סיפור חיים - אברהם ושרה - סיפור חייהם

אברהם ושרה

הוצאת

” החיים עולים על כל דמיון “

ליקטו וסיפרו: רבקה אורלב ודב נינוה

שמעה וערכה: איילה פרלמוטר

עימדה ועיצבה: נילי פרלמוטר

נדפס בישראל - התשע"ו 2016

תוכן עניינים 

פתיחה: אברהם ושרה ......... עמ' 5

הסיפור של אברהם ............. עמ' 11

הסיפור של שרה .................. עמ' 23

במדינת ישראל .................... עמ' 33

דברים לזכרם ...................... עמ' 57

-א יידישע טעם ..................... עמ' 66

אילנות יוחסין ........................ עמ' 90

אברהם ושרה

את הסיפור הזה אולי כדאי להתחיל מהסוף. ביום רביעי לפנות בוקר, עשרים במרץ 2013 , נפטרה אמנו, שרה ולפיש לבית סמבורסקי. שבעה חודשים אחריה, בחמישה באוקטובר 2013 , נפטר אבא שלנו, אברהם ולפיש. יחד עם ילדינו, נכדיהם, ליווינו אותם בדרכם האחרונה ועל קברם נישאו בכאב דברי פרידה. המילים הללו שנכתבו עליהם, מילים שיוצאות מהלב ונכנסות אל הלב, מילים שאי אפשר להישאר אדישים אליהן, מילים שמבטאות אהבה גדולה כל כך ומלמדות לא רק על ההולכים אלא גם על אלה שנשארו, מילים אלו הן שראוי להתחיל עימן את הסיפור של ההורים שלנו, של אברהם ושרה.

5

סבתא אהובה ויקרה שלנו

זכינו. הייתה לנו הזכות שתהיי חלק מחיינו. סבתא מקסימה, אישה מיוחדת במינה, מלאת חוכמה ורגישות אין קץ. תמיד אכפתית ודואגת לכולם. מעורבת, יודעת הכול לפני כולם ורוצה לדעת עד הפרטים הקטנים איך מרגיש כל אחד ומה הוא אכל או לבש. אישה חזקה ואמיצה היית סבתא, עברת המון בחיים, קצרה היריעה מלפרט. ועם הכול התמודדת באומץ לב ובנחישות. את משפחתך איבדת בשואה, אך יחד עם סבא הקמת משפחה חדשה, עם שני ילדים מקסימים, בניתם את ביתכם ובזכות כישורייך החברתיים הקפתם את עצמכם בחברים. את וסבא ששים וחמש שנים יחד. משלימים זה את זו במסירות ובאהבה. בעוד מספר חודשים היית אמורה לחגוג יומולדת תשעים. רק לפני שבוע וחצי ביקרנו אותך ואת סבא ברמת אפעל. היית כל כך מלאת שמחה וחיות. ליווית אותנו החוצה והודית לי על כל הטוב בחיים שלך, על הנחת מהילדים, הנכדים והנינים, שאת כל כך אוהבת והם כל כך אוהבים אותך. תמיד היית עמוד התווך שלנו, דואגת לכולם ולאחדות המשפחה. אנחנו מבטיחים לך שנמשיך ונשמור אחד על השני ועל הביחד שלנו. אתמול כבר הרגשת שאת "נוסעת". בצלילות, בשלווה ובהשלמה נפרדת מאיתנו. ישבת עם אימא, סיכמת את חייך, בירכת אותנו וביקשת להתקשר ולהיפרד מאיתנו בטלפון. כאילו הרגשת. אפילו נתת לאימא הנחיות שלא תשכח לתת לי ולמאיה מתנת יומולדת ממך. עד יומך האחרון בדאגה ונתינה לנו. כשהתבשרנו הבוקר, מאיה שאלה אותי אם את עכשיו מלאכית ויש לך כנפיים ואם תראי אותנו מלמעלה. עניתי לה שאת תמיד היית ותמיד תהיי מלאכית שלנו, ששומרת עלינו. אנחנו אוהבים אותך סבתאל'ה, נתגעגע אלייך מאוד. מבטיחים לשמור על סבא ועל סוניה. ואת

תמיד תהיי בליבנו.

– סבתא

שירי

 



6

7

סבא אברהם יקר ואהוב שלנו

זכינו, סבאל'ה. אני חושבת שאנשים כמוך כבר לא פוגשים כמעט במחוזותינו. כל כך הרבה צניעות ואמתיות היו בך, כל כך הרבה כוחות וכל כך הרבה טוב לב. לא הרבית במילים, אבל אמרת הרבה בשקט ובחוכמה שלך, תוך הפגנת שנינות וחוש הומור. כילדה אני זוכרת איך הרכבת אותי על האופניים בדרך לים, איך טיפחת את הגפן ואת עץ הפיטנגו בחצר הבית במוצקין, ואיזה ידי זהב היו לך, נגר של ממש, וכל השנים בחריצות ובהתמדה בעבודתך במפעל אתא. תמיד שמח בחלקך, גאה כל כך בילדים, במשפחה שהקמת יחד עם סבתא. שמחת ונמלאת אושר מכל ביקור שלנו – הילדים, הנכדים ובעיקר הנינים, שאוהבים אותך ובקשר כל כך קרוב איתך. ידעת תמיד להגיד תודה וכמה שימחנו אותך. זכית לחיים ארוכים ומלאים עם סבתא, החצי השני שלך. לפני פחות מחודשיים חגגנו לך יום הולדת תשעים ושלוש, קרנת מאושר ושמחה. רקדנו כולנו סביבך ואתה נעמדת ורקדת איתנו. אמרת, כשחיוך רחב על שפתיך, "זה פעם במאה שנה". וכולנו כל כך שמחנו והתרגשנו איתך. עם החיוך הזה נזכור אותך. אנחנו נפרדים ממך היום ובעצם נפרדים משניכם, אבל תמיד תמיד תהיו איתנו בלב. אתם חלק בלתי נפרד מאיתנו. נתגעגע מאוד.

שירי



8

9

אז מי היו אברהם ושרה, הורים וסבים אהובים כל כך? מאין באו? מה עברו בחייהם? וכיצד הצליחו להעמיד משפחה שכזאת, שכל כך אוהבת אותם, מתגעגעת אליהם, מעריכה אותם?

10

הסיפור של אברהם

אברהם נולד ליוסף ולפיש ולצילה לבית גלברט, בתשעה עשר באוגוסט 1920 , בעיר פְּשַמיש )פשמישל( בדרום מזרח פולין, על הגבול עם אוקראינה. היהודים הגיעו לפשמיש כבר בסוף המאה האחת עשרה, ולאורך השנים סבלו מאנטישמיות ומעלילות דם שגררו התקפות אלימות. בין היתר הועלה על המוקד, במאה השבע עשרה, יהודי שלטענת אישה נוצרייה שידל אותה לגנוב מלחם הקודש ולהביאו אליו. במאה השמונה עשרה נערך בפשמיש משפט לשישה יהודים, בהם אישה אחת, לאחר שהואשמו ברצח ילד נוצרי על מנת להשתמש בדמו להכנת מצות. האישה הושלכה לכלא והגברים הוצאו להורג. קשים היו חייהם של יהודי פשמיש, כמו חיי היהודים במזרח אירופה כולה. מהיכן הגיעה משפחת ולפיש לפשמיש? כמה דורות ישבה בה? האם אבותיה סבלו אף הם ממעשים נוראים שכאלה? איננו יודעים. אך בתחילת המאה העשרים הם לבטח סבלו, כמו שאר יהודי העיר, מהכיבוש הרוסי במלחמת העולם הראשונה ומגירושם לשטחי רוסיה. שלושה שבועות אחרי הגירוש נכבשה העיר בידי הגרמנים והיהודים הורשו לשוב לבתיהם. כשלושים שנה אחר כך, צאצאיהם של אותם גרמנים יביאו לחורבנה המוחלט של הקהילה היהודית בפשמיש ובחלקים נרחבים של אירופה בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר יוסף וצילה ולפיש חבקו בן, תססה הקהילה היהודית של פשמיש מפעילות. קרוב לעשרים אלף יהודים חיו בה, כשלושים אחוז מסך התושבים. חמישה בתי כנסת גדולים ומרכזיים שימשו אותם ועוד מספר רב של בתי כנסת קטנים; ישיבה חסידית גדולה של אחד מאדמו"רי סדיגורה משכה אליה תלמידים רבים, תנועות וארגונים ציוניים למכביר פעלו בה: אחד עשר עיתונים ראו אור – ביידיש, בעברית ובפולנית. אבל חייהם של היהודים במזרח אירופה מעולם לא היו קלים או בטוחים. האנטישמיות ריחפה מעליהם כצל מאיים, חוסר הביטחון הכלכלי והפיזי היו בני לוויה קבועים בחייהם. זוהי הסיבה שבסוף המאה התשע עשרה החלו יהודים רבים לעזוב את יבשת אירופה ולהגר למקומות אחרים. מעטים הגיעו לארץ ישראל, רובם שמו פעמיהם לארצות הברית. כאשר זו סגרה את שעריה, פנו המהגרים לדרום אמריקה. כשני מיליון יהודים היגרו באותן שנים מאירופה ליבשת אמריקה, מקווים למצוא שם חיים טובים, שלווים ובטוחים יותר.

כולה.

11

יוסף וצילה ולפיש

לארגנטינה ובחזרה

גם צילה ויוסף ולפיש הצטרפו למהגרים. אולי הולדת בנם הבכור גרמה להם להתחיל להרהר בנושא, לשקול לעזוב משפחה ועולם מוכר וללכת אל הלא נודע, בניסיון להבטיח לבנם עתיד טוב יותר. בשנת 1923 , כשצילה הרתה בפעם השנייה, כבר ידעו בני הזוג שהם עתידים לעזוב את פולין. וכך, עם ילד בן שלוש ועוד תינוק בבטן, עלו צילה ויוסף על האנייה שתביא אותם לארגנטינה. ההפלגה נמשכה שבועות מספר. התנאים היו קשים, במיוחד עבור אם המשפחה ההרה, וכשירדו מהאנייה בנמל בואנוס איירס גילו שהקושי רק החל. מאות אלפי יהודים הגיעו באותם ימים לארגנטינה, חלקם התיישבו במושבות החקלאיות שהקים הברון מוריס הירש, אחרים התיישבו בערים, מתפרנסים בדוחק מעבודות פשוטות, בעיקר רוכלות. מעט אחרי שהגיעו לארגנטינה כרעה צילה ללדת. לבת שנולדה במדינתה החדשה היא קראה ציטה. - סוניה

12

שבע שנים ניסו צילה ויוסף לבנות את חייהם בארגנטינה. יוסף עבד כנגר, צילה טיפלה בבית ובשני הילדים. אבל כשהיה אברהם בן שמונה ניחתה על המשפחה מכה כואבת: הילד חלה וסבל משיתוק קשה שמנע ממנו לתפקד. הוא לא הצליח ללכת, לאכול, להתלבש או ללמוד. ההורים השתמשו בכל חסכונותיהם על מנת לטפל בבנם, לקחו אותו לנוירולוג ואט אט הוטב מצבו של הילד. אלא שהמחלה לא חלפה וכעבור חודשים מספר הופיעו שוב סימני השיתוק. הפעם החליטו ההורים המודאגים לקחת את אברהם לווינה, שם ידעו שיקבל את הטיפול הטוב בסוף 1930 , אברהם היה אז כמעט בן עשר, שבה המשפחה ליבשת שעזבה. יוסף נסע לפשמיש, וצילה, שהייתה אישה חזקה ועצמאית, הגיעה עם שני ילדיה לווינה. היא שכרה חדר בביתה של משפחה יהודית ואשפזה את אברהם בבית החולים. כשצילה לא הייתה מרוצה מהטיפול, היא לא היססה, הוציאה את אברהם מבית החולים ודאגה שרופאים יגיעו לטפל בו בחדרם, עד בינואר 1931 עמד אברהם על רגליו וצילה והילדים המשיכו לפשמיש, שם חיכה להם האב יוסף. יוסף כבר הספיק לרכוש בית יפה בן שתי קומות. בקומה הראשונה פתח נגרייה והקומה השנייה שימשה למגורים. הוא העסיק מספר עובדים, אבל העסקים לא צלחו וכעבור זמן קצר החליטו בני הזוג למכור את הבית ולרכוש במקומו דירה צנועה. לאברהם כבר מלאו אז עשר, ילד חכם, תאב חיים ודעת, שדיבר יידיש וספרדית וציפה בקוצר רוח להתחיל את חייו החדשים. הוריו רשמו אותו לבית הספר הפולני שבעיר שמחצית מהתלמידים בו היו יהודים. הקליטה לא הייתה קלה. אברהם לא ידע לדבר פולנית, הוא הפסיד חודשים ארוכים של לימוד וצבר פער גדול. למרבה המזל המחנך שלו, שהיה גם מנהל בית הספר, גילה כלפיו הבנה וסבלנות. כעבור שנה כבר הודבק הפער, עוד שנה חלפה ואברהם סיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי.

ביותר.

שהבריא.

13

ילד עובד

המצב הכלכלי בבית היה קשה ולאברהם היה ברור שאינו יכול להמשיך בלימודים ועליו להירתם ולעזור בפרנסת המשפחה. אחרי בירור קצר מצא עבודה כמתלמד בחנות לבני נשים. הוא ארז חבילות, סידר סחורה, ניקה וביצע כל מטלה שהטיל עליו בעל הבית. שכרו עמד על חמישה עשר זלוטי בחודש, סכום שהספיק לרכישת עשרים כיכרות לחם. יום אחד הבחין בעל החנות בסדקים על אחד החלונות והאשים את אברהם בשבירת הזגוגית. הנער הצעיר ידע שאין לו יד ורגל בדבר. הוא התקרב לחלון לבחון מקרוב את הנזק וגילה שמדובר בלכלוך שנראה כסדק. בלי לומר דבר הרטיב את אצבעו במעט רוק וניקה את הכתם. אחר כך הסתובב לעבר בעל הבית הזועף ואמר "הנה, תיקנתי". הזבניות חייכו ומחאו לו כף. בעל הבית לא הגיב. מאוחר יותר הבחין אברהם שהמעסיק שלו תלה שלט "דרוש מתלמד". הוא לא אמר דבר, אך כששב לביתו בהפסקת הצהרים הודיע לאמו שאינו מתכוון לחזור לחנות. האם, שידעה כי לא יוכלו לוותר על ההכנסה הנוספת, פשטה את הסינר ואת השמלה הפשוטה שלבשה, הוציאה מהארון את שמלתה הטובה, סידרה את שערה והלכה לדבר עם בעל החנות. כעבור שעה קלה שבה הביתה. "מה חשבת לעצמך?" היא נזפה בבנה, "הוא תלה את הפתק על המתלמד כי הוא רוצה לקדם אותך". אברהם חזר לחנות אבל זמן קצר אחר כך עברה המשפחה לגדיניה, על שפת הים הבלטי. השנה הייתה 1934 .

14

החיים בגדיניה

השליטה בגדיניה, עיר נמל חשובה בדרום הים הבלטי, עברה לאורך השנים כמה וכמה ידיים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, לפי הסכם ורסאי שנחתם בתום המלחמה, גדיניה עברה מהקיסרות הגרמנית לפולין והוקם בה נמל גדול ומצליח שהעניק לה תנופת פיתוח גדולה. בעקבות התפתחותה הגיעו לעיר יהודים רבים, שקיוו למצוא בה פרנסה. כשבני משפחת ולפיש הצטרפו אליהם, כבר מנתה הקהילה היהודית כשבע מאות נפש. אנשי הקהילה הקימו בית כנסת, גן ילדים וחדר. הם העסיקו מורה לעברית וללימודי דת, שלימד בכל בתי הספר המקומיים בהם למדו ילדים יהודיים. השוחט של הקהילה מילא גם חלק מתפקידי הרב, ושתי חברות צדקה וסעד - "מעשים טובים" ו"קופת גמילות חסדים" - העניקו הלוואות ללא ריבית לרוכלים ולנזקקים. גם התנועות הציוניות מצאו בעיר כר נוח לפעולה. יחד עם היהודים הגיעה לעיר בת לווייתם הקבועה - האנטישמיות. חברי מפלגות לאומניות הציבו משמרות ליד חנויות ובתי מלאכה של יהודים ומנעו מלקוחות גויים לקנות בהם. הם גם ניפצו שמשות וציירו סיסמאות אנטישמיות על קירות בתים. משפחת ולפיש, כמו שאר היהודים, ספגה והבליגה. אברהם, כבר נער בן ארבע עשרה, נמרץ וחדור מוטיבציה, מצא עד מהרה עבודה בחנות דומה לזו שהעסיקה אותו בפשמיש, אלא שהפעם, כבעל ניסיון, קיבל עשרים וחמישה זלוטי לחודש. העבודה הייתה קשה ומדי יום היה עליו לסחוב חבילות גדולות וכבדות של סחורה. לאחר כמה חודשים החליט לחפש עבודה אחרת. עד מהרה מצא אחת כזו, בחברת ביקובסקי ליבוא דגים. תחילה הוטלו עליו רק עבודות פשוטות, ובערב, כשסיים לעבוד, מיהר ללימודים בקורס להנהלת חשבונות. אט אט התקדם אברהם בחברה, ואחרי שסיים את לימודיו החל לעסוק בענייני הכספים ובקשר של החברה עם הבנקים. עבודתו הטובה הרשימה את מר ביקובסקי והוא הפך את אברהם ליד ימינו, עם שכר נאה של מאה וחמישים זלוטי לחודש. אברהם היה אז בן שמונה עשרה בלבד, כל עתידו לפניו. אבל אז החלה המלחמה.

15

16

מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה פרצה באחד בספטמבר 1939 , עם פלישת גרמניה לפולין. כשבועיים וחצי אחר כך הגיעו הגרמנים לגדיניה והרסו את העיר ואת הנמל. הפעילות נגד היהודים החלה מיד. בשתיים בלילה עברו חיילים ברחבי העיר והכריזו בעזרת רמקולים שהתושבים היהודיים, וכן תושבים פולניים שזה מקרוב באו, צריכים להתייצב עד שש בבוקר בתחנת הרכבת. בבית משפחת ולפיש החלה המולה. צריך היה לארוז מהר, להחליט מה לוקחים ומה משאירים. תיקים ומזוודות לא היו בנמצא וצילה השיגה כמה שקים ריקים של תפוחי אדמה, אליהם נדחסו בערבוביה בגדים וחפצים אישיים. כשהגיעו לתחנת הרכבת התברר להם שהגרמנים מפרידים בין הפולנים ליהודים. המשפחה עלתה על אחד מקרונות המשא שיועדו ליהודים והנסיעה החלה, בתנאים קשים של צפיפות ובעיקר של חוסר ודאות. יוסף, שידע גרמנית, שם נפשו בכפו וניגש לדבר עם הקצין הגרמני. הילדים שלי אינם מרגישים טוב, הם צריכים טיפול, אמר לו, בבקשה תן לנו לרדת. הקצין, למרבה הפלא, הסכים. אולי הציע לו יוסף כסף, אולי לא. איננו יודעים. הוא הורה ליוסף לרדת בהיחבא מהצד השני של הרכבת, ברגע שתעצור. האב חזר לבני המשפחה וסימן להם לבוא אחריו. הם לקחו את השקים עימם, הצטופפו ליד פתח הרכבת, וברגע שעצרה ירדו ממנה ונמלטו. המשפחה מצאה עצמה בעיירה קילצה, סמוך לאזור שנשלט על ידי הרוסים. בעזרת הכסף שנותר ברשותם הצליחו לשכור חדר וחיו בו בשקט, ממעטים לצאת. כעבור כמה חודשים, בעיצומו של החורף הקר, הבינו בני המשפחה שלא יוכלו לשרוד כך. הכסף הלך ואזל, הסכנה גברה והם החליטו לעבור את הגבול לאזור הרוסי. הנהר שהפריד בין פולין לרוסיה כבר קפא ומי שרצה לעבור את הגבול יכול היה ללכת על הקרח, עד לגדה הנגדית. זה בדיוק מה שניסו בני המשפחה לעשות, אבל חיילים רוסיים שסיירו כל העת לאורך הגבול הבחינו בהם ועצרו אותם. בני המשפחה נלקחו לארמון של משפחת האצולה הפולנית פוטוצקי, שהפך לבית מעצר זמני עבור יהודים ופולנים רבים שנתפסו בעת שניסו לעבור את הגבול לרוסיה. הגברים הופרדו מהנשים ומעט הרכוש שלקחה עימה המשפחה נותר אצל יוסף ואברהם. צילה ובתה סוניה, בת שבע עשרה, נותרו בלא כלום, רק בגדיהן עליהן.

17

כ ע ב ו ר ז מ ן ק צ ר ה ו ד י ע ו ל ה ן שה ן משוחררות. יוסף ואברהם, כך נודע להן, נידונו לשש שנים של עבודות כפייה. אובדות עצות החליטו צילה וסוניה לחזור לפשמיש, שחלקה נכבש על ידי הרוסים. יוסף ואברהם החלו בינתיים את דרכם לתוככי רוסיה, אברהם לאזור סיביר סמוך לאוקינוס הקרח הצפוני ויוסף למחנה ליד מוסקבה. כשהגיעו לפשמיש נודע לצילה ולסוניה שאפשר להירשם לעבודה באוקראינה, והן מיהרו לעשות זאת, מקוות למצוא פרנסה. כך הגיעו לקולחוז )מושב שיתופי סובייטי( על יד העיר גורייב - היום: Atyrau - בדר ום הרי או רל שבקזחסטן . צ י לה , בתושייה רבה, התנדבה לעבודה הקשה בנ יקו י תנ ו רים במפעל פלדה . בז כות עבודתה זו התקבלה סוניה ללימודים על מנת להכשירה כלבורנטית רפואית.

סוניה

18

תנאי המחיה היו קשים – רעב תמידי, קור עז ומגורים עלובים. המצב הוטב מעט כשסוניה, בשלב מתקדם של לימודיה, התקבלה לעבודה במשרד הבריאות, במחלקה שלחמה בהדברת מגפת הדבר. כך שופרו במעט תנאי חייהן של האם ובתה והן קיבלו בגדים חמים.

בינתיים ניסו יוסף ואברהם לשרוד, כל אחד במחנה העבודה שלו. גם אצלם היו התנאים קשים מנשוא: עבודה מפרכת, קור מקפיא, רעב גדול ויחס נוקשה מצד הממונים הרוסיים. למרבה המזל, בתחילת 1942 , בעקבות הסכם שנחתם בין הרוסים לבין הממשלה הפולנית הגולה )בראשות ולדיסלב שיקורסקי(, שוחררו האסירים הפולניים ממחנות העבודה הרוסיים. סטלין, שליטה של רוסיה, אף הסכים לבקשתו של ראש הממשלה הגולה שיקורסקי, להקים על אדמת רוסיה צבא פולני, אשר יילחם בגרמנים. כך קם צבא פולני בן שבעים וחמישה אלף חיילים, בראשות הגנרל ולדיסלב אנדרס, שזכה לכינוי "צבא אנדרס". יוסף ואברהם שוחררו ממחנות העבודה. יוסף הגיע לטשקנט, מצא עבודה כשומר בבית יתומים וחי שם עד סוף המלחמה. אברהם, שהיה בן עשרים ואחת, גויס לצבא אנדרס. איננו יודעים איך וכיצד, אך כעבור זמן מה הוא מצא עצמו בשורות הצבא הרוסי ונשלח לחזית מול גרמניה. באחד הקרבות נפצע מרסיס בראשו וטופל בבית חולים שדה. כשהחלים, נשאר לשרת בבית החולים ולעזור בניהול מערך האספקה שלו. העובדה שידע הן פולנית והן רוסית סייעה לו בתפקידו.

19

בית החולים נדד עם כוחות הצבא הרוסי וכך הגיע אברהם, בשנת 1945 , עד ברלין. מלחמת העולם השנייה הסתיימה עם כניעתה הרשמית של גרמניה במאי 1945 . אברהם שוחרר מהצבא ושם פעמיו מזרחה, לפולין, לחפש חברים ומכרים. את בני משפחתו לא האמין שימצא, הוא היה בטוח שאינם עוד בין החיים. באותו זמן החלו גם צילה וסוניה בגורייב וגם יוסף בטשקנט, לנסות לברר מה עלה בגורל בני המשפחה. יום אחד ראתה סוניה בעיתון רוסי מודעה של ארגון פטריוטי פולני, הקורא לאנשים להצטרף אליו. היא כתבה מכתב לארגון ובו פירטה את קורותיה. אותה מודעה צדה גם את עינו של יוסף, וגם הוא יצר קשר עם הארגון. כך הצליח האב ליצור קשר עם בתו ואשתו. השלושה החליפו ביניהם מכתבים נרגשים וקבעו להיפגש בגורייב.

אברהם, חייל בצבא האדום

הדרכים באירופה באותם ימים היו עמוסות במיליוני פליטים ועקורים, שניסו לשוב לבתיהם. ביניהם היו גם מאות אלפי יהודים, שארית הפליטה, המומים, כואבים, מעכלים לא מעכלים את מה שאירע להם, לא יודעים לאן לפנות, מה לעשות. לעזרתם הגיעו ארגוני סיוע, בינלאומיים ויהודיים. הם הקימו מחנות פליטים והציעו עזרה פיזית וכלכלית. ביישובים שונים בפולין הוקמו מרכזים בהם נרשמו היהודים בניסיון לגלות מה עלה בגורל בני משפחה ומכרים. גם יוסף, סוניה וצילה הצטרפו למיליוני הפליטים, שמחים שמצאו זה את זה אך גם מבכים את מותו הוודאי של אברהם, עליו לא הצליחו להשיג אף בדל של מידע.

20

כעת היה עליהם לחשוב על המשך דרכם. יוסף חשב שעליהם לשוב לפולין. סוניה התנגדה. היא שבעה נדודים ורצתה לעלות לישראל, למקום בו יכולים יהודים לחיות בשקט ואולי אפילו, ביום מהימים, להקים מדינה משלהם. אבל האב היה נחוש בדעתו והיא נכנעה לו, אך החליטה ששם, בפולין, תברר כיצד להגיע ארצה. בדרך הוסיפו בני המשפחה את שמותיהם לרשימות שנתלו בתחנת רכבת גדולה ומרכזית. התנועות הציוניות, שהתגייסו אף הן לסייע ליהודים ששרדו את המלחמה, הקימו ברחבי פולין "קיבוצי הכשרה". היו אלה מרכזים שהכינו את האנשים לקראת עלייה ארצה, חיי שיתוף והתיישבות חקלאית. סוניה הצטרפה לקיבוץ כזה בוורשה. צילה ויוסף, שהיו מבוגרים מכדי להצטרף לקיבוץ, מצאו דירה בסמוך. סוניה התאקלמה בקיבוץ, רכשה לעצמה חברים, ובעיקר חברה אחת מיוחדת, שנפשה נקשרה בנפשה, למרות ההבדלים ביניהן. הייתה זו שרה סמבורסקי, שהגיעה אף היא מפולין – צעירה תוססת שהפכה עד מהרה לרוח החיה של הקבוצה, מארגנת ערבי ריקוד ושירה, מנסה לגרש את העצב והזיכרונות הרעים שהיו מנת חלקם של כולם. סוניה, שקטה ומופנמת, אהבה את האנרגיה של שרה, את הישירות ואת שמחת החיים שלה, והשתיים הפכו לחברות טובות. בינתיים הגיע אברהם לתחנת הרכבת ועיין ברשימות, מקווה למצוא חבר או מכר. כשראה את שמותיהם של הוריו ואחותו התקשה להאמין, הביט שוב ושוב בכתוב, תוהה האם הוא קורא נכון. לאחר שבירר היכן הם נמצאים, עלה על הרכבת הראשונה ושם פעמיו לשכונה הוורשאית בה ישב קיבוץ ההכשרה. בערב בו הגיע אברהם לבית הוריו יצאה סוניה עם אחד מחבריה לקולנוע. לפתע הופיע במקום חבר אחר, קצר נשימה ונרגש. הוא אמר לה שמישהו הגיע לבית הוריה והוא מחפש גם אותה. "האם יתכן שמדובר באברהם?" חשבה סוניה, אך חששה לקוות ולהתבדות. היא יצאה בריצה מאולם הקולנוע ותוך דקות הגיעה לצריף בו גרו הוריה. מחוץ לביתם ראתה התגודדות של אנשים, ביניהם בלט לעיניה חייל לבוש במדי הצבא הרוסי ועונד דרגות קצונה. זה היה אברהם. את שמחת המפגש קשה לתאר במילים. הצחוק התערבב בבכי, דמעות השמחה בדמעות הכאב. אף אחד מהנוכחים במקום לא יכול היה להישאר אדיש למפגש הזה של הורים ובן, אח ואחות, שלא ראו זה את זה למעלה מארבע שנים ולא ידעו אם חיים הם או מתים.

21

שרה עם אמה רבקה

22

הסיפור של שרה

שרה סמבורסקי נולדה בעיר קרשניק במחוז לובלין שבדרום מזרח פולין, בעשרים ושמונה ביוני 1923 , לאברהם ורבקה לבית צוּקר, השלישית מתוך ארבעת ילדיהם. היישוב היהודי בקרשניק החל בסוף המאה השבע עשרה. מצבם הכלכלי של יהודי העיר היה טוב כמעט מראשית ההתיישבות שם, על גדות הנהר סטרוז'נקה. הם עסקו בסחר בתבואה ובבקר, הפעילו בתי מרזח ושיווקו משקאות חריפים. במהלך המאה התשע עשרה גבר כוחם הכלכלי ורובם עסקו במסחר. בראשית המאה העשרים החלה להתפתח רשת מסילות הברזל בסביבתה של קרשניק ויהודים רבים שימשו כקבלנים וספקים של חומרי בנייה. גם הקמת מחנות צבאיים באזור סיפקה להם שפע של פרנסה. לצד הצלחתם הכלכלית קיימו יהודי העיר חיים דתיים ותרבותיים ערים. רבני הקהילה הפכו לאנשי שם, במקום נבנו בית כנסת גדול ויפה, בית מדרש, כמה "שטיבלעך" )חדרי לימוד ותפילה( של חסידים מזרמים שונים, אגודות סיוע ועוד. מצב היהודים הורע בעקבות מלחמת העולם הראשונה וחלק גדול מבני הקהילה נזקק לסיוע של הג'וינט שפעל באזור. למרות הקשיים הכלכליים המשיכה להתקיים בעיר פעילות ציבורית, חברתית ופוליטית ענפה. התנועות הציוניות היו בעלות השפעה גדולה ותנועות הנוער שלהן עסקו בפעילות תרבותית, כולל שיעורי עברית, ומשכו אליהן צעירים רבים. אברהם סמבורסקי הגיע לקרשניק מוורשה יחד עם אביו, סבה של שרה. בוורשה עבד הסב בבית חרושת לייצור ארנקים, ובקרשניק עסק בתיקון ארנקים, וכך תרם את חלקו לפרנסת המשפחה. מעט אחרי שהגיעו לקרשניק פגש אברהם את רבקה, אלמנה ואם לבת – יפה. לאחר שנישאו נולדו נחמיה, שרה ובת הזקונים רוזה.

23

יחזקאל ורוזה צוקר, סבה וסבתה של שרה

24

למעלה: אברהם ורבקה סמבורסקי ובתם הקטנה רוזה למטה: משפחת סמבורסקי, 1939

25

משפחת סמבורסקי התקיימה היטב מחנות מכולת שהייתה בבעלותה וניהלה אורח חיים דתי. אברהם ורבקה הקפידו על מצוות הכשרות, שמרו שבת וציינו את החגים. שרה אהבה במיוחד את חג הפסח, החל מההכנות הקדחתניות שקדמו לו, דרך הסדר שריכז סביב השולחן החגיגי את בני המשפחה המורחבת, ועד תום חול המועד, אז יכלו לשוב ולאכול חמץ, ממנו נמנעו לחלוטין כל ימי החג. המשפחה התגוררה בבית יפה עם גינה רחבת ידיים בה גידלו עצי פרי לרוב - אגסים, תפוחים ועוד. האחות יפה הייתה פעילה באחת מתנועות הנוער הציוניות ונושא העלייה לארץ ישראל הועלה בבית המשפחה לא אחת. גם שרה החלה לחשוב על כך, אך בינתיים היה עליה להקדיש את מירב זמנה ללימודים בבית הספר התיכוני אליו התקבלה. שרה למדה בבתי ספר פולניים, אליהם הגיעו מעט תלמידים יהודיים. אחרי שעות הלימודים עזרה להוריה בחנות המכולת שלהם. למרות שחוותה גילויי אנטישמיות בבתי הספר, רוב הזמן נהנתה מהלימודים ומהפעילויות בהם, השתתפה בהצגות שהועלו והיטיבה ללמוד. בקיץ נהנתה לרחוץ עם חברותיה בנהר ולהחליק על גלגיליות, בחורף הוחלפו הגלגיליות במחליקי קרח. כל זה נקטע כשהחלה המלחמה.

שרה ואחיה נחמיה רוזה, האחות הקטנה יפה, האחות הבכורה

26

משפחת סמבורסקי המורחבת: עומד מימין האב אברהם ולפניו שרה. אימא רבקה יושבת עם רוזה התינוקת בידיה. כל השאר הם אחים ואחיות של אברהם ורבקה

למטה: תמונה ששלחה יפה מההכשרה מעליה: גב התמונה עם הקדשה לנחמיה

27

מלחמת העולם השנייה

בשמונה בספטמבר 1939 הפציצו מטוסים גרמניים את קרשניק וזרעו הרס רב. רבים נותרו ללא קורת גג ונמלטו לעיירה הסמוכה זקז'בק. כעבור שבוע, בחמישה עשר בספטמבר, נכבשה העיר בידי הגרמנים ורוב הבורחים שבו אליה. באותו יום, היה זה היום השני של ראש השנה היהודי, תפסו הגרמנים מתפללים מבית הכנסת והכריחו אותם לעבוד בפינוי ההריסות שגדשו את הרחובות. בנוסף חיללו הגרמנים את בית הכנסת ואת ארון הקודש, עקרו מצבות מבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסתימת בורות שנפערו בכבישים בשל ההפצצות. כעבור ימים אחדים נצטוו היהודים להעביר לגרמנים, תוך עשרים וארבע שעות, מאתיים וחמישים אלף זלוטי. במקביל הוקם גטו והוחרמו סחורות מחנויותיהם, בעיקר דברי מזון וכלי עבודה. סביר להניח שגם המכולת של משפחת סמבורסקי נפגעה כך. מספר שבועות אחר כך הצטוו היהודים לענוד על בגדיהם סרטי זרוע עם מגן דוד. רבים מהם נשלחו לעבודות כפייה. בני המשפחה הבינו שסכנת חיים מרחפת מעל ראשם. נחמיה, שהיה צעיר אמיץ והבין את המצב לאשורו, אמר להוריו שחייבים לברוח. אבל האם היססה. היא לא רצתה לעזוב את ביתה, ואולי האמינה שהמצב ישתפר. נחמיה החליט לא לבזבז זמן על ניסיונות שכנוע ונמלט ליערות. כעבור זמן מה, ניסה שוב להציל את בני משפחתו. תוך סיכון עצמי ובדרך לא דרך חזר הביתה והציע להוריו לברוח. גם הפעם הם סירבו, אך שרה החליטה להצטרף אליו והשניים ברחו ליערות. האח והאחות, שניהם בשנות העשרה לחייהם, שוטטו מספר שבועות ביערות הסמוכים לקרשניק, מתקיימים משאריות אוכל שהצליחו להשיג מפונדק אשר פעל בשולי היער. לאחר שנועצו באנשים אחרים החליטו לעשות דרכם לעבר האזור שנשלט על ידי הרוסים. הם ניסו לעבור את הגבול אך נתפסו ונשלחו לעיר צ'ליבינסק שבהרי אורל, לעבוד בבית חרושת גדול לייצור מתכות, אשר הביקוש להן גדל עד מאוד בימי המלחמה. שרה לא הרבתה לספר על שנות עבודתה במפעל. היא הזכירה עבודה קשה כמפעילת מנוף, יחס טוב ומחסור תמידי באוכל. בערבים היו העובדים מבלים יחד ורוקדים. אחד הפועלים, שהופקד על חלוקת המזון, אהב לרקוד אתה והעניק לה תלושי מזון נוספים ויחס מיוחד. כך הצליחו היא ואחיה לשרוד ברוסיה חמש שנים, עד תום המלחמה.

28

 קיבוץ הכשרה

המלחמה הסתיימה ושרה ונחמיה ניסו לברר מה עלה בגורלם של שאר בני המשפחה. הם יצרו קשר עם חברים מקרשניק ומהם שמעו את הבשורות הקשות: באוגוסט 1940 רוכזו היהודים, כחמשת אלפים וחמש מאות נפש, בגטו והועסקו בעבודות כפייה. בשל הצפיפות והרעב, ובהמשך גם הקור, פרצו בגטו מגפות ורבים מיושביו מצאו את מותם. באפריל 1942 פשטו אנשי אס.אס על הגטו, מלווים בעוזריהם האוקראיניים, לכדו כאלפיים יהודים ושלחו אותם למחנה ההשמדה בלז'ץ, שם נרצחו מיד עם בואם. בין הנרצחים הייתה גם האחות הבכורה יפה. אברהם ורבקה סמבורסקי, יחד עם בתם הקטנה רוזה, ניצלו בזכות מקלט שמצאו אצל נגן העוגב של הכנסייה. הם שרדו במקום המסתור הזה כמעט עד סוף המלחמה, אך ממש אז נתפסו בעקבות הלשנה. הגרמנים רצחו אותם, וגם את המשפחה הנוצרית שהסתירה אותם. החברים סיימו את מכתבם באזהרה ובהמלצה: בפולין ממשיכים לרצוח יהודים, למרות שהסתיימה המלחמה, אל תשובו לכאן. למרות זאת החליטו שרה ונחמיה לשוב לפולין, אך לקרשניק לא שבו. הם הצטרפו לתנועת דרור הציונית והקימו קיבוץ הכשרה בוורשה, בו שהו עד שהגיע תורם לעלות ארצה. לשם כך השיגה התנועה בניין גדול ובו שניים עשר חדרים. שרה וכמה חברים נוספים נהגו ללכת לתחנת הרכבת של העיר והציעו לצעירים יהודיים להצטרף אליהם. כך נאספו שלושים וארבעה צעירים, ניצולי שואה, שרצו לעלות ארצה. ביניהם הייתה גם סוניה ולפיש, שחלקה חדר עם שרה והפכה לחברתה הטובה ביותר. סוניה הרבתה לספר על משפחתה ובעיקר על אחיה אברהם, שמצא את מותו בחזית הרוסית. שרה הייתה שותפה לשמחה של סוניה ושל הוריה, כשהתברר שאברהם חי והגיע לקיבוץ. תוך זמן קצר הצטרפה לשמחה הזאת גם אהבה, שרה ואברהם הפכו לזוג. אחרי כמה חודשים עברו כולם למחנה פליטים על יד העיר זלצבורג שבאוסטריה, ממתינים שם לאישורי העלייה ארצה. בתקופה זו הרו שתי הנשים, שרה וסוניה, ובהפרש של חודש נולדו הבנים – דב ומתי.

29

מימין: שרה וסוניה בקיבוץ הכשרה משמאל: שרה וחברות בוורשה

חברי קיבוץ הכשרה כפי שצולמו בזלצבורג

אברהם

שרה

נוניה

נחמיה

30

במחנה העקורים בזלצבורג

למעלה: שרה וחברה. למטה: תעודת הלידה של דב שנקרא על שם אחיה של סבתא רבתא צילה, שרה ואברהם, שרה עם דב

במחנה העקורים שנקרא "בית ביאליק", עבר אברהם קורס חשמלאים של אורט. חיי הקהילה במקום היו מגוונים, עם דגש גדול על ציונות ועלייה ארצה. בסוף 1948 , חודשים אחדים אחרי קום המדינה ושנתיים וחצי אחרי שהגיעו לזלצבורג, עלו לישראל סוניה ואברהם יפה עם הבן מתי, שרה ואברהם ולפיש עם הבן דב, וכן הוריו של אברהם, יוסף וצילה ולפיש. נחמיה, אחיה של שרה, היגר עם אשתו נוניה לארצות הברית, שם חיו רבים מבני משפחתה של נוניה.

31

במדינת ישראל

אברהם ושרה הגיעו עם תינוקם דב למעברת רעננה בנובמבר 1948 , ושוכנו באוהל דולף מים. דב הקטן חלה בדלקת ריאות והועבר לצריף המרפאה, כשהוריו המודאגים מגיעים לבקרו בכל רגע פנוי. כעבור מספר שבועות הודיעו להם נציגי הסוכנות שנמצא עבורם בית בעכו. הם ארזו את רכושם המועט ועברו לבית ערבי שנמנה על "הרכוש הנטוש", רכושם של ערבים שנמלטו מיישוביהם במהלך מלחמת העצמאות. הבתים הללו הועברו לרשות הממשלה וזו שיכנה בהם עולים חדשים שהגיעו אז למדינה בהמוניהם.

תעודת חבר הסתדרות שקיבלה שרה עם הגעתה ארצה. גם אברהם קיבל אחת כזאת

הבית הערבי הגדול כלל מבואה רחבת ידיים וגבוהת תקרה, שאליה פנו ארבעה חדרים, מטבח ושירותים. בכל חדר כזה גרה משפחה. שרה ואברהם קיבלו חדר אחד, סוניה ואברהם חדר שני, ובשני החדרים האחרים התגוררו שתי משפחות זרות. המטבח והשירותים היו משותפים לכל דיירי הבית הגדול. אברהם החל לחפש מקורות פרנסה ולקח על עצמו כל עבודה מזדמנת. בין היתר עבד במחלבת שטראוס ובמפעל הנקניקים זוגלובק בנהריה. כשהחלה בניית המצבעה של חברת הטקסטיל אתא בקריית ביאליק, ליד מעיינות כורדני, התקבל אברהם לעבודה אצל קבלן המשנה, שהקים את המבנה בו הותקנו קווי הייצור והאחזקה של המפעל. נציגי החברה, שהגיעו לשטח לבדוק את התקדמות העבודה, הבחינו בעולה החרוץ, שניחן בתבונת כפיים ושכל ישר, והציעו לו משרה בחברה. הייתה זו תחילתה של תקופת עבודה ארוכת שנים.

33

- אתא מפעל חיים באותם ימים הייתה חברת אתא בשיא פריחתה ורבים התדפקו על שעריה להתקבל לעבוד בה. החברה הוקמה בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, על ידי אריך מולר, בן למשפחה מצ'כיה שעסקה בטקסטיל. בשנתה הראשונה נקלטו בה כמאה ועשרים עובדים, ובמשך השנים הבאות צמחה החברה במהירות. מוצרי הטקסטיל של אתא חדרו לשוק בזכות האיכות והעיצוב שהותאם לצורכי היישוב המתפתח בארץ. חברת אתא הייתה המלבישה של המדינה שבדרך. בגדי החאקי שלה היו המותג הנפוץ במדינה, וראש הממשלה דוד בן גוריון היה "דוגמן הבית". כשהגיע אברהם לחברה כבר הועסקו בה למעלה מאלף עובדים, ושמה הלך לפניה לא רק בשל התוצרת המשובחת אלא גם בשל התנאים הטובים מהם נהנו העובדים. אברהם, בזכות כישוריו הטכניים הטובים, התקבל למחלקה הטכנית, האחראית על האחזקה והתפעול של מערכות צביעת הבדים. כחלק מהכשרתו הוא עבר קורס להפעלת דודי קיטור והסקה וקיבל תעודת מפעיל מוסמך. מדי יום הוא רכב על אופניו מעכו עד קריית ביאליק וחזרה, כאחד עשר קילומטר לכל כיוון, בחורף ובקיץ, באור ובחשיכה, בהתאם למשמרות אליהן שובץ.

אברהם בחדר המכונות

34

בשנת 1950 עברה המשפחה מעכו לדירת עמידר קטנטנה בקריית ביאליק - חדר אחד, מטבחון ושירותים. שם, בינואר 1951 , נולדה לשרה ואברהם בת. הם קראו לה רבקה, על שם אמה של שרה, והיו מאושרים. לאחר שאיבדו בני משפחה וחברים בשואה, לאחר שידעו אינספור תלאות, עבודת פרך ורעב, בדידות ופחד, הנה הם במדינה משלהם, עם משפחה קטנה ויפה שהקימו. הם ידעו שיעשו הכול למען ילדיהם. אברהם התקדם בעבודתו ומונה למנהל משמרת. בהיותו מקובל על חבריו בעבודה, נבחר לנציג המפעל בוועד העובדים המרכזי של החברה. כחבר ועד היה שותף לאחד האירועים המכוננים במשק הישראלי: כל מי שחי בארץ בשנות החמישים של המאה העשרים, זוכר את השביתה הגדולה של עובדי אתא, שביתה שהכתה גלים בתחילת דרכה של התעשייה במדינה הצעירה. השביתה פרצה במאי 1957 בעקבות סירובה של הנהלת החברה להעלות את שכר העובדים. מאחוריה עמדה מועצת פועלי חיפה בהנהגתו של יוסף אלמוגי, מראשי הסתדרות העובדים ולימים שר השיכון והפיתוח בממשלת ישראל. המדינה כולה עקבה אחר השביתה והיא עוררה הדים רבים בתקשורת. גם בביתה של משפחת ולפיש חשו בה היטב. ראשית, בשל העובדה שבמשך למעלה משלושה חודשים לא הביא אברהם משכורת הביתה, ושנית, בשל היעדרו לפרקי זמן ארוכים, בהם ניהל שיחות רבות עם העובדים ודיונים ערים עם הנהלת החברה. שני הצדדים ראו בו אדם אמין ומעשי, שבאמצעותו ניתן לגשר על הפער בין דרישותיהם המנוגדות של העובדים ושל החברה. מאה ושלושה ימים נמשכה השביתה, עד שההנהלה והעובדים הגיעו להסכם על תנאי שכר משופרים ופיטורי עובדים לייעול תהליכי הייצור. כחבר הסתדרות העובדים הוצע לאברהם להשתתף בהגרלה לרכישת דירה ב"שיכון עממי", שכונה חדשה, שהוקמה בקריית חיים על ידי חברת שיכון עובדים. שמו של אברהם עלה בהגרלה ויחד עם שרה הוחלט שמדובר בהשקעה נבונה. בני הזוג לקחו משכנתא ובשנת 1953 רכשו דירה בת שני חדרים, מבואה, מטבח קטן, מקלחון ושירותים. היא נראתה להם כארמון והם ארגנו אותה לפי צורכיהם: את פינת האוכל קבעו במבואת הכניסה, הסלון שימש גם כחדר השינה של ההורים, ובחדר הנוסף שוכנו דב ורבקה. למרות גודלה הזעיר של הדירה, תמיד נמצא בה מקום לאורחים.

35

אברהם עומד ומדבר בישיבה שדנה בשביתה. אלמוגי משמאל, עם סיגריה

בעמוד משמאל למעלה: צילום משותף של חברי הוועד עם אלמוגי )במרכז(. אברהם בישיבה מזרחית, ראשון מימין למטה: מחלקת טוויית חוטים. דב עבד בה בחופשת הקיץ כשהיה בן שלוש עשרה

36

37

פרידות והתחלות חדשות -ב 1956 קיבלה שרה בשורה קשה: אחיה נחמיה, היחיד שנותר ממשפחתה אחרי ששרד לצדה את שנות המלחמה הקשות, נפטר ממחלה בארצות הברית. הוא השאיר אחריו את אשתו נוניה ושני ילדים קטנים – אלברט )אברהם( ורוברט )ראובן - באבי(. שרה התקשתה להתנחם. זמן קצר אחר כך, למרות הכאב, ובאופן שכל כך מתאים לה, היא חידשה את הקשר בין גיסתה לבין חברה הראשון מוטק'ה, שחי בישראל. בעקבות חידוש הקשר נסע מוטק'ה לארצות הברית, נשא את נוניה לאישה והיה כאב לבניו של נחמיה. בהמשך נולדה גם בת משותפת, פראני. במהלך השנים נשמר קשר חם בין שתי המשפחות, שכלל ביקורים הדדיים. במקביל התרחבה גם משפחת ולפיש הקטנה בארץ, כשהתחברה למשפחתו הענפה של מוטק'ה. -ב 1957 נפטר יוסף, אביו של אברהם. סבתא צילה נותרה לבדה. אברהם ושרה החליטו לרכוש מקבלן, במשותף עם צילה, חלקת אדמה בקצה הצפוני של קריית מוצקין. השטח גבל בשדה בור ועליו נבנה בית המשפחה החדש, שכלל שלושה חדרים שלמים )!(, תוכנן לפי צורכי המשפחה ויכולתה הכספית המוגבלת. בחורף 1959 עברו בני המשפחה לבית שבנייתו טרם הושלמה. פתחי הדלתות והחלונות כוסו בשמיכות, סבתא צילה שוכנה בחדר משלה, רבקה ודב בחדר שני, וההורים המשיכו לישון על הספה הנפתחת בסלון. החצר, שבה ניטעו מספר עצי פרי, הפכה במהרה לגינה פורחת ולמרכז התחביבים של אברהם. במחסן הקטן שנבנה בפינת המגרש, הוא הקים לעצמו בית מלאכה קטן בו תיקן מכשירים ובנה פריטי ריהוט לבית. שנים לאחר מכן המשיך במלאכה עבור הדירות שרכשו ילדיו לאחר שנישאו. מענבי הגפן והרימונים שגידל בחצר ייצר יין, הכרוב והמלפפונים שנרכשו מהירקן השכונתי נכבשו לחמוצים, מהשזיפים ותותי השדה נרקחו ריבות טעימות. ידיו של אברהם היו תמיד מלאות עבודה.

בעמוד משמאל: למעלה: סבתא רבתא צילה עם דב רבקה ומתי מימין: דב ורבקה לבושים בבגדים שקיבלו מדוד נחמיה מאמריקה, חורף תשי"א ) 1950-51 ( משמאל: אברהם עם דב ורבקה בבית בקריית חיים

38

39

שרה עם אייל ואלי שמש, הילדים בהם טיפלה

בצנעה וביושר המשכורות באותם ימים שולמו במזומן, ובסופו של כל חודש חזר על עצמו מחזה קבוע בבית משפחת ולפיש: אברהם ושרה יושבים בלילה זה לצד זו על הספה בסלון, אחרי שהילדים כבר נכנסו למיטותיהם )הם לא ידעו שדב הציץ מדי פעם(, ומחלקים את שטרות הכסף - להחזר המשכנתא לדירה, למזון, לחשמל, למים, למיסי עירייה וכמובן קצת לחיסכון. לאחר שכל ההוצאות כוסו היה אברהם מקבל דמי כיס - חמש לירות להוצאות קטנות, סכום שבדרך כלל לא נוצל אלא צורף לחסכונות. ניהול הכספים הופקד בידי שרה, שערכה רישום קפדני של כל הוצאה והוצאה. החיים היו צנועים, מלבד המשכנתא בני הזוג מעולם לא לקחו הלוואות ומובן שאף פעם לא היה חשבונם במשיכת יתר. אפילו על קנייה בהקפה במכולת, הליך מקובל אז, הם ויתרו. מוציאים רק את מה שיש, תמיד משאירים כסף לחיסכון עבור החינוך הגבוה לילדים – אלה היו העקרונות לאורם התנהלו חייהם. נושא החינוך היה ציפור נפשם של שרה ואברהם. נסיבות החיים של שניהם לא אפשרו להם לממש את פוטנציאל הלימודים שלהם. את כל השכלתם רכשו בכוחות עצמם, כולל קרוא וכתוב בעברית, בעזרת הספרים "אלף מילים" והעיתון היומי המנוקד "אומר". מששלטו בשפה החלו לקרוא את עיתון הפועלים "דבר". את ההשכלה שאותה לא זכו לרכוש, הם רצו להעניק לילדיהם. גם דב וגם רבקה היו תלמידים חרוצים, שלמדו בכוחות עצמם. את הכישורים לכך הרי קיבלו מההורים. אברהם הסתפק בהשגחה ומדי פעם הציץ להיווכח שיש מחברות, שהכתב ברור, ששיעורי הבית נעשים. לימי הורים הקפיד תמיד להגיע. חוק חינוך חובה בתיכון טרם הונהג אז במדינה, וההוצאות הכספיות לכל שנת לימוד בתיכון היו גבוהות. אך אברהם ושרה היו נחושים בדעתם לאפשר לילדיהם לימודים בתיכון, וכבר כשהילדים למדו בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, נפתח עבורם חשבון חיסכון בקופה שהקימה עיריית חיפה. הקופה נקראה "חסך" ומדי חודש הופקד בה הסכום הנדרש להמשך הלימודים בתיכון. חטיבות ביניים לא היו קיימות אז. לאחר שהחל דב את לימודיו בתיכון, הורחב חוק חינוך חינם גם לתיכון וההורים כבר לא נדרשו

42

לשלם עבור הלימודים. לכסף שהתפנה מצאו אברהם ושרה ייעוד חדש: לימודים אקדמיים. דב ורבקה תרמו את שלהם למימון הלימודים כשהחלו בגיל צעיר לעבוד במתן שיעורי עזר לתלמידים בכיתות נמוכות. הכסף שקיבלו עבור השיעורים הופקד גם הוא בתוכניות חיסכון ללימודים גבוהים. בגדים חדשים נקנו רק לקראת ראש השנה ופסח. זו הייתה גם הזדמנות לבקר בעיר הגדולה חיפה. את דגמי הבגדים בחנו בחנויות היפות והיקרות שברחוב הרצל, ומשם ירדו לרחוב החלוץ. בחנויות לאורך רחוב זה נמכרו בגדים זהים לאלה שבהרצל, אך במחירים נמוכים יותר. מובן מאליו שהבגדים לימי החול נרכשו בחנויות אתא, בתלושי הנחה שאברהם קיבל. כעובד החברה היה אברהם זכאי גם לקניית שאריות בדים, ולקראת חגים או אירועים מיוחדים הייתה התופרת מגיעה לבית המשפחה, בוחנת את שאריות הבדים וקובעת מה ניתן לתפור מהם – חצאית, חולצה, מכנסיים, שמלה. הסכמי העבודה באתא כללו דמי הבראה, ופעם בשנה יצאו כפי שהיה מקובל אז, לנפוש באחד מבתי ההבראה ההסתדרותיים או בבתי הארחה בקיבוצים. את רבקה ודב שלחו אז להתארח אצל דודה סוניה בחיפה.

בקריית חיים

43

בתי ההבראה נבחרו בשיתוף עם ועד העובדים וכחבר ועד השתתף אברהם בבחירתם. במהלך מספר שבתות נסע עם חברי ועד נוספים לסיור מקדים בכמה מהמקומות המוצעים להבראה. דב הצטרף לאחד הסיורים הללו, בעיר הגלילית צפת, ועד היום הוא זוכר את סלט תפוחי האדמה במיונז שהוגש להם עם בירה שחורה. זאת הייתה עבורו חוויה קולינרית יוצאת דופן. מסעדות, חופשות ובילויים אחרים היו מחוץ לתחום. רק פעם אחת, בכל ילדותם, זוכרים דב ורבקה ביקור במסעדה. היה זה במצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך בחיפה. אברהם ושרה הגיעו עם ילדיהם לחזות במצעד, מלווים במשפחה נוספת. ואלה שכנעו אותם להצטרף אליהם לחומוס במסעדה ערבית בעיר התחתית. זאת הייתה המסעדה היחידה בה אכלו בילדותם. למרות החיים הצנועים, רבקה ודב מעידים כי מעולם לא חשו עניים, מעולם לא הרגישו שמשהו חסר להם. הוריהם נסכו בהם ביטחון והבית היה חם ואוהב. הם תמיד תמכו בפעילותם החברתית של הילדים בתנועות הנוער, בבתי הספר ובקרב חבורות הילדים מהשכונה. עבור הילדים היה זה כרטיס הכניסה להשתלבות בחברה הישראלית. רק אחרי שדב ורבקה בגרו והתבססו כלכלית, הרשו לעצמם סוף סוף אברהם ושרה להתפנק מעט ונסעו מספר פעמים לחוץ לארץ, לביקורי משפחה ולטיולים. הנכדים והנינים נהנו מרוחב ליבם כשקיבלו מהם מתנות לרוב.

אברהם ורבקה

44

מצעד צה “ ל, חיפה 1953

אשת חיל

עם המעבר לקריית מוצקין מצאה שרה עבודה כמטפלת בילדים אצל משפחת שמש, שגרה בשכנות. תוך זמן קצר נוצרה חברות קרובה בין שתי המשפחות. כך היה תמיד, בכל מקום אליו הגיעה שרה: היא משכה אליה אנשים בזכות אופייה החם והעליז, שמחת החיים המידבקת שלה והאופן בו התעניינה באחרים ודאגה להם. מחייהם בקריית ביאליק, בקריית חיים ולבסוף בקריית מוצקין, ליקטה שרה חוג חברים שנהג להיפגש באופן קבוע בערבי שבת. הקשרים בין חברי הקבוצה נמשכו עשרות שנים. הם נפגשו לערבי ריקודים ומשחקי קלפים, בכל פעם בבית אחר. בפורים ערכו מסיבת תחפושות ובחנוכה הדליקו נרות. שרה הייתה הרוח החיה, מנהיגת החבורה, הקפידה על רציפות המפגשים ויזמה אירועים מיוחדים. גם שנים אחר כך, כשהגיעו לדיור המוגן, הפכה במהרה לדמות בולטת בקרב דיירי המקום בזכות אופייה החברותי. שרה הייתה עקרת בית למופת וניהלה את הבית ביד רמה. לצד רישום ההוצאות הקפדני ושימוש נבון ואחראי בכסף, שמרה תמיד על בית מצוחצח ומאורגן למופת. גם מילדיה דרשה סדר וניקיון, בעיקר מרבקה, אבל גם דב זכה אצלה לשיעור בשטיפת רצפות. הדרישות הקפדניות שלה גרמו לא אחת לחיכוכים, אבל דבר לא עזר. שרה הייתה מחנכת קשוחה. מהילדים נדרש לעזור בבית ולשמור על סדר וניקיון. מובן שאסור היה לקלל, ואל המבוגרים הם נדרשו לפנות בכבוד . כשחמותה צילה עברה לגור בביתה, השכילה שרה ליצור עימה מערכת יחסים מכבדת ויפה, דבר שלא היה מובן מאליו. שתי הנשים היו דעתניות, נמרצות, ישירות, דמויות שמרכזות סביבן את בני המשפחה. למרות זאת הן הצליחו לגשר על חילוקי הדעות שהתעוררו ביניהן לא אחת, ולמדו להסתדר זו עם זו. במשך שנים טיפלו שרה ואברהם בסבתא צילה במסירות רבה, עד לפטירתה בשנת 1975 . עם השנים למדו דב ורבקה שאמם סבלה מבעיות רפואיות שונות, אך תמיד הקפידה להסתיר זאת מפניהם. לאחר שעברה ניתוח להסרת גידול ממאיר מראשה, נהגה לנסוע לבדה באוטובוס לטיפולי הקרנות בבית החולים רמב"ם בחיפה. היא מעולם לא התלוננה ולא ביקשה עזרה, והדבר נודע לרבקה ולדב רק שנים אחר כך.

46

את תבשיליה המצוינים יש לזקוף גם לזכות אופייה הפתוח . שרה לא התקבעה על המטבח הפולני שהכירה מבית הוריה, אלא שמחה להרחיב את הידע שלה בתחום. היא למדה לבשל מאכלים חדשים מהמשפחות שחלקו אתה את הבית בעכו ומבני משפחת שמש, שאמנם הגיעו מרוסיה אך חיו כמה שנים במצרים. מהם למדה שרה את רזי הבישול המזרח תיכוני. למעשה היא רקחה במטבחה הקטן מטבח פיוז'ן, עוד לפני שהמושג הזה נולד 

שרה ורבקה

שרה עם החברים הטובים ברוך וחנה בוגומולני מרחובות

47

דב ומילו עם אברהם ושרה בחתונתם

החתונה של רבקה ואריק. מימין לשמאל: דב, מתי, אחותו של אריק בינה, הוריו דוד ושרה, הילדים עופר ויוסי, שרה ואברהם, סבתא רבתא צילה, סוניה ואברהם

48

המשפחה מתרחבת

אברהם עבד באתא שלושים ושבע שנים, עד שפרש לגמלאות, שרה טיפלה בילדים, ושניהם התמסרו למשפחתם הקטנה. הם שמחו לראות את ילדיהם מסיימים את בית הספר היסודי, ממשיכים לתיכון, מתגייסים לצבא וממשיכים ללימודים אקדמיים, בדיוק כפי שחלמו. לאחר שרבקה נישאה לאריק, ואחר כך דב למילו, עברו הזוגות הצעירים לגור באזורים מרוחקים – דב נדד צפונה ורבקה למרכז. המרחקים הללו לא עמדו בדרכה של שרה, והיא הקפידה להמשיך לקיים ארוחות משפחתיות בשבתות ובחגים. "שיהיה קשר טוב בין הילדים", נהגה לומר, "אנחנו משפחה קטנה, וצריך לשמור על אחדות". גם כשלא הייתה בקו הבריאות, הכינה ארוחות מפוארות. רבקה נוהגת לומר שהארוחות הללו נעשו בעזרת כוח הרצון ולא בעזרת כוח פיזי. הרצון של שרה לשמור על משפחה מלוכדת, לראות את צאצאיה יושבים סביב השולחן ונהנים ממעשה ידיה זה – היה שווה כל מחיר. במהלך השנים הקשר ההדוק נמשך ובא לידי ביטוי גם בשיחות טלפון ובאירועים משפחתיים. כשאחד הילדים עמד בפני רכישת דירה או כל החלטה משמעותית אחרת, לא עלה על הדעת שהדבר ייעשה מבלי להיוועץ באברהם. ניסיון חייו, אופיו המעשי ושכלו הישר הועילו תמיד. אחרי שהדירות נרכשו, גויסו גם ידי הזהב שלו. בניית ארוניות ומדפים, תלייתם על הקירות, תיקוני חשמל ואינסטלציה ולמעשה כל משימה שדורשת זוג ידיים טובות – אלה תמיד המתינו לאברהם. על מנת לעזור, הגיע בשמחה לבתי ילדיו מקריית מוצקין, תמיד באוטובוסים, כשהוא נושא עימו את כלי עבודתו. כך ליוו שרה ואברהם את ילדיהם צעד צעד, בילדותם ובבגרותם, שמחו בשמחותיהם, סייעו בשעות הקשות וקיבלו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה את הנכדים ואחר כך את הנינים. ביתם בקריית מוצקין היה מרכז המשפחה. הנכדים שירי, אורי, רוני, גיל ועומר אהבו להתארח אצל סבא וסבתא, להשתובב בגינה המטופחת, ליהנות מהמאכלים, מהפינוקים, מהחום. איזה אושר, איזו נחת...

49

50

51

52

53

54

54

55

56

דברים לזכרם

את שתיים עשרה השנים האחרונות לחייהם עשו אברהם ושרה בבית דיור מוגן של רשת משען בנווה אפעל. לא קל היה לשכנעם לעזוב את הבית בקריית מוצקין. רבקה כבר השתקעה ברעננה, דב ברחובות, ושניהם ניסו לדבר אל לב ההורים שיתקרבו אליהם ויעברו לאזור המרכז, אבל הם סירבו. גם כשהחבורה המלוכדת שהתרכזה סביבם התפרקה לאיטה וחבריה הלכו לעולמם, עמדו הם בסירובם. מה שהכריע לבסוף את הכף היו שתי פריצות לביתם. בפעם השנייה הפורצים היו עדיין בבית כששרה ואברהם חזרו אליו, אירוע שערער את תחושת הביטחון שלהם והקל על החלטתם לעזוב. הם השתלבו מהר מאוד בביתם החדש בנוה אפעל, וגם שם התקבצה חיש קל סביב שרה חבורה פעילה ותוססת. בזכות הקרבה הגיאוגרפית הקשר עם הנכדים התחזק אף יותר, וכל ביקור שלהם נסך אצל שרה ואברהם כוחות חדשים. שרה הייתה מעורבת בחייהם, תמיד התעניינה ושאלה וניסתה לעזור ולייעץ. כשנולדו הנינים - מאיה, שירה ויהלי - לא היה גבול לאושר. אבל אט אט החל מצבה הבריאותי של שרה להידרדר. מאור עיניה הלך ונחלש והיא הפכה תלויה באנשים סביבה. בני המשפחה התקשו לראות כיצד האישה הנמרצת הזאת, השמחה, האופטימית, החזקה, הופכת לאדם תלותי וחולה. בעשרים במרץ 2013 , כשהיא כמעט בת תשעים, הלכה שרה לעולמה. יום קודם לכן, על ערש דווי בבית החולים תל השומר, היא ביקשה לומר לרבקה את דבריה האחרונים. רבקה רשמה את הדברים מילה במילה: "שמרי על עצמך ועל המשפחה שלך, שכולם יהיו יחד. שמרי על הבריאות. אני אוהבת אותך, אוהבת את כל הילדים. אני יודעת שכולם אוהבים אותי. אף פעם לא עשיתי רע לאף אחד. יש לנו משפחה יפה, ילדים נהדרים, נכדים ונינים. שיהיה לכולם טוב. היו לי חיים טובים, זכיתי לראות את כולם גדלים ומסודרים. אני אוהבת את כולם.

57

"שמרי על אבא, הוא איש נהדר. אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא אוהב אותי בשקט. הוא היה בעל נהדר, בן טוב ואבא טוב. הוא לא סובל עכשיו, אני יודעת שיהיה לו קשה בלעדיי, אבל הוא לא יסבול. היו לנו חיים טובים יחד, חיינו בכבוד, קיבלנו הרבה כבוד מהילדים ומכולם. פסח מתקרב, תחגגו אותו בשמחה". "יהיה לנו עצוב בלעדייך", אמרה לה רבקה. "יהיה עצוב, אבל תעשו שמח. יש לי זכות גדולה שהראש שלי עובד ואני יכולה להיפרד ממך. תמסרי דרישת שלום לכל מי שהכיר אותי, לפנינה, לחביב, ליהודית, ללייזר, לאחיות שטיפלו בי - יפה נחמה וגולי ושרית. שמרי על סוניה. היא המשפחה הכי קרובה שלנו. צריך לדאוג לה וליוסי. "איפה תעשו את השבעה? איך יהיה הטקס? אני כבר לא אהיה בו. "היו לי חיים מלאי סבל אבל התגברתי. השתדלתי לעשות הכי טוב שאני יכולה. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן ללכת. לשחרר אתכם מהסבל. ראיתי איך זה משפיע על כולם ועכשיו אני רוצה לשחרר אתכם. מספיק לי. לא תיארתי לעצמי שהסוף יהיה כל כך ארוך.

"זהו, הגיע הזמן ללכת".

58

שרה יקרה שלנו 

קשה, כל כך קשה, לעמוד כאן ולומר דברים לזכרך. רק השבוע עוד דיברנו בבית החולים ואני ניסיתי כמיטב יכולתי הדלה לעודד אותך ולומר לך שהכול יסתדר ושעוד מעט תחלימי ותחזרי למעון ההורים בנווה אפעל, למרות ששנינו ידענו שהסיכויים לכך אינם גדולים. הספקתי עוד לתת לך נשיקה לפני שנפרדנו בפעם האחרונה ועכשיו זה נגמר, עכשיו את כבר לא איתנו. איני יודע היכן להתחיל, אז אולי אתחיל בהתחלה, ביום שהכרנו. זה קרה לפני למעלה מארבעים שנה, כשבאתי בפעם הראשונה לפגוש את רבקה. היית אז אישה צעירה ונמרצת, מלאת אנרגיות, אוהבת לבלות ולרקוד, להיפגש בערבי שבת עם חברים, לשחק קלפים. היית עקרת בית למופת, מקפידה תמיד על בית נקי ועל אוכל חם מעשה ידייך להתפאר. מאז שהפכתי בן בית אצלכם דאגת תמיד, אבל תמיד, להכין לי את הקציצות שאהבתי, גם כשהיית מכינה לכולם אוכל אחר. המשפחה הייתה אצלך בעדיפות עליונה, בשביל המשפחה היית מוכנה לעשות הכול, לבוא מהקריות לרמת השרון כדי לטפל בילד חולה, לאחד את כולם בחגים, בבית הצנוע שלכם בקריית מוצקין, והכול ברוח טובה, בצניעות, בלי פוזות. מאז שנולדו הנכדים והנכדות נוצר ביניכם קשר מיוחד, קשר של אהבה גדולה. שירי, רוני, עומר, אורי, וגיל – על כולם הרעפת הרבה אהבה ותשומת לב, והם ידעו להעריך ולהחזיר מידה כנגד מידה, לשמור על קשר, לבוא לבקר בכל הזדמנות. בשנים האחרונות, כשבריאותך החלה להידרדר, היה לך קשה. לאישה עצמאית ודעתנית כמוך היה קשה מאוד למצוא את עצמה במצב של תלות באחרים, של חוסר יכולת לעשות דברים שפעם עשית בקלות. אובדן הראייה היה הגרוע מכל והשפיע רבות על מצב רוחך. אבל כל ביקור של הנכדים היה מאיר את פנייך – שואלת, מתעניינת, תמיד מציעה משהו לאכול או נותנת מתנה לאירוע כזה ואחר. מה שגרם לך אושר גדול בשנים האחרונות היו הנינים, מאיה הגדולה והתאומים הקטנים שירה ויהלי. כל ביקור שלהם אצלך היה מוסיף לך עוד קצת שמחת חיים, עוד קצת חיוכים, עוד קצת אנרגיה ורצון לחיות, למרות הקשיים והכאבים.

59

אנחנו שמחים שזכית לחיים ארוכים וזכית לראות את הנכדים שלך גדלים, מתבגרים, מקימים משפחות ואוהבים אותך מאוד. השתדלתי להיות חתן טוב עד כמה שיכולתי, אבל תמיד יש את ההרגשה שאולי לא עשיתי מספיק. אם פגעתי בך או גרמתי לך צער, אני מבקש את סליחתך, תמיד תמיד אזכור אותך, ורק לטובה. אני משוכנע שגם משם, מלמעלה, תמשיכי להשגיח עלינו ולדאוג לנו, כפי שעשית כל חייך כאן. יהי זכרך ברוך. אריק  סבתא יקרה ואהובה שלנו קשה להאמין שעברה שנה. שנה שאת לא איתנו. את חסרה כל כך. היית חלק בלתי נפרד מחיינו. כל כך מעורבת, כל כך אכפתית ודואגת לכולם. תמיד יודעת הכול, עד הפרט האחרון. תמיד שואלת, מתעניינת בכל אחד ואחת מבני המשפחה. עד הרגע האחרון בנתינה ובאכפתיות. נתת לנו את הזכות להיפרד ממך ונפרדת מאיתנו באהבה ובהשלמה. את תמיד איתנו בלב, מלווה אותנו בכל מעשינו ובכל דרך שנלך בה. אוהבים אותך מאוד ומתגעגעים. מאיה הכינה אבן לכל אחד מכם, לך ולסבא, ורשמה עליהן "לסבתא שרה ולסבא אברהם", ואז אמרה: שרה ואברהם, כמו שרה אמנו ואברהם אבינו. היה באמירה הזו משהו כל כך נוגע וכל כך סימבולי. אתם ראשי המשפחה שלנו, בזכותכם כולנו כאן. אתם, במיוחד את סבתא, שמרתם על אחדות המשפחה ואנחנו נמשיך לשמור עליה. במלאת שנה למותה התכנסה המשפחה סביב הקבר.

שירי

60

בחמישה באוקטובר , שבעה חודשים בלבד אחרי מותה של שרה, הצטרף אליה אברהם. בהלוויה, שנערכה בדיוק במלאת ארבעים שנה למלחמת יום כיפור, אמר דב: "אם למנהיגים שלנו היו רק חלק מהתכונות של אבי, אני בטוח שהמלחמה הזאת הייתה נמנעת". 2013

61

אברהם יקר שלנו

רק לפני שבעה חודשים עמדנו כאן, עצובים ודומעים, בלוויה של שרה רעייתך, שהייתה שותפתך הנאמנה לחיים במשך למעלה מששים וחמש שנה. קשה להאמין שאחרי תקופה קצרה כל כך אנחנו נמצאים כאן שוב, הפעם כדי ללוות אותך בדרכך האחרונה. כל חייך היית ג'נטלמן אמיתי, במובן הישן והטוב של פעם. תמיד דאגת לאחרים ולא לעצמך. תמיד חשבת רק איך לא לפגוע באף אחד, לא להיות לטורח על אף אחד, לא לגרום דאגה לאף אחד. לא היית דברן גדול, את הדיבורים השארת לאישתך. גם את רגשותיך שמרת בדרך כלל בבטן, אבל תמיד היית איש של עבודה ועשייה. היו לך ידי זהב, הכול ידעת לעשות לבד ואת הכול למדת בכוחות עצמך. אני זוכר עד היום את כל הפעמים שהתגייסת ובאת לעזור לנו להתארגן בדירות שעברנו אליהן במשך השנים – לתלות טפטים בדירה ברמת גן, לבנות מדפים לדירה ברמת השרון, לתכנן, לבנות ולהרכיב את חדר הארונות בדירה שלנו ברעננה. בשביל המשפחה תמיד היית מוכן לעשות הכול, ושום דבר לא היה קשה מדי בשבילך, למרות שעבדת כל השנים, עד לפרישתך, בעבודת משמרות קשה ומתישה. האופניים היו כלי התחבורה שבו השתמשת כדי לנסוע לעבודה וחזרה, או לכל צורך משפחתי אחר. תמיד דאגת, יחד עם שרה, שלמשפחה לא יחסר דבר, שהילדים יקבלו חינוך טוב ויזכו להשכלה אקדמית, שיהיה להם כל מה שיש לילדים אחרים בסביבה, גם אם משמעות הדבר הייתה שאתם צריכים להצטמצם ולחסוך פרוטה לפרוטה מההכנסה הצנועה שלכם. השנים האחרונות לא היו קלות לך. ההידרדרות במצבך הפיזי הקשתה עליך מאוד. אתה, שהיית תמיד אדם פעיל ועצמאי, התקשית למצוא את עצמך במצב של חוסר אונים ותלות באחרים. למרות זאת, אף פעם לא קיטרת ולא דרשת לעצמך יחס מיוחד. תמיד קיבלת בשלווה ובשקט המאפיינים אותך את כל מה שעבר עליך. אני חושב שזו אחת הסיבות שבגללן כל אנשי הצוות, וגם כל יתר הדיירים בבית האבות בנווה אפעל, כיבדו אותך ואהבו אותך. פטירתה של שרה הייתה אבידה קשה עבורך, למרות שכדרכך לא החצנת את הרגשות שלך.

62

63

גם לאחר הלוויה שלה המשכת לשאול עליה והיה ברור לנו, למרות שלא דיברת על כך, שהיא חסרה לך מאוד. כשבאנו לבקר אותך ראינו את העצב בעיניים שלך, את הזיק שנעלם מהן בעקבות פטירתה. אנחנו שמחים שזכית לחיים ארוכים וזכית לראות את הילדים שלך גדלים, מתבגרים מקימים משפחות. אתה משאיר לנו זיכרונות טובים ממך. שמחנו מאוד שזכינו לחגוג איתך את יום הולדתך התשעים ושלושה בבית האבות, יחד עם כל בני המשפחה הקטנה שלנו. אני חושב שמעולם, בכל השנים שבהן אנחנו מכירים, לא ראיתי אותך שמח כל כך ומתרגש כל כך, עם חיוך רחב על פניך, כמו שראיתי אותך במסיבה הזו. אמרת לנו שמאז שאתה זוכר את עצמך לא חגגו לך יום הולדת כזה, ואין דבר שמשמח אותנו יותר מאשר הזיכרון הזה ממך.

אריק

במלאת שנה למותו של אברהם, התכנסה המשפחה סביב הקבר.

סבא יקר שלנו

עברה שנה מאז הלכת מאיתנו, אבל אתה וסבתא תמיד איתנו בלב, אתם חלק מאיתנו. אני נזכרת בך בגעגוע - בחיוך שלך, בצניעות ובטוב הלב שלך, תמיד מסתפק במועט. בכל ביקור שלנו היית נהנה לשמוע מה שלומנו וגאה במשפחה שלנו, שאתה וסבתא הקמתם. בערב ראש השנה ביקרנו, מאיה ואני, את סוניה אחותך האהובה. כשהגענו לרמת אפעל מאיה אמרה "כאן גרים סבתא וסבא" וכל כך התגעגעתי, הייתי צריכה לעצור את הדמעות. גם מאיה מתגעגעת אליכם. היא שואלת ומדברת עליכם מעת לעת. אני מוצאת את עצמי כותבת לך ובמקביל מציינת גם את סבתא כל הזמן, כי אתם חלק בלתי נפרד זה מזו. בשנה שחלפה נולד לכם עוד נין מתוק ומקסים – יואב, ואני בטוחה שהייתם מאוד נרגשים וגאים בשירלי וגיל. בקרוב המשפחה שלנו תתרחב עוד ולשירה ויהלי יצטרף אח תינוק. רוני כל כך יפה בהריון וגם בה הייתם מאוד גאים ורווים הרבה נחת. ומאיה שלנו התחילה כיתה א', השתלבה כל כך יפה ונהנית. אתה וסבתא איתנו תמיד - ביום יום, בשמחות ובחגים, ואנחנו יודעים שאתם מלווים אותנו באהבה. מתגעגעים ואוהבים מאוד מאוד.

כולנו

64

עבור שני ילדיהם, ואחר כך גם עבור בני זוגם והילדים שנולדו להם, היוו אברהם ושרה דוגמה אישית ומודל לחיקוי. שניהם היו אנשים חרוצים, ישרים, צנועים וערכיים. אברהם, למרות שהיה שקט ומופנם ולא דיבר על רגשותיו, ידע לרקום יחסים מצוינים גם עם עמיתיו לעבודה, גם עם השכנים וגם עם בני המשפחה המורחבת. שרה, שהייתה תמיד הגורם שאיחד סביבו גם את המשפחה וגם את החברים, לא הסתפקה רק בכך. הייתה בה גם חמלה רבה כלפי אחרים, היא תרמה לנזקקים והתגייסה לעזרה כשצריך, אם בכסף, אם בעצה טובה ואם בהשגת בגדים או אוכל. "צריך להתחלק עם מה שיש, גם כשיש מעט", נהגה לומר. שניהם בנו את עצמם בעשר אצבעות, אחרי שעברו את מוראות השואה והגיעו ארצה חסרי כל. הם הקימו משפחה ופרנסו אותה בכבוד, הם ניהלו בית חם וחיי חברה תוססים, ומעולם לא דיברו על החוויות הקשות שעברו בשואה. רק לעת זקנה ניאותו סוף סוף לספר מה עבר עליהם, ורק בערוב ימיהם, בדיור המוגן, הצטרפו לקבוצת תמיכה של ארגון "עמך" ועיבדו סוף סוף את החוויות שעברו עליהם במלחמה. המשפחה שהקימו וההתעקשות שלהם לשמור עליה חמה ומאוחדת ושמחה – זאת הייתה נחמתם על בני המשפחה שנרצחו, הנעורים שנקטעו והחיים שנהרסו. הם הצליחו, למרות העבר הקשה, לשמוח במשפחתם, במדינה שהיו שותפים להקמתה, בחיים שהצליחו ליצור לעצמם.

והם נפטרו מוקפים אהבה.

65

-א יידישע טעם ממטבחה של סבתא שרה

66

שרה הפליאה לבשל. גם בימים של צנע וגם בימים של שפע, היא ידעה לקחת מפה ושם, לערבב, להוסיף, לתבל ולגרום לכולם ללקק את האצבעות. כפי שכבר נכתב, שרה לא היססה לבקש מתכונים מחברים ומשכנים ובעיקר מגיסתה האהובה סוניה, וכך נחשפה למטבחים מארצות שונות ויצרה מטבח משלה, מגוון וטעים ובעיקר מזמין. כשגדלה המשפחה, כשנוספו חתן וכלה ונכדים, תמיד דאגה שרה לרכז את כולם סביב שולחן האוכל, להכין את המאכלים האהובים ולהגישם בגאווה ובשמחה. כל אחד שביקש ממנה מתכון קיבל אותו, מלווה בהסברים, ועד היום מסתובבים במשפחה המאכלים של סבתא שרה. לקראת צאת הספר אספנו כמה מהם. הכמויות לא תמיד מדויקות, כי שרה, כמו כל בשלנית, בישלה יותר עם הלב ופחות עם הראש, אבל הבסיס בהחלט קיים.

67

חציל למנה ראשונה

3 בצלים בינוניים קצוצים גס 4 שיני שום קצוצות 3 חצילים בינוניים קלופים וחתוכים לקוביות בינוניות 2 ביצים קשות 1 כף מיונז מלח, פלפל, אבקת מרק פטריות

מטגנים את הבצל עד הזהבה ומוסיפים את השום. נזהרים שלא ישחים. מוסיפים את החצילים, ממליחים מעט ומכסים חלקית את הסיר. מדי פעם מערבבים. כשהחצילים רכים מוסיפים מעט מים חמים ותבלינים ומבשלים עוד חמש דקות בלי מכסה, כדי שיתייבש. אחרי שהחצילים מתקררים מגררים פנימה את הביצים הקשות, מוסיפים את המיונז ומערבבים.

68

מרק כרוב )קפושניאק(

1 בצל בינוני קצוץ גס 2 גזרים מגוררים גס 1 גבעול סלרי קצוץ 1 קבנוס פרוס דק 1/4 כרוב חתוך לרצועות 1/2 קופסה כרוב כבוש שמיר קצוץ כמה כפות רסק עגבניות מעט מרק עוף ופטריות

מטגנים בסיר את הבצל, עד הזהבה. מוסיפים את הגזר, הסלרי והקבנוס ומאדים על אש קטנה תוך ערבוב. מוסיפים את הכרוב ומאדים עד שיתרכך מעט. מוסיפים מים לכיסוי כל הטוב הזה. כשהכול רך מוסיפים את הכרוב הכבוש )עם/בלי הנוזלים, לפי דרגת החמיצות שאוהבים(, השמיר, רסק העגבניות, אבקת המרק, הקטשופ והסוכר. מבשלים עוד קצת תוך תיקון טעמים, עד שיהיה לזה טעם המרק של סבתא, או במילים אחרות "א - יידישע טעם".

כף קטשופ מעט סוכר

69