פרוייקט סיפור חיים - מהשרדות.... לצמיחה מאת: נג'ה שנצר (ויצבורט)

מהישרדות ...

לצמיחה

מאת: נג’ה שנצר (ויצבורט)

ספור הישרדותי במלחמת העולם השנייה 1945-1937

על קצה קצהו של המזלג

2011 הועלה על הכתב: יוני

אני בילדותי מחייכת אל העתיד

הדרך לגיהינום בעיר לודג’ שבפולין, לשרה מבית הימלבלאו 30/11/27 שמי נג’ה. נולדתי ב שנים אחרי אחותי הבכורה סטפה. למדתי בבית ספר 4 , ולשמואל ויצבורט יהודי והיו לי חברות רבות. אבי היה חייט, ואימי עקרת בית. לא היינו עשירים, אך בביתנו היה כל טוב, ומעולם לא חסר לי דבר. ירשתי מאבי את אהבת הספר, ושעות ארוכות הקדשתי לקריאה. הייתה לי ילדות מאושרת. נכנסו הגרמנים ללודג’. 1939 הכול השתנה כאשר בארבעה בספטמבר התגלתה לעיני התמונה שבשרה את שמונה השנים הבאות לחיי. 5/9/39 ב הייתי בדרכי לבקר את חברתי אשר גרה בסמוך, כאשר ראיתי לראשונה כיצד נערים גרמנים תושבי פולין (הפולקסדוייטש) שורפים זקנים של יהודים. . המפקדה של הגסטאפו 33 כך התחילו שנות הגיהינום. גרנו ברחוב פומורסקה הייתה מול ביתנו בבניין חדש ומקסים אשר נבנה ע”י הקהילה היהודית, והיה אמור להיות תיכון יהודי. כל לילה פשטו אנשי הגסטאפו על בתי היהודים ולקחו גברים לעבודה.

-7-

הגברים היהודים אולצו לנקות את מגפי הקצינים בעזרת לשונם. באחד הימים תפסו את אבי ברחוב. הוא נלקח למפקדת הגסטאפו ושם אולץ יחד עם יהודים נוספים ללקק את נעלי המפקדים עד אשר יבריקו. מפעם לפעם חבטו בהם הגרמנים, בעטו בהם והתגלגלו מצחוק. לאחר האירוע אבי התמוטט נפשית. הוא היה אדם גאה. ההשפלה שיתקה אותו. הוא חשש פן ייתפש שנית, לכן סרב לצאת מהבית, לא הצליח לתפקד ולא ישן בלילות. אימי, אחותי ואני נעלנו את אבי בכל לילה בבית על מנת שלא ייקחו אותו ל”עבודה”, והלכנו לישון בבית שכנינו בו לא היו גברים. גם מזון היה חסר. על מנת להשיג כיכר לחם צריך היה לעמוד במשך שעות בתור. יהודים לא הורשו לעמוד בתור ללחם. הבודדים אשר העזו, הוכו וגורשו בבושת פנים. מאחר והייתי היחידה במשפחתי בעלת חזות ארית, למרות היותי בת שתים עשרה בלבד, הוטל עלי להביא לחם. קמתי בכל לילה בשלוש לפנות בוקר, ועמדתי שעות בתור. בשל שערי הבהיר ועיני הכחולות איש לא חשד כי אני יהודיה, עד אשר אחת משכנותי היהודיות, אשר צרה עינה בלחם שהשגתי מדי יום, הלשינה עלי, וגורשתי מן התור בחבטות ובגידופים. למזלי הייתה לי חברה גרמניה אשר מדי פעם הייתה לוקחת לחם עבורנו, ולעיתים הצלחנו להשיג לחם בשוק השחור. כך שרדנו.

-8-

אי אפשר היה להמשיך כך לאורך זמן. השכנה, אשר איתה היינו מיודדים, ובביתה ישנו, הציעה שניסע לעיירה סוכדניוב בה נולדה, אשר אליה אנשי הגסטאפו טרם הגיעו. עיירה קטנה זו נשלטה ע”י אנשי הצבא הגרמני, אשר יחסם אל היהודים היה סביר. אחותי סטפה ואבי נסעו לשם על מנת לבדוק אם ניתן יהיה להתגורר שם, ואימי ואני נשארנו לשמור על הבית ועל הרכוש. אט אט אבי התארגן במקום, שכר חדר למגורים, קנה מכונת תפירה, והחל לעבוד כחייט. העיירה הייתה קטנה והאנשים עניים למדיי ולכן רוב עבודתו הסתכמה בתיקונים ובחידוש בגדים ישנים. הוא לא הרוויח כסף רב אך הכנסתו אפשרה לו לכלכל את המשפחה. אימי ואני הצטרפנו אליו ואל אחותי ומצבנו היה סביר כל עוד אנשי הוורמכט שלטו במקום. מדי פעם הייתי הולכת עם חברתי הפולנייה לקטוף פירות יער, על מנת להעשיר את התפריט הדל. באחד הימים נתפסנו. הגרמנים היו בטוחים שחברתי יהודיה כיוון שהייתה כהת שער ועיניים, ולכן עצרו אותה, ואותי שחררו. כמובן שברגע בו הבינו כי טעו, נתנו לה ללכת. כיוון שמשפחתה הייתה עשירה ומכובדת, לא הענישו אותה על כי התרועעה עם יהודיה.

-9-

לאחר כחצי שנה נכנסו אנשי הגסטאפו לעיירה והכול השתנה. נערות צעירות אולצו לעבוד בבית חרושת לנשק בסקרז’יסקו קמיינה. כל משפחה הייתה חייבת לשלוח לפחות נציג צעיר אחד לעבודה בבית החרושת, עליה כמובן לא שולם שכר. משפחתי החליטה לשלוח אותי ולא את אחותי, מכיוון שהייתי ילדה ואילו אחותי הייתה בחורה, והורינו חששו שתיאנס. עבדתי במשמרות של שתיים עשרה שעות ביום ליד מכונה לייצור כדורים לאקדחים. לאחר תקופה קצרה הועלו בפנינו שתי אפשרויות: להישלח לטרבלינקה אשר הוצגה בפנינו כמחנה עבודה חקלאי אשר בו תנאים משופרים, או להישאר במחנה עבודה שהוקם בסקרז’יסקו קמיינה ולהמשיך לעבוד בבית החרושת בו עבדנו. היו אשר בחרו בטרנספורט לטרבלינקה, שם נספו. אבי החליט שיהיה בטוח יותר להישאר במחנה העבודה שם זקוקים לנו לצורך ייצור נשק, מאשר להישלח למקום בלתי ידוע שאין לנו מושג מה קורה שם באמת. החלטתו התחזקה בעקבות סיפורם של שני ניצולים אשר ברחו מטרבלינקה, הגיעו לעיירה שלנו וספרו לנו כי מתבצע שם רצח המוני. הם ספרו על תאי גזים ועל משרפות. מרבית האנשים לא האמינו לסיפורים, אשר נשמעו הזויים לחלוטין, אולם אבי בחר שלא לקחת את הסיכון.

-10-

הנופש המשפחתי האחרון אליו יצאנו לפני המלחמה

המחנה שכן באזור יפהפה, של הרים יערות ונחלים. הנוף היה מהמם, ניגוד אכזרי לעליבות ולסבל אשר היו במחנה.

במחנה היו שלושה אזורים. איזור “א” נחשב לטוב ביותר. באזור זה ייצרו כדורים לרובים ולאקדחים, והתנאים שם נחשבו טובים יחסית. באזור “ב” ייצרו רימונים, וצבעו כלי נשק. איזור זה נחשב טוב פחות. האזור הגרוע ביותר היה אזור “ג”. באזור זה ייצרו את אבק השריפה לכלי הנשק. העבודה שם הייתה קשה מאד ובעיקר מסוכנת. אבק השריפה חדר לעור ולמערכת הנשימה. אנשים הפכו להיות צהובים, וחלקם הגדול חלו ומתו ממחלות במערכת הנשימה ובריאות. העובדים באזור “ג” נקראו אסירים. מאוחר יותר נשלחו לשם עובדים מאזורים אחרים כעונש על התרשלות בעבודה, או על כל עברה אחרת אשר לדעת הגרמנים בצעו. היה זה יום ראשון. כנסו אותנו במגרש גדול וחלקו אותנו לאזורי המחנה השונים. בתחילה נבחרו האנשים המיועדים לאזור “א”. בחרו את הורי ואת אחותי לאזור “א”, ואותי השאירו במגרש, כנראה מתוך כוונה לשלוח אותי לאזור “ב”. אינני יודעת מהיכן שאבתי את האומץ, נגשתי אל הגרמני האחראי ובקשתי ממנו שיאפשר לי להיות עם הורי, כיוון שאינני רוצה להישאר לבדי. למזלי הוא הסכים, והכניס אותי לשורה שהייתה בדרכה לאזור “א”.

-12-

במחנה שכנו אותנו בצריפים. עשרה אנשים בכל צריף. ישנו על דרגשים אשר היו מסודרים בחמש קומות. כמובן שלא היו לנו שמיכות, והתכסינו במעילים או במעט הבגדים אשר היו לנו. גם בתנאים הקשים ניסינו לשמור על הניקיון. היינו מתרחצים במי ברז קפואים אשר היו בצריף שלנו. את השיער חפפנו במים שהיינו מחממים על מדורה.היה לנו מעט סבון שהבאנו מהבית. השתמשנו בו בקמצנות על מנת שיספיק לאורך זמן, כיוון שהגרמנים לא סיפקו לנו סבון. למזלנו פולנייה בשם מרתה, אשר ראתה את מאמצנו לשמור על הניקיון, נתנה לנו סבון נוסף. לאסירים באזור “ג” לא היו אפילו ברזים של מים קרים לשטוף את עצמם. לעיתים היו מביאים אותם לצריפים שלנו על מנת שיתרחצו. באחד הימים פרצה תגרה בין שני אסירים. אינני יודעת מה הייתה הסיבה לתגרה, אך הגרמנים סיימו אותה בזה שירו בשניהם . את בגדינו היינו מכבסים ותולים על חבל. לעיתים תכופות לבשנו אותם לחים וקרים כקרח. כשבגדינו התבלו ונקרעו, השתמשנו בבגדיהם של הנרצחים בתאי הגזים. בגדים אלה הגיעו במשלוח ממאידנק ומטרבלינקה, ונועדו לניקוי המכונות.

-13-

בזמנים הקשים התנחמנו בזכרונות מהנופש המשפחתי אליו יצאנו מדי שנה

היו אנשים אשר בשל הקשיים ויתרו על הניקיון. הם התרחצו לעיתים רחוקות ולא כבסו את בגדיהם. על גופם ובבגדיהם שרצו כינים ופשפשים. היה אזור של גברים ואזור של נשים. מותר היה לגברים לבקר את בנות זוגם בצריף שלהן, עד לשעה עשר (בזמנים בהם לא עבדו כמובן) . מי שנתפס , הוענש בחומרה. 10 במגורי הנשים לאחר השעה למרות הזוועות אשר חווינו, היו חברויות והיו אהבות. היו זוגות אשר הופרדו בכורח הנסיבות, אך לאחר המלחמה נפגשו, נישאו והקימו משפחות. מאחר ולא היו מקומות להתייחדות, אנשים קיימו יחסי מין בצריפי הנשים, לעיני כולם. בעיקרון היה אסור לקיים יחסי מין, אך הגרמנים לרוב לא הקפידו, והתעלמו מהעניין, לעיתים אנשי הקאפו תפשו זוג בשעת מעשה והענישו אותו, אך לרוב גם הם התעלמו. מפקד אזור “א” היה אדם נוח באופן יחסי למפקדי האזורים האחרים. היו לו כמה מאהבות יהודיות אשר התנדבו “לשמח” אותו, ואכן מצב רוחו היה טוב בדרך כלל, והוא לא הרבה להתעלל בנו. מאוחר יותר החליפו אותו והמחליף היה אכזר מאד. נאסר לגדל ילדים במחנה. כל ילד שנתפש, נשלח להשמדה. בתקופה הראשונה היה שף גרמני אשר הסתיר את הילדים המעטים אשר היו שם.

-15-

כשנודע לגרמנים על כך הוא הועבר למקום אחר, ומחליפו שלח את כל הילדים לטרבלינקה. אישה אשר גילו כי היא הרה, נשלחה להשמדה. היה במחנה פולני אחד אשר נהג לבדוק ביסודיות את בטנן של הנשים. ברגע שראה סימנים ראשונים להריון, דיווח על כך מייד, והאישה נרצחה במקום, או נשלחה לטרבלינקה. (לאחר המלחמה אחותי ואני פגשנו אותו בחנות תמרוקים, כשראה אותנו נמלט משם מיד מחשש פן נסגיר אותו לשלטונות, והוא יישפט על מעשיו במחנה). במחנה החלו זמנים קשים, אשר הלכו והחמירו מיום ליום. לא היה מצב בו חזרנו משעות עבודה מפרכות ולא ראינו גופות תלויות על עצים, וגוויות שרועות על האדמה. הגרמנים היו מענישים במכות רצח על כל עבירה קטנה אשר נדמה היה להם כי בוצעה. על עמידה לא זקופה, על הסבת ראש, או על שיחה בזמן המסדר, נענשנו במכות. על פגם זניח בייצור אנשים נענשו בהצלפות אשר בוצעו באמצעות שוט. הרעב דחף אנשים לגנוב כדורים של רובים ושל אקדחים, אותם מכרו לפרטיזנים אשר שהו ביער הסמוך למחנה. בסיום המשמרת בוצעו חיפושים על גופינו. אדם אשר נמצא אפילו כדור אחד בכיסו, נתלה מיד.

לעיתים הכו אותנו הגרמנים ללא כל סיבה,לשם הנאתם בלבד. הייתה גרמניה

-16-

אחת אכזרית במיוחד. היא נהגה להיכנס לשירותים עם שוט ולהצליף בגבן ובישבנן של הבנות.

היו לגרמנים רעיונות מאד יצירתיים כיצד לענות אנשים. באחד הימים מחוץ למחנה. הגרמנים הכו אותו מכות רצח ולאחר 14 נתפש נער יהודי כבן שסיימו להכותו, הכניסו אותו לבור השופכין של השירותים. הבחור שהה יומיים בתוך ערימת הצואה עד אשר לא יכול היה לסבול יותר, והתחנן בפני הגרמנים שיהרגו אותו. הם עשו זאת בחפץ לב. למרות השנים הרבות אשר חלפו, תמונת הנער המעונה עדיין מול עיניי וזעקותיו מהדהדות באוזני. בפעם אחרת תפש קאפו זוג בשעת התעלסות. הוא כמובן הלשין לגרמנים. הגרמנים כנסו את כל תושבי המחנה ברחבת המסדרים. שמו מיטה במרכז ודרשו מבני הזוג לקיים יחסים לעיני כולם. מאחר ולא הצליחו לעמוד במשימה, הוצאו להורג. באירוע אחר העמיד מפקד המחנה דוכני אוכמניות למכירה. היינו מורעבים, עמדנו והבטנו בעיניים כלות באוכמניות שכל כך רצינו, ולא יכולנו לקנות.

-17-

אני בילדותי בתקופות מוארות יותר

היו אירועים רבים כגון זה. אינני מפרטת את כולם, כיוון שהכתיבה מעלה זיכרונות אשר מוטב להדחיקם. תמונות מהזוועות אשר ראיתי עודן חקוקות בנשמתי ומופיעות בחלומותיי. באותה תקופה היה לי ידיד בשם חנק מלקסמאן. בכל זמן פנוי היינו יושבים שעות ומדברים במקום לו קראנו “גבעת החכמים”. היה זה מקום מעט מוגבה מאחורי הצריפים, בו הייתה מדשאה וניתן היה לשבת שם. חנק ואחיו יוזק באו ממשפחה מאד עשירה. הם השאירו את רכושם וכספם אצל שכנים פולנים ואלו מדי פעם הגניבו להם מעט כסף. בכסף זה הם קנו מזון. לעיתים הוא חילק איתי את המזון הזה. כאשר הוקמו הדוכנים לממכר אוכמניות הוא קנה שקית אוכמניות, ואכלנו אותן יחד. אנשים אשר איכשהו היה להם מעט כסף, סיכויי ההישרדות שלהם גדלו מאד. אחותי ואני עבדנו בבית החרושת, ואימי עבדה בשולחן הבקרה. עבודתה נחשבה טובה ונוחה יחסית והמשגיחה הגרמנייה הייתה נחמדה ונטתה חסד לאימי אשר שוחחה עימה בגרמנית. באחד הימים נפל ארגז על רגלה של אימי. הבוהן שלה התרסקה לחלוטין. מובן שלא הייתה לה אפשרות לטפל בבוהן או להיכנע לכאב. היא שמה מים קרים על המקום הכואב והמשיכה לעבוד. לו המשגיחה הגרמנייה אשר ראתה את האירוע הייתה מלשינה עליה, אימי הייתה נשלחת לטרבלינקה.

-19-

שנות התופת חזרנו מהעבודה. אבי צלע מעט כיוון שכאבה לו 1942 באחד הימים בסתיו הרגל. הגרמנים ציוו עליו לצאת מהשורה, הכו אותו ללא רחמים מכות רצח, ולקחו לו את כרטיס העבודה. זה היה סימן גרוע מאד. אנשים ללא כרטיס עבודה נשלחו למחנות ההשמדה או נרצחו במקום. לאחר מס’ ימים, בזמן שאימי, אחותי ואני היינו בעבודה, נלקח אבי בסלקציה. העלו אותו על מכונית, ומאז נעלמו עקבותיו. איננו יודעים כיצד נרצח או היכן הוא קבור, האם טמנו אותו בקבר אחים או שעלה בעשן המשרפות. על הדרגש בו ישנו מצאנו מכתב ממנו. הוא כתב :

סלה היקרה לוקחים אותי מכאן, אינני יודע לאן.

אין לי מושג אם נתראה שוב. שמרי על הבנות. אוהב אותך.

בעלך שמואל.

-20-

) נשלט המחנה ע”י אנשי צבא צעירים, וע”י אוקראינים אשר 1942( בשנה זו היו אכזריים ואלימים. המצב היה קשה מאד, אך כאשר אנשי הגסטאפו קבלו את ניהול המחנה המצב החמיר עוד יותר. בכל שבוע נערכו סלקציות בהן נאספו ונשלחו להשמדה אנשים אשר נראו חולים, אנשים אשר לא עמדו ישר מספיק לטעמם של הגרמנים, או אשר סתם לא מצאו חן בעיניהם. מדיי פעם נבחרו נערות יפות לשמש שפחות מין לגרמנים, אשר התעללו בהן כל הלילה ולמחרת בבוקר הובילו אותן ליער והוציאו אותן להורג, כדי שלא תשארנה עדויות למעשה, שהרי נאסר על אנשי הגזע הארי לקיים יחסים עם יהודיות.

-21-

הורי ודאי לא תארו לעצמם להיכן נגיע שנים מספר לאחר מכן...

נס... או נשגב מבינתי... חליתי בטיפוס. היו לי ארבעים מעלות חום, וכל שערותיי 1942 בשלהי נשרו. נאלצתי לעבוד ליד המכונה כרגיל, כיוון שלו הגרמנים היו מבחינים במחלתי היו שולחים אותי לטרבלינקה. למזלי המשגיחה הפולנייה ריחמה עלי ועזרה לי. היא אפשרה לי לעיתים לישון בזמן העבודה והייתה מעירה אותי כשהגיעה ביקורת. היא סכנה את חייה על מנת להציל את חיי !!! לא אשכח כיצד באחד הימים בעודי עומדת ליד המכונה, קודחת מחום עד כי לא ידעתי מה נעשה איתי, נרדמתי כנראה, ובחלומי הופיעו סבתי אשר נפטרה לפני המלחמה ואבי אשר נרצח ע”י הנאצים ובאו אלי. הם החזיקו בידיהם בקבוק של מיץ פטל. סבתי הגישה לי את הבקבוק ואמרה: “נג’ולקה (כך נהגה לקרוא לי) שתי את המיץ, ותבריאי”.

-23-

שתיתי את מיץ הפטל והתעוררתי ללא חום. אין לי מושג מה זה היה. החלמתי באופן מיידי . לאחר שהבראתי ממחלת הטיפוס הייתי חלשה מאד. בתנאי התזונה הירודים אשר היו, ודאי לא הייתי שורדת, למזלי טכנאי פולני טוב לב הגניב לי לחם מרוח בשומן של חזיר. מזון זה השיב לי את כוחותיי, וגופי הלך והתחזק.

-24-

1944-1942 השנים הייתה שנה קשה מאד. היה רעב נוראי, קור אימים ומחלות. באחד 1942 הימים בחרו באימי ובי לעבודה במטבח. היה עלינו לקלף תפוחי אדמה עבור ארוחתם של הקצינים. לרגלי נעלתי מגפיים ענקיים. כל מגף יכול היה להכיל ללא קושי לפחות את שתי כפות רגלי. תחבתי כמה תפוחי אדמה למגפיים. זה היה מסוכן מאד. לו היו תופסים אותי הייתי חוטפת מכות רצח במקרה הטוב, או מוצאת להורג במקרה פחות טוב. הרעב היה גדול כל כך, שהייתי מוכנה לקחת את הסיכון. למזלי לא בדקו את מגפיי. במקרה זה ובמקרים נוספים, שערי הבלונדיני ומראי הארי עזרו לי מאד. פעמים רבות לא החמירו איתי ולא בדקו אותי בקפדנות בזמן הביקורות. היו שאמרו כי אין מצב שאני יהודיה, מה גם ששם נעוריה של אימי היה הימלבלאו שזה שם גרמני מובהק. המצב החמיר מיום ליום. כל כמה ימים נערכו סלקציות והמונים נשלחו להשמדה. באחד הימים אחותי סטפה הוכתה מכות רצח בטענה שהתרשלה בעבודתה. אנשי היודנראט הלשינו שיש בארגזה כדורי רובה פגומים.

-25-

קשה לי מאד לכתוב אודות התנהגותם של אנשי המשטרה היהודית, הקאפו והיודנראט, עד היום אינני מבינה כיצד יכלו לפגוע כך בבני עמם. הם הכו יהודים ללא רחמים, והלשינו על כל מי שחשדו כי ברשותו כסף או תכשיטים. היו ביניהם אשר היו אלימים לא פחות מהגרמנים ומהאוקראינים, ולעיתים אפילו יותר. נערות נאלצו לקיים יחסי מין תמורת הקלות כלשהן, צלחת מרק, או פרוסת לחם נוספת. על קיר השירותים ציירו רקדנית אשר שמלתה מורמת וישבנה חשוף. מתחת לציור הייתה כתובת: “תמורת מעט מרק בצלחת, אמכור לכולם את התחת”. זו הייתה בדיחה כביכול, אך למעשה המציאות הייתה נוראית אף יותר. לא היה מה לאכול, אנשים מתו ברעב. קבלנו פרוסת לחם אחת ליום, אשר הייתה עשויה מקליפות של תפוחי אדמה. טעמה היה כטעם הבוץ. היו שקבלו הרעלת קיבה ובכל יום מתו רבים כתוצאה מכך. קבלנו גם צלחת של מים

-26-

מעופשים להם הגרמנים קראו מרק. היינו עומדים שעות בתור כדי לזכות במעט ממנו. הייתה תקופה קצרה בה היו מעט נתחי בשר סוס במרק. כנראה שסוסים רבים מתו בתקופה זו, והגרמנים מצאו דרך להפטר מהגוויות. את המרק חלקו אנשי המשטרה היהודית. אחד חילק, ואחד השגיח. אנשים אשר נשאו חן בעיני המחלק, זכו לקבל מרק מתחתית הסיר אשר היה סמיך מעט יותר, ולעיתים הייתה בו פיסה קטנה של תפוח אדמה, ירק בלתי מזוהה כלשהו או גרגר שעועית. את פרוסת הלחם אשר קבלתי הייתי אוכלת לאט לאט, כדי לחוש זמן ארוך יותר כי יש לי מה לאכול. הייתי אוחזת בה חזק בידי, ובלילה מחביאה אותה מתחת לראשי, כדי שלא יגנבו לי אותה. הרעב גרם לאנשים להתנהג כמו חיות. היו שהתנפלו על אנשים והכו אותם כדי לגנוב מהם את פרוסת הלחם אשר הייתה ברשותם. פרוסת לחם אחת הייתה לעיתים קרובות ההבדל בין חיים למות. היו שהלשינו לקאפו או לגרמנים על כל מיני “עבירות” פעוטות אשר בצענו, על מנת להשיג הטבות כלשהן, או מנת מזון נוספת.

לעומת זאת היו גם גילויי תמיכה ועזרה הדדית. היו כמה מאנשי המשטרה היהודית אשר השתדלו כמיטב יכולתם ותוך כדי סיכון חייהם, לעזור. הם היו מגניבים

-27-

לחולים מעט לחם או מוסיפים להם מחצית כף מרק בזמן חלוקת האוכל.

אימי, אשר חששה כי אחותי ואני לא נשרוד ברעב הנורא, נתנה לנו את מנת הלחם הדלה שלה. כעבור זמן קצר, הבחנו שאימי התנפחה מחוסר מזון. אחותי אשר הייתה יפה מאד, נענתה לחיזוריו של השוטר היהודי הממונה על חלוקת המזון, אשר התאהב בה, והוא בתמורה, הגדיל את מנות המזון שלנו באופן משמעותי. לפנות בוקר על מנת לצאת לעבודה, ראינו עשרות גופות 4 - כשהתעוררנו ב קפואות שרועות על האדמה. הקור היה נוראי, ולא היו לנו בגדים. מלבד המוני האנשים אשר נשלחו מדיי כמה ימים להשמדה, המונים מתו מרעב, מקור וממחלות. המוות היה בכל פינה. הסתיימה. 1942 לא הביאה בשורות טובות. להיפך. המצב הלך והחמיר. 1943 שנת הגיע משלוח של אנשים מלודג’. חלקם נשלחו לעיירה הלם הסמוכה 1943 בינואר ושם נרצחו, וחלקם הובאו למחנה שלנו. על השמירה במחנה הופקדו חיילים אשר נפצעו בשדה הקרב, ואוקראינים אנטישמיים. רבים מהם היו סדיסטים, והתעללו בנו בכל הזדמנות. העונשים אשר ניתנו על כל “עבירה” קטנה היו מחרידים.

-28-

היו שמועות שהרוסים מתקרבים לנהר הוויסלה. ככל שהתרבו השמועות, גברו ההתעללויות. לא די היה בזוועות אשר ידענו מהגרמנים ומהאוקראינים, הקאפו היהודים ראו עצמם כמלכי העולם . הם הכו יהודים ללא הבחנה, השפילו אותם והתעללו בהם. בכל יום, לאחר שסיימו להכות ולהתעלל, נהגו להשתכר ולהתהולל. בראש המתעללים עמדו שני אנשי קאפו, שקטפיצקי וטפרמן. הם נהגו להוציא מבין העומדים במסדר נערות צעירות מאד, בהן היו משתעשעים יחד, ומתעללים מינית. נכנסו הרוסים לעיר לובלין. כיוון שהם התקרבו לאזור בו שכן 1944 בתחילת המחנה שלנו, נשלחנו למחנה בצ’אוסטוכובה המרוחקת מאזור הגבול, אשר בה היה בית חרושת לנשק, בו היינו אמורים לעבוד. כשהגענו לצ’אוסטוכובה רכזו אותנו הגרמנים במגרש בו ישבנו כל היום וכל הלילה ללא אוכל או שתייה. הגרמנים אשר רצו להשתעשע אמרו כי מותר לנו לנקום באנשי הקאפו, ובאנשי המשטרה היהודית. היו שנענו, ולהנאתם של הגרמנים, התפתחו תגרות דמים בין אנשי המחנה לבין אנשי המשטרה היהודית. מן המגרש נשלחנו ישירות לעבודה, בלא שינתן לנו מזון כלשהו. אותי הציבו לעבוד על מכונה שנקראה פריזרקה. מכונה זו ייצרה את הטבעות

-29-

שעות על הרגליים קפואים מקור ומותשים 12 אשר על הכדורים. עמדנו מרעב ממושך, ובנוסף נאלצנו לסחוב ארגזים כבדים מלאים בכדורים. עד היום אין לי מושג כיצד הצלחנו לשרוד את התקופה הזו. באחד הימים בהיותי בעבודה, עבר שם גרמני. לדעתו עמדתי בדרכו ולכן הוא דחף אותי בחוזקה. נפלתי על המכונה וקבלתי מכה חזקה בברך. מובן שלא הייתה אפשרות לטפל בברך או אפילו לנוח. שמתי מעט מים קרים על רגלי הכואבת, והמשכתי לעבוד. כתוצאה מכך היו לי מים בברך וסבלתי כאבים חזקים מהם נאלצתי להתעלם ולהמשיך לעבוד. הפסד של יום עבודה אחד, עלול היה להיות גזר דין מוות, שהרי כל החולים והחלשים נשלחו להשמדה. לאחר המלחמה טופלתי. הוציאו לי את המים, וקבלתי כדורים. כשהגעתי לארץ, אמרו לי שיש לי שחפת בברך. שוב שאבו לי את המים, שוב טופלתי בכדורים ובזריקות, ורגלי הייתה מגובסת שנה תמימה. עד היום רגלי חלשה מאד, ומדי פעם אני סובלת מכאבים. יהודי צאוסטוכובה, היו מאד מגובשים. מעין קבוצה סגורה. הם לא קבלו אותנו במאור פנים. הציקו לנו בכל הזדמנות, דברו אלינו בזלזול, התעלמו מאיתנו, וחלקו לנו מזון אחרונים (זה היה משמעותי מאד, כיוון שלקראת

-30-

סוף חלוקת המרק, נותרו בסיר רק מים דלוחים). הם אולי חששו שבואם של אנשים נוספים למחנה יקשה על מצבם, ויקטין את סיכויי ההישרדות שלהם.

המחנה נוהל ברובו ע”י אנשי המשטרה היהודית, אשר לא רק שלא עזרו לנו לשרוד אלא הקשו על חיינו בכל דרך אפשרית.

לאהיה יוםבו לאשאלתי אתעצמי מהעשינו שמגיע לנו לסבול כך? על מה אלוהים מעניש אותנו? במה חטאו תינוקות אשר רק נולדו, שהגרמנים אחזו ברגליהם הקטנות והטיחו את ראשם בקיר עד שהתנפץ? קשה לי לכתוב את הדברים הללו. התמונות המחרידות עודן מול עיני כמו קרה זה אתמול. השנים הרבות אשר חלפו מאז לא טשטשו אותן ולא הכהו את הכאב.

למזלי אימי ואחותי היו איתי. תמכנו זו בזו לאורך כל הדרך, והיחד נתן לנו כוח. אימי שהייתה בת שלושים ושבע בלבד נחשבה “זקנה”. לא פעם הקאפו

-31-

בחרו בה בסלקציה להשמדה, אך הגרמנים אשר זיהו בה כוח עבודה טוב, החזירו אותה למאגר העובדים. בתוך הזוועות היו גם יחסי ידידות ואפילו אהבה. היו חלומות על עתיד ורוד אחרי המלחמה. אולי החלומות הם שנתנו לנו את הכוח לשרוד. כדי לעודד את רוחנו היינו שרים, ובשיר היינו מתארים את המחנה כפי שהיינו רוצים לראותו. השיר הזה ליווה אותנו לאורך כל הדרך מתחילת שהייתנו בסקרז’סקו קמיינה, ועד לשחרור.

יפיפה ההאסק (שם בית החרושת) אחים בכל מקום פורחים פרחים ואנו מאושר זורחים. בשמחה מביטים סביב במחנה בו שולט האביב. וודקה ישירות מהבקבוק שותים כי נעלמו המקלות ונעלמו השוטים. אפילו צילו של טפרמן נעלם ודי לכן הכול כה נפלא ידידי.

-32-

בניסיון לשמור על המורל, בכל הזדמנות רקדנו.היינו נכנסים למשרד של הממונים כאשר הם לא היו שם, שרים ורוקדים. אילו היו תופסים אותנו, היינו נענשים בחומרה, אך למזלנו היה שם ממונה גרמני תושב אוסטריה בשם האנס ברנט, אשר היה מזהיר אותנו כשהגיעו המשגיחים האוקראינים לביקורת. האנס ברנט היה אדם טוב. תפקידו היה לוודא שבית החרושת מתפקד כהלכה שקצב הייצור תקין ושאיכות המוצרים טובה. הוא ביצע את תפקידו בנועם, ואפילו סייע לנו והקל עלינו ככל שעלה בידו. לעיתים בשעת סלקציה, כשנבחר מישהו להישלח להשמדה, בקשו ממנו לעזור והוא הפעיל את השפעתו על מנת להחזיר את האומלל למעגל העובדים. אותי האנס ברנט חיבב במיוחד. הוא הביא לי סבון מכונות על מנת שאוכל להתרחץ, ליטף את ראשי, ונשק ללחיי בכל הזדמנות. לדבריו דמיתי מאד לאשתו ולבנותיו. עם התפשטות השמועות אודות הרוסים המתקרבים החלו צעדות המוות. נבחרו קבוצות של אנשים אשר אולצו לצעוד בלי לדעת לאן, במקומות שוממים ובכפור הנורא, ללא מזון, שתייה או לבוש הולם. השגיחו עליהם מעלות 20 חיילים גרמנים אשר ירו בכל מי שכשל. הקור היה נורא. לפחות

-33-

. איש לא חזר מצעדות אלה. 0 - מתחת ל

היה לי ידיד באותה תקופה איתו רקמתי חלומות. למרות הזוועות אשר חווינו, האמנו כי יגיעו זמנים אחרים. הוא הכין לי טבעת מברזל אותה נצרתי כל חיי עד אשר לפני כשנה נגנבה בפריצה אשר הייתה בביתי. לא היה לה ערך כספי כמובן, אך היא הייתה יקרה לליבי, והצטערתי מאד על אובדנה. ידידי מצא את מותו באחת מצעדות המוות הללו, אליה נשלח עם אביו. הפחד ליווה אותנו כל הזמן. איש לא ידע מתי יגיע תורו. אנשים נעלמו כל הזמן. בכל פעם בה אמרנו שלום למישהו, תהינו אם נראה אותו שוב, אולי הוא יישלח למוות... ואולי אנו. הייתה שנה קרה מאד, התנאים הורעו מיום ליום אך השמועות על 1944 הרוסים המתקרבים עוררו את התקווה כי אולי, אולי נצליח לשרוד עד לשחרור.

-34-

מה עושים עם חופש ? באחד הימים נקראנו להתאסף במגרש המסדרים. אחד השומרים האוקראינים פתח את שערי המחנה והוביל אותנו החוצה. הוא השאיר אותנו באמצע הדרך ואמר לנו: “לכו, אתם משוחררים, רק אל תשכחו לאמר כי רומנוב האוקראיני שחרר אתכם. כנראה הוא ידע כי הרוסים מתקרבים וניסה להבטיח את חירותו. עמדנו כחמישים איש באמצע שומקום מעל ראשינו שרקו כדורים. היה זה שדה קרב. אדם אחד אשר עמד שם אמר לנו: “אנשים, אינכם יכולים להישאר כאן. זהו איזור קרב, מצאו לכם מקום בטוח לשהות בו”. הוא הראה לנו את הכיוון בו עלינו ללכת. הלכנו שעות בקור הנורא בלי לדעת לאן בדיוק אנו הולכים, ללא בגדים מתאימים, ללא מזון או משקה. היינו מאושרים מהחופש לו זכינו אך לא ידענו מה לעשות איתו.

-35-

לאחר הליכה ממושכת הגענו לכפר קטן. מצאנו אסם נטוש וריק ונכנסנו אליו. ישבנו שם שעות, קפואים מקור ורעבים, עד אשר אחד מאיתנו הציע לגשת לאחד הבתים, לדפוק על הדלת, לבקש מחסה ברפתות, בהן יש לפחות קש בו ניתן להתכסות, ואולי אף מעט מזון. הוא התקבל בסבר פנים יפות. אנשי הכפר אם מתוך פחד או מתוך רחמים אפשרו לנו לישון ברפתות. היה לנו שם חם ונעים. נשות הכפר בשלו עבורנו בסירי ענק מרק תפוחי אדמה. זה היה המרק הטעים ביותר אותו אכלתי בחיי. לאחר שאכלנו ושבענו לקחו אותנו הגברים למקום בו שהו החיילים הרוסים. החיילים קבלו אותנו יפה. חייל אחד אפילו נתן לי שוקולד. הם אפשרו לנו לגור בבניין אשר שימש כמפקדה גרמנית, ואשר בו היו מיטות ושמיכות. הייתה לנו קורת גג, אך לא היה מזון ולא היו בגדים. לא ידענו מה לעשות. החלטתי לצאת לרחוב ולנסות למצוא דבר מה לאכול. בעודי משוטטת פתאום חייל רוסי אחז בידי וניסה להוביל אותי למקום כלשהו. צעקתי אליו בפולנית “עזוב אותי, מה אתה רוצה ממני? “ הוא דבר אלי ברוך. ברור שלא הבנתי אף מילה, אך הוא סימן לי בידיו שאבוא איתו, והלכתי. החייל הרוסי לקח אותי למחסני המזון של הצבא, משם הוציא עבורי שני גושים ענקיים של גבינה

-36-

צהובה. הוא ליווה אותי חזרה למקום בו גרנו, ונשא עבורי את גושי הגבינה אשר היו כבדים מכדי שאוכל לשאתם. קשה לתאר את שמחתנו למזון הבלתי צפוי לו זכיתי. אחותי פרסה את הגבינה לנתחים קטנים, ובכל יום הלכה לכפר הקרוב כדי להחליף אותם בלחם. מאוחר יותר מצאתי עבודה. היה עלי לקלף תפוחי אדמה במטבח של טייסי הצבא הרוסי. בתמורה קבלתי מזון עבורי ועבור משפחתי, סבון צבאי לרחצה ותה. זו הייתה הפעם הראשונה לאחר חמש שנים ששתיתי תה עם סוכר. התקופה במטבח הרוסי זכורה לי כתקופה טובה. אכלנו לשובע, וקבלנו יחס מאד חם מהנשים הרוסיות אשר עבדו במטבח. אחת מהן אפילו נתנה לי סוודר ישן, אשר במצב בו לא היו לי בגדים היווה הצלה של ממש. בערב, לאחר שעות העבודה ליוה אותנו טייס למקום בו התגוררנו על מנת לשמור על ביטחוננו כיוון שבאותה תקופה היו שיכורים רבים ברחובות, אשר נטפלו לנערות צעירות, ולפעמים אף אנסו אותן. כך שרדנו זמן מה. היו לנו רק הבגדים הבלויים אשר לבשנו לגופנו. כשרצינו לכבס אותם היה עלינו לשכב במיטה ערומות, עד אשר התייבשו, ואם לא

-37-

. החורף היה 1945 התייבשו, לבשנו אותם רטובים. יש לזכור שהיה זה ינואר קשה מאד, והקור בלתי נסבל. למזלנו היו לאימי, לאחותי ולי מעילים אשר אבי תפר לנו לפני המלחמה. הגרמנים אמנם לקחו את הפרווה אשר הייתה תפורה בפנים, אך לפחות השאירו את המעילים ברשותנו. המעילים הללו הצילו אותנו בימים הקרים. היו יהודים אשר פרצו לחנויות של גרמנים, וגנבו משם בגדים. הם עשו זאת כיוון שלא היו להם בגדים ומזון ואולי גם כדי לנקום בגרמנים. את הבגדים העודפים מכרו ולעיתים חלקו לנו חינם. כך קבלתי את השמלה החדשה הראשונה שהייתה לי לאחר המלחמה. הייתה זו שמלת צמר חורפית אשר עזרה לי לעבור את התקופה הקרה. היו גם תקריות משעשעות אשר נבעו מכך שלא ידענו רוסית, והם לא ידעו פולנית. אחת הבחורות שעבדו שם, הייתה תמיד חייכנית, עליזה ומשעשעת. היא ידעה רק מילה אחת ברוסית, “כן”, ולכל אשר שאלו אותה, ענתה כן. באחד הימים חייל רוסי שאל אותה אם יוכל לבוא אליה בלילה. כהרגלה ענתה כן. הבחור טיפס לחדרה ונכנס דרך החלון. הבחורה המבוהלת פרצה בצרחות. להמון אשר התאסף שם בעקבות צרחותיה, חזר החייל המבולבל ואמר: “אז מדוע היא אמרה לי כן?”

-38-

לאחר כחודש נסענו עם החבר של סטפה אחותי לעיירה שדלוביץ, בה חי לפני המלחמה, ובה הייתה לו דירה. חיינו יחד בדירה שלו. הוא התפרנס מכל מני עסקים אשר עשה עם הפולנים. בנוסף קבלנו לחם מהקהילה היהודית, כך שאוכל לא חסר לנו. חבר זה היה השוטר היהודי עליו ספרתי, אשר בזכות יחסיו עם אחותי, דאג לתת לנו מנות מוגדלות, ובזכותו השתפרו משמעותית סיכויי ההישרדות שלנו. הוא כמו כמה שוטרים אחרים, ביצע את תפקידו בלית בררה, על מנת לשרוד. הוא מעולם לא הלשין ולא התעלל ביהודים. אחד הנושאים אשר העסיקו אותנו באותה תקופה היה מי מהמשפחה או החברים שרד את התופת. על מנת לאתר קרובים, אנשים נסעו למקום בו התגוררו לפני המלחמה, והשאירו על הכניסות לבתים הודעה כי הם חיים והיכן ניתן למצוא אותם, כדי שאם נותר מישהו בחיים, הוא יוכל לאתר אותם. אחותי סטפה נסעה ללודג’ והשאירה הודעה על שער ביתנו. כך מצאנו את הדודה היחידה אשר נותרה מכל משפחתנו הענפה. שמה של הדודה היה נג’ה, כשמי, והיא הייתה באושביץ בזמן המלחמה. היא שרדה בזכות יופייה. כאשר נשלח בעלה לתאי הגזים בזמן הסלקציה של מנגלה, רצתה ללכת איתו. מנגלה הביט בה ואמר שיופי כזה לא מיועד להשמדה. ופרש את חסותו עליה .

-39-

בנסיעה זו הכירה אחותי בחור בשם סטשק בו התאהבה, ולו נישאה מאוחר יותר.. היא נטשה את החבר אשר עזר לנו רבות בזמן המלחמה ולאחריה. לאחר שאחותי נישאה נסענו ללובלין, שם קבל סטשק בזכות עבודתו דירה נאה בה התגוררנו. הוא עבד כצלם במתקן מעצר. סטשק סידר לי עבודה . תפקידי היה לקחת טביעות אצבעות מאסירים ולתייק חומר משרדי. אט אט החיים חזרו למסלולם, או יותר נכון נוצר מסלול חדש ושפוי יותר... עליתי לישראל עם בעלי אותו הכרתי בפולין שלאחר המלחמה עם 1950 ב אימי ועם אחותי בעלה והתינוקת אשר נולדה לה. בישראל נולדו לי שלושה ילדים. כאשר נינתי השנייה נולדה בתאריך בו השתחררתי מהמחנה, הרגשתי כי זהו סמל לניצחוננו על הגרמנים. הם רצו להעלים את היהודים מן העולם, אך לא יכלו לנו. היטלר ועוזריו נעלמו מן העולם ללא ילדים ואילו אני נינות (בינתיים, 5 נכדים ו 8 , ילדים 3 עדיין כאן, ומשפחתי לצידי.יש לי היום מקווה לעוד רבים בהמשך).

-40-

למרות השנים שחלפו מאז, התמונות אינן סרות מעל עיני, וצעקות המעונים חקוקות בנשמתי. כתבתי את אשר עבר עלי למען הדורות הבאים. כדי שאף פעם . לא נשכח ולא נסלח

-41-

   

 

וזו לתפארת



   





   



 שולי ואמיר



 











דוד ויהודית

    בכבודי ובעצמי בעלי ברנרד ז”ל 



  

 









 

 



עדה וצביקה





 

 





  



    

 

  



     

  







שקד

    

  



    



 

  







שיר ושי

     רון ולילך 

    ניר







 

     

 

 

 

 שחף

 

 





    





שירה

   

 

 

 

 



טל

אור



 



 

   

 





    

     

  אורי





 





 

 

 

 

 

 גילי 

       ליטל ורונן  

  

    



      גיא ועינת



 

הילה







Made with FlippingBook flipbook maker