מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 4

עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה נקודת מפגש 2012 אפריל ניסן תשע"ב 4 גיליון

נקודת מפגש עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה

4 גיליון

צוות המערכת - יו"ר המערכת, מכון חרוב גב' נעמי גוטמן - עורכת ראשית, מכון חרוב פרופ' ענת זעירא , אוניברסיטת בר-אילן ד"ר שירלי בן-שלמה , משרד המשפטים עו"ד טל ויסמן-בן-שחר , מכון מאיירס-ברוקדייל גב' טליה חסין , משרד הבריאות גב' זוהר סהר , משרד הרווחה והשירותים החברתיים גב' חוה לוי , המחלקה לשירותים חברתיים, מודיעין עילית גב' מיקי מילר , משרד החינוך גב' הילה סגל : ורדה בן-יוסף עריכת לשון : סטודיו אמיתי עיצוב גרפי והפקה 92149 ירושלים 38 : מכון חרוב, קרן היסוד כתובת המערכת 077-5150304 , פקס 077-5150302 ' טל www . haruv . org . il nomig@haruv . org . il

נקודת מפגש

3

עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה 2012 ניסן תשע"ב אפריל 4 גיליון נקודת מפגש

תוכן העניינים

דבר העורכות

3

ענת זעירא, נעמי גוטמן הזכות שלהם -החובה שלנו: לדאוג לילדים נפגעי התעללות 5 אשר בן אריה

אופטימיות ותקווה במחוזות הכאב – על תכנית המנטורינג

6

לנערות שחוו מצבי קושי ומצוקה סיגל אוסטר קנב שמים את הפגיעות המיניות במרכז שירלי בן שלמה התכנית הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון

12

16

טליה חסין מי אתם ומי אנחנו? - מפגש טיפולי עם ילדים נפגעי כתות

מפגש עם תופעת הכתות

20

יעל ארזי ותמר שוורצמן "בין חושך לאור" – תופעת הכתות בישראל

26

ירדן חסן כתות: הגדרות ומאפיינים

34

איילת נעם-רוזנטל ותהי לי אמי קברי, יאיר נהוראי;

38

טליה חסין ילדים בכתות

39

פולה דוד

ילדים נפגעי התעללות והזנחה ובמצבי סיכון ומצוקה השוהים במסגרות חוץ-ביתיות ומטופלים בקהילה: רקע, מצב ותוצאות עדנה שמעוני, רמי בנבנישתי

40

מפגש בשטח

פיתוח שותפות בין הצוות החינוכי וההורים בהתמודדות עם פגיעות מיניות 44 הילה סגל, בטי רטבו מערכת ממוחשבת לשיתוף מידע בין בתי חולים בנושא קטינים בסיכון 46 זהר סהר 2012 כנס באר שבע לשלום הילד 47 נעמי גוטמן פעילות מכון חרוב בהנחלת ידע לאנשי מקצוע בחברה החרדית 48 טלי שלומי

מפגש מקצועי

דבר העורכות

גיליון זה הוא הראשון לאחר חילופי הגברי שהיו במכון חרוב ו"בנקודת מפגש". פרופ' הלל שמיד, שהיה המנכ"ל הראשון של מכון חרוב, ואשר היה היוזם ויו"ר המערכת של הביטאון פרש מתפקידו. את מקומו בעריכת העיתון ממלאת פרופ' ענת זעירא, שמנהלת את תחום המחקר וההערכה במכון חרוב. אנו מקדמות בברכה את פרופ' בן אריה, מנכ"ל המכון. כמי שנטוע היטב בתחום העשייה והמחקר של ילדים בסיכון מתאר פרופ' בן אריה בכתבתו את הדרך שבה הוא מבטיח להמשיך את העשייה הברוכה ולהצעיד את המכון קדימה. העיסוק בכל מה שכרוך בהתעללות בילדים אינו יורד מסדר היום הציבורי. שוב ושוב הציבור הישראלי בכלל ובית המחוקקים בפרט נדרשים להתגייס ולעסוק בפעולות של מניעה, הסברה, שיפור חקיקה, ובלקיחת אחריות טיפולית ומשפטית כלפי הילדים הללו. גיליון זה של נקודת מפגש עוסק במגוון נושאים המאירים את העשייה לצד אחריות הריבון והדברים שעדיין יש צורך לקדם. אך השבוע התבשרנו על חוק שמחייב העברת מידע בין אנשי מקצוע כדי לשפר את התקשורת והעברת בין אנשי מקצוע כאשר מתגלה חשש לפגיעה בקטין. אישור החוק, שעליו המליצה הוועדה הבין-משרדית בנושא איתור וטיפול בקטינים בקהילה עוד באפריל , התעכב עד כה בשל קשיים 2010 חוקתיים והושלם רק עתה. מכון חרוב שם לעצמו כמטרה לבחון באיזו מידה החוק והוראותיו יוטמעו בקרב אנשי

נעמי גוטמן

פרופ' ענת זעירא

המקצועות האמונים על מתן שירות לילדים נפגעי התעללות. בהקשר זה, כתבתה של ד"ר זהר סלע מתארת מערכת ממוחשבת חדשה שמיועדת לשיפור העברת המידע בין בתי חולים, ושמטרתה לזהות במהירות קטינים שמגיעים לביקורים חוזרים ונשנים בבתי חולים. שיפור החקיקה אינה הנושא היחידי שהמדינה נדרשת אליו. לעתים, גם לאחר שחוק קיבל את אישור הכנסת הוא אינו מגיע לכלל ביצוע. וכך למשל, נדרש בית הדין הגבוה לצדק לדון בעתירה שהגישה המועצה לשלום הילד כנגד משרד הרווחה בגין עיכוב בהליכי הקמת ששה מרכזי הגנה. ההחלטה לגבי הקמת המרכזים ועד כה טרם 2008 התקבלה בשנת יצאה אל הפועל. כתבה על המרכזים לפגיעות מיניות מתארת העבודה הטיפולית הנעשית במסגרתם. הטיפול, שניתן ללא תמורה כספית, מבטא את אחריות המדינה

כלפי נפגעי עבירות המין. עבודה זו מבורכת ומסמלת ראשיתו של כיוון נכון ורצוי של עשייה. יחד עם זאת, המרכזים הקיימים אינם נותנים מענה 17% - הולם לצרכים. נוכח העובדה שכ מכלל נפגעי ההתעללות הינם נפגעי הם קורבנות 83%- פגיעה מינית ו להתעללות מסוגים אחרים, נשאלת השאלה מדוע אין מענה טיפולי כגון זה גם עבורם. מדוע החליטה המדינה להשקיע במישור אחד ולא להתייחס אל כלל נפגעי ההתעללות כמקשה אחת שלהם צרכים טיפוליים רבים ומגוונים. למרות הנטייה להתייחס לפגיעה מינית כחמורה יותר על רצף ההתעללות, הפגיעה של ילדים מסוגי אלימות אחרים היא חמורה לא פחות מזו של קורבנות הפגיעה המינית. ולכן, לאור העובדה שמהלך המרכזים יעברו לאחריתו 2013 שנת ותפעולו הבלעדית של משרד הרווחה, אנו קוראים לפעול להנגשת מענה טיפול זה לכלל נפגעי ההתעללות.

נקודת מפגש

4

בתינוק. הספרות המקצועית מצביעה על כך שפגיעה מכוונת היא-היא הסיבה השכיחה ביותר למוות בשנה הראשונה לחיים, ולא גורמים אחרים כפי שמקובל לחשוב. מכון חרוב יזם פניה בנושא לח"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת הכנסת ל לזכויות הילד. במסגרת כנס באר שבע, שמכון חרוב שותף לעריכתו, הוקדש מושב שעסק בנושא מוות בקרב תינוקות. במסגרת המושב הבטיח ח"כ אורלב להמשיך לקדם את הנושא לאפיקים של פיתוח החקיקה. את הגיליון חותמת סקירה קצרה של העשייה המגוונת הנעשית במסגרת המכון. עשייה זו כוללת השתלמויות המיועדות לאנשי מקצוע במגזר החרדי, ימי עיון וכנס ארצי. אנו תקווה שהמשך פעילות מבורכת זו תתרום לשיפור שלומם, ביטחונם ורווחתם של ילדים בישראל.

את שלומם הגופני והנפשי. לשם כך יש לבנות כלים טיפוליים ייחודיים המותאמים לאוכלוסיית הילדים הזו ולהתמודדות עם תחום שבו רב הנסתר על הגלוי. אחת המטרות של ביטאון זה הינה להניע תהליכים ליצירת שינוי. בגיליון הקודם הוקדשה כתבה לנושא מוות בקרב תינוקות הקרוי בפי העם בטעות בשם הכללי 'תסמונת מוות בעריסה' שנכתבה ע"י ד"ר ענבר הרטמן. החלק הארי של הכתבה יוחד לנושא טלטול תינוקות בחודשיהם הראשונים על ידי מי שאחראי לגידולם. בכתבה הובאה המלצה לערוך בדיקה לתינוקות שנפטרו בחודשי חייהם הראשונים, שתתבצע במשולב על-ידי גורמים מתחומי הרפואה, המשטרה והרווחה. זאת על מנת לברר את הסיבות הרפואיות לצד בחינת החשש שהייתה פגיעה מכוונת

במרכז הגיליון סדרת כתבות בנושא הכתות. מכון חרוב והמועצה לשלום הילד הקדישו לנושא חשוב זה יום עיון. מטרת הכנס הייתה להפנות זרקור לעברם של הילדים שגדלים במסגרת של כתות, על מנת להבין טוב יותר את מימדי התופעה ומשמעותם כמו גם להפגיש בין כל העוסקים במלאכה. ירדן חסן מתארת בכתבתה את התופעה, איילת נועם סוקרת את התייחסות המדינה לתופעה לאורך השנים, והכתבה של יעל ארזי מציגה תאור מקרה שממחיש את נושא הכתות ואת נקודת מבטם של הילדים הגדלים במבנה משפחה פתולוגי במסגרת של כת. גם בתחום זה אנו קוראים לרשויות המדינה להגביר את המשאבים המוקצים לאיתור מהיר של ילדים נפגעי כתות ומשפחותיהם, ולפעולה נחושה שתחלץ אותם מהתופת בה נמצאים, ותבטיח

נעמי גוטמן יו"ר המערכת

פרופ' ענת זעירא עורכת ראשית

נקודת מפגש

5

הזכות שלהם – החובה שלנו: לדאוג לילדים נפגעי התעללות

לדעתי, התחום של דאגה לילדים נפגעי התעללות רובו עדיין בשלב הניסוי והטעייה. הזירה רוחשת רעיונות, שירותים, פרויקטים ואנשים. רובם טובי לב וכוונות, מקצתם מקצועיים יותר ומקצתם – פחות. מהם שמקדישים זמן ומשאבים ללימוד ואחרים יודעים מראש מה צריך לעשות. ובכל זאת, משהו חסר. התחום איננו דומה שכעבור כמעט עשרים חדש. וחמש שנים מאז פרצה התופעה של התעללות בילדים אל התודעה הציבורית הגיע הזמן להפסיק לנסות ולטעות. דומה שהגיע הזמן לגבש במילים מדיניות כוללת ומקיפה. אחרות – הגיע הזמן לקצת פחות פרויקטים וקצת יותר מדיניות ושירותים אוניברסליים. הגיע הזמן לקצת יותר מקצועיות ושימוש בידע וקצת פחות ניחושים והשערות. הידע הנדרש קיים. השדרה המרכזית של תחום זה בישראל מורכבת מאנשי מקצוע שהם משכמם ומעלה. רובם המכריע אנשי מקצוע ונשות מקצוע מהשורה הראשונה. הם יודעם מה צריך לעשות ואיך לעשות זאת, ואם הם אינם בטוחים, צריך לספק להם את הידע ולתת להם את הכלים ליישמו. מכון חרוב קיבל עליו את המשימה

התופעה הכואבת של ילדים נפגעי התעללות והזנחה כבר איננה סוד או תעלומה. בשנים האחרונות, עם העלייה באלימות לסוגיה, התרבות מקרי החשיפה וכן התגברות המודעות לתופעה, יש בינינו לא מעטים המדברים עליה כעל המגפה החברתית של העת החדשה. אכן, בכל שנה מדווחים לרשויות הרווחה על עשרות אלפי ילדים הנתונים להתעללות ולהזנחה, והיקפה האמִתי של התופעה גדול הרבה יותר. בה בעת מגוון השירותים, שיטות הטיפול והארגונים השונים הפועלים בתחום – גם הם התרחבו במידה ניכרת, והזירה שבעבר הייתה מוזנחת שוקקת פעילות וכוונות טובות. ובכל זאת, משהו חסר. יו הקלו, מהבכירים בחוקרי מדינת הרווחה, אפיין את התפתחותה בכמה שלבים. את השלב הראשון הגדיר שלב של ניסוי וטעייה. בשלב זה גורמים רבים ושונים יזמו רעיונות ושירותים, וכל אחד מהם ניסה לקדם את הפתרון שלו. לאחר שלב הניסוי והטעייה הגיע שלב הברירה הטבעית או המיון והסינון. בשלב זה רעיונות ופתרונות שנכשלו נעלמו, ואלו שהצליחו התגבשו והבשילו לכדי מדיניות רווחה אוניברסלית ומקיפה.

פרופ' אשר בן-אריה

הזאת בדיוק. אנו עומדים לרשותם של אנשי המקצוע ונשות המקצוע בישראל – לא כמי שבא ללמדם או יודע מה טוב עבורם ועבור הילדים נפגעי ההתעללות, אין לנו פתרונות אלא כשותף לדרך. קסם או פרויקטים חדשים שיביאו מזור לכול. איננו חושבים שאפשר להתקדם רק באמצעות תכלול ותיאום וללא שותפות אמת של אנשי המקצוע בשדה. אנו פה כדי לקדם אִתכם יחד את הידע המקצועי בתחום. אנו כאן כדי להיות לכם לשותף ומסייע. אין לי ספק – בכוחות משותפים אנו יכולים לשדרג את ההתמודדות של החברה הישראלית על כל מרכיביה עם התופעה הנוראה של התעללות והזנחת ילדים. נשמח לכל רעיון ושותפות עם כל מי שמאמין שהפתרון מקורו בהתמודדות כוללנית ומקצועית.

שלכם, פרופ' אשר בן-אריה מנכ"ל מכון חרוב

נקודת מפגש

6

אופטימיות ותקווה במחוזות הכאב על תכנית המנטורינג לנערות שחוו מצבי קושי ומצוקה

סיגל אוסטר קנב

רוב הנערות מופנות על-ידי שירותים שמטפלים בנוער בסיכון, כגון עובדות נערה בלשכות לשירותים חברתיים, עמותת על"ם, בתי ספר של רשת "מפתן", פנימיות, הוסטלים של חסות הנוער וגם בשיטת "חברה מביאה חברה". תכנית המנטורינג פועלת היום באוניברסיטת תל אביב, ובארבע שנים האחרונות גם במכללה האקדמית ספיר. תכנית גדולה שהופכת נערה בסיכון להצלחה התכנית היא תכנית מיוחדת, יוצאת הנערות באות דופן בנוף המוכר לנו. לשנה אקדמית של לימודים פעם בשבוע. בכל מחזור באוניברסיטת תל נערות ובמכללת ספיר 80- אביב יש כ בתכנית נערות. ההשתתפות 50- כ אביטל קאי היא בחירה של הנערה. צדוק, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית, : מרכזת תכנית ההכשרה בתל אביב "אין מיונים; מי שאומרת 'רוצה אני' באה. מקבלת עליה את ההשתתפות. המסר שלנו הוא שאנו מאמינות בהן, שלכל אחת יש מה לתת. מסר של קבלה ואמונה מהרגע הראשון". הן מגיעות ללא דוח סוציאלי, ללא רקע, ללא תסקיר. הסינון נעשה על-ידי הגורם המפנה. אנו מבקשים רק נתונים : "המטרה אביטל דמוגרפיים בסיסיים. היא לקבל אותן נקיות מסטיגמות ומתיוגים, לאפשר לכל אחת לבחור כיצד להציג את עצמה. ייתכן שהתכנית

נוסדה לפני עשר שנים בשיתוף פעולה של ויצ"ו, אשלים, השירות לנערות וצעירות באגף תקון של משרד הרווחה והיחידה ללימודי המשך והשתלמויות בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב. הרעיון בבסיס התכנית שיזמו והקימו ד"ר מרים גולן וד"ר מיכל קומם הוא להכשיר נערות, שחוו מצבי קושי ומצוקה ושעברו תהליך טיפולי, להיות מנטוריות לנערות במצוקה. גיל הנערות , והן מייצגות אוכלוסייה 24-16 בתכנית הטרוגנית בכל המובנים – דת (יהודיות וערביות), סוג מצוקה, אזור בארץ ומסגרת; מקצתן באות ממסגרות חוץ- ביתיות ומקצתן ממסגרות בקהילה.

זה מקום של חלומות. הוא הפך את החיים שלי מחיים של סיכון לדרך חיים מיוחדת. המקום הזה בשבילי הוא להגיד בקול רם: כן, אני יכולה. אנשי טיפול רגילים לעסוק בפתולוגיה, כמעט מתוכנתים לראות את הקשיים של הפונים, להתחבר אליהם ולעזור. מדי פעם אנחנו שומעים הרצאה על פסיכולוגיה חיובית, על עבודה עם הכוחות ונזכרים ליישם בקליניקה, עד ששוב מתפתים לפנות אל הפתולוגיה, המקום המוכר לנו בעבודה. כתבה זו תאיר את תכנית המנטורינג, תכנית שעוסקת בכוחות הטמונים בכל אדם ומדגישה אותם. תכנית המנטורינג

אביטל קאי צדוק

נקודת מפגש

7

הקבוצות האלו: "הופתעתי מכך שבחרו בי להנחות. הופתעתי שהן רואות בי את הכוחות שיש בי. הבנתי שיש פער בין איך שאני רואה את עצמי לבין איך שהן רואות אותי. זה נתן לי הרבה כוח. אף על פי שפעמים רבות נעדרתי מהפגישות, הן בכל זאת הצליחו לראות בי את מה שיש בי, זה מחזק מאוד." אני יכולה לעזור לנערות במצוקה ולהסיר מהן את התיוג של נערה בסיכון. איך אפשר, בסיפורי חיים כה קשים, למצוא את הצד החיובי? "אני נזכרת בנערה שגרה : אביטל בפנימייה. בכל הסמסטר הראשון היא לא מסרה שום מידע הקשור לחייה בהווה או בעבר. ביום האחרון של הסמסטר היא סיפרה שבאה ממשפחה מרובת ילדים ובה אלימות קשה של האב כלפי האם והילדים. באחד האירועים האלימים היא הרימה טלפון למשטרה. האב נעצר וכל האחים הוצאו מהבית. אז החל טיפול של המחלקה לשירותים חברתיים במשפחה. היה לה קשה לחשוף את הסיפור. היא חשה אשמה על כך שהיא 'פירקה' את המשפחה, 'גרמה' לכך שאבא נכלא. ואולם הבנות והמנחות עזרו לה לראות כמה כוח יש בסיפור שלה, סיפור על נערה בגיל העשרה שהרימה טלפון למשטרה והצליחה להגן על משפחתה." רובן באות ממסגרות מטפלות שניתן בהן טיפול, ותכנית המנטורינג, למרות היותה מוגדרת תכנית הכשרה ולא תכנית טיפולית, יש לה אפקט משקם." בהתחלה אמרתי: וואו, יש פה כל כך הרבה שוני בין הבנות... לא האמנתי שאצליח להתחבר, פחדתי, ובסוף גיליתי שאני יכולה להתחבר לכולן בקלות. החלק השלישי של היום הוא שיעור תאורטי שמטרתו להקנות לנערות בסיס ידע לקראת היותן מנטוריות.

הן לומדות על גיל ההתבגרות, על חברה רב-תרבותית, על יחסי עזרה, על כוחות של נערות ועל מצבי סיכון של נערות (סמים, אלכוהול, פגיעות מיניות). בחלק זה משתתפים מומחים לנושאים השונים, והוא כולל סיורים בשטח להכרת השירותים השונים. רובו של המפגש שיחה ומיעוטו הרצאה. התכנית, מעבר ליום הלימודים, בנתה בי המון. זה מקום שמקבל אותי כמו שאני. בסוף השנה עומדות לפני הבוגרות שתי תכניות המשך: שירות לאומי בתכנית בחסות "בת עמי", שבה יש הזדמנות להיות מנטורית שנה נוספת, בהתנדבות. אפשרות אחרת, המיועדת למי שסיימה את תכנית ההכשרה או את השירות הלאומי, היא להיות מנטורית בשכר באחד השירותים לבני נוער במצוקה. יעל, בוגרת תכנית ההכשרה: "כשהגיע שלב ההכשרה המעשית, רציתי לעשות זאת במרכז חירום לילדים בסיכון, שם ביליתי בילדותי עשרה חודשים מחיי. הגעתי לשם לאחר שגרתי עם אִמי במשך שנה ברחובות, שנה שבה ישנו על ספסלים ובתוך קניונים. רציתי לחזור למקום שהיטיב עִמי. אהבתי מאוד את המקום הזה. הגעתי לשם עם אביטל. מנהל המקום לא היה בטוח אם זה צעד נכון ואם אהיה מסוגלת לעמוד בכך. חשש שזה קרוב מדי לתקופה שהייתי מטופלת שם. אני חשבתי שיהיה לי הרבה כוח ושאצליח להשתלב שם. ביום הראשון להכשרה המעשית התקרבתי אל הבניין, בבטן התערבלו הזיכרונות שהיו לי שם. כשהייתי מחוץ לבניין התקשרתי ואמרתי שלא אגיע, שמוטב שאשאיר את המקום כזיכרון מהילדות שלי. במקום זה המשכתי לחנוך נערה שחנכתי עוד קודם לכן." התכנית הייתה בשבילי בהתחלה אתגר. לא ידעתי אם אמשיך. מהיום הראשון

תסתיים ואנחנו לא נדע מה סיפור חייה של הנערה. המסר הוא שכל אחת היא יותר מאוסף האירועים שאירעו בחייה ומהדוח המקצועי שכתבו עליה, ולכן אם נערה אובחנה כבעלת אישיות גבולית – אין לכך משמעות מבחינתי, מרכזת התכנית, כי אין זה אומר לי דבר על היכולות, על הכוחות, על השאיפות ועל רמת המוטיבציה שלה." יום הלימודים של הבנות נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מתקיימת כ"ח: כיתה חווייתית. זהו מרחב בלתי פורמלי שבו אפשר לשתות, לאכול, לשוחח, ליזום פעילויות, להתנסות ביצירת קשר בלתי פורמלי – מיומנות שיזדקקו לה בשדה בעתיד, כאשר ייכנסו להכשרה המעשית בשלב השני של התכנית. זה אִפשר לי לאהוב את עצמי מחדש, לקבל אותי איך שאני. למרות שאין לי שני הורים – להרגיש כמו כל ילדה נורמלית בישראל. לאחר הפעילות בכ"ח הקבוצה נחלקת לחמש קבוצות קטנות, מתוכן קבוצה אחת דוברת ערבית. כל קבוצה מתנהלת בהנחיה משותפת של אשת מקצוע ומנטורית שהיא בוגרת התכנית. : "בקבוצה ישנה היכרות הדדית אביטל ממקום של כוחות. הנערה מחפשת את החוזק שבתוכה – איפה הייתי חזקה בסיפור החיים שלי, מה אני יכולה לתת לנערות אחרות. בנות רבות בוחרות בקבוצה זו לשתף את האחרות בסיפור הגישה היום שונה מבעבר, חייהן. בדרך ההסתכלות על סיפור החיים. לא אני הקורבן אלא אני בעלת האישיות והכוח. איפה הייתה לי בחירה, איפה התמודדתי, הייתי חזקה. בתוך סיפורי החיים, גם הקשים ביותר, לכל אחת ,22 , בת יעל יש צדדים של כוחות." בוגרת תכנית המנטורינג בשנה שעברה, משמשת היום קו-מנחה באחת

נקודת מפגש

8

התאהבתי בצוות ובבנות, וזה ממש בית עבורי. גם כשרע לך ואת חושבת שאף אחד לא שם לב, את מקבלת טלפון ומישהו שואל לשלומך. האם יש משמעות לכך שהתכנית מתקיימת באוניברסיטה? "האוניברסיטה היא אכסניה : אביטל משמעותית מאוד, לא רק קירות וחלל למידה. אחת הבוגרות סיפרה בפאנל שהיא לא תשכח את היום שבו קיבלה מכתב שמציין שהתקבלה לתכנית – מכתב עם הלוגו של אוניברסיטת תל אביב. היא נופפה במכתב בשכונה וסיפרה לכולם שהתקבלה ללימודים השינוי מתחיל באוניברסיטת תל אביב. עוד לפני המפגש עם הנערה ולפני שהחלה התכנית. משהו שנראה חסר סיכוי נעשה לפתע אפשרי. הלמידה בתוך האוניברסיטה ממלאת אותן בגאווה. הלימודים באוניברסיטה מציתים בנערות מוטיבציה ואמונה רבות מהן מחודשת ביכולתן ללמוד. נשרו ממסגרות וכאן הן חוות חוויה של הצלחה. לא תמיד תוכלי להבחין מי סטודנטית ומי במנטורינג, כי יש אפקט של הידמות לסביבה והשתלבות בה." ואכן, בבואי להתארח בקבוצת הכ"ח, ראיתי שהן לא נבדלו מסטודנטיות אחרות. הבנות מטופחות, לבושות על- פי צו האופנה, מצחקקות ומתלוצצות זו עם זו כמו כל חבורת בנות. המטען הכבד שהן נושאות לא 'כתוב להן על המצח' ולא ניכר עליהן. אילו קשיים מאפיינים את ההתמודדות עם הנערות? "לעִתים נערות אינן מגיעות : אביטל ליום הלימודים בגלל מציאות חיים כאוטית, כגון נערה שצריכה לעשות הפלה או להישאר להגן על אימא מפני אבא שיכור." האם אתן מעודדות קשרים של הנערות זו

הכי טובות מכל עיר... בסמסטר השני יש גם הכשרה מעשית – הנערה משתלבת בשירות שמטפל בנערות. יש שני מודלים עיקריים לפעולה: עבודה פרטנית עם נערה – השירות • מאתר נערה שיכולה ליהנות מקשר עם מנטורית ומתקיימות ביניהן פגישות חונכות יחידניות. עבודה קבוצתית – פעולה בתוך מרחב • קבוצתי, כגון בתים חמים לנערות או מרכזי "הפוך על הפוך" של על"ם. המנטורית באה למקום פעם בשבוע, והיא משתלבת בצוות על תקן מנטורית מסייעת – נערה מחד גיסא וחברת צוות מאידך גיסא. "בהכשרה המעשית התפקיד : אביטל שלי לתפור לכל אחת חליפה אישית. לא לכולן מתאימה עבודה מעשית פרטנית. למקצתן אולי לא תתאים עבודה מעשית כלל, משום שהן נתונות בתקופה סוערת. במצב כזה שלב העבודה המעשית ימתין לזמן מתאים

עם זו גם מחוץ למפגשים השבועיים? האם קרה שקשרים אלה השפיעו לרעה? "הקשר הוא רכיב מרכזי : אביטל בתכנית – קשר בינן לבין עצמן, בינן לבין הצוות, וכן קשר עם הנערה שהן יהיו מנטוריות שלה בעתיד. הקשר מקדם מאוד נשים בתהליך ההחלמה שלהן. ג'ודית הרמן טוענת שהחלמה מטראומה מתרחשת רק בהקשר של יחסים, ממש כמו הפגיעה. אנו מאמינות כי עיקר הצמיחה של נשים קשורה להתנהלות שלהן בתוך קשר וכי נשים שופטות את עצמן דרך היכולת שלהן לטפל באנשים. אנחנו בהחלט מעודדים את הקשרים ביניהן. נוצרים קשרים מדהימים, נדיר מאוד שנתקלנו בהשפעה שלילית. נוצרת אווירה של אמפתיה זו כלפי זו, אווירה שמעודדת לחזק, לתמוך ולעודד. אחווה נשית שלא רואים במקומות רבים." זה המקום שמביא את כל הבנות הכי טובות בעולם. כאילו קטפו את הבנות

נקודת מפגש

9

כל מנטורית – איך, כמה ומתי להשתמש : "אני לא יודעת מה יעל בסיפור חייה." בדיוק אני יכולה לתת לבנות בקבוצה. אולי כיוון שהן יודעות את הסיפור שלי ומעריכות אותי, כשהן רואות שאחרי כל מה שעברתי בחיים אני מנחה, זה נותן להן המון כוח. הן לא מאמינות שרק בשנה שעברה הייתי בתכנית ולאן הגעתי." יש בהן המעבירות סדנאות על החיים : אביטל שלהן, ויש לזה אפקט חזק. "הייתה לנו נערה שהחלום שלה היה לעשות עבודה מעשית בנושא של הפרעות אכילה, תופעה שסבלה ממנה טרם כניסתה לתכנית. מסגרות שמטפלות בנושא זה היו חשדניות כלפיה, משום שאינה אשת מקצוע, ולבסוף שולבה ב'הפוך על הפוך' והעבירה סדנה על הפרעות אכילה. התוצאה – שתי נערות במקום חשפו כי גם הן סובלות מהפרעת אכילה." מכיוון שעברנו דברים אנחנו לפעמים מרגישות פחות טובות, ופה אנחנו מרגישות כל הזמן שאנחנו טובות. : "החזון שלנו הוא שבכל שירות אביטל שעובד עם בני נוער תהיה מנטורית – כוח משלים לאנשי המקצוע. היום הן נכנסות למסגרות אלו במסגרת תקנים אחרים (חונכת, סומכת, מדריכה), אך הזהות היא של מנטורית." איך מקבלים אתכן השירותים השונים בשדה? איך הם מתייחסים לקבלת הנערה המנטורית ולשילובה בשירות שלהם? "בתחילת הדרך נחשבנו לתכנית : אביטל 'מוזרה'. לקחת נערות שעד היום היו מטופלות, נעזרות, ולהגיד שהן יכולות להיות חלק מהצוות אחרי שנה אקדמאית... חשבו שהשתגענו. השקענו מאמצים רבים בעבודה על העמדות של אנשי המקצוע כלפי אוכלוסייה זו ומה שביכולתה לעשות. יש כאן נקודת מבט שונה בתכלית, לא 'הן צריכות את העזרה

שלנו' אלא 'הן מסוגלות לעזור'. שנערה כזאת תשב בישיבת צוות ותשמיע את עמדתה – זה מהפך מחשבתי. יעל מתכננת את עתידה באחד מהמקצועות הטיפוליים. כיוון שפגשה לאורך כל הדרך עובדים סוציאליים ואנשי טיפול רבים, יש לה מילים חמות לומר עליהם לצד לא מעט ביקורת. יעל: "בכיתה ו' כל כך שנאתי עו"סים ואת כל הגורמים הרשמיים. זה בא מאימא שנרתעה מהרשויות ולכן גם לא הכניסה אותי לגן ולבית הספר. זו אחת הסיבות שגרנו ברחובות, היא לא רצתה שום קשר עם הרשויות. עד שנלקחתי לבית שוסטרמן. כבר אז, בכיתה ו', ידעתי שאהיה בעצמי עובדת סוציאלית, אבל אחרת. לא סתם שם על נייר שלא עושה כלום. אני מאמינה שסיפור חיי הקשה יעזור לי להיות עו"סית טובה יותר. מי שבאה מבית נורמטיבי לחלוטין – וברור לי שאין באמת דבר כזה – יש לה פחות יכולת להבין מצוקות. דווקא עו"סית אחת ששיתפה אותי בסיפור החיים שלה, היותה אימא שכולה, יצר בינינו חיבור מדהים, ועד היום היא זכורה לי לטובה." תכנית המנטורינג מוכיחה שכל בן אדם הוא טוב. לעתים עושים בדרך טעויות שמובילות אותנו לדברים רעים. אביטל משתתפת בתכנית משנתה הראשונה, עוד כשהייתה סטודנטית. היא עדה למעבר שעשתה התכנית מ'עוף מוזר' ומעורר חשדנות לתכנית מרכזית. "הפניות הולכות ורבות. אנחנו מקבלות לגיטימציה, רואים יותר נכונות לקבל נערה לעבודה מעשית. אנחנו עדיין נחשבות לעִתים לחיה חריגה בנוף השירותים הסוציאליים, באג'נדה שלנו, בסגנון העבודה עם הנערות, בכך שאיננו מבקשות מידע על הנערות וכן באפשרויות שאנו מציעות לנערות." כבר מהפעם הראשונה את מרגישה

ורגוע יותר." התכנית מאפשרת לי לתת מעצמי ולהעביר את ניסיון החיים שלי. אני רוצה לתת תחושה של ביטחון – ש'יש מי שיתפוס אותך' – לאנשים שזקוקים לזה. האם אתן מעודדות את המנטוריות לשתף את הנערות שהן חונכות בסיפור חייהן? "אנחנו מעודדות מאוד את : אביטל הנערות להשתמש בסיפור חייהן ככלי להתערבות. בתהליך טיפול לא נהוג לספר על החיים הפרטיים, אך למנטוריות סיפור החיים הוא כלי התערבות ואמצעי לחולל שינוי אצל הנערה האחרת, כלי שבאמצעותו תלמד היא מניסיונם של אחרים ואולי תימנע מסיכונים וטעויות. כמו כן הסיפור של המנטורית יכול לתת לנערה האחרת תקווה. אך זה נתון לבחירתה של

נקודת מפגש 10

לראות בכל אחד ואחת את החיובי, את הכוחות ואת היכולת, למרות ההשלכות השליליות של הטראומה והפסיכופתולוגיה." "בכל יום אני לומדת מהן, וזו לא קלישאה. בכל יום מתרגשת מהן. זו הזדמנות לעשייה אחרת, אופטימית, מלאת תקווה, שאני לא יודעת עד כמה היא נפוצה במחוזות הכאב." כשהגעתי לתכנית המנטורינג הבנתי שאני לא לבד. את תמיד בטוחה שאת היחידה שעברה מה שעברה וכאן את מגלה שלא, את לא לבד... בחרת לך, בתוך התחום הקשה הזה של עבודה עם טראומות, את החלק הכי "נוח" – הטוב, הכוחות... "אני קוטפת את הפירות של : אביטל מה שאנשי מקצוע אחרים זרעו. יש לנו נערות שהוצאו מהבית בהיותן תינוקות. מהן אני לומדת מה קיבלו בחוץ. אי אפשר לזקוף את מה שהן עוברות בתכנית רק לזכות התכנית עצמה, הן נמצאות במקום טוב גם בזכות הרבה שנות עשייה מאומצת של אנשי מקצוע. לי יש הזדמנות שאולי אין לאנשי מקצוע

עזבתי את תכנית המנטורינג, נשאר בי הצורך להבין ולהכיר מקרוב." כל שנה בתכנית פותרת כמה מהשאלות המעסיקות את אביטל אך גם פותחת שאלות וסוגיות חדשות. אביטל גילתה שהצעירה שחנכה לפני עשר שנים אינה אחת בדורה "ויש עוד מדהימות וחזקות שעברו דברים קשים והן מתפקדות ברמה גבוהה. דמויות מיטיבות הן חלק מהמפתח ליציאה המחוזקת מהטראומה". לפני המנטורינג לא היה לי ביטחון עצמי, לא אהבתי את עצמי, לא העזתי לדבר מול אנשים. בכיתי בלי סיבה. עכשיו אני אוהבת את עצמי ואת החיים שלי ויודעת שיש לי הרבה מה לתת. "קשה לי עם הראייה המקצועית שנותנת מקום רק לפתולוגיה. אני רואה בעבודתי סוג של שליחות – להביא לתודעתן של הנערות עצמן ושל אנשי המקצוע את ההכרה שיש אפשרויות אחרות, של עמידות וחוזק במצבים הקשים הללו. חשוב לי להדגיש שבסופו של דבר יש לא רק שתי אפשרויות קוטביות, החיובית והשלילית, אלא יש

שיש לך מקום כאן. לא צריך לחפש או להילחם על המקום שלך. איך משפיעה עלייך העבודה עם הנערות בחיים האישיים? "בהיותי סטודנטית השתלבתי : אביטל במחזור הראשון וחנכתי שתי משתתפות בתכנית. הכוונה הייתה לעשות מודלינג לקשר של חונכת- חניכה, אולם אחר כך זה בוטל. עם אחת הנערות נוצר קשר טוב. הן הרי באות אלינו בלי רקע ובלי היסטוריה אישית-משפחתית. פגשתי צעירה בת שעבדה, ניהלה קשר זוגי, גרה בדירה 23 שכורה, השלימה בגרויות, מקסימה, רהוטה. ביקורתית מאוד על שירותי הרווחה, דעתנית. בכל שבוע נפגשתי אִתה, לא ידעתי במה אני חונכת אותה, במה אני עוזרת. באחד המפגשים היא שאלה אם אני יודעת את הסיפור שלה והציעה לשתף אותי. היא פרסה לפני סיפור קשה – כל ילדותה סבלה התעללות מינית על-ידי אביה ואף עברה שתי הפלות. ההתעללות כללה אלימות פיזית, עוני ותנאי מחייה קשים. ההתעללות נפסקה כשבחרה לספר, משום שהיה לה חשש שהאב מתחיל לפגוע באחותה הקטנה. הייתי סטודנטית לתואר ראשון. זה הרס אותי לגמרי. כאב לי לחשוב שנערה כה קרובה אליי עברה דברים נוראים כל כך. לא נתקלתי בזה קודם לכן, גם לא בהכשרה המעשית. לא יכולתי לחבר בין עברה למי שהיא היום. לא הסתדר לי. נולדה בי סקרנות גדולה וצורך להבין וליישב את הסתירה הזו, הרי היא בטח צריכה לצאת עם 'שריטה' קשה. מתוך הסקרנות נולדו שני דברים: בחרתי נושא לדוקטורט – עמידות, איך נפגעות פגיעה מינית בילדות יכולות להמשיך לכיוונים חיוביים בחיים, ומאז ועד היום לא

נקודת מפגש 11

סיפור חייה של יעל במצוקה' אלא מנטורית. אין מאפיינים ברורים. הנערות נתונות בשלבים שונים של חייהן, לעִתים יש משברים, רגרסיות. לעִתים הנערה רוצה לחזור במסגרת העבודה המעשית למקום שהיטיב עִמה ולסגור מעגל, ולעִתים היא חווה רגעי מצוקה או שהדברים שהיא פוגשת בשטח פותחים פצעים ישנים. לעִתים המפגשים האלה מדליקים אצלה נורות אדומות. לדוגמה, נערה חנכה נערה שהיה לה חבר אלים. המנטורית החלה לדאוג ולבדוק את עצמה בקשר לחבר שלה, משום שהסימנים היו דומים." הבנות מבינות אותי הכי טוב כי הן היו במצבים קשים, כמוני. פה מבינים אותי יותר מכל מקום אחר בחוץ – יותר מהמשפחה, מהחברות. ככל הידוע, אין תכנית דומה בעולם. היא הומצאה בארץ ומשמשת מודל ייחודי. החליטה לעזוב. 16 שנים, עד שבגיל ניסיון לשלבה בפנימייה לא צלח ("אני לא ילדת פנימיות"). משם נדדה בין מסגרות שונות, כגון חווה ביריחו, מדרשה לבנות, משפחה מארחת, דירות שכורות. בשום מקום לא נשארה זמן רב. "שנתיים לקח לי לאסוף את השברים של הפרידה מהמשפחה האומנת. יצא שישנתי לפעמים ברחוב. כבר הכרתי את זה מילדותי כך שזה לא הבהיל אותי." יעל מחמירה עם עצמה עד מאוד. היא מתארת תקופות של חוסר תפקוד בגיל ההתבגרות, ואז כבדרך אגב מציינת שעשתה בגרות חלקית, עבדה ושילמה שכר דירה – התמודדות שרחוקה מלהיחשב חוסר תפקוד. בסופו של דבר

אף התגייסה לצבא. בתקופה זו עברה ניסיון לאונס על-ידי זר (אדם שיושב עתה בכלא בעקבות זה), והשתחררה משום שהתקשתה להתמודד עם הטראומה. ניסיון האונס הזה לא היה הראשון בחייה. "אין לי שריטות מהאונס, אני לא חושבת שאני אשמה וכל הדברים שלפעמים נאנסות חושבות. באופן מוזר דווקא ניסיון האונס הזה סגר לי פרק בחיים, כאילו שיחרר לי "אשתלב ואעבוד בתחום הטיפולי. יהיה לי ילד אחד. אהיה אימא מגניבה. אשתולל אִתו, אלכלך. מכל דמות שפגשתי אני לוקחת קצת למודל האימהות שלי." כשמדברים עם אביטל, אי אפשר שלא להתרשם – מתחושת השליחות, מהאמונה העמוקה שלה ביכולת ובכוחות של הבנות שהיא עובדת עִמן – וללמוד מכך. להזכיר לעצמנו, אנשים בכלל ואנשי מקצוע בפרט, שלא רק הפתולוגיה מעניינת, אלא גם – וכנראה בעיקר – החלקים הבריאים: השאיפות, המוטיבציה, הכוחות והיכולת, ובייחוד יכולת הריפוי המופלאה של בני האדם. ואם התעוררה סקרנותנו בשאלה מה למדה אביטל בעבודת הדוקטורט שלה על הגורמים המגנים, המאפשרים לבנות לצאת מתוך סיפורי חיים קשים עם כוחות, נרמוז שמדובר בשילוב בין גורמי אישיות, משפחה וסביבה, אולם על כך בכתבה הבאה... כל המשפטים המודשים בשחור לקוחים מדבריהן של בנות בקבוצה במפגש שהתארחתי בו. משהו גם בקשר למקרים הקודמים." שאלה: איפה תהיי בעוד עשר שנים?

רבים – לראות אותן כמה שנים אחרי המשבר, כשהן רוצות כבר לעזור לנערה אחרת", היא אומרת בהתרגשות. מתארת מה נתנה לה התכנית: "רק יעל השנה בעצם אני מבינה מה קיבלתי מהתכנית, ועכשיו אני קוטפת את הפירות של מה שקיבלתי. העובדה שאני מנחה קבוצה נתנה לי הרבה כוח. לדעת חד-משמעית מה אני שווה." נשמע כמעט מושלם... "לעִתים העבודה סיזיפית : אביטל ומורכבת מאוד. אשתמש בדוגמה מקבילה מהתהליך שעוברים המכורים ה'נקיים' שעובדים בשירותים להתמכרויות. שם יש קריטריון חד- משמעי אם האדם 'נקי' או לא, ואפשר לעקוב אחרי מצבו לאורך זמן. כאשר אני אומרת על נערה שהיא מוכנה, אין לי מדד ממשי, בדיקת שתן או בדיקת דם, שיראה אם היא כבר לא 'נערה עם אִמה מלטביה. 6 יעל עלתה בגיל עם האב אין קשר. בתום שנה במרכז הקליטה סירבה האֵם להכניסה למסגרת חינוכית וברחה משירותי הרווחה ("ככה זה העולים מרוסיה, פוחדים מהרשויות, חושבים שכולם נגדם"). השתיים גרו במשך שנה ברחובות, עד שמישהו דיווח לגורמי הרווחה. בעקבות הדיווח הוכנסה יעל בצו למרכז חירום ומשם הועברה למשפחה אומנת. המשפחה הייתה משפחה ששכלה את בנה חצי שנה קודם לכן ולא הייתה פנויה באמת לקלוט את יעל. "הגעתי למשפחה מרוסקת. היה קשה. כלכלית לא היה חסר כלום, אבל לאימא שם לא היו כוחות נפשיים לתת לי חום ואהבה." יעל נשארה שם שבע

נקודת מפגש 12

שמים את הפגיעות המיניות במרכז ד"ר שירלי בן שלמה

מי היו השותפים? : "הראשונים שהובילו את סלוצקי הנושא היו 'אשלים', שהקימו עוד ועדה בין-משרדית שדנה 2003 בשנת במסגרת 'שולחנות עגולים' בכל הסוגיות הקשורות לילדים נפגעי פגיעה מינית. אז החלו לטפל בילדים הללו באופן מקצועי – באגפי רווחה, בשפ"י ובמרפאות פסיכיאטריות. באותה עת החלה גם הכשרה של עובדים לתחום זה. חשוב לציין כי לא היה כסף ייעודי לנושא, אך הצלחנו להעלות את הנושא לסדר היום. מי שנתנה דחיפה ממשית לנושא הייתה המועצה הלאומית לשלום הילד; המועצה הקימה צעקה ציבורית בקשר לכך שאין תקציב מיוחד לטיפול בילדים נפגעי פגיעה מינית. המועצה לשלום הילד הייתה שותפה גם לתהליך של הערכת עלות הטיפול בפגיעות אלו, יחד עם משרד האוצר. נקבע שמשרד הרווחה 2008 בשנת והשירותים החברתיים הוא שיוביל את הטיפול בפגיעות מיניות. באותה שנה הוקמה הוועדה הבין-משרדית הראשונה בראשות מנחם וגשל – המשנה למנכ"ל המשרד, והיו שותפים לה הביטוח הלאומי, קרן רש"י, משרד החינוך, משרד הבריאות ונציגי העמותות המטפלות בילדים נפגעים מינית". מי מוביל את הנושא היום? : "היום מובילים את הנושא סלוצקי שלושה גופים: הביטוח הלאומי, במסגרת מערך הטיפול שלו בילדים בסיכון, קרן רש"י ומשרד הרווחה

ד"ר נירית וייסבורד מנהלת מרכזי רימונים ומרצה במכללת צפת ואוניברסיטת חיפה

חנה סלוצקי עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עם הביטוח הלאומי וקרן רש"י. לצד הקמת המרכזים "הניסיוניים", הטיפול בילדים נפגעי פגיעה מינית בקהילה היה באותה עת בידי מטפלים פרטיים שקיבלו הכשרה מיוחדת לטיפול בנפגעי הפגיעות המיניות. , עובדת סוציאלית ראשית חנה סלוצקי לחוק הנוער, מספרת על ההיסטוריה של הקמת המרכזים לטיפול בפגיעות הצהירה המדינה 2007 מיניות: "בשנת כי הטיפול בילדים נפגעי פגיעה מינית יינתן באופן נגיש וחינם לכל ילד ולכל משפחה. הנושא של ילדים נפגעים מינית הדיר שינה מעיניהם של אנשי משרד הרווחה והשירותים החברתיים עוד שנים רבות קודם לכן. ידענו כי הנזקים שנגרמים לילדים עקב פגיעה מינית, בתוך המשפחה או מחוצה לה, הם בלתי הפיכים. חיפשנו פתרון לטיפול בילדים בתוך הקהילה ולא במסגרות חוץ-ביתיות, וכך התחלנו להגות, יחד עם שותפינו בשטח, את רעיון המרכזים".

מרכז רימונים, המרכז האזורי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים ובבני נוער, נראה מבחוץ כמו הבית של כל אחד מאִתנו. מהבחינה הזאת הוא דומה לאוכלוסייה שבאה בשעריו – משפחות, הורים, ילדים ובני נוער שבדרך כלל נראים ממש כמונו, אנשים רגילים. את הדלת פותחת, בחיוך רחב ומזמין, מנהלת המרכז ד"ר נירית וייסבורד, עובדת סוציאלית. היא מזמינה אותי לסיור בחדרי הבית, החל במטבח ובאמבטיה וכלה בחדרי הטיפול – חדר לילדים ובו צעצועים וארגז חול, חדר למתבגרים ובו גירויים מצומצמים יותר, חדר אקוסטי שאפשר לצעוק בו, וגם סלון שבו מתקיימות לעִתים פגישות משפחתיות ולעִתים ישיבות הצוות של המרכז. מרכז רימונים הוקם לפני כארבע שנים, כאשר במשרד הרווחה והשירותים החברתיים הבינו את היקף התופעה של ילדים ובני נוער נפגעי פגיעה מינית והחליטו לפרוס את חסותו של המשרד על הטיפול בנושא, בשיתוף

נקודת מפגש 13

הטיפול בטראומה העקיפה של הצוות: "אני מקפידה לאפשר לצוות אוורור של הרגשות, כך למשל אנחנו משלבים בילוי מחוץ למרכז עם הרצאה מקצועית, ואנחנו מקפידים מאוד על הדרכות וישיבות צוות בתוך המרכז". האוכלוסייה המגיעה אל המרכזים : וייסבורד משתנה ממרכז למרכז. "למרכז רימונים מגיעה אוכלוסייה הטרוגנית מאוד. המיקום שלנו עושה אותנו כתובת לאוכלוסייה יהודית ולאוכלוסייה ערבית, אנשים מיישובים חזקים באזור וגם מיישובים חלשים יותר". היא מוסיפה: "מגיעים ילדים שנפגעו פגיעה חד-פעמית וילדים שנפגעו פגיעות ממושכות, מקרים של גילוי עריות, אונס קבוצתי, סחיטה על רקע מיני וחשיפה לפורנוגרפיה באופן שמערער את הילד. זאת ועוד: ייחודי למרכז שלנו הטיפול בפגיעות מיניות בין ילדים, שבהן השירות הפסיכולוגי החינוכי אינו מטפל". מרכז טיפולי בעל אופי שונה לחלוטין הוא מרכז "בליבנו" המנוהל על- בת שבע ידי העובדת הסוציאלית . המרכז, המטפל באוכלוסייה שיינין חרדית, ממוקם בבני ברק ומשרת את אוכלוסיית בני ברק, קריית ספר ואלעד. שיינין מספרת על ההיסטוריה של הקמת המרכז הייחודי שלה. : "התחלתי את הטיפול בפגיעות שיינין מיניות הרבה לפני שהחל הפרויקט המשותף למשרד הרווחה, קרן רש"י והביטוח הלאומי. באותה עת ניהלתי את המרכז לילד ולמשפחה ששירת את האוכלוסייה החרדית ונתן מענה טיפולי לצורכי ילדים ומשפחותיהם. בעבודתי גיליתי שמי שעברו פגיעות מיניות הם הפגועים ביותר מבין המטופלים. לא היה לי ידע מספיק בנושא, ואת

: "יש מקרים מורכבים מאוד סלוצקי שמעלים שאלות משפטיות. למשל, כדי לטפל בנערה שאביה פגע בה מינית אנו חייבים, נכון להיום, לקבל את הסכמתו של האב הפוגע. מכאן עולה השאלה אם אנחנו יכולים לאפשר לקטין לבוא אלינו בלי הוריו. היה לנו מקרה שבית משפט שדן בתביעה של פגיעה מינית בתוך המשפחה ביקש לראות את התיק הטיפולי. נשאלת השאלה מה אפשר להראות ומה לא, ואילו השלכות יהיו לכך על המטופל ועל הקשר הטיפולי. מעבר לסוגיות המשפטיות, אנו עסוקים, למשל, בשאלה איך לצרף לטיפולים במרכזים את ילדי הפנימיות שזקוקים לטיפול מורכב יותר". המודל שסלוצקי מתארת לא יוכל להתקיים בלא המסירות של עובדי , ד"ר וייסבורד המרכז. כך למשל מספרת מנהלת מרכז רימונים ומרצה במכללת צפת ובאוניברסיטת חיפה: "באחד מימי שישי בצהריים, בשעה שהייתי עם משפחתי בביתי, קיבלתי בטלפון דיווח על אב שפגע מינית בבתו בת . פקידת הסעד שטלפנה סיפרה 13- ה שאֵם המשפחה 'מפורקת'. במקרה כזה אי אפשר לחכות. התערבתי מיד, כי מניסיוני זה תורם להפחתת הטראומה המשנית של שאר האנשים במעגל הפגיעה". מוסיפה: "הטיפול במקרים וייסבורד אלו נעשה תמיד עם עוד עובדת. האחת מטפלת בבן משפחה אחד והשנייה בבני המשפחה האחרים. אחרי הערכה ראשונית יושבים עם אגף הרווחה שהפנה את המשפחה לטיפול. הם אלו שמנהלים את המקרה ואנו חושבים יחד אם יש צורך בטיפולים נוספים למשפחה". הוא וייסבורד עוד נושא שמדגישה

והשירותים החברתיים. בסוף שנת הנושא יעבור לטיפול בלעדי של 2012 משרדנו. עד אז אנו מחזקים את מודל המרכז באמצעות מחקר מלווה". מה הייחוד של עבודה במסגרת מרכז? סלוצקי: "הטיפול במסגרת מרכז מאפשר התמקצעות, דבר שלא מתאפשר כאשר מטפלים יחידים עובדים בשטח. במרכז מתפתח ידע מקצועי ויש פיקוח על אופן העבודה, ועוד רכיב חשוב הוא העבודה במסגרת צוות. מדובר בעבודה מורכבת מאוד". האם פריסת המרכזים מבחינה ארצית מספקת? : "עדיין לא. מודל העבודה סלוצקי במרכז נבנה בתהליך. בשנה הקרובה עתידים לקום מרכזים חדשים עם שלוחות במקומות שונים. במקומות שעדיין אין בהם מענה אנו נותנים למחוזות תקציב בהתאם לצורכיהם, והילדים שם מטופלים בידי מטפלים מומחים". כיצד יעבדו המרכזים? : "כל מרכז ישרת קבוצה של סלוצקי יישובים. תהיה ועדת היגוי יישובית שתדאג לרצף הטיפול ויהיה אפשר להיוועץ בה במקרים מורכבים, ותהיה ועדת ביצוע שהיא המוציאה לפועל של ההחלטות, חושבת ומתכננת את העשייה היומיומית. המרכזים עצמם יהיו בנויים מצוות טיפולי קבוע ובו עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בעלי מומחיות במגוון שיטות טיפול, כגון טיפול דיאדי וטיפול משפחתי. המרכזים יהיו מקור להנחלת ידע לאנשי המקצוע בקהילה באמצעות הרצאות וימי עיון ייחודיים. על-פי דרישתי יהיה מפקח ארצי על פרויקט המרכזים". האם יש סוגיות מיוחדות שמעסיקות אתכם סביב הטיפולים במרכז?

נקודת מפגש 14

יראה לו בשמחה, בלי להבין שזה עלול להיות מסוכן". כיצד אוכלוסייה ש"אינה יודעת" על פגיעות מיניות קיבלה את הקמת המרכז? : "היה תהליך מורכב מאוד שיינין שדרש עבודת שכנוע של רבנים, מורים ומנהיגים של העדה החרדית. כאשר רציתי לפתוח את המרכז, רבים חשבו שאצלי 'משהו לא בסדר'. שאלו מה גורם לאישה שאינה בעלת תשובה לעסוק בכך. הדרך הייתה ועודנה קשה מאוד. לאט-לאט פעלנו להכרה בחשיבות עבודת המרכז ולהעלאת

את האוכלוסייה הדתית והחרדית. האוכלוסייה החרדית אינה מודעת לנושא של פגיעה מינית. מדובר בציבור תמים מבחינת הידע שלו, בין היתר מאחר שאין חשיפה למדיה. התפיסה של רוב הציבור היא שהעולם הוא מקום טוב ובטוח. הילדים בחברה החרדית נתונים בסיכון גבוה ביותר להיפגע הן בתוך המשפחה והן מחוצה לה מאחר שמלמדים אותם שסיוע לזולת הוא מצווה חשובה. כך למשל, אם אדם זר יפנה אל ילד ויבקש שיראה לו היכן בית הכנסת כי הוא צריך לשירותים – הילד

ההכשרה קיבלתי מהמרכז לסיוע לנפגעות פגיעה מינית בתל אביב. שם לימדו אותי ואת חברי הצוות במרכז לילד ולמשפחה את הנושא, ובכלל זה התייחסות לטיפול באוכלוסייה החרדית, שהיא אוכלוסיה מיוחדת. קיבלנו מהם קורסים והדרכות ללא תשלום. כאשר הרגשנו מומחים לטיפול בנושא, וזה היה כמה שנים לפני הקמת המרכז, פנינו ל'אשלים' ולמשרד הרווחה שהיו הראשונים שטיפלו בנושא". מה מיוחד במרכז שאת מנהלת? : "כאמור, המרכז שלי משרת שיינין

נקודת מפגש 15

עמיתים וגם תמיכה רגשית, יש מנהל שתמיד נמצא ואפשר להיכנס אליו ולדבר. אין ספק – הקמת המרכזים היא מעשה מבורך. עם זאת, המציאות בשטח מורכבת מאוד. מצד אחד אנו עוסקים במניעה, ומצד שני עוצרים פניות חדשות בשל העומס הטיפולי הרב". על אף הדרך הארוכה שהמרכזים צריכים לעשות עוד והבעיות שעדיין צריך להתגבר עליהן, אין ספק שהקמתם היא בשורה של ממש בתחום הטיפול בנפגעי פגיעה מינית, כפי שמגדירה זאת חנה סלוצקי: "הקמת המרכזים עשתה מהפך בזכות הבסיסית של מי שנפגע מינית לקבל טיפול מאנשי מקצוע בפיקוח המשרד, בליווי הערכה טיפולית ומחקרית".

קיומו למודעות הציבור באמצעות מפגשים ייעודיים עם גננות, מורות והורים. היום אנו מקבלים פניות מבתי ספר, מ'חיידרים' וגם מהורים באופן פרטני". האם תהליך חשיפת הפגיעה במרכז שלך שונה מבמרכזים אחרים? : "חד-משמעית – כן. בחברה שיינין החילונית יודעים שפגיעה מינית היא דבר חמור, אך בחברה החרדית מדובר במה שהוא בבחינת 'ייהרג ובל יעבור'. גילוי עריות יחד עם שפיכות דמים ועבודה זרה הן עבירות שדינן הרג. הציבור החרדי אינו מאמין שדברים כאלו קורים אצלנו. כאשר נחשפת פגיעה מינית, השבר אצלנו כפול ומכופל. דאגה לילדים ולחינוכם היא ערך עליון, וכשהערך הזה מופר התחושה היא שזה לא סתם חורבן, אלא החורבן".

האם יש משפחות שבהן הפגיעה מובילה לגירושין? : "תלוי באיזה שלב של החיים שיינין המשותפים מתרחשת הפגיעה. פעמים רבות כשהאב פוגע, האם חצויה בתוכה ואומרת: 'אם אתגרש, מי יפרנס את הבית? מי יחתן את הילדים? מי יגדל אותם?' יש כמובן חשש לפגיעה בשידוכים. לכן אצלנו העבודה המניעתית קריטית, ואנחנו עושים הרבה מאוד עבודה כזאת". מה דעתך על המעבר ממטפלים פרטיים לטיפול רק במרכזים? : "הרעיון מצוין, קשה מאוד שיינין לטפל בפגיעות מיניות כשאתה לא חלק מצוות, בלי לקבל הדרכה. מטפלים פרטיים רבים לא התמידו בטיפול מהסיבה הזאת בדיוק. במרכז יש אנשי מקצוע שמקבלים גם תמיכת

נקודת מפגש 16

התכנית הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון

טליה חסין

מידע שיטתי ומקיף על ילדים בסיכון ועל מאפייניהם ביישובים כה רבים בעת ובעונה אחת ועל-ידי אנשי מקצוע שונים. חשיבות התהליך של איסוף המידע נובעת גם מכך שאנשי המקצוע השונים התחייבו לאתר ילדים על- פי מכלול תחומי חיים וצרכים שאינם מוגדרים על-פי-רוב בתחום אחריותם. קבלת האחריות לילדים בסיכון על-ידי כל אנשי המקצוע ומחויבותם לאתר ילדים על-פי מגוון צרכים בתחומי חיים שונים הן צעד חשוב בקידום שיתוף הפעולה בין אנשי המקצוע וביצירת מערכת שירותים מתואמת וכוללנית. המחקר על מאפייני הילדים שביצע מכון ברוקדייל מומן בסיוע התכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון, משרד הרווחה והשירותים החברתיים. להלן פירוט הממצאים העיקריים שעלו במחקר. אומדנים של מספר הילדים בסיכון • 156,024 ביישובי התכנית אותרו ילדים ובני נוער בסיכון, שהם מסך כל הילדים המתגוררים 16% ביישובים הללו. מחד גיסא, אפשר להניח ששיעור • הילדים בסיכון בישראל (במדינה כולה) יהיה נמוך משיעור הילדים ובני הנוער שאותרו ביישובי התכנית, מכיוון שיישובי התכנית

מהשירותים המרכזיים העובדים עם ילדים ובני נוער: שירותים אוניברסליים: תחנות • ,)3-0 לבריאות המשפחה (בני ), בתי ספר 5-4 גני ילדים (בני .)17-6 יסודיים ועל-יסודיים (בני שירותים מטפלים: המחלקות • לשירותים חברתיים (ובמסגרתם עובדי משפחה, עובדי נוער וצעירים, שירות לצעירים וצעירות מתבגרים ועובדי טיפול בהתמכרויות), שירות המבחן לנוער, שירות ביקור סדיר ויחידות לקידום נוער. הנתונים נאספו באמצעות טפסים שאנשי המקצוע מילאו באינטרנט באתר שירות האינטרנט הממשלתי (תהיל"ה). האומדן של מספר הילדים בסיכון ביישוב נקבע על-פי מספר הילדים בסיכון שאותרו על-ידי השירותים האוניברסליים בתוספת הילדים שנשרו ממסגרת לימודית ודווחו על-ידי השירותים המטפלים. ראוי לציין כי מדובר באומדן חסר, משום שבתהליך לא נכללו כל המסגרות בכל היישובים, וסביר שיש ילדים אשר לא נכללו בנתונים שנאספו. למידע שנאסף יש חשיבות רבה, הן בשל השימוש שנעשה בו לצורך תהליכי תכנון מובנים של שירותים והן בשל הייחוד שבעצם איסוף המידע הזה. בישראל לא בוצע עד כה איסוף של

ממשלת ישראל החליטה לאמץ את המלצות ועדת שמיד לבחינת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה. בשנת הוחל ביישום השלב הראשון 2007 של התכנית הלאומית לילדים ולנוער יישובים ואגדי יישובים 56- בסיכון ב בישראל באשכולות החברתיים- לפי 4-1( כלכליים הנמוכים ביותר סיווג הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). עדיפות ניתנת ליישובים ערביים וליישובים שבהם ריכוזי עולים וחרדים, 70- ובסך הכול מופעלת התכנית בכ רשויות מקומיות בישראל. מטרת התכנית הלאומית – לשנות את דרך ההתמודדות של החברה הישראלית עם ילדים ובני נוער בסיכון, כדי להיטיב ולעבות את השירותים המיועדים להם. לרשות היישובים הועמד תקציב נוסף, והועברו אליהם האחריות והסמכות לעשות שימוש מושכל בתקציב זה כדי לפתח מענים לילדים ובני נוער בסיכון בהתאם לצורכיהם, למאפיינים הייחודיים של כל יישוב ולשיקול הדעת של מגוון אנשי המקצוע ביישוב. במסגרת התכנית הלאומית התחייבו היישובים, בין השאר, לעבודה על- פי תהליך מובנה של תכנון וקבלת החלטות המבוסס על מודל שנבנה ונוסה על-ידי צוות מאיירס – ג'וינט – מכון ברוקדייל. השלב הראשון בתהליך היה איסוף המידע על הילדים ובני הנוער בסיכון בכל יישוב. המידע נאסף

נקודת מפגש 17

כוללים יישובים מהאשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים ביותר, ובהם שיעור גבוה של יישובים ערביים ויישובים עם שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית ועולים. מאידך גיסא, כאמור לעיל, ייתכן שיש ילדים בסיכון שלא אותרו, נתון שעשוי לאזן את התמונה. בסך הכול, היקף האיתור עולה בקנה אחד עם הערכות קודמות של מספר הילדים ובני הנוער בסיכון. נראה שיש שונות רבה בשיעור • הילדים בסיכון שאותרו ביישובים, מהילדים 41%- ל 7% והיא נעה בין ביישוב. שיעור הילדים בגיל הרך בסיכון • מכלל הילדים 14% – שאותרו בגיל זה ביישובי התכנית, שיעור הילדים בסיכון בגיל בית ספר מכלל 18% – יסודי שאותרו הילדים בגיל זה, ושיעור בני הנוער מכלל בני 17% – בסיכון שאותרו הנוער ביישובי התכנית. כמעט אחד מכל שלושה מכלל • הילדים בסיכון שאותרו הוא בגיל מהם בגיל בית ספר 38% , הרך מהם בני נוער. 31%- יסודי ו שיעור האיתור בגיל הרך היה גבוה מזה שצפו מובילי התכנית, ואילו שיעור האיתור בקרב בני הנוער היה נמוך מהצפוי. ייתכן ששיעור האיתור הגבוה בגיל הרך נבע מהדגש המיוחד המושם על קבוצת גיל זו, ואילו איתור בני הנוער היה פחות קפדני ולא כלל את רוב בני הנוער הנושרים ביישובים.

מאפייני הילדים בסיכון שאותרו יותר ממחצית הילדים ובני הנוער • המאותרים הם בנים, החלק היחסי שלהם עולה במקצת עם הגיל. יותר ממחצית הילדים ובני הנוער • מתוך 17%( המאותרים הם יהודים האוכלוסייה היהודית הם חרדים) הם ערבים. 43%- ו אחד מכל עשרה ילדים שאותרו בא • ממשפחה של עולים, כמחציתם ממוצא אתיופי. שיעור הילדים בגיל 7%( העולים עולה עם הגיל בגיל בית ספר יסודי 9% , הרך בקרב בני הנוער). 14%- ו מהילדים שאותרו חיים • 56% במשפחות גדולות (ארבעה ילדים ומעלה), כרבע מהם חיים במשפחות ללא הורה מפרנס וכחמישית מהם חיים במשפחות

חד-הוריות. כשליש מהילדים סובלים ממוגבלויות • ולקויות, המגבלה השכיחה היא ). שיעור 15%( לקות למידה הילדים הסובלים ממוגבלויות קטן ) לעומת 26%( יותר בגיל הרך שיעורם בגיל בית ספר יסודי .)35%( ) ובקרב בני הנוער 39%( אומדן מצבי הסיכון ילדים ובני נוער בסיכון על-פי הגדרת התכנית הלאומית הם אלה החיים במצבים הפוגעים בזכויותיהם בשבעה תחומי חיים: קיום פיזי, בריאות והתפתחות; השתייכות למשפחה (בעיות משפחתיות); למידה ורכישת מיומנויות; רווחה ובריאות רגשית; השתייכות והשתלבות חברתית; הגנה מפני אחרים; הגנה מפני התנהגויות סיכון:

נקודת מפגש 18

הבעיות השכיחות בתחום הקשור • למשפחה: חוסר יכולת של ההורים ,)48%( לתת העשרה לילדיהם קושי של ההורים לדאוג לקבלת שירותים הנחוצים לילדיהם ), קושי של ההורים להתמודד 34%( עם התנהגות הילדים ולהציב להם ), בעיות בקשר 34%( גבולות הרגשי בין ההורים לבין ילדיהם .)24%( ) וחוסר בהשגחה 26%( כצפוי, שיעור הבעיות מסוג זה עולה עם הגיל. הבעיות השכיחות בתחום הלמידה • ורכישת מיומנויות: הישגים נמוכים תפקודיים/לימודיים ), חוסר מעורבות בלמידה 43%( ) והפרעות וחוסר קבלת 37%( .)26%( סמכות הבעיות השכיחות בתחום הרגשי/ • חברתי: התנהגויות המעידות ,)43%( על קשיים רגשיים קושי בהסתגלות וביצירת קשר

•

) והתנהגויות 28%( עם אחרים ). כצפוי, שיעור 23%( תוקפניות הבעיות מסוג זה עולה עם הגיל. מהילדים אותרו על רקע • 14% חשיפתם להתנהגויות מסכנות מהילדים אותרו על 6% . במשפחה מהילדים 2% . רקע התעללות פיזית אותרו על רקע חשד או ידיעה שעברו התעללות מינית במשפחה, נוספים אותרו על רקע חשד 2%- ו או ידיעה שעברו התעללות מינית מחוץ למשפחה. מהילדים אותרו על רקע • 7% התנהגויות של סיכון ופגיעה אותרו על רקע 7% , עצמית התנהגויות לא נורמטיביות או לא מהילדים אותרו על 3% , חוקיות רקע שימוש בסמים ו/או אלכוהול, מהילדים אותרו על רקע 2%- ו של התנהגות מינית לא תקינה או לא מתאימה לגילם. היקף הבעיות מסוג זה עולה עם הגיל וכצפוי, הוא גבוה יותר בקרב בני הנוער. אומדן מורכבות הבעיות ) • 38%( שיעור גבוה של הילדים אותרו עם בעיות בשלושה תחומי סיכון שהוגדרו לצורך תכנון מענים: בעיות הקשורות למשפחה הטיפול בה, בעיות בתפקוד הרגשי/חברתי ובתפקוד ההתפתחותי/לימודי. מדובר בילדים במצבים המורכבים ביותר, ילדים הסובלים מבעיות בכל התחומים ונזקקים להתערבות רב-תחומית. עם העלייה בגיל, נראה שהבעיות • שחווים הילדים מורכבות יותר. כחמישית מהילדים בגיל בית ספר יסודי וכרבע מבני הנוער סובלים מכמה בעיות בכל התחומים.

) רוב הילדים שאותרו מאופיינים בבעיות בתחום הקשור למשפחה. למעלה ממחציתם ) מאופיינים בבעיות בתחום 58%( 43% , הלמידה ורכישת מיומנויות מהם מאופיינים בבעיות בתחום 39% , הרווחה והבריאות הרגשית – בבעיות בתחום ההשתלבות – בבעיות בקיום 38% , החברתית – 18% , הפיזי, בריאות והתפתחות בבעיות הקשורות להגנה מאחרים, מאופיינים בהתנהגויות 13%- ו סיכון. הבעיות שמהן סובלים הילדים • בתחום הקיום הפיזי, הבריאות וההתפתחות: בעיות בטיפול ) וחשד שההתפתחות 24%( הפיזי הפיזית/קוגניטיבית של הילדים ). שיעור הבעיות 23%( אינה תקינה בגיל 49%( מסוג זה יורד עם הגיל בגיל בית ספר יסודי 37% , הרך בקרב בני הנוער). 27%- ו 73%(

נקודת מפגש 19

השלכות וכיווני פעולה למידע שנאסף חשיבות רבה בפיתוח המדיניות בנוגע לילדים ובני נוער בסיכון. נמצאה שונות בין יישובים ובין • מגזרים מבחינת היקף הסיכון, שכיחות מצבי הסיכון ומורכבות הבעיות. לפיכך חייבת להיות חשיבה והתייחסות מובחנת לקבוצות השונות באוכלוסייה. מהממצאים עולה כי ישנם ילדים • רבים בסיכון שאינם מוכרים או מטופלים על-ידי המערכות המטפלות. רק מחצית מהילדים שזוהו על-ידי אנשי המקצוע בשירותים האוניברסליים מטופלים. לכן יש לפעול להרחבת הנגישות של שירותי הטיפול לזקוקים להם. האיתור שנעשה בתכנית מעיד • ששיתוף פעולה ושיתוף במידע בין אנשי המקצוע בשירותים השונים יכולים לקדם תהליך בקנה מידה ארצי לאיתור ילדים בסיכון, להבנת צורכיהם ולמתן מענים מתאימים למכלול צרכים אלה. האיתור שנעשה בתכנית מעיד שאנשי מקצוע יכולים להתייחס לתחומי חיים של ילדים שאינם כלולים בהכרח בהגדרה המוכרת של תפקידם. עם זאת, חשוב לפתח עוד דרכים לשילוב הפרספקטיבות השונות של אנשי המקצוע, כך שתתאפשר ראייה כוללת ומקיפה של צורכי הילדים בסיכון. ממצאי המחקר המלאים מופיעים בדוח מצבי סיכון בקרב ילדים ובני המחקר נוער: איתור ומיפוי במסגרת התכנית , ר' הלאומית לילדים ולנוער בסיכון סבו-לאל, ט' חסין, ירושלים: מכון .2011 , ברוקדייל

מספר הילדים בסיכון המטופלים על-ידי השירותים המטפלים חישוב שיעור הילדים בסיכון שאותרו • ומטופלים בקהילה התבסס על ההנחה שכל הילדים שמופו על- ידי השירותים המטפלים אותרו גם על-ידי השירותים האוניברסליים. על-פי חישוב זה, קרוב למחצית מהילדים שאותרו מופו על-ידי השירותים המטפלים כילדים בסיכון המקבלים שירות או טיפול כלשהו. שיעור הילדים המטופלים (מסך הילדים שאותרו) עולה עם הגיל בגיל בית ספר 43% , בגיל הרך 33%( בקרב בני הנוער). 69%- יסודי ו רוב הילדים בסיכון המטופלים מופו • על-ידי עובד סוציאלי מהמחלקה ), ורוב 83%( לשירותים חברתיים הילדים בסיכון שמופו על-ידי השירותים המטפלים מטופלים על-ידי גורם אחד בלבד. ממצאים אלו מפריכים את הדעה הרווחת בקשר לרמת חפיפה גבוהה בין השירותים, והם מלמדים שטיפול על-ידי יותר מגורם אחד נפוץ בעיקר בקרב בני הנוער. אוכלוסיות מיוחדות התכנית הלאומית נותנת עדיפות ליישובים ערביים וליישובים עם ריכוזי עולים וחרדים בבחירת היישובים המשתתפים בתכנית. העדפה זו מוצאת את ביטוייה גם בנתונים שהתקבלו. בסיכון • הילדים הערבים מצבם של שאותרו קשה ממצבם של כלל הילדים שאותרו: שיעור גבוה יותר של ילדים ערבים אותרו, הם סובלים משיעור גבוה יותר של מצבי סיכון, ובעיותיהם מורכבות

יותר. כמו כן, שיעור הילדים המטופלים מתוך הילדים הערבים בסיכון שאותרו נמוך משיעורם בקרב כלל הילדים המאותרים. הילדים החרדים • היקף הסיכון בקרב נמוך יותר, הם מאופיינים בפחות מצבי סיכון ובמצבים פחות מורכבים. שיעורים נמוכים יותר של ילדים חרדים אותרו עם בעיות בתחומים השונים. עם זאת, שיעור האיתור של הילדים החרדים בסיכון היה נמוך, בייחוד בקרב בני נוער. ייתכן שממצאים אלה אינם משקפים את התמונה האמִתית בשל ההיכרות המועטה יחסית של אנשי המקצוע בשירותים השונים עם מגזר זה (בשל צריכת השירותים הנמוכה יחסית בקרב הקהילה החרדית), או בשל רתיעה של מקצת אנשי המקצוע משיתופם של אנשים מחוץ לקהילה הקרובה בבעיות של הילדים. טוב • הילדים העולים מצבם של ממצבם של כלל הילדים בסיכון שאותרו בתחומים של קיום פיזי, בריאות והתפתחות, למידה ורכישת מיומנויות השתייכות והשתלבות חברתית. לעומת זאת, מצבם של הילדים העולים קשה יותר בתחומים של ההשתייכות למשפחה והגנה מפני התנהגויות סיכון. כמו כן, הילדים העולים סובלים ממספר מעט גבוה יותר של בעיות בהשוואה לכלל אוכלוסיית הילדים שאותרו, ובעיותיהם מורכבות מעט יותר (בעיות בכמה תחומים). שיעור הילדים העולים המטופלים בשירותים המטפלים גבוה משיעור הילדים המטופלים בשירותים אלה בקרב כלל הילדים שאותרו.

נקודת מפגש 20

מי אתם ומי אנחנו? מפגש טיפולי עם ילדים נפגעי כתות יעל ארזי ותמר שוורצמן

יישנו. יובל לא רוצה לאכול. אישה אחת מביאה לה פיג'מה וכלי רחצה והיא הולכת לישון. כל כך הרבה אנשים שהיא לא מכירה היא פגשה היום, כולם נראים לה מכוכב אחר. קשה לה להירדם. בבוקר יאיר אומר שחשוב שהם יישארו מאוחדים וידאגו לחי. * לא ברור לי מה ההערה כאן – ורדה התיאור שהוצג (כמו שאר הפרטים בתיאור המקרה) לא נכתב על סמך אירוע ספציפי אלא מתוך היכרות עם מספר רב של ילדים שהגיעו למרכז החירום למטרות אבחון והגנה לאחר שהוצאו מחיים בתוך כתות שונות. השמות בכתבה בדויים. בבוקר פגשנו אותם, צוות רחב של מרכז החירום: עובדים סוציאליים, מדריכים ומטפלים. הם נראו עייפים ומתוחים, ועם זאת – מאורגנים. שאלו אם אפשר לדבר עם אבא בטלפון. בד בבד החלו להגיע טלפונים ופקסים שבהם מתוארת עלילה מורכבת של משפחה שחיה ככת. מנהיג הכת חי במעין הרמון שבו נשים רבות וגברים שתפקידם לשמשו. מתוך הדיווחים עולה תמונה מדאיגה של מצב הילדים ושל מערכת כללים וחוקים שכללה פגיעות פיזיות, נפשיות ומיניות רבות בתוך המשפחה: בין המבוגרים לבין עצמם, בין המבוגרים לילדים ובין הילדים לבין עצמם. האב ומבוגרים אחרים מתוך הכת נעצרו. הנשים, שלא ברור עד כמה הן שותפות להתנהלות ועד כמה צורת החיים הזו

כושלות, מובלת על-ידי שלוש שוטרות. היא נאבקת בשוטרות ויובל רואה שהיא יורקת על אחת מהן. אישה אחרת מנסה לשכנע את השוטרת שלידה שהם עושים טעות איומה. מסביב לאבא יש חמישה שוטרים. אבא מחייך אבל יובל רואה שהלחי שלו קצת נפוחה ועל החולצה הלבנה שלו כתם של דם. חפצים מפוזרים מסביב. על הרצפה כוס שהתנפצה, עקבות של בוץ ובגד ספוג בדם. יובל נכנסת עם יאיר ועם חי אל הניידת והם יוצאים לדרך. במכונית שוטר ועוד גבר ואישה שהם לא מכירים. הם מציגים את עצמם: קוראים להם מור ושמואל, והם עובדים סוציאליים. הם אומרים שהמשטרה חושבת שההורים שלהם פגעו בהם ולכן לוקחים את ההורים שלהם לחקירה. האישה מציעה להם לשתות ופותחת חבילת שוקולד. חי לוקח. יובל לא. היא לא רוצה לאכול מהאוכל של האנשים האלה. אולי הם הרעילו אותו? ואיפה אבא ואימא? לאן הם נוסעים? מה יהיה עם אבא? אולי יהרגו אותו? האישה אומרת שלוקחים אותם למרכז חירום לילדים. בית שבו יש עוד ילדים ומבוגרים ששומרים עליהם. יובל לא רוצה לנסוע. היא רוצה לחזור הביתה. בשתיים וחצי הם מגיעים אל המקום. במרכז החירום לילדים יש עוד עובדת סוציאלית שמדברת אִתם ואחר כך מראים להם את המיטות שעליהן

אחת לפנות בוקר, לילה חשוך, האזור שקט. בבית פנימה, בחלק המואר של הבית מסתובבות כמה דמויות של נשים וילדים. בחדרים האחרים ישנים שאר בני הבית. בחוץ התנהלות מבצעית. לאחר תדרוך בשטח, מקיפים את הבית שוטרים מיחידות שונות. המעקב והחקירה נמשכו חודשים אחדים. הגיעה העת. לאיש אין מושג איך יגיבו יושבי הבית. רגע לפני שניתן האות לפריצה – תיאום אחרון בין המשטרה לגורמי הרווחה. האות ניתן. אנשי המשטרה פורצים איש, כמחציתם 20- פנימה. בבית כ ילדים. מהומה. ברקע נשמעות צרחות ,11 וצעקות מבוהלות. יובל, בת מתעוררת משינה. היא רואה שלושה שוטרים מקיפים את אביה. האב צועק אליה שלא תדאג אבל שלא תשתף אִתם פעולה, שבעוד כמה זמן יחזרו להיות ביחד והכול ישוב לקדמותו. שתזכור את הכוח הפנימי שלה ותאמין בדרך. שתהיה "בסובלנות ובשמחה" ושלא תיתן להבלי העולם הזה להכניע אותה. יובל מחפשת את חי, אחיה הצעיר בן מגיע לפתע, לוחץ 12- . יאיר בן ה 8- ה בחוזקה את ידה, מנסה לעודד אבל נראה מפוחד וחסר כוחות. יובל משננת לעצמה "עם ישראל חי". היא הנבחרת. הגיעה השעה להוכיח את עצמה. להראות לאבא ולחברים שהבחירה בה נכונה.  רבקה, אמה, יוצאת מהבית ברגליים

נקודת מפגש 21

בילדים אחרים – פגיעות שלפי ההסבר נעשו לשם חינוך והיטהרות הנפש. יובל, הקטנה והמתוקה הזאת, פגעה מינית בילדים אחרים? איך נתייחס אליה? כקורבן? כפוגעת?

כשיצאו עם אחד מהמבוגרים להנחיל את התורה ולהציל נפשות אבודות. אנחנו מתחילים להכיר את השפה ואת המונחים שלהם. במהלך הימים ניסינו להסביר לילדים, כל אחד ברמתו, את המצב שנקלעו אליו. שאביהם נעצר על-ידי מדינת ישראל כי יש חשדות שבביתם היו אנשים וילדים שנפגעו וסבלו; שלפי חוקי המדינה אסור להפעיל אלימות כנגד ילדים, גם כשהם אינם עומדים בכללים. גילינו שכשמנסים לדבר אִתם על המצב או לשאול מה היה בבית, חוזרת ומצטיירת ההוצאה מהבית כחוויה הטראומטית הראשונית. יובל חוזרת כמנטרה על כך שהמון שוטרים לקחו את אבא. שאולי הוא מת ובגלל זה לא נותנים לה לדבר אִתו? כי היו המון שוטרים בלילה והרבה דם. יובל ואחיה נראים מבוהלים, אבל הם משתלבים בצורה יוצאת דופן בפעילות במרכז. נראה שהם מורגלים בחיים לצד ילדים רבים. ידוע כי בביתם חיו ילדים בני גילים שונים, נראה שהיכולת שלהם לחלוק מרחב אישי עם מספר רב של ילדים נובעת מדפוס המוכר להם. ההשתלבות בחיי הפנימייה לא הייתה זרה להם, והם הגיבו לסביבה הזו בטבעיות. עם הכניסה למרכז החירום הילדים נראים כאילו איבדו את סדר החיים המוכר להם עד כה. המשפחה הגרעינית היא המוקד המוכר והבטוח. זו יחידה נפרדת המתפקדת באופן עצמאי ואינה נזקקת כמעט לקשר עם אנשים אחרים בקהילה או במשפחה מורחבת. בתקופה הראשונה לשהותם במרכז היוותה קבוצת האחאים מקור תמיכה וכוח. נראה שהאחים הגדולים שומרים על אחיהם הקטן מכל משמר ואף מבטלים את עצמם ואת צורכיהם ומתקשים להיעזר בדמויות מבוגרות. כשחלפו כמה

נכפתה עליהן, נשלחו למקלטים לנשים מוכות. לעת עתה חל איסור חמור על קשר כלשהו בין הילדים להוריהם או לאחיהם השוהים במסגרות אחרות. הצוות במרכז נתן מענה ראשוני. הילדים אכלו, קיבלו בגדים, והתחלנו לנסות ליצור עבורם פינה נעימה שבה ירגישו בטוחים ומוכלים. בהיותנו אנשי צוות, אנחנו מתקשים ליישב בין הילדים הצעירים והצייתנים שאנו פוגשים לבין מה שידוע לנו על חייהם. הדוחות תיארו חיים הכוללים פגיעה קשה מנשוא. אחר כך התקבל מידע על יובל, "הבת הנבחרת", שבמסגרת התנהלות הכת השתתפה באקטים אלימים ובפגיעות פיזיות ומיניות

התקופה הראשונה – הסתגלות

בימים הראשונים, למרות תפקודם התקין של הילדים בחיי היום-יום, הם נמנעים מקשר רגשי עם אנשי הצוות. הילדים פועלים "על אוטומט". אחרי כשבוע החלו להתרכך. חי החל לספר חוויות מחיי היום-יום בבית. הם מעולם לא למדו בבית ספר, אלא רק בבית. הם לא נפגשו עם אנשים שאינם משתייכים לקהילה שלהם אלא

נקודת מפגש 22