סוד החיים - המפתח שלי להתמודדות עם מצבים קשים בחיים ולהשגת חיים טובים יותר - כתב ג'וני ירושלים

המפתח שלי להתמודדות עם מצבים קשים בחיים ולהשגת חיים טובים יותר

2008-9 הספר נכתב בשנים 2019 ויוצא לאור ביולי

הספר נכתב ע”י ג’וני ירושלים

הספר עובד בהתנדבות ע”י אתר הפורמט הדיגיטלי שלי

כשליח לעזרת כל אלה שזקוקים לתמיכה וסיוע. הוא במילים אחרות הציע ל י לקבל הזדמנות נוספת לחיים והמשימה שלי היא השליחות לעזור לבני האדם. אמרתי לו שלא עשיתי דבר כזה בחי י, ואני בספק אם אוכל לעשות זאת כי אין לי אפילו מושג איך עושים זאת. אלוהים פנה אלי ואמר לי, צא לדרך בחור, הדברים יסתדרו, אני אשגיח עליך מכאן מלמעלה ואכוון אותך ואתווה לך את הדרך. צא לדרך, חשוב לי שתהיה שם ותעזור לכל אותם אבודי הדרך שזקוקים לעזרה ודע זו שלא ניתנת לכל אחד. אני מאמין בך הוא אמר לי וזה משפט שלא אשכח לעולם. לפתע הוא התפוגג יחד עם כל העוזרים ונפתחו ארובות השמים והגיע הסולם שבו עליתי למעלה וירדתי חזרה למיטתי בבית החולים. כן, מרגע זה הבנתי שמשהו קרה לי. עברו הימים, חשבתי כל הזמן שזה חלום והיה לי קשה עדין להבין שזו הייתה מציאות. חזרתי הביתה, מצבי השתפר במעט לאחר שבעצם לרופאים לא הייתה תקווה. הכל השתנה פתאום, והורי לקחו אותי לביתם והבטיחו לרופאים יטפלו בי העיקר שלא אהיה מאושפז. ביום מן הימים בבית הורי הגיעה אחותי לביקור, היא באה לטפל בי ברייק י והרפיה, לא פעם, לא פעמיים, פעמים רבות ואז באותו יום שאני שוכב על המיטה והיא בזמן הטיפול מדברת איתי היא אמרה לי מילה שבעצם חיברה לי את כל מה שהיה שם למעלה עם העתיד שצפוי לקרות. היא אמרה לי שמה שקיבלתי, המחלה שקרתה לי היא בעצם המתנה שלי. המחלה הזו תשנה את חיי ותוביל אותי למקומות אחרים שלא הייתי בהם קודם ותשנה אותי ואת חיי לטובה. אחרי שהיא הלכה ולמרות שבאותו רגע הסתכלתי עליה בצורה ישבתי עם עצמי, בחדרי וח יברתי בין המעשה שקרה בבית החולים בבית האלוהים עם המשפט של אחותי הבנתי, כי המחלה שלי והחזרה לחיים ה ם שליחות שקיבלתי לבצע מאי שם במרומים. עברו ימים, התאוששתי אחרי תהליך של מספר חודשים והגעתי להחלטה שהייתה אחת החשובות בחיי בתקופה זו:

זכות

שהם

מוזרה,

בחרתי בחיים. נדרתי באותם ימים נדר לפת וח אתר אינטרנט ובכל דרך שאוכל לעזור לאחרים, נדר שבא מהתגלות האלוהים ונתן לי את הדרך לח יים החדשים. זה בקצרה מה שעבר עלי ונתן לי את הכוחות שלא היו לי מעולם על מנת לעזור ולתמוך בבני אדם. זה רק הפתיח הקצר שנתן לי את האור והתקווה. אודה, זו תחילה של תקופה, שלמדתי בה ה מון, סייעתי המון, הבנתי המון וקיבלתי המון כלים על מנת להתמודד ולרצות לחיות ולמען האמת, לחיות יותר טוב. הגישה לפעמים נראית קצת ותרנית, סלחנית, פשרנית אבל לדעתי וטעמי כל החיים שלנו הם כאלה ואם לא נמצא את שביל הזהב שדורש גם פשרות ולפעמים גם כואבות לא נגיע רחוק. החלטתי אחרי 7 שנים, שבהם היו לי עליות, מורדות, אכזבות ותקוות לשבת ולכתוב ספר שיעביר לכל אחד ואחת מכם את המסר שלי שהוביל אותי לחיים טובים יותר. אני בספר זה אשים דגש על לא מעט נושאים, לא כל נושא יעניין את כולם אבל הגישה הכוללת והמחשבה שע ומדת מאחורי כל זה תיתן לכם את הכלים לראיית החיים בצורה אחרת ולהאיר לכם אותם.

עברו להם הימים, כל כמה ימים ביקרתי במרפאת בית החולים, הרופא בדק אותי, ראה את מצבי ואני בתוך תוכ י ידעתי כי אם היה משהו היסטרי הוא לא היה מוותר לי על כלום, אבל עצם העובדה שהוא לא לחץ אותי זה סימן ששום דבר לא דוחק. נתתי לעצמי את הזמן. יש לציין כי בכל התקופה הזו דבר אחד היה שהחזיק אותי: הייתי שקול בכל שלב, הייתי מודע לכל דבר בכל שלב ובעצם שלטתי במצב גם כשהייתי חלשלוש. הימים חלפו, פגשתי את הרופא באחד מהימים אחרי משפט המחץ של אימי ואמרתי לו כי בפגישה הבאה שלנו אני רוצה לשמוע את כל האמת. רוצה לדעת ה כל ולראות איך מתקדמים קדימה. פגשתי את הרופא בתאריך שנקבע לנו בסוף חודש יולי (להזכירכם אני בבית כבר מ 21 או 22 ביוני וחי על טיפול תרופתי של 10 גרם אנטיביוטיקה מסור של אמא שלי). מגיע היום הגורלי, אין דמעות, אני אפאטי לגמרי, לא מביע ורק מזיע. כן המון הזעות ב גוף. אימי ואני נוסעים לבית החולים הדסה. מכניסים אותנו לרופא, הוא נכנס עטור בחלו ק לבן, מתיישב, ופותח את פיו ואומר :"כמו שתיארתם בטח – יש לך איידס". בסתר ליבי הייתי בטוח שבאותו רגע תפרוצנה דמעות אבל שום דבר, אני אתאר במילה אחת את אשר הייתי – "עציץ". פשוט ישב תי מקובע ולא זזתי. אימי ביקשה שיסביר ואז הרופא החל להסביר הכל מהתחלה ועד הסוף ישב איתנו למעלה משעה וחצי ודיבר וענה על שאלות. סיפור ארוך והסברים רבים, אני מאזין ולא פוצה את הפה. בשלב הוא אמר שצריך לבחור טיפול ולהתחיל אותו אבל ישנה בעיה שהוא נוסע לחו"ל לשבועיים ורוצה להעביר אותי לרופא אחר, פה פעם ראשונה פתחתי את פי ואמר תי שאני מסרב לעבור לרופא אחר ואני אחכה עוד שבועיים להתחלת הטיפול. הוא הסכים. ההמשך היה מעניין, הוא הביא את שתי בנות הצוות העיקרי של מחלקת האיידס, אסטל העובדת הסוציאלית ומישל אחות המחלקה. הן ישבו איתי ועם אימי, הסבירו הכל, נתנו טלפונים ובעצם הרגשתי שמקבלים אותי בחמימות ואהבה שטרם ראיתי כזו . הם לקחו לי מספר בדיקות דם ונסענו הביתה. בבית הורי אבי כבר חיכה לנו, סיפרנו לו, אחר כך התקשרנו לאחותי שכבר הבינה הכל וידעה בסתר ליבה ואחר כך קראנו לאחי ו סיפרנו לו

מסוים

בקבוק מים והייתי מודיע מראש מה המסלול שלי להליכה (שבסך הכל היה רחוב או שנ יים או שלושה מחוץ לבית) אבל הייתי מדווח בדיוק לאן אני הולך. הלכתי בחוץ, לאט לאט, אבל כבר הרשו לי להסתובב בחוץ וזה הישג, יצאתי מהבית. יום אחד הטלפון צלצל, האחות מבית החולים על הקו, היא ידעה כי הרופא מגיע ביום מסוים וקבעה לנו פגישה איתו כמה שעות אחרי שהוא נ וחת ומגיע לבית החולים. כך היה. מבחינתי כאן התחיל שלב שני של ההתמודדות. נפגשנו הרופא, אני ואימי שכמובן ליוותה אותי בכל צעד, ישבנו יחד עם הרופא, הוא הסביר ל י על הטיפול, על תופעות הלוואי ועל מהות הטיפול. ביקור ארוך שבסופו, נתן מרשם והסביר איך מקבלים את התרופו מכאן התחיל שלב שני של ההתמודדות, שלב שבו כבר הבנתי שאני מתחיל לעכל את מה שעובר עלי. השלב הזה כלל את נושא הטיפול התרופתי, ההשגחה העצמית, המודעות לעצמי וכל מה שקשור לזה. הימים הראשונים עברו קשה, הזיות, כאבי שרירים שרק התחזקו מיום ליום ובעצם הרגשה איומה ו רעה בגלל תופעות הלוואי. מבחינתי זה היה קשה בטרוף ומאד מסובך. היו לא מעט רגעים של ייאוש ושל בכי פנימי והרגשה של חורבן. סבלתי מאד, הליכה עם גרביים, יחף או נ עלי בית הייתה בלתי אפשרית הרגלים כאבו לי שדריכה עליהם הייתה אסון. בדרך מקרית גיליתי כי נעל מסויימת שאנ י נועל – מונעת את הכאב, נעל של חברת רוקפורט, נעל שאהבתי, ברגע שנעלתי אותה, נעלמו הכאבים. קראתי לנעל הזו הנעל של סינדרלה. הימים חלפו, הכאבים ממשיכים, משברי ם, המון פגישות עם העובדת הסוציאלי ת שניסתה לשכנע אותי שהמצב שלי לא כל כך גרוע. ניסתה לשכנע אותי שאני לא חולה למרות שבהגדרה הרפואית אני נחשבתי חולה מאד אפילו. היא בסופו של דבר הצליחה גם בזה שאני הסכמתי לקבל את העובדה שאני נשא של המחלה ולא יותר למרות שידעתי ש זה

ת.

אחרת.

הקפדתי על לקיחת תרופות מסודרת, קיבלתי בנוסף לטיפול התרופתי עוד המון תרופות על מנת חסל כל מיני פטריות ובעיות אחרות, בתקופה

הזו עוד המשיכו עם גרם אנטיביוטיקה ביום ובעצם חגיגת כימיה לתוך הנשמה שלי. יום אחד התלוננתי לר ופא שלי במפגש איתו כי רע לי והוא הסתכל והחל אמרתי לו למה הוא מחייך והוא הסתכל ואמר לי – תושיט את הידיים שלך קדימה, תסתכל עליהם, הם כבר לא רועדות, שמת לב ? ואני אמרתי, זה נכון, הן כבר לא רועדות. הוא המשיך עם עוד כל מיני דברים ובנוסף הפצעים שהיו לי על כל הגוף שהכל נעלם לפתע. עברו עוד כמה ימי ם ועשיתי בדיקות לאחר חודש של טיפול. הם שלחו ישר את הבדיקות למעבדה ואמרו שיהיו איתי בקשר. כמה ימים עברו ופתאום הטלפון מצלצל האחות של המחלקה, מישל, היא דיברה איתי על כמה דברים ואז פתאום היא תפסה את עצמה ואמרה לי – צא לרקוד חבר תהיה מאושר ומשום מה נית קה את השיחה. לא הבנתי מה קרה ואחרי דקה טלפון נוסף הרופא שלי – תשמח, תהיה מאושר, התוצאות שלך קפצו באופן מדהים מנתון רע הם קפצו לנתון מצויין במערכת החיסון שלך ותהיה מאושר – פשוט סיפור הצלחה של התרופות. הוא שאל אותי אם אני מתמ יד בלקיחת התרופות ואמרתי לו שאני לא מפספס אף תרופה, בבוקר בערב בדי וק לפי מה שנאמר לי הקפדה על לקיחת תרופות לפי ההנחיות תוביל אתכם להשגת המטרה הבריאותית כך המשיכו הימים, המשיכו החיים בבית כאשר חוץ מתקשור שקצת התחלתי לעשות באינטרנט בפורום באתר וואלה הייתי בו דד. אבל מצד שני זכיתי כל הזמן לחי בוק משפחתי חם ואוהב וזה הכי חשוב שרק יש

לחייך.

בעולם.

חיבוק משפחתי עולה על כל "חיבוק" חברי אחר.

מכאן בעצם החל הפרק השלישי בחיי, הפרק שבעצם הביא את ההחלטות החשובות ביותר שלי שמובילות אותי מאז ועד היום.

עברו ימים, עברו שבועות חודש אוקטובר, אני קצת מתאושש נפשית, ק יבלתי אומץ לפנות לבחורה בשם ורד מ הוועד למלחמה באיידס,

מדיטציה ובעצם המפגש החברתי הזה שחיכיתי לו כל יום חמישי בשבע וחצי בערב. מבחינתי זו הייתה ההתחלה של הדרך החדשה, של הבחירה

בחיים.

הלכתי לפי הלב שלי, ביקשתי מהורי שלא יציקו לו ויתנו לי לזרום לפי הדרך שלי, לפי המוטו שלי ולפ י הקו שאני רואה שאני צריך לעשות. שיתנ ו לי לפעול לפי רחשי הלב שמובילים אותי. דרך זו, של הליכה לפי הדרך שלי, בקצב שלי הוכחה כדרך מובילה ומנצחת

הדרך של בחירה בחיים.

הבחירה בחיים בפרק הראשון קרה הדבר שבעצם שינה את כל חיי. הבחירה בחיים. בחיי ם היא חלק מרכזי וחשוב שנותן את העוצמה הכי גדולה שרק קיימת. בחירה בחיים מביאה אותנו להחלטות חדשות, למחשבות אשר נותנות חוזק ורצון לעשות דברים שלא עשינו קודם. אין זה אומר שבחירה בחיים אומרת שצריך רק להסתכל על הטוב, על הדברי ם הטובים, אבל בחירה כזו נותנת לנו כוון דרך מהותי . בחירה כזו מתחילה להוביל אותנו לכוון הנכון למרות שגם דרך זו יכולה להיות מלאת מהמורות, חלקים אפלים וגשמים סוערים. כאשר אנו מחליטים החלטה כזו, זו היא נקודת הפתיחה שלנו. את אופי הדרך, את מרכיבי הדרך ואת כל השא ר אנחנו לבד נקבע כאשר אנ ו תלויים בהרבה דברים אחר ים. אם בצד החברתי, אם בצד הבריאותי, אם בצד הנפשי אבל מכל הדברים אנו יודעים ששמנו לנו מטרה, לחיות ויותר מזה לעשות את הכל שנוכל לחיות טוב. בדרך כזו אנו צריכים להוביל, וייתכן שיהיו קטעים שגם יובילו אותנו אבל אנ ו צריכים לתת את הדגש שגם אם יובילו אותנו - לנו על זה שליטה. שלא יכתיבו לנו הכל, ושרוב הדברים יהיו בשליטה שלנו. תזכרו דרך הבחירה בחיים זו החלטה. זה תהליך, וזה לא בא ביום אחד. הבחירה בחיים היא קבלת החלטה שמובילה את כל המעשים מכאן ואליו ועד השגת המטרה ו היעד אנו יכולים לעבור קש יים, עליות, מורדות, נפיל ות והצלחות כאחד. עצם הבחירה נותנת לנו את הכוח אבל הדרך לא תמיד פשוטה ולפעמים גם מאד מורכבת. הבחירה הזו היא בעצם כמו אלומת אור שיוצאת מאיתנו כרגע מהנקודה שאנו נמצאים, כמו כוכב מנצנץ שרץ מעל ראשנו ואומר, אנחנו חיים אבל מכאן היא מובילה אותנו לביצוע שזה התהליך הגדול ביותר. בחיים שלי באותה התקופה, עברתי המון שלבים בתחילת הדרך. בתחילה, שבעצם כמעט הלכתי למות, ההצלה בבית החולים, שלבי הקבלה הראשונים, המשפחה שמקבלת, שלב הטיפול התרופתי, אחר כך תופעות הלוואי שהורידו אותי לדכי, בשלב הבא דיכא ונות, השפעת התרופות שהייתה קשה ואף היו ימים שהיא כמעט הביאה להתאבדות שלי באילת ואחר כך שהחליפו התרופות, שהתחלתי לעבוד, מצאתי את אהבתי, הבנתי שהכל נראה אחרת, עברתי את המהמורות הקשות, גיליתי כמה הכל לא פשוט וקל אבל הבנתי שיש חיים.

בחירה

חדשות

תהיה

מדחי

בתק ופה הזו גם הפנמתי מעשה נ וסף, אמרתי לעצמי שהמחלה נמצאת בעצם בעורף שלי, היא קיימת, אי אפשר להתחמק ממנה, אי אפשר להתעלם ממנה אבל היא יושבת בעורף ולא בחזית של הגוף. היא קיימת, אי אפשר להתעלם ממנה אבל אני לא נותן לה לשלוט על חיי. יש לה מקום, קרוב לראש, קרוב ללב , קרוב לנשמה שלי אבל המק ום הוא כזה שהיא לא השולט ת אלא עד כמה שניתן הנשלטת. עצם המיקום שלה שמקבל יחס מצד אחד אבל מצד שני גם הדחקה הצידה נתן לי את הכוחות להתמודד איתה ולא לראות בה כמובילת חיים. זה עבד, זה עובד עד היום וגם בימים אלה אני יודע שהיא חלק מחיי, אנ י לא מתעלם ממנה אבל גם ל א נותן לה לנהל את חיי וא ני מנהל את החיים שלי כפי שאני רוצה ומשתדל לא לגרום לה לשלוט על החיים שלי. האור בקצה המנהרה עלינו לעבור את מערה אפלה וקשה עד להגעה לנקודת האור בקצה. לעבו שיש לנו בסך הכל נר שאיתו אנו צריכים ללכת את כולה, זה לא פשוט, אבל מסתבר שבכל מערה כזו מידי פעם יש נקיק של מים שאפשר לשתות ממנו, מקום לשבת לרגע לנוח, מקום שבו צריך לעבור מעבר קשה שלא תמיד הוא קל אבל בסופו של תהליך אנו נגיע לנקודת הסיום שהיא האור בקצ ה המערה. סביר להניח שפה לא הסתיימה לה הדרך אבל מ כאן כבר יהיה לכם הרבה יותר קל לצעוד. הטיפוס לפסגת ההר עלינו לעבור את כל העלייה במעלה ההר עד להגעה לפסגה. ניתן לדמות את זה גם לטיפוס על הר גבוה, לא קל לטפס, לפעמים צריך לעלות על מצוקים, לטפס עליות מאד קשות, לפ עמים עולים עליה וקצת נופ לים למטה ובעצם דרך לא פש וטה, המטרה היא אחת. להגיע לפסגה. עצם ההגעה לפסגה היא ההישג הגדול ביותר שלנו - השגת המטרה שלנו הראשונה. אבל מכאן תמיד יש לנו חלום אחד - לטפס על עוד הר, להגיע רחוק יותר וגבוה יותר. ולמה הדבר דומה - טיפסנו על הר אחד, הגענו ליעד, טוב לנ ו, והמטרה היא עכשיו למצו א הר גבוה יותר, להתקדם יותר, להצליח לטפס על הרים שהם אתגרים חדשים ובעצם להתקדם ולא לדעוך במקום. ואת כל שכתבתי כאן ניתן לראות בדימויים שכולנו מכירים:

ר אותה

בשלב מסוים גם בטיפוס וגם במעבר המערה נשאף כולנו להגיע לשלב שבו נמצא לנו את רגע המנוחה והנחלה, נשאיר את הדברים הר עים מאחורנו בצד, ונשב בג ן מלא פרחים, עצים פורח ו נדע להנות ממה שיש

לנו.

הבחירה בחיים היא נקודת המוצא בנתיב שאנו יוצאים אליו ולפעמים הדרך יכולה להיות ארוכה וקשה אבל אם נתמיד בה, ונדבוק בה, ונאחז בה גם ברגעים הקשים ולא נוותר נצליח בסופו של דבר להגיע ליעד אלי ו אנו רוצים להגיע.

ארוכים אני ממשיך לדבוק בדרך זו ולא סוטה ממנה ולו מעט אפילו. אני יודע שאולי אני קצת מקצין אבל המשפט הבא הוא המוביל שלי ונותן לי את הכוחות להתמודד איתם: תחיו את היום, כאילו אין מחר, זה לא סתם משפט, זה דרך חיים. וזה עובד ונותן לי את הכוחות הדרושים לחי ים טוב ים יותר.

להתעורר ולהתחיל לעכל את הדברים ולהתרומם מחדש .

צריך

זה לא קל, זה לא פשוט אבל אם ברצוננו להמשיך את החיים, אין ברירה וצריך לעשות זאת. בשלב כזה או אחר צריך לעשות את הסוויץ המחשבתי ולשנות כוון על מנ ת לראות איך מתחילים לעלות בעליה ו לא בתחתית. גם שעולים אפשר לעלות שלב ולנוח ואז להמשיך, כל אחד יבחר לעצמו את הקצב הנכון אבל העיקר שהתנועה תהיה כלפי מעלה בשלב המתאים. יש אנשים שגם יכולים לעלות שלב ולרדת חצי, להמשיך עוד עליה קטנה ולהישא באותו מצב וכך בע צם בטיפוס איטי בכל זה צריך אבל לזכור דבר אחד, אם עלינו לקבל החלטות שהן הרות גורל, בדרך כלל זה מדובר על טיפול בריאותי, אחריות טיפולית וכדומה, צריך להיות החלטי ולא לדחות דברים עד שנתאושש. אסור לדחות נקודות כאלה שב עצם יכולות להפר כל איזון של החי ים ובעצם יכולות להוריד אותו מטה מטה בגלל שלא קיבלנו טיפול בזמן . לכן, במצבים כאלה של טיפול רפואי, צריך להתנהג אחרת, לקבל אחריות, להזיז דברים וזאת על מנת לא להחמיר את המצב ובעצם, לקבל טיפול נאות שלפעמים הוא יכול להיות קריטי ומ ציל חיים . אני שהיום מייעץ לכולם את הכל יחסית בקלות, לא הייתי קל לעצמי. אני שהיום אחרי שנים רבות בא ומדבר מנקודת מבט אחרת, לא הייתי יותר טוב מהרבה אנשים היום שהם בתחילת הדרך . בהתחלת הדרך התאספ תי בתוך עצמי עמוק, חוץ ממשפחה ק רובה, איש לא יכל להתקרב אלי ובע צם התנתקתי מכל אדם, לא רציתי לשמוע כלום מאיש, חפרתי וחקרתי, ובעצם מה שראיתי לעצמי זה את המוות בעיניים וספרתי לעצמי את הימים שנשארו לי עוד לחיות . להגיע ליעד של הב נת המציאות וההתמודדות איתה . זה לא פשוט כל הדבר ה זה, גם לא קל, אפילו הייתי אומר מאד מסובך .

ר להישא

ר

יותר מזה, חיפשתי איך להתאבד, חקרתי באינטרנט מה ע ושים, קיבלתי

החלטות של איך ומתי אני עושה מה, ובעצם עשיתי תוכני ות איך אני מסיים את החיים .

בתקופה ההיא לא רציתי גם להתחיל עם הטיפול התרופתי ורק אמרתי לרופא שלי שנטפל בדלקת הריאות ואחר כך נראה את הטיפול שאני צריך לקבל, אמרתי לעצמי שאני בזמן הזה מתכנן איך אני גומר את עצמי, יום לפני שאני מת חיל טיפול ובעצם לוקח לעצמי את כ דור יום הדין. משכתי זמן, כאשר אני מנסה מצד אחד לעכל, אבל מצד שני לא מנסה לקבל שביב אחד של תקווה. ראיתי שלילי, חשבתי שלילי, ראיתי חורבן, לא האמנתי לאיש ולמעט החיבוק החם והאוהב של המשפחה הקרובה של י, לא נתתי שום פתח של אור לחיים שלי . למזלי המשפחה שלי זה הדבר היקר ביותר שיש לי בחיים, ראיתי איך הם שומרים עלי, איך הם דואגים לי, איך הם מטפלים בי ובעצם איך הם עושים הכל שיהיה לי טוב יותר. אמא שלי הפכה עולמות לשפר לי את איכות החיים, אחותי באה לעשות טיפולי ם אלטרנטיביים, האח שלי ומשפחתו תמכו בי מקצה לקצה ובעצם כולם הפ יחו בי תקווה שבעצם לי היה קשה לקבל . בכל שבוע בתחילת הדרך נפגשתי עם הרופא שלי, הוא רצה לראות אותי ולעקוב אחרי והבנתי שאני בהשגחה צמודה שלו ויותר מזה הפנמתי בתוך תוכי שהוא לא ייתן לי לדעוך אם יח שוב שזה קריטי, ואמרתי לעצמי בעו מק ליבי שהוא משגיח עלי . לציין שהייתי מאושפז למעלה משבועיים בבית החולים במצב קשה, טיפול נמרץ, מחלקות, מעקבים, בלאגנים ובעצם מה לא. הייתי במצב של חורבן לגמרי שכל הזמן הרופא שלי פר' מוזס עוקב אחרי מקרוב בכל רגע נתון ושומר עלי מ קרוב . לאט לאט בכל המצב הזה שרא יתי שמשפחתי מצד א חד מחבקת אותי בחום ואהבה מדהימים למרות הבשורות הקשות, מצד שני הצוות הרפואי בבית החולים עוטף אותי בחיבוק חם, תמיכה רפואית וסוציאלית שלא הייתי יכול לחלום על יותר טוב מזה ומצד שלישי בשלב מסויים שפגשתי בחורה בשם ורד ואחרת בשם ליאורה שהאירו לי את החיים על הכל,

ובאותו היום שפגשתי אותן הכרתי אדם מדהים שעובר את מה שאני עובר וחי את חיי הנשאות כמוני התחלתי לראות את החיים קצת אחרת ולהתעודד ועבר קצת זמן שהחלטתי את ההחלטה שהיא המהותית ביותר שעברתי והיא – לבחור בחיים ולהתחיל לחפש את האור ולא את החושך וגם אם זה יהיה בדרך הקשה . מאותו הרגע הפסקתי לנסות לחפור בעבר, התחלתי לחפש דברים טובים שקורים ולא רק את השלילי, נתתי לאנשים לחבק אם היו כאלה ולדאבוני החברים שלי לא היו רבים ולא כולם בין המחבקים אבל התחלתי להסתכל קדימה ולהבין שצריך להמשיך את ה חיים. זה לא אומר שלא היו לי נפילות ולפעמים גם התרסקויות, זה לא אומר שהיום אחרי 8 שנים אין לי נפילות ומחשבות רעות, אבל אני הפסקתי להאשים, הפסקתי במידת האפשר לחפש את הרע ואני משתדל גם היום לחפש את הטוב בדברים ואפילו אולי לקבל סוף סוף את הגישה של אחותי שהדבר ניתן לי במתנה ובע צם זה שינוי מהותי שלי בחיים שהיה צריך לקרות לי על מנת שחיי ישתנו וכנראה שזה סוג של גורל . קוראים נכבדים, זה נורא קל לדבר, להציע הצעות לאנשים שחרב עולמם ברגע אחד, זה נורא קל לבוא ולתת עצות ובמיוחד שאני היום נמצא במקום אחר אחרי 8 שנים של התמ ודדות ולמידה. אני יודע את זה שקל ל דבר ואני גם מודע לכך שקשה לקבל את הדברים כמו שאני אומר . אבל מצד שני אני כן יכול לקרוא לכם לנסות ברגע המתאים לאסוף את השברים, ולנסות לפחות לאט לאט לעלות לדרך חדשה שהיא גם יכולה לפעמים לבנות חיים חדשים . אני יודע שיש אנשים שקשה יותר להם וי ש אנשים שמקבלים א ת הדברים יותר קל, יש אנשים שהם מאמינים שאומרים שהכל בא מבורא עולם והוא מכתיב ואני מודע לכך שלכל אחד בתוכו יש את האני שלו שלפעמים הוא קל יותר ולפעמים הוא קשה עד מאד . אבל במבחן האמת, צריך ברגע הנכון, לנסות לשים רגל על מדרגה ולטפס למעלה גם א ם זה קשה. לשים רג ל אחת אפילו. להרגיש קצת, מקסימום להוריד אותה חזרה, אחר כך לנסות לעלות עוד טיפה וכך

הלאה עד למקום מבטחים .

אני אחרי מה שעשיתי לעצמי והיום במחשבה לאחור אומר – לא הלכתי לגמרי נכון בנושא הטיפול הרפואי והדחיות שלי, הייתי צריך ל עשות דברים יותר מ הר ולקחת אחריות ו שיקול דעת ולו רק בשביל לשמור על עצמי ולנסות לשפר את מצבי הבריאותי. אני יודע שהרופא שלי עקב אחרי אבל זה לא היה מספיק . אם ניקח מחלות קשות, אם לא תקבלו את הטיפול הנכון בזמן, זה יכול לעלות לכם בחיים. אם נזניח את המצב, זה יכול בעצם להפיל אותנו לאחור ואולי שלא נוכל יותר להמשיך קדימה כי הנסיגה תהיה קשה וכואבת . במקרים כאלה, ההחלטות צריכות להיות מהירות, קשות וענייניות. צריך לקבל אותן בשיקול דעת ושכל ישר עם המון הגיון וגם לחתוך דברים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים על מנת שלפחות יהיה כו ון ברור גם אם עדי ין לא יודעים על מ הות הטיפול אלא רק את הכוון . איסוף שברים הוא נושא כאוב, להתמודד עם חורבן זה נושא קשה אבל אנו חיים בעיקר בשביל עצמנו אבל יש מסביבנו ברוב המקרים כל כך הרבה גורמים שנותנים לנו סיבה להמשיך קדימה, לחיות כמו בן או בת זוג, הורים, משפחה ואולי גם ח ברים שנרצה רק בגל לם או למענם

בחיים, לחזור למציאות ולעשות הכל על מנת לחיות חיים

ר להישא

רגילים .

הבום קשה, הבום כואב, הבום הורס, הבום מחריב את החיים אבל התקומה בסופו של דבר תבוא רק מאיתנו כי מה שאנו נשדר, מה שאנו נוביל, גם אם זה לאט, זה הדבר שבעצם יחזיר לנו את הכוח, את העוצ מה, את הבטחון שיש חיים ויש בשביל מי ובשביל מה לחיות .

אל תאבדו את התקווה, תתאבלו, תבכו, תוזילו דמעה וברגע האמת, עשו כל מאמץ, להתחיל בדרך חדשה .

"חברים של אמת?"??? מי הם חברים של אמת ? איך נמדדים חברים של אמת ומה אני מצפה עליה אני דן בפרק זה. חבר של אמת זה חבר שאני אוכל לסמוך עליו ובעצם לספר לו את הסודות הכי גדולים שלי ואדע שכל מה שיצא מפי יישמר בבטנו כמו בונקר ולהפך. חבר של אמת זה חבר שיוכל לעזור לי להתגבר על המשברים שלי ומצד שני אני על שלו. חבר של אמת זה א דם שאני יכול ל דבר איתו בכל ש עה על כל דבר ולהפך ובעצם הוא אמור להיות אדם מקורב אלי ושאסמוך עליו וההפך בעיניים עצומות. זו בעצם כל אחד מאיתנו משוכנע שיש לו חברים של אמת. אני גם חשבתי כך במהלך השנים האחרונות אבל האמת לצערי הופתעתי לרעה. שאני מסתכל על חבר אמיתי וכך ג ם היה שהסתכלתי על זה, ראיתי את החבר הזה כאיש הסוד שלי הכי גדול שרק קיים. סיפרתי לו הכל. הוא ידע עלי הכל ובעצם הייתי כמו כפפה על היד שלו. הוא ידע הכל, הקשיב לי תמיד ולהפך כמובן ובעצם היה אוזן קשבת ויד תומכת. זה היה לאורך זמן מאד גדול. והאמונה שלי בו הייתה מ מש אפילו עיוור אנו רואים בחברים אמיתיים שאנו מאמינים בהם, אנשים שאפשר לסמוך עליהם במאת האחוזים. משוכנעים שהסוד שלנו יישמר בתוך ליבם ויהיה נצור כמו מטמון בתוך כספת. זה המחשבה שלנו וכך אנו מובלים. זהו טבע הדברים וזה וכך גם אומר ן ההיגיו אם ניקח לדוגמ ה את הסיפור ש לי, היה לי חב ר אחד שהיה חבר טוב מזה שנים רבות, הגדרנו את החברות שלנו כקשר דם. כקשר שבעצם אנחנו יכולים לספר אחד לשני את הסודות הכי גדולים שלנו וזה עזר המון. הוא האדם הראשון עלי אדמות מחוץ למשפחה שסיפרתי לו על כך שאני נשא איידס והוא קיבל זאת בהב נה ואהבה ותמי כה ללא גבולות בתחילת יותר מזה, חברים של אמת אלה חברים שאם עכשיו תהיו בצרה בקצה העולם ימינה או שמאלה והמרחק בינכם לבינם יהיה כרחוק המזרח מהמערב, הם לא יהססו, יעלו על הרכב שלהם ואפילו אם צריך על מטוס ויבואו לעזרתכם ולא משנה אם זה יום, לילה, שבת, חג אב ל במידה ואתם זקו קים להם, הם יעמדו לצידכם בכל רגע נתון ויסייעו לכם בכל דבר.

ה הסוגיי

מהם.

ת.

הבריא.

דרכי.

למרות שהייתי שמח אם היא הייתה יודעת את הכל. עצם זה שזה חסך לי דאגות וטרדות ובעצם העובדה שהחברות שלנו נפלאה אבל בסודי סודות היא חסרה. אנקדוטה חמודה בסיפור הזה, שיום אחד התפרסמה עלי כתבה בעיתון ירושלים, ויצא המקרה שבאותה שבת ביקרתי אצלה. בעת הביקור דיברנו על כל מיני דברים ואז פתאום היא הכניסה לי מתחת לחגורה בלי ידיעה, ושאלה אותי אם ראי תי את הכתבה על הבחור המדהים הז ה בעיתון ירושלים נשא האיידס, איזה איש מיוחד, הפכתי לרגע טיפה אדום אבל מהר חזרתי לעצמי ובתוך תוכי אמרתי לעצמי – ואם היא הייתה יודעת שזה אני מה היא הייתה אומרת..... אבל לצערנו מסתבר שלא כל הנוצץ זהב הוא. מסתבר שלא תמיד כך הדבר. יש לא מעט כאלה שהם באמת חברים של אמת ואפשר לסמוך עליהם. אסור לזלזל בזה לרגע. יש כאלה שבאמת יעמדו לצידנו ברגעים הקשים ויעשו בשבילנו את כל מה שצריך לעשות על מנת לעזור ולהפך. יש המון בתוך המושג חברים של אמת, אבל לצערי כמו שיש לנו המון במושג חברים של אמת, מסתב ר שיש גם המון ב צד ההפוך. אל תתפלאו אם מה שאתם מספרים לחברים האלה פתאום יישמע בחדשות הרדיו, והאמירה היא קצת צינית אבל כוונתי היא שבעצם סוד שמסרתם לחבר הכי טוב שלכם פתאום יהיה לשיחת רחוב במקומות שלא הייתם חושבים עליהם. אל תתפלאו אם תבואו לספר לחבר שלכאורה ה וא אמור להיות ה חבר הכי טוב שלכ ם על מקרה כואב שלכם ואותו חבר באותו רגע יתנתק מכם או לחילופין אחרי תקופה קצרה יתאדה מכם ויעלם. מסתבר שיש חברים שאנו רואים בהם חברים של אמת ומשוכנעים שהם כאלה, ובסופו של דבר אחרי תקופה מתגלה הפרצוף האמיתי שלהם שמשאיר אותנו בהל ם ואף באלם. בי מים שאנו זקוקים להם, ובטוחים שהם חברי אמת אנו רצים אליהם ומספרים להם הכל, לא שוכחים פרט אחד ובעצם פותחים בפניהם את הלב ושופכים את כל אשר עבר עלינו ועובר בהווה. הם מודעים לכל דבר. יודעים כל פרט ופרט ובעצם מעורבים בכל הסיפור בחדרי חדרים כמו שא יש לא שמע עליהם מעולם. אני במק רה שלי סמכתי על חבר כזה

וסיפרתי לו הכל, כל פרט שידעתי וידעו בני משפחתי גם הוא ידע כל דבר שרק קרה. ראיתי בו בדיוק אותו דבר כמו שראיתי בבני משפחתי ואפילו שקיבלתי תוצאות של בדיקות הוא היה בין האנשים הראשונים לבשר להם על התקדמות א ו לחילופין שמשה ו לא טוב קרה. ה וא ידע הכל. האמנתי שהכל נשמר בתוכו. לאחר זמן לא רב הסתבר לי שבלי רשותי, בלי שום הסכמה שלי, הוא הלך וסיפר לחבר טוב שלו על כך שאני נשא איידס. אני יודע שהוא סיפר לו עלי והרבה ממה שהוא ידע. אני גם יודע שהוא דיבר עם עוד אדם או שניים על כך שא ני נשא. אני לא ידעתי שהוא סיפר להם ובדרך המקרה גיליתי שה וא סיפר להם. שאלתי אותו למה הוא סיפר לאדם הראשון שידעתי שהוא סיפר לו והוא התחמק מתשובה. אחר כך על האחרים כבר לא שאלתי אותו. ההמשך הוא שבתקופה הזו לאט לאט הוא התחיל להתרחק ממני, להיפגש הוא הסכים רק פעם בחודש או חודשיים לקפה וגם אז משום מה זה התחיל להיות או אצלי בבית או אצלו, על מושג בית קפה לא היה ניתן לשמוע או כל דבר אחר. היינו נפגשים רק פעם בשנה במסעדה לחגוג את יום ההולדת. לאט לאט גם המפגשים ושיחות הטלפון התמעטו, כאילו הוא הרגיש שצריך להתרחק ממני ואט אט הקשר הזה התפוגג כאשר אודה גם אני עזרתי לו להתפוגג. ר איתי בבחור הזה חבר של אמת אבל מסתבר שאחרי שנה מאז התחלת הנשאות הוא הבין כנראה שלהיות חבר של נשא איידס זה לא טוב בשבילו והתחיל לתת לי להבין שזה אחרת. לקח לי זמן להבין את זה ושהבנתי התחלתי לאט לאט להפסי ק את הטלפונים עד שלפני חודשיים או שלושה כתבתי לו מכתב שב ו אמרתי שאני רואה שאין ערך לחברות הזו ולדעתי היא נגמרה. העצוב שהוא ענה לי מכתב שהוא חושב שטוב שננתק את הקשר וזה מבחינתי הוכחה ניצחת להכל. במקרה אחר שאתן לדוגמה אספר לכם על בחור צעיר נשא שאני הכרתי, ס יפר לי שבימים הראשונים שלו כנשא לא היה לו למי לספר על עצ ם הנשאות. אחרי ימים שהוא ישב ובכה עם עצמו לבד בביתו השכור, החליט לספר לחבר טוב. הוא היה בטוח שזה החבר הכי טוב שלו בחיים. זה אדם שהכיר אותו הרבה זמן, הם היו יוצאים לבלות ביחד, עושים חיים ביחד ובעצם כמו הוא הזמין את החבר שלו אליו הביתה, סיפר לו, בכה על הכתף שלו

אבל,

אחים.

והרגיש הכי טוב שבעולם על כך שיש לו שותף סוד והשביע אותו שלא יספר לאיש על המחלה. על הנשאות. לא עברו שבועיים ופתאום הסתבר לבחור שמישהו אחר יודע שהוא נשא איידס. הוא עשה תחקיר קצר והסתבר לו ש"הח בר" הזה שהוא סיפר לו ובטח בו הלך וסיפר למספר חברים שלהם על כך שהוא נשא וזה כבר עבר מפה לאוזן בקרב קהל שלם של קהילת ההומואים. הדבר התחיל לעבור כמו שרפה בשדה קוצים. אחרי לא מעט זמן כבר עשרה או 12 איש ידעו על כך שהוא נשא והכל בגלל אותה פתיחת פה של ה"חבר" ב. הטו מסתבר שכאשר מוציאים מילה מהפה צריכים לדעת שזה חד סטרי . מה שיוצא זה עובדת חיים. אחרי שזה גם עובר לעוד אדם אי אפשר לדעת לאן זה יוביל. ישנם חברים של אמת, שנספר להם את הסוד הכמוס ביותר שלנו הם לא יוציאו את זה לשום מקום, ישמרו את זה עמוק בתוך הלב שלהם, בבטן שלהם ולא יוציאו את זה ולא משנה מה יהיה. הם כאלה חברים שג ם אם הברירה תהיה לספר או למות הם יעדיפו למות ולא יספרו.

אבל, גם יש חברים שמספרים להם ישנה סבירות גדולה שאחרי שנגמור את הסיפור נשמע עליו בחדשות של 8 בערב עם יונית או יעקב.

חברים יקרים,

את הפרק הזה ה תחלתי אופטימי אבל הובלתי אותו למקומות כאלה שיוצרים חוסר אמונה בחברים. הובלתי אותו כך כדי שנסתכל על העולם כפי שהוא נראה באמת ולא נחיה באשליות.

אודה,

יש חברים אמיתיים, יש חברים כאלה שנוכל לתת בהם אמון מלא, לספר להם הכל ולהאמין בהם עד הסוף. אני לא רוצה שאיש פ תאום יתחיל לחשוב ולחשוש מפני חברים שלו באם הם יפגעו בו ב רגע כזה או אחר. אני יודע שיש כאלה חברים, לצערי כיום אין לי כאלה חברים שאני יכול לבטוח בהם במליון אחוז, יש לא מעט אנשים שהכרתי לאחרונה שאני יכול להאמין בהם באמונה שלמה אבל הם לא ברמה של חברים במלוא מוב ן המילה. יש אנשים שאני מספר להם הכל ואני יודע שהם לא יוצ יאו

מילה החוצה בלי הסכמתי. אני משוכנע בזה. צריך להאמין בחברים כאלה ולדעת שהם אמיתיים באמת ולסמוך עליהם. אבל מצד שני צריכים להיות מודעים לעובדה שיש גם אנשים אחרים בחיים שנותנים לנו להרגיש טוב ולחיות טו ב ולהאמין בהם אמונה עיוורת אבל בסופו של יום יסתבר לנו שה דברים נראים קצת אחרת. אני רואה בערך החברות ערך עליון ודוגל בו אבל מצד שני גם מזהיר מפני אלה שאנו מאמינים בהם אמונה עיוורת ובסוף מכאיבים לנו את הלב ומשאירים אותו פצוע. "שמור אותי מאוהבי, ומשונאי אשמר ב עצמי"

השתלבות בחיים הבריאים כאשר חליתי במחלת האיידס הרג שתי לפתע בדידות טוטאלית חברתית. הרגשתי באותו הרגע כי כל מה שהיה לי עוד מת ומאותו רגע אני לבד מול כל העולם. התנתקתי מכל מושג חברתי בריא שהכרתי. ניסיתי להתרחק ככל האפשר. לא רציתי לפגוש אנשים בריאים שהכרתי, בטח לא לצאת למסיבות, לאירועים או כל פעילות אחרת שבה משתלבים אנשים בריאים. ראיתי את עצמי כאדם שלא שייך לזה ויותר מזה בתוכי הרגשתי כאילו מישהו בכל מקום מסתכל עלי ומצביע עלי עם אצבע ואומר – תזהרו, הוא נשא איידס. הרגשה איומה. חיפשתי לעצמי פתרונות, ואחר י תקופה בה הסתגרתי בבית, התחלתי למצוא פתרונות. התחלתי דרך הא ינטרנט להכיר אנשים החיים עם איידס כמוני. התחלתי לפגוש רק נשאים, יצאתי הקשורים באיידס, מסיבות של נשאים, כנסים של נשאים וחוויתי עולם שלם שכולו רק אנשים שמתמודדים עם אותו דבר ש אני חי איתו – החיים עם נגיף הייתי יכול לדבר חופשי שם, לדבר על הכל בלי לחשוב על כל מילה. זה דבר נפלא, הייתי יכול לשתף את כולם בכל דבר, להתלבט ביחד עם אנשים ולשמוע ולעזור לאחרים. אודה, זו הייתה תקופה נהדרת בתחילת הדרך אבל לאחר זמן הבנתי שהיא הד רך הלא נכונה ב חיי, למרות שבאותה תקופה היא לדעתי לזמן קצוב הייתה אפילו טוב ה, הבנתי שאני לא היחיד שמתמודד עם זה. עד שיום אחד התחלתי לחשוב אחרת. התחלתי לחשוב על זה שבעצם המעשים האלה אני עושה את הדבר ההפוך ממה שאני צריך לעשות. ישבתי עם עצמי והתחלתי לחשוב מה ה וא המעשה הנכון שאני צריך לעשות, האם לחיות בין הנשאים והחולים או לחילופין לשאוף לחיות חיים בקרב החברה הבריאה. שעות וימים ישבתי וחשבתי לעצמי מה הוא הדבר הנכון. היו רגעים שאמרתי לעצמי שהיה לי כיף לחיות בקרב הנשאים, אבל שניסיתי לחשוב מה התועלת בזה הבנתי כי אני שם את עצמי במסגרת שחסומה בגבולות ובעצם משאיר אותי תקוע במקום בלי אפשרות

ם לאירועי

האיידס.

מסוים

מסוים

להתפתח.

שעות וימים ניסיתי להבין ולהחליט מה צריך באמת לעשות. ביום מן הימים קיבלתי החלטה אמיצה וחשובה, אני רוצה לחיות בקרב הבריאים, בקרב החברה הבריאה ושם לחיות. לא להיות בקרב האנש ים שחיים ומתמודדים כמוני. זה לא נותן לי כלום. הבנתי כי שאני נמצא באותה נ ישה חברתית, אני סוגר את עצמי לאזור מסויים בלי אפשרות להתפתח כי אין שם לאן. אני גם ראיתי שבהרבה מאד מפגשים מה שקרה שם שהכל הסתובב סביב המחלה, סביב העובדה שאנשים סיפרו על כמה הם "דפקו" א ת שלטונות הביטוח לאומי, על כמה שהם מסכנים ואומללים ושהם בודדים ובעצם רק שרע ועוד רע ושכולם לא מוכנים לקבל אותם ועוד ועוד. אמרתי לעצמי, בעצם, למה ? למה אני צריך להיות שם. למה שאני לא אסתובב בחברה הבריאה וארגיש שאני חלק ממנה. למה שאני לא אלך למסיבות של בריאי ם ויראו בי אדם בריא, למה שאני לא אצא למסיבות דיסקו, מועדונים, פאבים וחבר ים כאדם בריא. החלטתי את ההחלטה וכך עשיתי. מאותו רגע שהחלטתי לחיות בעולם הבריא הכל נראה אחרת., החיים התחילו להאיר לי, את בן זוגי הכרתי בזכות זה. למה ? כי הלכתי לפאב של גייז, הלכתי כאדם בריא, ישבתי שם ככל אחד מבני האדם באשר הוא, חייכתי לכולם והרגשתי שווה בין שווים, הורדתי את חומות הנשאות ופשוט התעלמתי מהם ומאותו רגע התחלתי לחיות אחרת. נכון, אחרי יממה הייתי בחזרה בבעיה שהכרתי את בן זוגי ורציתי לספר לו שאני נשא, עברתי שעות קשות וסיפרתי לו ש אני נושא את נגיף האיידס לפני שנכנסנו למיטה, ובזכות זה אנחנו כבר חוגגים ש ש שנים. עשיתי את הדבר שאני מאמין בו וסיפרתי את האמת תוך לקיחת סיכונים. החיים הבריאים מביאים אותנו לעולמות אחרים. מביאים אותנו לשגרה, לחיים האמיתיים ולא להסתגרות בתוך עולם נתון. החיים ה בריאים נותנים לנו את הכוח להבין שאנו שווים בעולם ולא שונים מאף אדם. אם נ לך בדרך הבריאה נראה שאנו לא שונים מאיש ודומים לכולם רק שלנו יש מחלה בתוך הגוף שאיש לא רואה ולא יודע עליה. זה לא צריך להפריע לנו לרוץ, לרקוד, לטייל, לשבת בפאב או כל דבר אחר ובעצם נותן ל נו את הכוח לחיות.

חיים חשובים מאד לאדם. הסתגרות בתוך מסגרת לפעמים טובה ל זמן קצוב אבל אחרי הזמן הזה צריך לדעת לעשות את הסוויץ ולצאת החוצה, לפרוץ את הגבולות ולראות את החיים אחרת. אם לא נדע לעשות זאת בשלב כזה או אחר, נשאר תקועים, נשאר במקום כזה שיהיה לנו בשלב מתקדם יותר קשה לצאת. אני מאמין שלתקופה זה טוב להכיר אנשים כמונו שמתמודדים עם מחלה או נושא זהה לשלנו אבל בטווח הארוך אני חושב שהתחברות לחברה כזו יכולה רק להזיק ולא להועיל. התחברות לחברה בריאה נותנת לנו להאמין שלמרות שקרה הגרוע מכל אנו יכולים לחזור ל שגרת החיים ולחיות איתם בדיוק כפי שהיינו ערב קר ות המקרה וגילוי הדבר ששינה את חיינו.

מסוימת

זוגיות מגיע לכולנו "הילכו שניים בלתי אם נועדו" משפט אשר אומר את כל המחשבות שלי לגבי זוגיות. לכל אדם יש את החצי השני שלו, בין אם הוא יודע עליו ובין אם הוא טר ם הכיר אותו עדיין אבל לכל אדם בעיקרון יש את החצי השני שלו שנמצא ומחכה מעבר לפינה. שחליתי, הבדידות הרגה אותי. לאט לאט הכרתי המון חברים שהמשותף לחלק גדול מהם היה – זוגיות למופת. ביקרתי לא זוג אחד ולא שניים, הרבה, וכולם פשוט כמו זוגות יונים. הדבר בסתר ליבי עו רר בי קינאה ורצון שגם לי זה יהיה. האבסורד שעד אז חוץ מחצי שנה של זוגיות שהייתה בחלקה בשלט רחוק, לא הייתה לי זוגיות אבל פתאום, הרגשתי את הצורך לזה יותר מכל דבר אחר. יתרה מזאת החששות שהביאו המחלה נתנו לי את התחושה שלי זה לא יקרה. בתחילת הדרך הצהרתי ברוב חוצו ת וכולל בשיחה בראיונות באחד העיתונים כי לי יהיה רק חבר שהו א נשא איידס בדיוק כמוני. הצהרה בומבסטית שאחרי חטפתי מבול של תגובות שאמרו לי – יש גם זוגיות מעורבת של נשא עם בריא, נשאית עם בריא ושהן לא נופלות באיכותן ממה שאני מחפש. אני שחששתי אז מאד מהדבר לא רציתי להאמין בזה. סגרתי את עצמי בתוך הקובייה שלי וננעלתי על הרע יון, אני רוצה בן זוג נשא כמוני שלא אצטרך לחשוש שאדביק אותו או אגרום לו נזק ולו גם עבר הזמן, קיטרתי הרבה, קינאתי עד שיום אחד החלטתי לשנות פאזה בחיי. לא עוד אתרי אינטרנט, לא עוד לקטר על כך שלי זה לא הולך להשיג זוגיות, יצאתי לפאב, כאחד מן השורה, בלי הר בה גינוני טקס, יצאתי לבלות לבד, ואפשר לומר – מסע ציד לחיפוש אהבה. ידעתי שיש בזה סיכון שאני אצטרך להתמודד איתו אבל לא היה איכפת לי והלכתי על כל הקופה. כמו שחששתי שיקרה, הגעתי אז למועדון הלולו שהיה בי רושלים, הגעתי קצת אחרי הפתיחה, תפסתי לעצמי נקודה אסטרטגית ועוד שבקושי הזמנתי את המשקה הראשון, כבר התחיל איתי בחור נחמד ופתחנו בשיחה נחמדה שאליה הצטרפו עוד כמה אנשים ולפתע הגיע בחור צעיר, אמר שלום, חייך, המשיך פנימה עם עוד בחור אחד והתיישבו על הבאר, שאלתי א ותם אם הם מכירים אותו והבחורים שדיברתי איתם טענו שהוא אמר לי שלום והם לא מכירים.

בטעות.

עבר ערב שלם, פלרטוטים בעיניים, ובסופו של ערב שכמעט רציתי ללכת ולהשאיר הכל אחרי, החברים שלי שם, לא אלה שדיברתי איתם בתחילה שכנעו אותי לדבר עם הבחור. קראתי לו, יצאנו החוצה על מנ ת לגשת לרכב לרשום את מספר הטלפון, זה נגמר בשלוש שעות של נש יקות ברחבת מגרש החניה של המקום ובסופו של דבר לקחתי אותו הביתה שהבחור איתו נסע לבדו. זה לכאורה היה סבבה אבל מה עושים ? קבענו באותו יום שבת אחר הצהריים, אכן נפגשנו והחלטתי שצריך לספר לבחור על ע צם נשאותי. סיפרתי לו אחרי שהיינו המון זמן ביחד ודיברנו על כ ל העולם וקצת יותר והוא ביקש יממה לחשוב, אחריה אמר לי, מנסים. הניסוי כבר עורך שש שנים וזה אומר הכל. כששאלתי אותו מה הביא אותו להחלטה והוביל אותו אמר לי דבר אחד – היושר שלי, האמת שלי, האמירה של הדבר לפני כל מעשה מיני, ולא מדברים על נשיקות, מדברים על סקס, הבי א אותו להחלטה שאם הייתי כלכך ישר איתו וגם מצד שני שיש התאהבות, אין סיבה שלא לנסות, זה מה שהוביל אותו להחלטה שממשיכים קדימה ובלב שלם אוכל לומר, זו אהבת אמת ושותפות זוגית למופת כאשר הדבר היחידי שחשוב בה הוא המין הבטוח, מעבר לזה אין שום דבר שונה בין שותפות זו גית ביננו לבין כל זוג אחר עלי אדמות. כן, ממחשבה נעולה על זוגיות רק בין נשאים השתנתה הפאזה שלי מקצה לקצה לעצם העובדה שבעצם הגישה שלי הייתה שגויה ביסודה ואין זה נכון לחשוב כך. מגיע לי מה שיבוא ולא לנ עול את עצמי אחרי מסגרת קטנה ומצומצמת, ובעצם להגביל את עצמי רק לאיקס נשאים ואם לא זה – להישאר בתוך מעגל הבדידות האינסופי. זוגיות בין אדם עם מחלה כלשהי לא צריכה להגביל אותו לבחור ולחיות רק עם אדם עם אותה מחלה. לחשוב כך זו גישה שגויה. את זה אני יכול היום לומר לאחר שאני חווה כבר שש שנים זוגיות מסוג אחר, אדם עם מחלה לב ין אדם בריא. האם חולה סרטן צריך למצוא זוגיות רק עם חולה סרטן ? האם חולה אפילפסיה צריך להתחתן עם חולה אפילפסיה ? האם חולה מחלת כליות חריפה צריך למצוא אהבה רק עם חולה מחלת

ש להיפג

כליות ?

צריך להתאהב רק בחולה צהבת נגיפית ?

האם חולה צהבת נגיפי

ת

התשובה היא אחת, חדה ומש

מעית

לא.

כל אדם אמור להתאהב במי שיוצא לו להתאהב, בריא כחולה. אין פה כלל, אין פה חוק שאומר שאדם שחולה במחלה מסויימת צריך להתאהב ואחר כך להתחתן עם בעל אותה מחלה בדיוק. אין סיבה שנשא איידס יצטרך למצו א את אהבתו רק עם נשא או נשאית. אין שום סיבה בעולם. זוגיות הי א הרבה מעבר למעגל הסגור של סכנת ההדבקה, גם חולה האיידס, גם חולה הצהבת, גם חולה הסרטן, גם חולה האפילפסיה לא ייסכן את הצד השני אם נזהרים במידה. כל אחד מהם יכול להתאהב במי שייצא לו וכך למצוא את האהבה . נכון, אם יש אהבה, אם אחרי מספר פגישות רואים שיש את הקליק ה מתאים, צריך לספר לצד השני, ולדעתי עוד בטרם אקט שיגרום ולו לסיכון הקטן ביותר, לתת לצד השני לבחור באם זה מתאים לו ואם כן לזרום עם זה כאילו שום דבר לא קרה. אדם נאור ואינטליגנטי ברוב המקרים לא יפסול א הבה בגלל מחלה. יצא המקרה לפני מספר חודשים ופנה אלי בחור שהכי ר בחורה נשאית של צהבת נגיפית. שאל אותי לדעתי מה עושים, סיפר לי שהוא מאוהב בה על כל הראש ומטורף עליה. אמרתי לו כי על דבר כזה לא מותרים וממשיכים. הוא ענה לי שזה ברור והוא לא חשב אחרת ורק רצה להתייעץ איך מגנים על עצמו טוב יותר ומצד שני רצה לקבל חיזוק כי קרא ע ל הזוגיות שלי עם בן זוגי. הוא סיפר לי שהכוונות שלהם זה להתחתן ולחיות ביחד, שמחתי בשבילו שהוא לא ויתר על האהבה הזו בגלל המחלה שלה. זוגיות זה הרבה מעבר לסקס. זוגיות זה הרבה מעבר לכל דבר, זוגיות זה ש ותפות לחיים שכוללת כלכך הרבה מרכיבים שלא קשורים בכלל ואם שניים אוהבים, אז מחלה לא צריכה לעצור אותם. לכל אדם ואדם מגיעה האהבה שלו, לא משנה מי הוא, לא משנה מה היא נטייתו המינית, מגיע לו לאהוב ולא צריך לשים גבולות לזה. אין סיבה להכנס לנישה קטנה ולהתמק ד בה ולומר שאם לא יהיה בן זוג עם אותה מחלה אני אשאר לבד, משפט לא נכון בתכלית.

למיניות

אין סיבה לסגור את הדלת לאנשים באשר הם. אין סיבה לוותר על אהבה בגלל שאותו אדם יהיה שונה ממך ואפילו בריא. מה רע בזה אם יהיה חבר או חברה בריאים ? מה יקרה אם חולה הסרטן יתחתן עם בחו רה בריאה, מה יקרה אם חולת האפילפסיה תתחתן עם בחור בריא. מה יקרה עם הבחור ההומו יתאהב בבחור בריא לגמרי לא יקרה כלום. האמת חשובה בחלק הזה וזכות הבחירה עדיין שמורה לצד השני הבריא, וצריך לתת את זה בהתחלה כדבר ברור על מנת לתת לצד השני להחליט א ם הוא מסוגל ורוצה להתמודד עם זה. ישנם אנשים שלא מוכנים לזה, זה דבר לגיטימי וטבעי, צריך גם לדעת את זה. ישנם אנשים שלא יסכימו להכנס להרפתקה כזו ואפשר בסתר הלב גם להבין את החששות גם אם לא נרצה לקבל אותם. ישנם אנשים שיעדיפו ללכת על בטוח ולוותר וגם אם זו אהבה ברמות מטורפות אבל י שנם ג ם כאלה שאם יתאהבו בכם לא משנה מה יהיה לכם הם יהיו יחד איתכם. לכולנו מגיע אהבה, לא צריך לבדוק מה יש לצד השני, צריך להיות ישרים בשלב מוקדם ולספר האמת, לתת לצד השני להחליט ואם המבחן הזה עבר, אם האהבה מנצחת צריך לזרום עם זה ולא לתת לזה להכשל ובטח לא בגלל ייתכן גם שיהיו חילוקי דעות על הרבה דברים אחרים שיפוצצו את האהבה הזו אבל המחלה היא לא הדבר שאמור לגמור את הסיפור. לכולם מגיעה אהבת אמת, לנשא, לבריא, לחולה עם מחלה כזו או ואין שום סיבה בעולם שנשים גבולות בחיפוש האהבה. זה לא יזיק להיות רשום באתר היכרויות לבעלי אותה מחלה, לדוגמת האתר שלנו אהבה חיובית אבל דעתי היא שצריך במקביל להיות רשום בהרבה אתרים אחרים, לא לציי ן מחלות, לתת לאנשים להכיר אתכם כמו שאתם ומזה לתת לעניינים לרוץ

המחלה.

אחרת,

לצאת להפגש עם אנשים, שיכירו אתכם ולא את המחלה שלכם. שיכירו את הנפש שלכם המ יוחדת שבעצם היא האור הגדול. אם יכירו אתכם ייתכן ששום מחלה לא תעצור את האהב אל תסגרו את עצמכם בריבוע בלי אפשרות יציאה, חפשו בכל מקום ותנו לאהבה לנצח ולא משנה אם תתאהבו באדם שהוא לא כמוכם בדיוק, לא עם אותה מחלה ואפילו בריא ותנו לכם את הזכות להיות מאושרים ע ם מי שזה יוצא ולחיות חיים בריאים. אני חי היום חיים בריאים לגמרי, הזוגיות שלי נפלאה, בריא עם נשא, שותפות מושלמת, וקונדום בסקס זה כל הסיפור. אין סיבה שכל אחד ואחת מכם שקוראים את מאמר זה והוא או היא חולים במחלה כזו או אחרת תאמינו שגם לכם מגיעה האהבה האמיתית ו תנו לכל חיבור שרק יכול להיות להתקיים ותראו שזה לא נושך. ולכם הבריאים, נכון, זה מפחיד לפעמים להתחבר לאדם שיש לו מחלה או אחרת, אבל זיכרו תמיד שאהבה אין לה אפשרות למדידה ואם התאהבתם, ראו את החצי כוס המלאה ואת האהבה והאושר והחיוך שיש לכם, תנו לזה את ההזדמנ ות ואל תסגרו את הדלת בגלל המחלה. היום בימנו יש לכל דבר פתרון וגם אם תצטרכו להשתמש בקונדום, או לנקוט אמצעי זהירות כזה או אחר סביר, אין שום סיבה שבעולם לוותר על אהבת אמת. ולסיום הדבר המעניין הוא שכל אלה שהכרתי אז שהיו זוגות מעורבים ומאוהבים, זוגיות ארוכה ו נתנו לי את האור והרצון לאהבה נפרדו בגלל סיבות שהן בכלל לא המחלה, ואני, עקפתי את כולם וחוגג כבר שש שנים לאהבה.

ה.

כזו

ב שביל הזה

לילה חשוך, שביל עפר, סלעים, קוצים, אבנים, מכשולים ללא סוף, חושך מצריים ואני צועד לי לבד כל פעם שומע את יללות התנים ורחש הנחשים. אני שומע את שאגות האריות, את זעקת החיות האחרות והרוח נושבת מולי ודוחפת אותי חזרה. אני נלחם ברוח ורוצה להמשיך קדימה אבל קשה לי ללכת מולה, גשם גם מתחיל לרדת וסופה קשה חולפת לה ברגע זה. אני הולך שם כאשר לגופי מכנס קצר, חולצה דקה, סנדלים ואני לבד לבד באפלה שלי מיני תהום פעורה. כן, כך התחלתי את הדרך שלי בחיי עולם האיידס. ימים שחורים מפחידים שבעצם לקחו אותי לחור שחור נעלם שכל דבר שראית י היה שחור משחור, לא היה אור, לא הייתה תקווה. לא הייתה בי אמונה ולו לרגע שאוכל לעבור צעד אחד קדימה וכל פעם הרגשתי שדוחפים אותי אחור ה, דוחפים אותי ונלחמים בי. היה לי כל פעם את החשק לקפוץ מהמצוק שהיה שם, לקפוץ למטה ולברוח מכל המציאות הזו ולגמור אותה במהירות. אך כוח אחר משך אותי לכוון אחר. תקופה ארוכה שהיתי באפלה, תקופה ארוכה הייתי בחושך מוחלט בלי שאני רואה אפילו את זיק הקצה של התקווה. ת קופה ארוכה של מכאובים וסבל, סבל נפשי יותר מאשר סבל פיזי אבל הסבל הנפשי היה קשה ולא נתן לשום דבר תקו וה. לסבל הנפשי התווסף גם ס בל של כאבי תופעות לוואי וכל זה ביחד גרם לי לאבד את התקווה לאבד את האמונה שאפשר לחיות, שיש דרך לחיים, שיש דרך לתקווה. ראיתי רק שחור ושאמרו לי שיש גם לבן גיחכתי לי ולא האמנתי שזה יכול לקרות. כך עבר חודש, חודשיים, שלושה ובסוף החודש הרביעי החלה להיות נקודת מפנ ה. זה היה הרגע בו החלטתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולא לתת לשבר לנצח ולראות איך אני מתמודד איתו. ביקשתי אז מהורי שלמרות כל הקוש י מצד אחד יתמכו בי בכל כוחם וז ה מה שהם עשו, אבל מצד אחד שיתנו לי את החבל לעשות את מה שאני מבין. הרגשתי כי שיקול הדעת שלי צלול אבל המכאובים מנצחים אותי. ואז החלטתי שאני הולך להתגבר על כל המכאובים ולנצח אותם. זה לא היה פשוט אפילו מסובך. את הדרך הזו עשיתי בעי קר דרך האינטרנט, הכרתי אנשים בשיחות אינטרנט, העזתי בשלב מסוים להיפגש איתם ולהבין שיש חיים מסביב, שלא מת העולם. קיבלתי תעוזה ו הלכתי לקבוצת תמיכה.

קבוצת התמיכה מבחינתי בצרוף חדר הצ'ט שפתחתי וקראתי לו בשמו "לחיות עם איידס" היה בעצם התחלת הדרך של המפנה. דיברתי עם אנשים שרק רצו לדעת מתי אני הולך למות, לא היו בתחילה אנשים אופטימיים שם, רק כאלה שרצו לדעת כמה זמן נשאר לי ע וד, התשובה הייתה צינית – יש לי עוד קצת יותר מאשר יש לכם. לא יודע אם זה היה עם אמונה שזה כך התשובה אבל כך עניתי. הזמן עשה את שלו, פגשתי אנשים בקבוצת התמיכה שנתנו לי את הכו חות. רייקי, מדיטציה, הכרתי אנשים מופלאים אצל אישה מדהימה ושמה ליסה שהפעילה קבוצת תמיכה. היא עשתה הכל בהתנדבות בביתה. זו הייתה קבוצה מיוחדת במינה שהתחילה עם חיבוק בתחילת הערב ונגמרה בחיבוק ובאמצע טונ ות של אהבה. זה המשיך במפגשים עם עוד אנשים שהכר תי ברשת, וזה חיזק אותי מאד. לא לקח הרבה זמן שמנתמך התחלתי לסייע לאחרים, כן, מוזר, אבל מהר מאד הפכתי מאדם שזקוק לסיוע ותמיכה לאדם שגם נותן את התמיכה. זה לא היה קל, זה לקח המון אנרגיות אבל זה גם נתן לי עוד יותר כ וחות להתמודד עם הרע שיש לי. ז ה היה קשה אבל זה הביא לי את ה חזון ואת התקווה. כך עברו להם הימים קיבלתי כוחות, קיבלתי אנרגיות, הכאבים חלפו, אמנם דיכאונות אחרים באו אבל הכוח ניצח את הכל והצלחתי לעבור לדרך חדשה. בחרתי בחיים וכתבתי ספור שלם על השנה הראשונה שכולו התחיל בבחירה בחיים, בבחירה בר צון לחיות ולא למות. בעצם הבחירה בחיים שאני נמצא בשביל האפל, החשוך, עם הרוחות התהום מצד אחד והרוח נושבת והגשם והכוחות הגיעו והתחלתי לצעוד קדימה שאני מתחיל גם לפקוח את העיניים שלי ורואה כי רחוק רחוק יש אור יש משהו בוהק שאני רוצה להגיע אליו – אני רוצה להגיע ל שביל הזהב שיוביל אותי קדימה ל עתיד אחר וכך התחלתי לצעוד בתוך האפלה כאשר מולי ניצבת מטרה לעבור את כל הרגעים הקשים ולהגיע למקום שאני רואה באופק שהוא ייתכן הדרך החדשה שלי למקום אחר. דרך ארוכה וקשה, מכשולים רבים, לא מעט רגעי משבר אב ל בסופו של דבר הגעתי לשביל הז הב, לשביל שכל כך שאפתי להגיע אליו, אל דרך המלך שתוביל אותי להתמודד עם כל האתגרים שעומדים לפני במשך כל יום וכל שעה.

שלי

אודה כי לפעמים אני סוטה קצת מהשביל הזה ומגיע לרגעים לשבילים צדדים אפלים ושחורים אבל מצליח בדרך הגישה החדשה לחז ור תמיד לנתיב הבטוח, שביל הזהב, שביל האמונה והתקווה. מה הוא שביל הזהב, מה הוא אומר ? שביל הזהב הוא מבחינתי השביל שהוא ישר מבחינה פיזית אבל בשביל ללכת בו לפעמים צריך קצת לסטות ימינה ושמאלה אבל בסופו של דבר הוא מוביל אותי קדימה בבטחה ואהבה. זהו שביל עם חורים שחורים בצדדים פה ושם אבל כאלה שלומדים איך להתגבר עליהם ולא לתת להם לגבור על עצמי. שביל הזהב הוא השביל שמכוון אותי ואת הדרך שלי ונותן לי את האפשרות להתמודד עם מצבים קשים כאשר אני מתאים את עצמי לסיטואציה הרגעית ומתגבר על מכשולים שיכולים להיות מאד קשים.

הזהב הוא לא דבר קל אבל אם יודעים לעבור אותו נכון, אפשר

שביל

להגיע להישגים גדולים ורחוק מאד עם יעדים מאד ברורים.

ה תמדה בטיפול התרופתי – בטיפול הרפואי " בבקשה דוקטור מוזס, יש לי בקשה קטנה אחת אליך, תעשה בבקשה שזה יהיה מעט כדורים, בבקשה שלא יהיה מלאן כדורים, גם ככה זה נראה מפחיד " כן, אלה היו המילים הראשונות שאמרתי שיצאתי לעולם האיידס ביום בו הרופא שלי אמר לי את בשורת האיוב שאני חולה איידס. ישבנו אמא ואני אצלו, הוא היה חמור סבר אבל נראה בתוך תוכו כאדם מאד רגיש. ביקשתי אולי אפילו אגיד טון של רחמנות, שקו לי גם כך היה חלש ואני חלשלוש טוטאלי וביקשתי ממנו שימצא את הפתרון שיכלול מעט כדורים. כן, המילה קוקטייל הייתה בשבילי מפלצת רב ראשית שאמרה – אמא זה הולך להיות חתיכת כמות של כדורים וזה מפחיד. לא חשבתי על דברים אחרים, רק התחנונים השקטים שלי, מעט כדורים. הרופא א מר שהוא צריך לבצ ע לי מספר בדיקות דם שאחריהן יידע מה השילוב המנצח שיעלה אותי לדרך הנכונה. באיידס כידוע לכם או לא, אין מרפא, אבל יש הגעה למצב בריאותי טוב יותר. האחות נכנסה, עגלה עם מלה מבחנות, לקחה לי דם אולי 20 מבחנות, מכל הסוגים, מכל הצבעים ומסתבר לעשרות ס וגים של בדיקות ד ם מכל סוג שלא נעלה אפילו על הדעת, כל זה כדי לקבל את מצבי ויותר מזה מה השילוב המנצח שיצעיד אותי קדימה. הרופא הסביר לי כי באיידס אין משחקים בתרופות, צריך לקחת אותן בלי לפספס אפילו מנה אחת, חייבת להיות התמדה טוטאלית כי אחרת אפספס את הטיפול ואז התרופות לא יתאי מו לי יותר ואאלץ להחליפן ולהתמודד עם תופעות לוואי חדשות ואולי גם עם תרופות שלא יתנו פתרון יעיל כמו התרופות הקודמות. הוא נתן לי מרשם, עם התרופות שאני צריך לקבל, ולשמחתי זה בהתחלה לא היה הרבה, 2 כדורים בבוקר, 3 כדורים בערב, כן, אפשר לשרוד עם זה, יותר נכון, א פשר לחיות עם זה. מכאן התהליך היה קצר, קיבלתי את התרופות בבית המרקחת, אמא קנתה קופסה שבה כל שבוע סידרתי את התרופות שלי, כל כדור ביום המתאים, 2 קופסאות, אחת לבוקר, אחת לערב, כך הייתי יודע כל הזמן שאני לוקח את התרופות בצורה מסודרת ולא מפספס.

ה זמן חלף, עבר שבוע, שבועיים חודש חודשיים ובדיקות נוספות אחרי התחלת הטיפול, הרופא יצא מעורו, הוא כמעט התעלף והאחות אמרה לי – לך תרקוד ג'וני, כן, לך תרקוד אתה עשית את הבלתי יאומן. הקפצתי את המדד הרפואי שלי ושיפרתי אותו כמו שלא מעט חולים עושים ומגיעים לתוצאות כה טובו בזמן כלכך קצר. הוא שאל אותי באותה נשימה, אם פיספסתי כדור אחד ואני עניתי לו – הכל היה בזמן, הכל לפי מה שהנחת אותי ולא פיספ ס תי כדור אחד. זה היה המוטו שלי וזה בעצם המוטו שלי עד היום, ההתמדה בטיפול התרופתי, ההתמדה בבדיקות כל שלושה חודשים ומעקב צמוד של הרופא הביאו או תי היום אחרי 7 וחצי שנים למצב בריאותי שבו חוץ מפעם אחת שהחלפתי תרופה בגלל שעשתה לי רע אני משתמש באותן תרופות וכל זה בזכות – ההתמדה בטיפול, ההתמדה בבדיקות, ההתמדה בשמירה על עצמי ובהקפדה על אורח חיים נכון ובריא. כן, זה שם המשחק בחיינו שאנו חולי ם במחלות כאלה ואחרות וזקוקים לטיפול רפואי, זקוקים לטיפול תרופתי שדורש סדר, התמדה, והתנהגות לפי כל כללי מנהל תקין של טיפול. כן זה כללי המשחק על מנת להשאר ראשית, המטרה הבסיסית היא להאמין שאנו הולכים להבריא, להחלים עד כמה שניתן, במקרה של האיידס זה לא ה חלמה אלא שיפור מצב אבל במקרים אחרים לא מעט זה ריפוי ודיכוי מחלה כזו או אחרת וזה דורש דבר אחד מעבר לכל דבר אחר – התמדה ! להתמיד זה אומר ללכת לבדיקות בזמן, לעשות מה שהרופאים אומרים, זה לא אומר שאנו צריכים להיות נעולים על כל דבר שהרופא אומר, זה לא אומר שאנו ל א צריכים להתיי עץ יותר אם לא מרגישים בטוחים במה שנעשה ועל זה ארחיב בפרק אחר, אבל זה אומר שמהרגע שקיבלתם על עצמכם את עול המחלה, הטיפול, הבדיקות, וכל מה שקשור לזה אתם כלפי עצמכם לפעול בדרך הכי טובה על מנת להגיע לתוצאות הטובות ביותר שבסופו של תהליך זה חיים טובים יו תר שלכם – חיים בריאים ואפילו החלמה מהמחלה. אם אתחיל בדבר הבסיסי והוא ללכת לרופא ולספר לו את כל מה שבאמת כואב לכם ומציק לכם, לספר ולא לוותר. להגיד לו את כל אשר על ליבכם ומה גורם לכם לסבול ולכאוב. לא להסתיר שום דבר ולספר הכל, גם אם זה לא נוח, גם אם זה מבייש טיפה אבל כל מידע כזה ייתן לרופא את הכלים להתמודד יותר טוב עם העומד לבוא בחייכם.

בחיים.

מחויבים

אחרי זה נמשיך בהתמדה בכל הקשור לבדיקות, אבחונים, בדיקות כאלה ואחרות והצורך לבצע כל דבר שהרופא מבקש, מותר לשאול שאלות, מותר לבקש הבהרות אבל חובה לעשות הכל בלי להתחכ ם ובלי להתפלס ף יותר מידי. כל מידע שהרופא מבקש לאסוף בזמן הבדיקות יכול לשלול או לגלות ממצאים שיכולים להיות קריטיים בזמן הטיפול התרופתי או כל טיפול אחר, אל תוותרו, לכו לבצע כל בדיקה שנאמר ותקפידו לעשות אותה בצורה הטובה ביותר. ולחלק המרכזי, הטיפול התרופתי, הו א הקדוש ביותר מבחינתכם. לפני שתתחילו אותו בקשו לשבת עם הרופא שיעבור איתכם על כל תופעות הלוואי וכל הדברים שיכולים לקרות לכם כתוצאה מהטיפול הזה, לטוב ולרע. הרע הוא בעיקר תופעות לוואי שלפעמים יכולות להיות ממש לא נעימות ואפילו נוראיות. אל תתנו להן לשבור אתכם כ י הם חלק מהתמודדות וחלק מהחיים. שאני חליתי סבלתי מכאבי שרירים שהרסו את חיי, לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לשכב, הזיות, סחרחורות, כאבים בכל הגוף, דיכאונות ומה לא שהצליחו לא מעט להוציא אותי משלוותי. לא נתתי לתופעות האלה לשבור אותי ולגרום לכך שאפסיק את הטיפול כי ידעתי בתו ך תוכי שהטיפול הזה יוביל אותי למקום אחר, למחוז חפצי. יום אחד שפגשתי את הרופא שלי אחרי חודשיים או שלושה וקיטרתי לו על הטיפול הקשה הוא אמר לי – תסתכל על עצמך, הידיים שלך כבר לא רועדות לך, אתה כבר יכול לאכול מרק, לבד בלי שיאכילו אותך אתה כבר לא סובל מפצעים את ה כבר לא סובל מתופעות כאלה ואחרות אבל כל זה קרה כי התמדת בטיפול התרופתי ולא פיספסת אפילו מנה אחת. זה חשוב, על מנת להצליח להתמיד בטיפול התרופתי, זה חשוב על מנת ללכת בשביל הנכון, בשביל הזהב, בשביל החיים. ייתכן ולפעמים הבדיקות יהיו קשות, תופעות לוואי מזעזעות הן כתוצאה מטיפולים, הן כתוצאה מבדיקות, הן כתוצאה מהתרופות אבל תמיד צריך לעמוד מולנו הסיום שהוא אמור להיות היום שאחרי – היום הטוב, היום שבו נגיד שלא נורא אם סבלנו קצת וזה השתלם בשביל להגיע ליעד, להגיע למטרה. צריך המון כוחות, תעצומות נפש מטורפות ובש ביל זה מו תר לגייס כל דבר, בשביל זה כל אחד מאיתנו יגייס את מה שהוא יכול, אחד את האמונה הדתית, אחד את האמונה האחרת, אחד את החברים הטובים

הקרובים, אחד את בני המשפחה האוהבים וכל אחד יתחזק בדרך שהוא יודע שתביא אותו קדימה לפסגה. זה קשה, להתמיד זה בכלל טרוף לפעמי ם כי זה ד ורש המון מאיתנו, 7 ימים בשבוע 365 ימים בשנה ואין הפסקה. זה קשה כי לפעמים בדיקות כאלה או אחרות הן קשות והתופעות לוואי שלהן איומות ומטורפות, אבל תמיד צריך לחפש את הזיק של התקווה, את הניצוץ של האמונה שאנו עושים זאת בשביל להגיע לטופ לחיים טובים יותר ו על זה לבנ ות את הכל, בשביל אותו הרגע שבו תשמעו על תוצאה טובה יותר בטיפול, על שיפור במצב הרפואי, על שיפור במצב האישי שלכם והלוואי, הלוואי שבו יגידו לכם שהגעתם להחלמה מלאה. תאמינו בעצמכם, תאמינו בכוחות שיש לכם שאתם לא מכירים ותנו להם להוביל אתכם גם ברגעים הקש ים. זה לא פשוט, זה דורש המון מכם אבל אם תתמידו בכל שלב של ההתמודדות, הטיפול, הבדיקות והטיפול תראו שניתן להגיע לעתיד ורוד יותר, לעתיד יפה יותר ומזהיר יותר שבתוך ליבכם אתם יודעים שזה ינצח את הכל ויביא לכם אור חדש לחיים.

באותו הרגע שבו הופכים החיים מצבעוניים לשחורים הרצון לספר גדול לבלי הכר, רק לקבל חיבוק, תמיכה, אהבה וחיזוקים. באותו הרגע זה שולט וקשה ל ערער על זה בכלל. אבל באותו הרגע אנו צריכים גם לזכור כי אם סיפרנו למישהו מאותו רגע אותו ארוע שהוא בסופו של דבר פרטי שלכם הופך להיות נחלת הכלל ולפעמים אין עליו שליטה. יצא המקרה כבר שסיפרתי סוד ואחרי כמה שעות כל השכונה ידעה. יצא מקרה שחבר טוב שלי סיפר לחבר של ו הומוסקסואל על עצם נ שאותו וביקש ממנו שישמור את הדבר רק לעצמו וביום שישי אחרי שהוא הלך למועדון בתל אביב חצי מבני המועדון ידעו שהוא נשא איידס. כן, ברגע שסיפרתם קחו בחשבון שזרם האינפורמציה יכול לצאת מכלל שליטה שלכם. אני יודע שיש אנשים רבים שנספר להם והם "בונ קר", הם לא יספרו לאיש שום דבר ואני חייב לומר שרבים האנשים שמספרים להם סוד לא מעבירים מאומה לאיש. אבל לצערי מניסיון המר שיש בחיים גיליתי שיש גם כאלה שמספרים ומעבירים ומבקשים מהצד השני – אל תספר לאף אחד ואחרי יממה כל השכונה יודעת. הראשון שסיפרתי לו על מחלתי הבטיח לי כי איש לא יידע לעולם על כך שאני נשא איידס בטח לא על ידו. הוא הבטיח לשמור על פרטיותי המלאה ואמר שאף אחד ממקורביו לא יידע על כך שאני נשא איידס. האמנתי בו בכל ליבי כי הוא דובר אמת ולא יספר לאיש על עצם נשאותי. חלף לא הרבה ז מן, פתחתי צ'ט באינטרנ ט, וביום האיידס הבין לאומי ביחד עם עוד כמה אנשים הזמנו אנשים לדבר על איידס בצ'ט הזה שנקרא לחיות עם איידס. ביקשתי מהחבר הזה שיבוא אלי על מנת לסייע לי בהקלדה מהירה על התשובות. הוא נענה בשמחה. פתאום בעת המפגש הופיע מישהו בצ'ט, וקרא לנו ב הודעה פרטית, התפלאתי שהוא פונה ומכיר את החבר שהיה אצלי ועזר לי בהקלדה. שאלתי אותו מי זה ואז הוא סיפר לי שזה חבר בשם איקס, שאני מסתבר מכיר גם. שאלתי אותו על עצם העובדה שהוא הגיע לשם ומאיפה הוא יודע ואז הוא סיפר לי שהוא סיפר לאותו בחור על כך שאני נשא איידס. אמחיש לכם זאת מחיי.

החבר

לא אהבתי את זה בכלל א בל לא נותרה לי ברירה אלא לקבל את העובדה הזו. זה בתוך תוכי מאד הרגיז אותי והכעיס אותי אבל לצערי שום דבר לא היה ניתן לשינוי כי הוא סיפר לו על כך שאני נשא איידס וידעתי שזה כבר יוצא מגבול שליטתי. רצה הגורל ואותו חבר הפך להיות נשא איידס ואו תו חבר שסיפרתי לכם על יו כאן, בא וסיפר לי בלי הסכמתו על כך שהחבר שהוא סיפר לו עלי הסכים שיספרו שהוא נשא איידס. אותו חבר גם סיפר לעוד ידידה שלו על הנשאות שלי והאמת, הבנתי שלפה הגדול מסתבר אין גבול כלל וכלל וגם אם הוא אמר אחרי מעשה שזה נעשה מתמימות, עצם המעשה ראוי לגנאי ובוז אחד שהגיע רגע האמת בו רציתי בתמיכה לא היססתי בהחלטה לספר לחבר הכי טוב, זה בעיקרון הדבר הכי נכון לעשות. אני בעד, שאיש לא יטעה אבל מנגד זאת צריך לעשות הערכת סיכונים. את נושא הערכת הסיכונים לימדה אותי אחת הנשים היקרות ביותר שלימדה אותי להתמודד עם המחלה והיא העובדת הסוציאלית שלי בבית החולים. המבחן היה שרציתי לספר לידידה טובה על כך שאני נשא איידס והיא דחקה בי ושאלה אותי שאלה אחת שבעצם שינתה את הכל – היא שאלה אותי מה ייצא לי מכך שהיא תדע שאני נשא איידס – האם תצא לי תועלת מכך או רווח אישי נפ שי כזה או אחר. התשובה שלי הייתה שאני מרגיש שהיא חברה טובה ואני צריך לספר לה ואם היא לא חברה טובה אז הכי גרוע היא תתנתק ממני. התשובה של העובדת הסוציאלית שלי במילים אחרות הייתה – בדוק לעצמך מה הערך המוסף שזה ייתן לך ולפי זה תחליט, האם ייתכן גם מצב שבגלל שתספ ר תאבד אותה ויותר מזה, מה כן ייצא לך מזה שהיא תדע והאם היא יודעת לשמור סוד באופן ממשי כזה שתשמור על פרטיותך. ישבתי וחשבתי לעצמי אחרי כל השיחה הזו והשורה האחרונה הייתה שלא סיפרתי לה על כך שאני נשא איידס והעדפתי את השתיקה. הדבר שגרם לי להסמיק פעם ולחייך פעם אחרת הוא כאשר הייתי אצלה יום אחד והעיתון המקומי היה על שולחנה (היא יודעת שאני הומו) היא שאלה אותי אם קראתי על הבחור המדהים בשם ג'וני שיש עליו כתבה ן, בעיתו לרגע בלעתי רוק אבל אחרי רגע התעשתתי ואמרתי לה שראיתי

גדול.