא שלי, אבא של אבא, היה כבר זקן. היו לו אחד עשר בנים ובנות, נוסף לאבא שלי, ואחד מהם נפל כחייל בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. סבתא שלי, רחל, אמו, חיפשה אותו עד סוף ימיה, שמא יחזור.

סבא לייביש וסבתא רחל. הכתובת בעברית(!) מאחור: "שנת תרפ"ד 1924 לפ"ק"

אנחנו גרנו איתם, באותו הבית הגדול –

מולם.

בין אמי וחמותה היו יחסים טובים, ואני אהבתי מאוד ללכ ת אליה ולשהות במחיצתה. סבתי רחל נישאה בגיל שש עשרה, ובצעירותה היתה שרה. כשהייתי באה אליה – היתה מבקשת ממני לשיר, ואני אהבתי את זה. יכולתי לעשות אצלה

16

דברים שאי אפשר היה לעשות בבית, כי אבא חשב שהם בזבוז זמן.

בקוזין נולדה אחותי גולדה, ואחריה אני, בת הזקונים. כשהייתי ילדה קטנה, גויס נחום אחי לצבא הפולני. כשסיים את שירותו, נישא לבחורה מן העיר קרמניץ, ושמה הינדה. נולדו להם שתי בנות, חיה'לה ודבורה'לה.

בינתיים הלכו סבא וסבתא שלי לעולמם, וכל הבית עבר לרשותנו.

בימים שעדיין היו פעילים, היה להם '"צ אינאיה" בבית, ש היו מפעילים אותו בימים של היריד. זה היה מין בית תה - לאנשים שבאו ליריד. כשהם נפטרו – אמא שלי החליטה להמשיך להפעיל את זה. היא היתה יזמית בנשמתה, ופעלתנית מאוד, והגדילה את העסק, שהפך גם למסעדה בימי היריד, והיה בהחלט רווחי.

אני שנאתי את היום הזה.

גולדה, 1936

הבית היה מלא אנשים, לא היה לי איפה ללמוד, וגם דרשו ממני לעזור... ובנוסף, להורי היה קשה לקום בבוקר כדי להכין את הצ'אי לראשוני המבקרים... החלטתי שאני אקום במקומם בבוקר. הייתי קמה בלילה להכין את הסמוברים – היו שניים או שלושה – כאלה למלא אותם מים ולהעמיד אות ם על גחלים, או על עצים מיוחדים. הנוסעים הראשונים, שכבר

17

הגיעו, היו עוזר ים לי, ואחר כך היו לוקחים לעצמם

צ'אי.

אברהם ודינה ההורים, עם יצחק (מימין), גולדה , ורבקה (משמאל)

אבא היה נוסע הרבה – לקנות ולמכור, ואימ

ההיית א

עובדת בחנות. היה לה חוש לאמנות, והיא אהבה לתפור ולרקום. אבא לא ייחס חשיבות לדברים

האלה.

אבא שלי היה איש ישר והגון מאין כמוהו, וליברלי מאוד. היה אז מעין מנהג בעיירה, שדרשן נושא דרשה בכל חתונה, וגם הכריז מה כל אחד מן

18

האורחים הביא כמתנה, ומ ה שוויה. זה היה מנהג שגרם להלבנת פניהם של אנשים רבים. אבא ש לי אמר: אצלי בחתונות של ילדי לא יהיה דבר כזה. הדרשן ינאם , בבקשה, אבל ללא ציון המתנות בכלל וערכן בפרט. אורחי החתונות בביתנו נדהמו תחילה, אחר כך הבינו וקיבלו את הרעיון, ואחר גם אימצו אותו לעצמם. אבא שלי היה בוועד העיירה. רוב תושבי העיירה היו יהודים, והיו ב יניהם עניים ועניים מרודים. היה צריך לתת מתן בסתר לאנשים. היו עשירים בעיירה שנתנו ותרמו, והיו גם כמה גבירים שהיה צריך ללחוץ עליהם כדי שיתנו...

משחקות כדורעף בבית הספר היסודי. גולדה עם הכדור מימין.

19

בגיל חמש ה ללמוד ב"חדר" של מדו בו בנים ובנות יחד. כך היה אצלנו בקוזין , בנים ובנות למדו יחד . הרֶבֶה לימד תפיל ות ולקרוא ולכתוב ב י ידיש.

תחלתי

שבע שנים עברתי ללמוד בבית פולני ה ספר ה

בגיל

שבא מ אחת

י

יהוד , פרטי

הממשלתי ו גם המור עם הערים הגדולות .

היה בוגר גימנסיה "תרבות"

הוא

, שם למד עברית . זה היה מאוד מקובל במשפחות היהודיות, והציוניות בעיקר, והיו הרבה מורים כאלה. המורה של י היה יואל לנצ'נר , הוא לימד דקדוק עברי, היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ספרות ותנ"ך. הלימודים האלה התקיימו לאחר שעות בית הספר הממשלתי . הוא לימד בעברית, וביקש שגם אנחנו נדבר עברית אחד עם השני ו שלח אותנו להחליף ספרים בעברית בשתי הספריות היו ש בק וזין: האחת של "החלוץ" והשניה של : . בית"ר"

רובנו ב

וציונית ביתה.

משפח תנו היתה משפח ה

שלנו

אמידה

היה גדול ויפה, ו בכל העיירה בשם "רוטס". זה היה בנין בן מאות שנים ששימש בעבר כמבנה ציבור . איך הבית התגלגל לידי המשפחה, אף אחד לא ידע

נודע

הוא בלט מאוד כי היה בנוי כולו מלבנים,

בעוד

בדיוק.

יתר בתי העיירה היו בנויים מעץ.

הבית היה מחולק ל שתי דירות : בדירה אחת אבא ואמא, אח י יצחק, אחות י גולדה ואני . בדירה השניה וגר נחום יאח הבכור ו אשתו הינדה לבית פונדק, שבאה מקרמניץ ם ע, בתם חיה'לה, ואחר כך נולדה גם דבורה'לה . י אחות הגדולה עטי , שנישאה, גרה בבית בעלה אריה טרייביטש בקרמניץ ; י אחות טובה עלתה לארץ ישראל במסגרת הכשרה . אחרי שגולדה

20

זלוטניק ו נולדה , בתם רחל

נישאה שמעון ל

הם עברו

. לקוזין

כפר עדמה,

גור ב ל

סמוך

ןקוזי לא היתה מודרנית כמו הערים הגדולות . חשמל לא היה. השרותים היו מחוץ לבית, מין 'שמייק'ס' כאלה, מעל בור. את המים היה מביא נושא המים עם אסל ודליים, שנקראו 'קוֹרוֹמִיסְלֶה'. הדליים היו כבדים . מאוד זה היה תפקידם של נחום ויצחק , לשפוך את המים לתוך החבית , שממנה נשאבו לצרכי יו ם המים הגיעו מבאר עתיקה, והיו צלולים וטעימים . מאוד

אחי,

יום.

על שפת הנהר: קוטלי קנים * ) ?... יצחק משמאל

____________________ * ) לא שווים הרבה... זה מה שיודעים לעשות... = " "קוטלי קנים

21

קוזין לא היתה מודרנית , אבל לא הרגשנו שחסרים לנו דברים. היה בעיירה כל מה שצריך: היה בית ספר

י. היה "פֶלְצֶ'ר", מין רופא שידע הכל,

פולנ שלתי ממ

מרפואת ילדים עד ו , ות מיילד שיניים. שמו היה פטריקייב, וכולם נעזרו בו. היתה משטרה, ו היה דואר, בית מרקחת ומוסדות יהודיים שעסקו במתן בסתר, כשהכסף מעשירי העיירה. אחד העשירים הגדולים היה אדון סקו ז קי. אבל אפילו שהיה עשיר – בבית המרחץ היה צריך להשתמש? כן... ובשירותים שבחצר? גם כן... אבל מה, תה הוא שתה אחרת. אצלנו בקוזין, מי שהיה עני – החזיק קובית סוכר, ומצץ ממנה, להמתיק את התה. מי שמצבו היה יותר טוב – גם כרסם ממ ..הנ . מי ש היה כמעט עשיר היה שם בתה שתי(!) כפיות סוכר. אבל סקוזקי? עליו סיפרו, שהוא ממלא את הכוס בסוכר, ושופך עליו תה... בהשוואה לגויים, היהודים היו הרבה יותר נקיים ושמרו על ההגיינה. ראשית, תמיד נטלו ידיים לפני האוכל. שנית, כשבאו יהודים לעיירה – הדבר הראשון שבנו היה בית מרחץ. לא בית כנסת ולא בית – עלמין בית מרחץ! בתי העיירה היו בנויים כמעט כולם עץ וגגות קש. כשפרצה שריפה אצל הגויים – היו הנפגעים יוצאים למחרת לקבץ נדבות. אצל היהודים לא היה דבר כזה. הקהילה כולה התגייסה, ואספה כסף כדי לארגן בית לנשרפים. תאופ עד ר

הגיע

היה ליהודים בנק בקוזין. מעין בנק. זו היתה למעשה קופת גמילות חסדים שתרמו לה עשירי הקהילה. את

22

הכספים חילקו כהלוואה, ללא ריבית, כדי שתשמש לרוכלים למסחר. במוצאי שבת ישבו מנהלי הקופה, שהיו ביניהם סקו ז קי כמובן, ועוד לפחות שניים ממשפחת זלוטניק , והם החליטו למי יימסר הכסף. הכסף נ מסר ביום ראשון, וביום ששי בצהרים היה צריך להחזיר אותו, כדי שלא ישמש לאוכל אלא למסחר! היתה בעיירה גם קופת פדיון שבויים, זכר לימים עברו. זכר לימי מלחמת הרוסים בתורכים. פעם נפל בשבי הרוסים חייל תורכי, שהתברר שהיה יהודי, והקהילה פדתה אותו מהשבי, ומאז שמרה על ק ופה לפדיון שבויים. היתה גם קרן הכנסת כלה. כדי להיכנס לחופה, נזקקה כלה לנדוניה. ככל שהנדוניה שלה היתה יותר גדולה – כך היה השידוך מוצלח. ומה תעשה כלה עניה? בעזרת הקרן הזו דאגה הקהילה לכלות עניות. שמו היה ישראל מניס ביץ'. הוא הי גר לארצות הברית כבר במאה ה -19 , הצליח שם מאוד, וע זר הרבה ליהודי העיירה. היו לו מ פעלים לאפיית מצות , משלח יד שירש מהורי ו , סב א וסבת ישל א מצד אמ שהיו אחד הנדבנים הגדולים היה דוד י, אחיה

של אמי.

א,

בצעירותם בעלי מאפיית לחם.

הורי אמי היה מותקן תנור

ב מטבח הגדול שב

דירת

סיקו הפ

, דקנו

ענק המותאם לאפית לחם. כשהז לעסוק באפייה, אבל התנור נשאר

ועבר בירושה

שהתגוררו איתם באותו בית . הורי החליטו להשתמש בתנור הגדול לאפיית מצות לכל תושבי כיוון ש לא היה חשמל בקוזין, העבודה היתה ידנית ודרשה מאמץ רב , עד ש יום אחד הגיעה

הורי, ל

העיירה.

23

מארצות הברית מכונה שהקלה מאוד ע ל המלאכה . שלח אותה הדוד שלי , ישראל מניסביץ. ואז הרחיבו את המפעל לאפיית ה מצות, ו יכלו להעסיק בו בחורים ובחורות מעניי . העיירה וכך עשו: במחסן שהיה צמוד לבית חוא סנו שקי הקמח. אדם מיוחד הופקד על שקילת מנות הקמח הדרוש ו על והונחה על שולחן מיוחד שצופה בפח . על השולחן היתה משקולת עם לולאת עור מיוחדת. בחור צעיר וחסון היה מ שחיל את כף רגלו בלולאת העור, ותוך כדי צעדיו הפעיל את המשקולת, שעיבדה את התערובת לגוש גדול וקשה. אחר כך הועבר הגוש למכונה האמריקאית. כמות המים המתאימה. התערובת ברה הוע בית האל

הוספת

אז גם המכונה החדשה

חשמל יה, לא ה הרי

הופעלה

באופן ידני .. . תפקידה היה ללוש את הבצק עוד פעם, ופעמיים, עד שהתרכך, וניתן היה למתוח אותו על שולחן הפח, שהיה ללא פגם וללא סדק . בשלב הזה ניגשה אל הבצק בחורה שהחזיקה סכין, ו חתכה את הבצק המתוח לגודל מצות. ל מתאים ה

את המצות הניחו ע ל מוט ארוך, אחת אחת, אחת אחרי השניה. במוט אחז בחור חסון, ובתנופה הכניס אותו לתנור. כך הת מלא התנור במוטות עם מצות, ככל שיכול היה להכיל . כש המצות היו אפויות, הן הוצאו החוצה, נארזו בארגזים עם ניר לבן ונקי היו ו מוכנות למסירה .

מדי שנה, למשך חודש ימים, הבית היה הופך לבית חרושת למצות, וה עובדים, עובדות ו קונים.

מה

24

ת האפיה נותר שבוע אחד עד לחג הפסח. בשבוע הזה היה צריך להחזיר את הבית למצבו כבית , לסייד אותו, ל נקות, להחליף את ל הכלים, ו הכין את האוכל לחג.... לא עסקה רק באפיית מצות. תחנת קמח, שהיתה מרוחקת כ - 8-9 ק"מ מהעיירה. התחנה נבנתה על הנהר, כי עבדה בכוח המים. כדי לא להיות תלויים רק במים, אבא שלי ואחי בנו גנרטור מודרני גדול שעבד על פחם, וכך יכלו לעבוד באופן רצוף. לא רחוק מהתחנה היתה מסילת ברזל, והרכבת הביאה להם את הפחם שנדרש לגנרטור. הגנ רטור פעל יומם ולילה, גם בשבתות, וכדי להגן עליו היה צורך להעסיק במקום שומרים קבועים. אם ארעה תקלה היו מזעיקים מומחה מיוחד לטחנות קמח שגר בכפר, וידע לתקן הכל. הטחנה של נו לא היתה היחידה שנזקקה לשירותיו. אוקראינה נחשבה ל"אסם החיטה של אירופה", והיו בסביבה הר בה טחנות נוספות , גם מודרניות כשל , ו נו גם פרימיטיביות כמו לפני שנות דור . האיכרים הביאו את הגרעינים לטחינה, וקיבלו את הקמח וגם את שאריות הקש. הם שילמו בקמח או בגרעינים. לנו היתה נו משפחת

מה עבוד תכשו

25

בחתונת אחי נחום: וולוול ועטי בת הדוד, משה פונדק , גולדה ויצחק, וקרובת משפחה. הצד ה –ו שני של התמונה.

הפכנו לעשירים. 'בורז'ואים' כי נו אותנו, כלומר - בורגנים . אמידים אחי, נחום ויצחק, מכרו את שני הסוסים והעגלה הגדולה שהיו ברשותנו, ו רכשו לעצמם אופניים עליהם רכבו יום יום לעבודה בטחנה. למעשה הם ניהלו את העסק, ואפשרו לאבא לנוח, אני הייתי שובבה לא ק טנה. בכל ערב יש חיכיתי חזרו, לקחתי את האןפניים והתחלתי ללמוד בעצמי לרכוב עליהם. האופניים היו גדולים מדי בשבילי, ואני נפלתי וקמתי וחזרתי לנסות, ושוב נפלתי ולא וויתרתי. פעם אפילו שבר תי רגל, עד שלמדתי לרכוב. בנות לא לבשו מכנסיים בימים ההם, ו החצאית הפריע , ה וב הורי התנגדו ל כל ה . הזה רעיון מה פתאום

כלל,

שבת תרכב על אופניים?

היה מגרש

ש עצים,

היה בעיירה מגרש של סוחר

משחקים נהדר. לגדר הפחים שלו היה ערך מוסף: אפשר היה לעמוד בכניסה ולבחור בין אורחים רצויים לבלתי רצויים. אנחנו , הילדים שלמדנו עברית, העלינו שם הצגה.

26

בחרנו להציג את עקידת יצחק. נ כתב ו את המחזה, ביימ נ ו את ההצגה,

תפאורה

בנינו

ו תפרנו תלבושות, ו נבהצ כסאות בשורות וצייר ו נ כרטיסים. הכל עש ינו לבד . גם את התפקידים חילקנו בעצמנו, ואני הייתי המלאך, מלאך עם שתי צמות.

כשהגיע יום האירוע, יהודי העיירה , גדולים כקטנים, באו, קנו כרטיסים והתישבו בציפיה. אף אחד לא ידע

מה הכנו.

השתררה דומיה , אנחנו עלינו על הבמה, ו מהתחלת ההצגה ועד סופה ב הכל היה עברית תנכי"ת צחה.

זאת היתה הפתעה ! ענקית האנשים המבוגרים, ציונים ברובם, לא יכלו לעצור את דמעותיהם מרוב התרגשות .

גינה

י לעצמ

צמחים ופרחים.

אהב תי מאוד ליד הבית, גידל ו

סידרתי

פטרוזיליה למרק, מלפפונים לסלט ואפילו תות שדה לקינוח. מחברות י ה אוקראיניות קיבלתי שתילי פרחים , ושתל אותם יכלה לשפוך עליהם מים דרך החלון, בלי לצאת לגינה, והפרחים פר חו לתפארת. כל המורים מבית הספר הפולני היו נעצרים ליד בית נו , להתפעל מ"הגינה של היהודיה", כי זה היה משהו חריג. יהודיה וגינה לא הלכו ביחד. היתה לנו שכנה, שהיתה מושיטה יד לגדר, וקוטפת מהפטרוזיליה שלנו , ראיתי אותה כשעשתה זאת, אבל כשבאתי להתלונן בפני אמא ש לי, היא השתיקה אותי מיד. של" א תעזי להתלונן עליה! " מתחת לחלון המטבח, כך שאמ א

תי בה

תי

מעבר

27

כעסה עלי. ואני לא יכולתי להבין. אבל עם אמא לא מתווכחים, בטח כשהיא כל כך נחרצת בדעתה.

"כשאני מסתכלת אחורה, ה לע ימים ההם", רבקה אומרת, "אני יכולה להגיד שהיתה לי ילדות

מאושרת".

היתה לי גינה שהיה בה הכל ו אפיל ו ערכ תי בה ניסיונות חקלאיים... כמו למשל בתוך בקבוק... והיתה לנו חתולה בבית, במשך הרבה שנים, והיו עכברים בשפע . והיתה פרה אחת. אמא , דינה שלי, חלבה את הפרה בימי החול, ובשבת היתה באה גויה למלא את מקומה ובחור ש נשכר כדי להוציא אותה למרעה. י היו ל גם הרבה חברות טובות, גם גויות, ואפילו ידידים.

שגידלתי

מלפפון

אחת החברות ינצ'קה, בתו של ה'קירובניק' (השרת) של בית הספר. הוא חיפש חברה אינטיליגנטית ונקיה לבתו. הוא לא חיפש בין הגויים, כי כנראה ידע שלא ימצא שם מישהי כלבבו, אבל אותי הוא אהב מאוד, ולכן חיבר בינ י לבין בתו. היו לה צעצועים ש לא רא יתי מימי . ביניהם היה צעצוע - ציפור - שקפצה בעצמה ואות תי אהב ו במיוחד. היתה שלי

בכל פעם, לפני שהלכתי לבקר שם, הורי הזהירו אותי שלא אעיז לאכול שם שום דבר. תמיד אמרו לי "תיזהרי, הגויים אוכלים חזיר!"... פעם שם הציעו לי נבהל ו תי, לא העזתי לטעום . כל כך הפחידו אותי בבית. וגם התביישתי לשאול מה זה. מעולם לא ראיתי דבר כזה , והייתי בטוחה שזה חזיר, . לאכול

משהו

28

הלא גם חזיר לא ראיתי אף פעם בצורה של אוכל... והם - לא הבינו מה רע בתפוז, שהוא כל כך יקר ונדיר. .. בת ארבע עשרה עברתי לבית הספר התיכון. בכתה, בשולחן מאחורי, ישבו שני ידידי האוקראינים, שלמדו אתי גם בבית הספר היסודי, ג'טסקו וחברו. ג'טסקו התגורר בכפר סמוך לעיירה, והתבלט במקצועות כמו ספרות, אוקראינית ורוסית, אבל במתמטיקה היה חלש. הוא היה נער שקט ומופנם. במבחן הסיום באלגברה, ידעתי שקשה לו. ריחמתי עליו ועל חברו. אני סיימתי מוקדם את המבחן. מטמטיקה היה מקצוע שהייתי טובה בו. תי חתכ גיליון

והעברתי אותו

את כל התשובות,

תי כתב , נייר

הם עברו את המבחן בשלום . אבל תודה הם

לאחור.

לא טרחו לומר ל .י

יפה. כשהיו מוציאים לאור עתון

לצייר, וצייר

תי

אהבתי

של בית הספר, יתי הי הכוכבת הראשית. בבית לא התייחסו בכלל לכשרון של י . ציור לא היה משהו ש'נחשב' בע י ני היהודים. לאב הספיק

א שלי, אברהם,

י שהיית תלמידה טובה וחרוצה .

אבל סבתא ? רחל זה היה משהו אחר. אצל סבתא, ש אהבה אות י

מאוד,

יכ ולתי לשבת ולצייר ללא הפרעה. הצבעים היו פשוטים, תי צייר אני ו

על כל

מה

יכולש תי : דפים שעטפו בהם את המצות, מחברות של בית הספר, והכי טוב היה הנייר הלבן שהיו עוטפים בו נעליים חדשות. היתה ל י מורה לציור,

29

שכל משפחתה, בעלה ובניה, היו אנטישמים, ובכל זאת באה אליה ללמוד. אחד הבנים, כש היה בבית הספ ר, היה אומר לי בכל פעם מחדש : "למה אתם לא נוסעים לפלשתינה? הרי אף אחד לא רוצה אתכם כאן!'' ואני ידעתי, בעומק לבי, ו שיבוא היום אגיע לפלשתינה . יתו פוגש א הציורים שלי מצאו חן בעיני אמא שלי. הפכה שני חדרים בבית למעין מלון, והיתה משכירה אותם , ללא רישיון, מה שהטריד מאוד את אבא שלי, שחשש שיתפסו אותה. אבל הוא לא היה צריך לדאוג: מעט מאוד אנשים באו להתארח... על קירות החדרים האלה היא תלתה את הציורים.

הייתי

אמא

אבל

אפילו שהעיירה שלנו לא היתה מודרנית, בכל זאת הגיעו עתונים, ומהם ידענו מה קורה בעולם. ידענו גם על הסכם ריבנטרופ - מולוטוב* ) . בעקבות חתימתו הופיעו הרוסים , רכובים על טנקים. נו, ה ל ילדים , נו והב שעמד נט ו בהם בהערצה , הם זרקו מתנות: קופסאות גפרורים .

עם המעבר לשלטון רוסי הפך גם בית הספר לרוסי, וכול ,נו , תלמידיו ו נ השתייכ לקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית). קיבל נ ו שיעורים על מרקס, ל לנין ע ועל סטאלין, והיו ל נו גם פעילויות נוספות , כמו בכל תנועת נוער . _________________ )* הסכם ריבנטרופ - מולוטוב לחלוקת פולין בין הרוסים והגרמנים נחתם ב - 1939 והופר על ידי הגרמנים .

30

לפעמים בפעילויות האלה ראינו גם סרטי קולנוע, וזאת היתה הפעם הראשונה שראינו דבר כזה! אמנם, רוב הסרטים היו סרטי תעמולה, אבל מה זה משנה... הרוסים הכניסו לכל בית בעיירה פקידי ממשל, כדי שיוש ביו יספקו להם מגורים ומזון. גם בבית היא היתה מהעיר רוסטוב ואני התידדתי איתה ושמע תי ממנה את סיפור חייה. ברוסטוב עבדה בבית חרושת השתכנה בחורה כזאת. עם כניסת הגרמנים, הם אספו את כל הבחורות הרוסיות , העמיסו אותן על רכבות, אל יעד בלתי ידוע. רבות מהן קפצו מהרכבות בשעת הנסיעה ונמלטו, בעיקר אל הכפרים הצ'כים . המעבר לשלטון רוסי עורר תקוות בקרב היהודים. ינ ציפ ו שעכש י ו יהיה יש ויון נו בינ לבין הגויים, אבל תו משפח אמידות כ נו משפחת נחשבו ו לאויב ת מעמד לא . הפועלים היו הרבה משפחות מונו כ . בקוזין למען השיווין נאלצה נו משפח על טחנת הקמח. הרוסים הלאימו את הטחנה, ובבת אחת נותר ונ ללא לסוכריות ולכן שיניה היו רקובות לגמרי. ..

נו

שמה היה לנה.

לנה

לוותר

לסיביר, כדי

פרנסה. היו שמועות שישלחו אות נו

זה לא קרה.

" מחדש , אבל לרוע מזל

נו חנך אות

"ל

נו

", אני שואלת -

מזל? ה לרוע "

" כן", רבקה אומרת. "אילו זה היה קורה, אולי רבים מאיתנו היו נשארים בחיים, ולא הולכים כמו שהם הלכו...''

31

32

פרק שני: ברגע אחד התהפך העולם

-ב 22 ביוני שנת 1941 הסתיימו בחינות הגמר של בית הספר, וחופשת הקיץ התחילה. הייתי בת שש - עשרה,

איך לבלות

בהתרגשות לחופשה, ו תי תיכננ

חיכיתי

את הקיץ הזה.

ואז, בשעות הבוקר המוקדמות, שמענו פתאום רעש אדיר של מט וסים, ולהקה אחר להקה הם הופיעו . המטוסים חצו את השמיים כשפניהם מזרחה. שיירות עצומות של טנקים גרמנים עברו בשדות, בכפרים ובעיירה, וגם הם פנו מזרחה. הרוסים נמלטו. בבת אחת הפכנו להיות תחת שלטון גרמני: -ב 25 ביוני הגרמנים כבשו את כל הא יזור. נו, עבור זו , היהודים היתה מכה קשה. הצבא הגרמני המשיך לשעוט מזרחה, והשאיר את יו הוראות למשטרה האוקראינית. היו לא מעט קבוצות אוקראינים שקיבלו את הגרמנים באהדה גדולה שכן הם שחררו אותם מהרוסים השנואים . שמו של המפקד שלה ם היה בנדירה, ולכן כינו את הקבוצות – הללו הבנדרוביצ ים. '

ה האוקראינית תפסה בית גדול ויפה,

המשטר

והתמקמה בו. מפקד הכוח היה אדם איטיליגנטי מהעיר ברודי, איש מאוד פיקח וערמומי. בברודי הוא התגורר בין יהודים ולמד לדבר יידיש. כלפי חוץ הוא אמנם נהג ביהודים

33

בהגינות מסויימת אבל ידע היטב גם לסחוט אותם. סגנו היה ג'טסקו, בן כיתת י, שעבר את המבחן באלגברה בזכות .י השוטרים עשו בעיירה כבתוך שלהם היו מקרים שהיכו. היו מקרים שלקחו לעצמם כסף או חפצים. אבל הקשה מכל היה הסגר שהם הטילו. היהודים ק יבלו פקודה להישאר סגורים בבתים , אין יוצא ואין בא. מי שהיה לו מה לאכול - אכל. מי שלא יה לו מה ה לאכול, סבל מרעב. מפעם לפעם הופיעו מפקדי המשטרה בבתי היהודים, ודרשו מבחורות יהודיות לבוא לעשות עבו רם את כל עבודות הניקיון, הכביסה והבישולים. גם אני עבדתי במשטרה. לפעמים פגשתי את ג 'טסקו, אבל הוא התעלם ממנ י לחלוטין, כאילו לא הכרנו מעולם . השוטרים לא הציקו נול , והיה יתרון מסוים בעבודה הזאת, שנתן לנו קצת שקט ובטחון . והעיקר – בכל ערב חזרתי הביתה, להיות יחד עם כל המשפחה. השתדלנו להתקבץ יחד, כל המשפחה, בביתנו. נשאר לנו מעט אוכל: קמח, גריסים ותפוחי אדמה – והעדפנו להתחלק בו עם הקרובים לנו.

קול דפיקות

בסוף אותו חודש יוני נשמ ע . ביתנו הדפיקות היו מלוות בחבטות עזות . הולמות בדלת

פתאום

גרמנים ועושי דברם ה אוקראינים ניצבו בפתח ו דרשו מכל הגברים לצאת החוצה ולעמוד בשורה. הם הוציאו את משה , י בן דוד וירו בו, כך סתם.

34

שהם ירו

" אחר כך התב רר ", רבקה מספרת, "

בעשרים יהודים נוספים , שהאוקראינים הלשי נו עליהם, שהיו פעילים סובייטים. זאת היתה הפגישה הראשונה שלנו עם הזוועות שציפו לנו בהמשך הדרך: אכזריות לשמה ".

בן דודי משה היה הנספה הראשון ממשפחתנו. זה היה הלם גדול לכולנו.

ה בחורים ה צעירים שבין דיירי הבית, והעיירה, ואיתם האחים שלי, יצחק ו , נחום נלקחו לעבודות מחוץ לעיירה. אמרו להם שהם יעבדו בשדות וביערות . לחלק מהעבודות לא היתה שום תכלית והם נועדו לשיעבוד ולהשפלה בלבד. מי שכשל בעבודות - האלה ירו בו. בשטחים של "טוֹרְף" (כבול ששימש לדלק במקום פחם) הם נאלצו ל ערלו ורחפ ום את ל הטורף ערימות. הם חפרו בורות נוספים ואף אחד לא ידע לשם מה. בין יתר השמועות ש נפוצו, היתה אחת לפיה הבורות האלה מיועדים לקלוט מיכלי נפט.

היתה שנה קשה .

זאת

בלילות אחי היו מתגנבים מחוץ לעיירה לחפש לנו היתה לנו תחושה שהמצב רק ילך ויהיה רע יותר אבל עדיין אף אחד לא העלה בדעתו כמה רע הוא יכול להיות. זה שהיינו כולנו יחד, נתן לנו כוח זה. ב לעמוד

אוכל.

35

36

פרק שלישי: איש לא שיער כמה רע יכול להיות

שבוע לפני חג השבועות של שנת 1942 , באמצע חודש מאי, תלו הגרמנים בכל רחבי העיירה הודעות שעל כל היהודים להיכנס לגטו ב -23 לחודש. הם קבעו באיזה רחוב יהיה הגטו, ו דרשו לצופף בו את כל אנשי קוזין .

יהיה עלי נו לברוח. נארז ו מעט חפצים

ו שנ ידע אנחנו

כמה שכנים גויים

מ ביקשנו

וצידה לדרך ואחר כך

ו לסמוך , לקחת את הדברים שנותרו

נלו יכ שעליהם

בבית . כשהבית התרוקן מרהיטים נטלה שלי אמא מטאטא וטאטאה אותו. "אמא, מה א ת עושה?" לא יכ ולתי . להבין "מנקה את הבית,'' השיבה אמא , "כדי שאלה

ו שיבוא

– אחרינו לא יגידו שהיהודים מלוכלכים".

שבועיים החז נק ו מעמד בגטו.

יצחק שהיה מבוגר מ

: אבא ואמא, יאח

יחד היינו

מני

הבכור

גם נחום יאח

בשמונה או תשע שנים, ו .אני

בת השמונה

ובנותיהם חיה'לה

ואשתו הינד ה

ה שלנו

מטר ה . היו איתנו

ודבורה'לה בת השנה וחצי

, ברחו

אלו שלא

היתה : להתגנב החוצה מהגטו .

נלקחו אל היער לחפור

זק נים, תינוקות ומבוגרים , בורות בשביל ' מיכלי נפט '.

טרים מקוזין

אל הכפר שנמצא במרחק 9 ילומק

הלכנו

ושבו נמצאה טחנת הקמח של .נו

37

המסתור הראשון של נו היה בתוך המים, מתחת לטחנת הקמח. כדי להכנס אליו היה צריך לזחול פנימה בבוץ. לא היה שם הרבה מקום והחל ו נט להיפרד. נחום ומשפחתו הסתלקו לכפר אחר, ונדברו עם יצחק היכן ייפגשו. יצחק , שחיפש גם הוא מקום אחר , היה בטוח שלא יגעו בו לרעה, כי הוא עבד בטחנת הקמח

. י חשמלא כ

בחרו

אתי ובעלה אריה טרייביטש

י אחות

למצוא

מסתור ב כפר אחר . י אחות

גולדה, שמעון בעלה והתינוקת רחל נשארו

שלא יכלו

, התינוקת

. בטחנה אמא שלי, ורחל

איתנו

לזחול בתוך הבוץ , נשארו חלקב העליון של ה טחנה. "מה כבר יעשו לאשה זקנה עם תינוקת? '' אמא שלי . אמרה

1942 ,

בחודש מאי שנת

- רך ב 30

בטבח שנע

התברר

ש לאוקראינים בהחלט היה " מה לעשות ל אשה זקנה עם םה ." תינוקת יחד עם כמעט מחצית מאנשי

רצחו אותן,

לקחו אותם ליער וירו בהם, והם נפלו ל תוך הבורות

העיירה.

שנחפרו ל"מיכלי הנפט" .

באותו לילה התרוקנה קוזין מיהודיה. האנשים ש"חפרו בור ות לנפט" לא חזרו. כל שאר היהודים, שלא הלכו לחפור בורות לנפט, ולא הצליחו לברוח , נכנסו לגטו.

ימים אחדים חלפו, ולאט לאט התחילו הבורחים לחזור לגטו.

רק שמעון וגולדה חיפשו

גם אנחנו חזרנו לגטו. מסתור במקום אחר.

38

היינו בהלם, שפופים, חולים מרוב צער. נשארנו יחד

נחום, אשתו הינדה וחיה'לה

יצחק, יאח, אני

יאח א, אב

בתם . את דבורה'לה בת השנה וחצי הב הם יאו אל גויה שהכירו. הרדימו אותה, הכניסו אותה לשק ו כך נשאו אותה אל הגויה , בכפר רחוק. אף אחד חוץ

לא ידע היכן היא.

םמה

נחום והינדה לא דיברו , לא הסבירו. חשבו ש שפחות אנשים ידעו – פחות יוכלו לפלוט משהו, אפילו בשגגה . משפחת הגויה היתה משפחה צעירה, ללא ילדים משלה. נחום והינדה שילמו לה בכסף או בשווה כסף , נפרדו מ ילדתם וחזרו . לגטו

ככל

הצפיפות בגטו היתה איומה , גם אם רק מחצית מאנשי קוזין נותרו בחיים .

ו נ לקח קצת בגדים, קצת לחם, זה הכל. בתוך הצפיפות היה מחסור במים. גופות של זקנים שמתו לא הגיעו לקבורה ראויה . זה היה נורא . פתאום, משום מקום, הופיעה החתולה , מיצי. שלי היא ניגשה ישר אלי. היא הביטה , בי כאילו אמרה לי, " בואי הביתה , מה את עושה במקום הזה ?" . יום שלם היא נשארה איתנו, וא ז היא כנראה הבינה שאין לה מה לחפש במקום הנורא הזה - הלכה ולא חזרה. גם השיעמום. רוב הזמן לא היה מה לעשות. ה"בנדרוביצ ' ים" (משתפי הפעולה) האוקראינים שמרו עלי נו ואפילו חיפשו ל נו , עיסוקים אבל מצאו עבודה רק למעטים. נו אית הרעב בגטו

מ חוץ

היה

39

ב לעבוד תחנת המשטרה.

יום יום

אני

המשכתי לצאת

כמצופה ממנ י , אבל בפנים, היה עצב נורא

תי תפקד

ו געגועים שגרמו לכאב פיזי .

בלילות נסגר הגטו בגדר ת יל. לעיתים הגדר הזאת היתה מורמת כדי לאפשר למצרכי מזון לחדור פנימה. לילה אחד הופיע אחד האיכרים סמוך לגדר. אחי נדברו איתו מראש. יחד הם הרימו הגדר את , ודלעת ג דולה התגלגלה פנימה וסיפקה לנו ארוחה. גם אני השתדל לגנוב אוכל, אבל מה כבר יכ ולתי לגנוב? איזה צנון, או חתיכת לחם ? לא יותר. .. רק מה שאפשר י להכנ ס לכיסים, זאת דרך ה היתה היחידה להכניס משהו לגטו. של שנת 1942 ואיתו ראש השנה ויום הכיפ ורים. כמעט ארבעה חודשים לאחר הטבח הראשון. ארבעה חודשים בהם לא עבר אפילו יום אחד מבלי שחשב כו, א על אמ ל הזמן גוש גדול הגיע הסתיו

תי

תי

, הלב

משקולת ענקית על

כמו חץ

חונק ולו , אותי

ורגשות אשם לא נותנים ל י

מנוח.

חג הסוכות הגיע. בגטו הנורא של קוזין קשה היה לחגוג.

בחול המועד, כ אשר לעבודה, ניגש אלי ג'טסקו , כשהוא מ ביט בחשש ימינה ושמאלה . עכשו הוא היה ממלא מקומו של מפקד המשטרה. "לכי מהר ו תזהירי את המשפחה שלך ותסתלקו מכאן כולכם,'' הוא לחש ל . י "לאן? '' . שאלתי " לכפרים!'' הוא ענה.

הגעתי

40

האם הוא זכר ל י סוף סוף חסד נעורים?

ג'טסקו הי ה 'אנטיסימט בנדרוביצ'י', ואלו היו משתפי הפעולה הכי גרועים עם הגרמנים. הגרמנים הבטיחו להם הבטחות גדולות תמורת חיסול היהודים. הבטיחו להם עצמאות, אבל מעולם לא קיימו את ההבטחה הזו. לקחו מהם חיטה ובקר , וניצלו את . אמונם לכן בהמשך הזמן ירדו רבים ממשתפי הפעולה האוקראינים למחתרת ועם הזמן פחתו השוטרים ששירתו במשטרה את הגרמנים . הגרמנים לא היו תמימים. הם הבינו מה קורה. הם הוציאו להורג את מפקד המשטרה, שלטעמם לא הלך בתלם . אז התחילו האוקראינים לשנות את דעתם על מה שקרה ליהודים, אבל זה היה מאוחר מדי ומעט . מדי אחר כך, כ שהרוסים חזרו לאוקראינה הם חיסלו את מי את , שיכלו כל מי שהתנגד להם לפני המלחמה.

כשחזרתי לגטו עם האזהרה הזאת, היה ברור שהגיע הזמן לברוח.

אבל לאן?

כלומר, מי שהכיר גוי וחשב שהוא

" מי ש היה לו גוי ",

יכול לסמוך עליו - ברח אליו לכפר. היו קשרים חזקים עם כל איכר י הסביבה, בזכות טחנת הקמח. אחי, נחום ויצחק, שנלקחו על ידי הגרמנים לעבודות הכפיה, ניצלו את ו הזה התגנבו לכפר בשם טורקי, שם היה ל נו מכר, גרגורי קוביוק , שהיה קומוניסט בסתר. אשתו אירינה היתה תופרת בעיקר אצל היהודים . היו להם שני ילדים : ברונק, בן שהיה י גיל וג'ניה שהיתה בת שתים - עשרה. זו היתה משפחה מאוד ענייה. אחי שיכנעו את גרגורי לאפשר להם לחפור מסתור מתחת לרפת, כדי להחביא בו את משפחתנו . את הסוד הזה הם לא גילו ל י. , פחדו

לנו

העבודה

זמן

41

תפס באשמת גניבה או מעשה אחר, יחקר ו את התוכנית. בלילות, ולפעמים גם באמצע העבודה במשך היום, הם היו מתגנבים החוצה מהגטו. הם חפרו באדמה השחורה, הכינו פתח לא גדול, וסגרו אותו בקופסא מלאה באדמה ומכוסה בקש. הם הכינו גם פתח איוורור קטן, שהיה ממש מתחת למקום בו עמדה הפרה. בבקרים הם היו שבים לעבוד ו ת הכפיה שהטילו עליהם הגרמנים. את כל זה הבנתי רק כשהגענו לשם. , אותי ויגלו

ולי א אש

לגטו שעות ספורות לפני שהוא הוקף לקראת

תי חזר

האקציה. סיפרתי לאבא ולאחי מה אמר ל י ג'טסקו. מסתבר שלאוזני הם כבר גונב ו שמועות על הסכנה ו הצפ יה ליהודים. " היום עם רדת החשכה נסתלק מכאן!'' אמ .אחי ור

42

פרק רביע י:

התחילו נדודינו

כך

-ב 6 באוקטובר 1942 נרצחו תושבי גטו קוזין . הבורחים רובם הוסגרו . רק מתושבי העיירה שרדו, זכות ב המקלט שקיבלו אצל איכרי הסביבה, אוקראינים וצ'כים.

מעטים

טחנת הקמח כבר לא באה בחשבון כמסתור , אפילו לא ללילה אחד. א, אב יצחק ואני ינפנ ו לאחד

מכרים. כאן עבר עלינו ליל

שבו היו ל נו

הכפרים

בתוך

ויצחק

הבריחה הראשון. אאב

סירה

הסתתרו

בבית האיכר .

שעגנה סמוך לגדת הנהר, ו ישנ אני

תי

למחרת ונכ המש

ללכת.

גולדה ושמעון, בלי רחל, שנרצחה בידי הגרמנים בטבח הראשון, ברחו לכפר אחר, ו אף פעם לא נודע מה קרה להם. אתי ובעלה אריה ברחו לכפר ג'יבוקריקי , שם בנם מנדל, שנקרא מוניה, חלה והאיכרה, בכפר גי'בוקריקי אליו ברחו, לקחה אותו אליה הביתה. השכנים שגילו אותו הלשינו על האיכר. האיכר אמנם לא חשף את מקום מחבואם, אבל אחרי חיפושים המקום נמצא והמסתתרים בו נרצחו. לא הגיע . בדרכו, נתקל במיליציה של הונגרים שהיתה מופקדת על הריגת יהודים שנתפסו. " הערצתי את אחי יצחק, וסמכתי עליו, וחשבתי שאין כמוהו בעולם. היתה ביננו קרבת נפש. ועכשיו, גם הוא לא היה ", רבקה אומרת. " את כל הדברים האלה שמענו כמובן רק אחרי זמן ר .ב" יצחק ש , התכוון להגיע בד רך אחרת אל הבונקר –

43

בתם חיה'לה בת

, הינדה

, אשתו

נחום אחי

, אבא

ו לכפר טורקי אל הבונקר

השמונה ואני נעהג -

, היה עלי

שמתחת לרפת של משפחת קוביוק. ךבדר

נו

לחצות נחל. "אמא לא היתה יכולה לעבור כאן", חלפה מחשבה מענה בראשי .

המשק של משפחת קוביוק, היה בפאתי הכפר . טורקי נכנסנו לר פת, שהיתה צמודה לדלת המטבח, וירד ו נ

לבור.

גודלו של הבור היה כשניים וחצי על שניים וחצי מטרים, וגובהו גובה אדם. האדמה היתה תחוחה ורטובה, ו חיזקו אותה עם כלונסאות. למעלה היה פתח יציאה ברוחב כתפיים של איש. בתוכו היתה קופסא מלאה באדמה. בפנים היו דרגשים צרים . פתח האיוורור היה בגודל של עשרה סנטימרים מרובעים. אם לשכב, יכולנו רק לפי

אחי

רצינו

יחד.

תור, כי לא היה מקום לכול

נו

בבונקר שרר חושך מוחלט. במשך היום אסור היה לנו

לצאת מן הבור. גרגורי

עששית שפועלת על שמן, שיצרה פיח

קוביוק נתן ל

נו

ו שחורים

שחור. את הפיח הזה נשמ נו לריא נ ונהי ות

לגמרי, גם מבפנים וגם מבחוץ. אירינה דאגה ל - יום נו יום לקערת מרק . למרק היא הוסיפה תפוחי אדמה ככל שהיו בידיה . אב א ביקש ממנה לא להכניס בשר חזיר למרק, אבל הבקשה היתה מיותרת. הם היו כל כך עניים, ולא היה להם חזיר בכלל. את הארוחה היחידה ביום אכל נ ו כול נו מאותה הקערה.

44

ו בשדה, רק בלילה, לפי תור, כל אחד

ינ עש צרכים

לחוד.

לפעמים, בלילה, קוביוק היה מזמין את אותנו לעלות אליו הביתה לנשום קצת אוויר. בב י קורים האלה, ו אבא נחום ניסו לעודד , אותו ולנחם אותו נו ששהות מתחת לרפת לא תימשך לנצח. כבר בזמן שהבונקר הו כן, הניחו אבא ואחי שייתכן מצב שבו ימאס לקוביוק להסתיר נו אות . לכן הם א חסנו כמויות גדולות של קמח אצל ידיד נו פטרו, איכר שהתגורר בכפר סמוך. הקמח היה התשלום לקוביוק והוא הועבר אליו על ידי פטרו, טיפין טיפין. הישיבה בבונקר היתה קשה, בעיקר לאב א שכמעט מלאו לו שבעי לעיתים, היו נחום וה ינדה יוצאים בלילות, לשכנע מכרים לקנות קמח. את התמורה הם היו מפקיד ים אצל פטרו. הם ניצלו את היציאות האלה גם כדי יותר מכולם היה קשה לחיה'לה בת השמונה. אסור היה לה לבכות, ולא היה לה מה לעשות. י יתיה יושבת אי תה, ומלמדת אותה חשבון. שר לה תי שירים גם בפולנית וגם בעברית וסי תי פר לה סיפורים או תי שזכר . שהמצאתי לא פעם חיה'לה היתה אומרת: "אבל ת לי קצת לבכות בשקט!" דבורה'לה אצל הגויה .

ם.

ת לבקר א

רשו

עד מתי? הימים חלפו ותקווה לא נראתה באופק.

45

בסביבה

גם ו טורקי

המלחמה היתה אמנם רחוקה פיזית מ

כפר

עט כמ היא לא הורגשה באופן פיזי ו ממשי, אבל שמועות על נצחונות הגרמנים והתקדמותם הגיעו גם למקום הנידח הזה שאפילו עיתונים לא היו בו .

1943 הכל נראה

ו

שחור.

בתחילת

ביום מר ונמהר אחד נכנסו הגרמנים לכפר טורקי. הם הופיעו עם עגלות וסוסים. הם הקיפו את הכפר ועברו במהירו ת מאסם לאסם. החקלאים ניסו להחביא דברים אבל לא הספיקו. לא היה זמן להודיע לנו לצאת מהבונקר ולברוח ליער, ולכן סת ם גרגורי קוביוק לגמרי את הבור ו גם את פתח האוורור הקטן

והסו וה אותו עוד יותר עם קש. את הפרה

העמיד

םסת

על פתח הכניסה.

הזמן נמשך ונמשך ונראה לנו נצח. כמו

האוויר הלך ואזל. נל התח ו להזיע.

נ התקרב ו למצבו.

היה על סף עילפון. גם אנחנו

אאב

כאן

בכל מקרה נמות. בחנק אם

נ אמר ו לעצמ : נו

במחבוא , או כשימצאו אותנו כשנצא. ינ ניס ו לפתוח את פתח היציאה, אבל הפרה עמדה עליו וחסמה כל אפשרות מילוט. אחי נחום אמר: "תצמידו את הפה ל אדמה ותנשמו – למטה יש אולי עוד קצת אוויר ".

בשארית כוחותיו, טיפס נחום על הסולם שהיה

והדף את קופסת הפתח שעליה עמדה

בבונקר

46

הפרה. הפרה מעדה , הקופסה נפלה, ואנחנו יכולנו

לנשום.

למעלה, במטבח, בני משפחת קוביוק שמעו את ה רעשים שעלו מן הרפת, שהיתה צמודה למטבח. זלם למ ולמזלנו , הגרמנים כבר בזזו כל מה שיכלו לבזוז ועזבו את הכפר. נשאר נ ו בחיים , וביחד. משפחת קוביוק ניצלה גם היא , אבל החשש מהמחיר שהם עלולים לשלם עבור הסתרת היהודים נעשה כבד ומוחשי.

גם הקמח הלך ואזל. מי היה יכול להעלות בדעתו שהמצב הזה יימשך כל כך הרבה זמן ?

לילה אחד החליטו נחום והינדה להרחיק עד לכפר בשם פוסטו - איוואני, לנסות למכור בו את מעט הקמח שנותר אצל פטרו. ינ ציפ אנחנו ו לשובם .

.וינ ציפ לשווא

כולם הכירו את נחום ונהנו מטחנת

דווקא בכפר ההוא בו ש,

תפסו

הטבות שהוענקו להם -

משפחת זלוטניק הומ

של הקמח

את נחום והינדה , הכניסו אותם לאסם והלשינו

שיכורים

לגרמנים, שבאו וחיסלו אותם.

היינו מלוכלכים, רעבים, ומלאי כינים והמשכנו , לספור את הימים והלילות. אמא ורחל לא היו, יצחק אחי לא היה, נחום והינדה לא היו, ולא היה לנו מושג מה עלה בגורלם של יצחק, אתי ואריה, גולדה ושמעון ודבורה'לה התינוקת.

47

" המלחמה נמשכה ", רבקה אומרת . " היו שמועות שמוסקבה ורוסיה כולה נכבשו על ידי הגרמנים . ואנחנו – כבר מזמן שכחנו איך היינו בחיינו הקודמים ".

גרגורי קוביוק האיכר בא ואמר: "אני חושב שהגיע הזמן שתעזבו.''

48

: חמישי

פרק

ו אל השדות

נצא שלושה י

מכל משפחתנו הגדולה נשארנו אבא, חיה'לה ואני. עזבנו את הבונקר והלכנו. לשדות.

השדות היו אינסופיים והקיץ היה בעיצומו. פעם אחת מישהו ראה אות נו , ולא אמר כלום. פעם אחרת מישהו ראה אות נו והלשין וזה נודע ל נו ו בשדות. ינשת ו מים מבארות שהיו בכפרים. לאבא היה קשה ו ללכת לפעמים הייתי משאירה אותו ואת חיה 'לה בשדה כלשהו ו הולכת לחפש שדה אחר שיש בו מש הו לאכול. יתיהי אוספת את גרגירי החיטה ומכניסה אותם לכיסים, וחוזרת. אף פעם לא יתיתע בדרך , ותמיד מצאתי את אבא וחיה'לה במקום שהשארתי אותם . כשלא מצא תי משהו שאפשר לאכול יתי הי , בשדות חוזרת אל משפחת קוביוק, ומקבלת קצת אוכל. "הלכנו והלכנו,'' רבקה אומרת. "לאן?'' אני שואלת . "סתם הלכנו," היא עונה, "אבא קיווה שאם נגיע לכפרו של פטרו, אולי יסכימו לעזור לנו.'' ו לשדה אחר.

נ עבר ו

נ מצאשמה נו אכל

מהם

היה ת שוש לגמרי.

נ כשהגע ו לפאתי הכפר, אאב

נ מצא ו אסם עזוב, פתוח למחצה.

49

צמח שם עץ דובדבנים, אבל פריו עוד היה בוסר. בכל זאת טיפס עליו וקטפ את הפרי. אכלנו וחיכינו

תי

תי

שיחשיך, כדי לצאת לחפש את פטרו.

ולא הלכנו. עבר כך יום, ועוד יום, שלושה ימים . ואז פטרו עצמו מצא אות .נו "דיברתי עם משפחת קוב יוק,'' הוא סיפר, "הם מוכנים שרבקה תחזור אליהם, לבדה.'' אבא אמר לי, "עלייך ללכת! אולי יתנו לך עבודה ותוכלי להביא לנו אוכל מדי ערב." לא רציתי לעזוב אותם. לא רציתי להיות לבד. אבל אבא אמר , ו שצריך גם אני קיוויתי שכך אוכל לעזור להם יותר טוב. הם נשארו באסם ו תי חזר אני למשפחת קוביוק. אירינה קוביוק טוותה צמר בעצמה, ובקשה ש א סרוג ממנו סוודרים. בתמורה, כך היא אמרה, יתנו יל אוכל. וכך היה. כשהחשיך , נתנו ל י תפוחי אדמה. שכבר היתה קרועה. זה היה מעיל בית הספר של . י הוא היה בלה ו מרופט והיו לו כפתורי מתכת שידעו ימים טובים יותר , שבהם הם גם נצצו. ובנוסף - מעל

אני

תי לבשש מעיל ה כיסי ל אותם

ה השמל

הכנסתי

היו לו

להטמין את האוכל לאב

שבהם היא יכ תילו

א

כיסים

ולחיה'לה.

50

:ששי פרק

לבדי.

אין איש אתי.

כל הדרך מששתי את תפוחי

אל האס .ם

הגעתי

האדמה בכיסי . ם אף אחד לא היה שם. יצאתי וחיפש סביב. מ תי איש לא היה שם. תי התגנב

אל ביתו של פטרו.

ייתכן שהם יצאו מהאסם ו נתפסו? אפשר שמישהו ראה אותם והלשין? ואולי הבנדרוביצ ' ים גילו אותם? ואולי פטרו עצמו עזר להם לגלות?

"אמרו להם לצאת ממחבואם ", פטרו סיפר ל מה י שראה במו עיניו, " ואבא ש לך אמר להם, אני יודע ש אתם הולכים להרוג אותנו. בבקשה תהרגו אותי קודם, שלא אראה איך אתם הורגים את נכדתי אבל הרוצחים לא שעו אליו. הם הרגו קודם

הקטנה.

לקבור את

את חי ה'לה ואחר כך אותו, וציוו עלי

". שניהם

עמדתי כמשותקת . גם אותם? עכשיו אני לבד? זהו? אין אף אחד? פעלתי כמו רובוט. הסתובב

אל משפחת קוביוק.

תי וחזרתי

51

שמועות הגיעו מהחזית על התק דמות

עוד ועוד

המלחמה וניצחונות הגרמנים . משפחת קוביוק לי אמרו

לעזוב את

ביתם.

.י לבד הייתי תי הלכ י לבד

לשום מקום.

מפעם לפעם דפק על דלתות גויים. ה בתי היה מי שקיבל אות י ליום אחד. אחר לא קיבל אות י אפיל ו לשעה. היו כאלה ש לא פתחו את הדלת, ושלחו כלבים להבריח אות .י

תי

בשדות או בחורבות, או בתוך שיחים,

בימים שכב

תי

רחוק מאנשים ומכלבים. בלילות קמ

והלכתי , בלי אוכל ובלי מי

ם.

תי

הידיעה שהיא היחידה שנותרה מכל המשפחה שלה, היכתה ב רבק ה שוב ושוב, אבל היא נשמה עמוק והמשיכה אני מתבוננת ב ה, וחונקת את הדמעות. מי אני שאבכה לידה. היא מספרת את הסיפור בפשטות, כאילו מדובר בחיים מובנים מאליהם, אבל אחר כך תגיד לי, כבדרך אגב: "הזכרונות חוזרים אלי, ואני לא יכולה להרדם בלילה".

ללכת.

52

פרק שביעי: "עדיף שלא נעשה כאן רעש בלילה"

1943 , זיה לפי יתי

תחילת הקיץ, מאי ב

יב ו האב את

הבשלת הדובדבנים והחיטה , שכבר גבהה. זאת היתה התקופה הכי טובה

, בשבילי לא נזקק

תי

לטובות מאף אחד. היה לי שדה, טבע, שמיים , אלוהים, וזהו . תי שכב בשדה, בתוך ים החיטה, גם ביום וגם בלילה.

החיטה כבר היתה ב שלה, הקש היה גבוה וח ום שרר. תי קשר את השיבולים למעלה, כך שיתנו צל, ואכל תי את גרגירי התבואה. הגרגרים היבשים הצמיאו אות י. הייתי חייבת למצוא מים, ו נאלצ תי להתקרב לבתים. ליד כל קבוצת בתים היתה באר ודלי היה מחובר אליה . הורדת הדלי בחבל אל תוך המים היתה מלווה ברעש ובחריקות, בכל ז את הצלחתי גם לשתות וגם לצאת ללא פגע. לפעמים התנפלו עלי כלבים, אבל הצלחתי לחמוק מהם. במשך שבועות אחדים הייתי בשדה, ו תי התקדמ פנימה ל ו עומק , ככל שהקוצרים התקדמו בעבודתם.

בסופו של לילה אחד, עם עלות השחר, יצא אל תי הבאר הקרובה , לשתות ומצא את הדלי מלא מים. ז ה היה אושר ! אם הדלי מלא, אין צורך להסתכן בחריקות בהורדת החבל לבאר. הכנ תיס את הראש לדלי ושת ושת יתי ושת יתי כש .יתי הראש את

תי

הרמתי

53

חמישה או ששה גברתנים עם רובים. אלה היו

יתי רא

שומרי הכפר.

קפאתי. הייתי משותקת מאימה.

"מי את?'' שאל אחד באוקראינית, "אתה לא רואה ?'' אמר לו אחד מחבריו. שתקתי. לא דיברתי . גם לא יכולתי לדבר. התחושה שזה הסוף שלי היתה כמו מכת פטיש על הראש. "מה נעשה איתה?'' שאל הראשון. "היא דוקא נראית לא רע," אמר השני. "נביא אותה לראש הכפר , שהוא ישבור את הראש,'' אמר שלישי, "עדיף שלא נעשה כאן רעש בלילה.' ' האם הרעש שהוא התכוון אליו היה הרעש שמשמיעים הרובים כשכדורים נורים מהם? רבקה ש מספרת, עצמה את עיניה. ולא הרשתה לעצמה לחשוב מחשבות כלשהן .

הם הביאו אותי לביתו של ראש הכפר, התייצבו מול דלת ביתו ו כשהוא יצא אליהם, הלום שינה, הם אמרו

לו:

"מצאנו אחת, קח אותה! '' והסתלקו.

אוסיפ, ראש הכפר היה מכר של משפחתנו . כשהיה מגיע ל קוזין, תמיד התקבל בביתנו בכבוד מלכים.

י עכש ו, כש עמד מול רבקה , הקטנה של זלוטניק ה

ים,

הוא נבהל. הוא היה בטוח שלא נשאר זכר למשפחה.

54

לאכול. בינתיים

לאסם, ונתן ל י

י תו הכניס א

אוסיפ

יהרוג

לא שהוא

עלה והאיר היום ואני כ בר הבנתי

.י אות

במשך שבועות אחדים נשארתי באסם . אשת ראש הכפר הביאה לי אוכל והביאה לי גם צמר לסרוג לה צעיף. כשהיא עמדה לידי סרגתי מהר - מהר, אבל כשהייתי לבדי עשיתי את זה לאט - לאט, ולפעמים

פרמתי כמה שורות.

אפילו

קבוצות הבנדרוביצים מכפרי האוקראינים המשיכו להתקיים במחתרת מפחד הגרמנים, אבל הן נעשו נועזות יותר ויותר. ככול שהתקדמה המלחמה התהפכו היוצרות, ו החשש של הגרמנים מהם גבר. ה גרמנים מיעטו לה כנסי לכפרים, ומי ששלט בהם בפועל היו הבנדרוביצים , שנסעו עם נשק מכפר לכפר, השתוללו , בזזו אוכל ופגעו ביהודים שהסתתרו. גם אם היו ביניהם כאלה שהבינו מה עושים הגרמנים – רובם היו אנטישמים גרועים שבגרועים. כזאת גם אל ביתו של אוסיפ. היה ברור שהם ייכנסו גם לאסם. ליד הבית אוסיפ גידל פשתן לחוטים, והגידול היה מאוד ג בוה וצפוף. בלילה הוא בא אלי , ודחף י אות לתוך שדה הפשתן. כשכלבו התחיל לנבוח לעברי , הוא קשר אותו. וכשהבנדרוביצ ' ים שאלו, ל מה הוא קושר את הכלב, הוא ענה: "בגללכם, כדי שלא יתנפל עליכם ". יום אחד הגיעה

כנופיה

לפנות בוקר הסתלקו הבנדרוביצ ' ים, אבל ידעתי ילו שא אותי, היו הורגים אותי מיד , ויחד גם תיא

מצאו

.סיפ

את כל משפחתו של או

55

זמן מה ללכת.

"אני חושב שתצטרכי לעזוב '', אוסיפ אמר ל י אחרי אותו אירוע , ואני הבנתי ועזבתי.

חזרתי

שהרגע הזה יגיע.

ידע הרי

תי

56

פרק שמיני: "אני לא רוצה שדם יישפך על סף ביתי"

היתה בעיצומה,

לכפר צ'כי . עונת הקציר

הגעתי

וכל זוג ידיים עובדות התקבל

, בוערת

העבודה

סיפור, שהיה מבוסס

י לעצמ

בברכה. ץמלא החלטתי על סיפורה של

הבחורה מרוסטוב שהתגוררה

לנה,

בתקופת הרוסים בבית .נו

חשבתי בלבי, אני מד ברת טוב גם רוסית וגם אוקראינית, אז הנה יש לי סיפור, שמסביר גם מדוע אינני מכירה עבודות חקלאיות. הרי א ני מהעיר רוסטוב! בעיר אין חקלאות ולכן לא היתה לי הזדמנות ללמוד.

התקבלתי לעבודה בביתה של משפחה צ'כית, זוג צעיר עם תינוקת.

ביצעתי כל מטלה שהוטלה עלי. האכלתי חזירים. קש באסם. כיבסתי חיתולים כשהאשה היתה סוגרת את התינוקת בחדר ויוצאת לשדה יחד עם החיתולים היו מלאים בקקי, וזה הגעיל אותי מאוד , אבל עש יתי כמיטב יכולתי . בערבים, כשבני הזוג הביאו את ערימות השיבולים מהשדה, . בחצר היה מורג, שנקשר לסוסים והסתובב. בעזרתו הפרידו בין הקש לגרעינים. כדי שהמורג יעבוד היה צורך לדרבן את הס וסים להסתו בב כל הזמן , וזאת היתה העבודה . שלי ייתי ה אבל כל כך עייפה, עד שנרדמ ב עמידה. כשהסוסים היו מסיימים סיבוב שלם והגיעו העבודה העיקרית שלי

אספתי

בעלה.

התחילה

תי

57

,אלי הם נתנו ל י מכה בגב, וכך עוררו אותי ... אחר כך, באסם או במטבח , עיני נעצמו ו י יתיה נרדמת תי נגעש ברגע בקרש שעליו ישנתי . הייתי כל כך עייפה, ששום מחשבות או זכרונות – לא היה להם מקום בראשי. לרוּז'נה, בעלת הבית הצ'כית. היה אח בכפר אחר. "למה את עובדת כל הזמן ולא יוצאת?'' ה וא שאל י תוא באחד מביקוריו, " יש גולנקי (ריקודים, שמח) בכפר, בואי אתי!'' "אין לי בגדים,'' יתי ניס להתחמק. "אני אתן לך ב גדים,'' רוז'נה אמרה יתי ניס . עוד ועוד תירוצים שלא התקבלו, ו לא נותרה ל י ברירה אלא

לצאת.

יצאתי . הייתי אחוזת אימה. היה לי ברור שאני לא הולכת לשום מקום. תי חזר באמצע הדרך ואמר

תי

לרוז'נה שהמקום היה סגור.

לנסות שוב,

יה של רוז'נה חזר והפציר ב י

אח כש

תי אמר סבלנות לרקוד. "השאר תי ברוסיה משפחה ואני דואגת להם '', כך הסברתי לו. "אם השארת משפחה, למה את לא כותבת להם?'' הוא שאל והביא ל י נייר ועט. תוך כדי כתיבה המצאתי כתובת, המצאתי אבא ואמא ואחים ואחיות. לא פחד ש תי מא המכתב יגיע למען כלשהו, אם בכלל . בתוך התוהו ובוהו של המלחמה הכל היה יכול לקרות , והכל גם היה . מתקבל יל לו שאין

58

"אם הורי יאשרו לי לצאת לרקוד, אבוא איתך '' אמר תי לאחיה של רו'זנה, והוא, שכנראה לא רצה להמתין, י עזב אות .י לנפש בוקר אחד, נפתחה הדלת בביתה של רוז'נה, ובפתח עמדה אתי , גיסתה חותא( מינה של ו גרשון, בן . )ידוד שמחת י ונבהלתי. פחדתי שהיא תקרא לי בקול. הל תי רמז לשתוק ובלחש הסב תיר לה מי א ני היום. אתי בקשה פרוסת לחם לילדיה אצל אבל – רוז'נה בבית הכל היה נעול על מסגר ובריח. למחרת, כשיצאתי לרעות את הפרה, הבאתי אתי ל פרוסה גדולה, והנחתי אותה ליד אבן גדו לה בשדה, כמו ו ביני נ סיכמ ש . נו כעבור יום, כשחזרתי , לשם הפרוסה כבר לא היתה ש יתי קיוו ו זאת אכן היתה לקחה שאתי " רק אחרי המלחמה ", רבקה מספרת, " שמעתי ש אתי נדדה עם ילדיה ישק ' ה והרשל'ה בין הכפרים, והצליחה להינצל, אבל ילדיה לא שרדו: ישקה מת כנראה מטיפוס, ו גם הרשלה לא החזיק מעמד ". יום אחד חזרה רוז'נה מקניות בכפר כשהיא חסרת נשימה . "את זוכרת שהיה פה קוֹבַל -פח(נ מפרזל)", היא שאלה, "הוא מהעיירה שלך, והוא עובר בין הכפרים ומספר עלייך.'' חשבתי בלבי, ש שריד למשפחת זלוטניק ה וא כנראה אטרקציה, ורכילות חמה בין

אותה.

הכפרים.

ש תקתי. מה יכולתי לומר? גם רוז'נה שתקה לרגע, ואז חזרה לדבר.

59

"אני לא רוצה שדם יישפך על סף ביתי", היא אמרה, "את מבינה?''

.י לעצמ

אם אני מבינה... מילמל תי גם אני

ושוב יצא תי וחזרתי ללכת, עם כיכר לחם שקיבל כ צידה לדרך מ רוז'נה, ועם המילים שהידהדו בראש י : שוב ושוב "אני לא רוצה שיישפך דם על סף ביתי".

תי

60

פרק תשיעי: "עליך לעזוב"

בית יפה, עם חצר

אל כפר צ'כי אחר,

תיעהיג

אל

חקלאיים, שהצביעו על משפח ה בדלת וביקש תי שיקבלו אות

גדולה ו כלים בה

מבוססת. דפק

תי

תי

ר

לעבודה. היו שם גברת מבוגרת , איש חולני ונע ,

להם את הסיפור על

שהיה בערך בן גיל י . סיפר

תי

הבחורה מרוסטוב . בעלת הבית קיבלה אות י יו מיד. ה לה שתי פרות, ועלי הוטל להוציא אותן לחצר שבה היה מרעה יפה ומגודר. אלא שבגדר היתה פירצה ולכן נאלצ תי להחזיק את הפרות כל הזמן בשני

שלא תברחנה לשדות. בתום יום ע בודה

, חבלים ה

ושבו היה

שנמשך מהבוקר ועד לפנות ערב ,

, כזה

לעזוב את הפרות אפילו לרגע, גם לא כדי

יל אסור

שתי פרוסות לחם

י חיכו ל

לעשות את צרכי – י

מרוחות בשומן וכוס מים .

ישנתי במזווה, שהיה בגודל חדר , ולא הורש יהל כנס הביתה. בעלת הבית הכניסה אות י את הדלת מבחוץ עד הבוקר. במקום מזרון היו שם שקים, ובבוקר נפתחה הדלת, ושוב הופקדו בידי החבלים שבהן נקשרו שתי למזווה בתום העבודה העלנו

יתי

הפרות.

גם בנם של בעלי הבית עבד קשה. הוא היה בחור פיקח וידע כנראה מי

באמת, אבל

אני

אצל המשפחה הזאת ואז ,

לא דיבר. שבועיים ב יתי לי

ללא סיבה נראי ת לעין, אמרה ל י

הגברת:

"עלייך לעזוב.''

61