מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

2015 ינואר | טבת תשע”ה | 8 גיליון

2015 ינואר | טבת תשע”ה | 8 גיליון

דבר העורכות

3

4

שתיקת האימהות

על אימהות לילדים נפגעי גילוי עריות מצד האב סיגל אוסטר-קנב ילדים שומרי סוד

7

על סוגיית חשיפת הפגיעה בחקירת ילדים ועל פרוטוקול החקירה המעודכן איילת רוזנטל זיכרון לא כוזב 12 הרשעת פוגע על בסיס זיכרונות מודחקים - על פסק הדין בעניינו של בני שמואל עו ד תמר פרוש כשאימא עצובה 14 על אימהות עם דיכאון לאחר לידה - הסכנה לתינוק והקשר לאלימות במשפחה ישראלה דנינו כוננות ספיגה 19 על חוויית המלחמה וההתמודדות של ילדים ואנשי צוות בפנימייה לילדים בסיכון בזמן מבצע "צוק איתן" ירדן יצחקי "טובים השניים" 22 שיתוף פעולה בין אנשי טיפול לרבנים לצורך הגנה על קטינים ריאיון לרגל פרישה של שתי נשות מקצוע ותיקות ומובילות דרך ממקצועות שונים שוש צימרמן גב חנה סלוצקי וגב ד ר שירלי בן שלמה פניית תלמידים לעזרת הצוות החינוכי בבית הספר בעקבות אלימות ומצוקה בבית 35 פרופ יעקב ב יבלון פרויקט הכפתור האדום 38 על צמצום האלימות ברשת אלון בר דוד מרכזי הגנה בישראל ובארצות הברית 40 על סיור לימודי של מנהלות מרכזי ההגנה בישראל במרכזי ההגנה ובשירותים טיפוליים אחרים בארצות הברית שוש תורג מן סדנת מומחים בין-לאומית בנושא ילדים שחוו התעללות והזנחה 43 איילת רוזנטל ילדים בסיכון בפרספקטיבה משווה 44 על קורס משותף למכון חרוב ולבתי הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת אוקלהומה נטע רסנר ונועם תרשיש מיקי מילר ואסתי הומינר "מעין משפט שלמה" 28 על הפרדה בין פוגע לנפגע במערכת החינוך אלה שורץ "שיר פרדה" 32

מדורים

מפגש מחקרי

מפגש בשטח

מפגש חרוב

8 גיליון

צוות המערכת - יו"ר המערכת, מכון חרוב גב' נעמי גוטמן - עורכת ראשית, מכון חרוב גב' יפה ציונית - אוניברסיטת בר-אילן ד"ר שירלי בן-שלמה

- מכון חרוב עו"ד עופרה בן מאיר - משרד המשפטים עו"ד תמר פרוש - משרד הבריאות ד"ר זוהר לביא–סהר - משרד הרווחה והשירותים החברתיים גב' חוה לוי - המחלקה לשירותים חברתיים, מודיעין עילית גב' מיקי מילר - משרד החינוך גב' הילה סגל - נורית ולק עריכה לשונית : סטודיו יוניגרף בע"מ עיצוב גרפי והפקה www . shtterstock . com : צילום על העטיפה 9765418 : מכון חרוב, קמפוס הר הצופים, ירושלים כתובת המערכת 077-5150304 : , פקס 077-5150300 :' טל www.haruv.org.il : אתר מכון חרוב nomig@haruv.org.il : לתגובות

דבר העורכות היא לחשוף נקודת מפגש מטרת העיתון את קהילת אנשי המקצוע, העובדים עם ילדים ובני נוער, להיבטים שונים של התעללות והזנחה בילדים. תרומת העיתון היא ביצירת תשתית להידברות, לשיתוף פעולה ולתיאום בין המערכות באמצעות חשיפה למידע בנושאים חשובים וחדשניים המעסיקים את הקהילה המקצועית בהתמודדותה עם התופעה. זה המקום להיפרד מחברתנו פרופ' ענת זעירא, ראש תחום המחקר וההערכה במכון חרוב, שהייתה העורכת הראשית בשנים האחרונות ותרמה נקודת מפגש של רבות לעיצובו לתכניו ולמקצועיותו. את פרופ' ענת זעירא תחליף יפה ציונית. בכל שנה אנו מפרסמים שני גיליונות: גיליון אחד עוסק בנושא מסוים, כגון הגנה על ילדים במציאות תקשורתית ), התעללות בין ילדים 7 משתנה (גיליון ) ורצח ילדים במשפחה (גיליון 5 (גיליון ); הגיליון השני הוא גיליון שמופיעים 3 , מביא 8 בו מגוון נושאים. גיליון זה, גיליון לקוראים מגוון כתבות בנושאים שונים. הכתבה הראשונה בגיליון זה עוסקת אם אימהות לילדים נפגעי גילוי בשאלה . עריות מצד האב יודעות תמיד על הפגיעה הכתבה עוסקת באם השותקת. בשתיקתה של האם היא בעצם משתפת פעולה עם האב ומונעת את הפסקת הפגיעה בילדהּ, מעשה המתפרש בעיני הילד ובעיני רבים סיגל אוסטר- בחברה כבגידה. הכתבה של מתארת את מורכבות העניין. קנב ילדים רבים, שהיו חשופים לפגיעה, נמנעים מלחשוף את הפגיעה בהם. הכתבה מתארת את פרוטוקול איילת רוזנטל של (מדריך החקירות 2014 החקירה המעודכן ושל ילדים 14 החדש) של ילדים עד גיל ואנשים עם מוגבלויות. הפרוטוקול נועד לסייע בידי החוקר כשילד לא מוכן לחשוף את הסוד בעת החקירה, אף על פי שיש ראיות מוצקות לפגיעה. בכתבה ריאיון עם מיכל ברייטמן, המפקחת הארצית והאחראית על הפיתוח המקצועי בשירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. נושא שעלה לא אחת לכותרות, וחולל סערה גם בקרב אנשי מקצוע, קשור

לזיכרונות מודחקים של נפגעי גילוי עריות. לאחרונה עלה הנושא בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניין בני שמואל, אב שנאשם בגילוי עריות בבִתו פורסת עורכת הדין תמר פרוש ורד. בפנינו את שיקולי בית המשפט ואת נימוקיו להחלטה להרשיע את האב על אף שהזיכרונות שגרמו להרשעה היו זיכרונות מודחקים. תופעת הדיכאון לאחר לידה היא תופעה שכיחה בהרבה ממה שנהוג לחשוב. מתוך מתמודדות 10%-15% , כלל היולדות עם הבעיה. ההתפתחות הקוגניטיבית וההתפתחות הרגשית של תינוק לאם הסובלת מדיכאון לאחר לידה עלולות להיפגע עד מאוד. אנשי המקצוע בתחום ההתעללות בילדים ממעטים לעסוק בתופעה כואבת זו, אף שהשפעתה על הילדים היא ארוכת שנים. כתבתה של מתארת את השלכותיו ישראלה דנינו הקשות של דיכאון לאחר לידה על התינוק, על הקשר שלו לאלימות במשפחה וכיצד משרד הבריאות מתמודד עם התופעה. נדמה היה כי קולות מלחמת צוק איתן כבר נדמו, אך נראה שהתמודדותם של ילדים נפגעי התעללות בזמן המלחמה ירדן יצחקי טרם הסתיימה. כתבתה של מתארת את ההתמודדות עם מצב החירום שהיה בישראל בעת מבצע "צוק איתן" של החניכים והצוות בפנימייה פוסט- אשפוזית לילדים נפגעי התעללות והזנחה. עד לפני כמה שנים קשה היה לחברה החרדית לחשוף פגיעות בילדים נפגעי התעללות הן משום סגירותה מרצון הן משום חוסר האמון שלה כלפי מוסדות המדינה. עם השנים, ובייחוד בשנים האחרונות, התחולל שינוי דרמטי בתודעת המנהיגות הרוחנית של החברה החרדית מצד אחד, והתאמת התערבות רגישת התרבות של אנשי המקצוע מצד אחר. בשנים האחרונות החלה החברה החרדית לשתף פעולה באיתור, בזיהוי ובטיפול בילדים נפגעי התעללות מינית מיקי מילר ופגיעות אחרות. כתבתן של עוסקת בשיתוף פעולה ואסתי הומינר מופלא בין רבני הקהילה לבין אנשי מקצוע בתחום הטיפול בילדים חרדים.

יפה ציונית

נעמי גוטמן

נושא הפגיעה בין ילדים עולה לא אחת באמצעי התקשורת וגורם לסערה בציבור הרחב ובקרב אנשי מקצוע. אנשי המקצוע במערכת החינוך עוסקים בין היתר בשאלה כיצד יש לנהוג כשהפוגע והנפגע אלה לומדים זה לצד זה. כתבתה של עוסקת בנושא הטעון של הפרדה שורץ בין פוגע לנפגע בתוך מערכת החינוך, ובה היא מראיינת את הילה סגל, ראש היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובבני נוער בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך. הכתבה עוסקת בקושי הרב של אנשי מערכת החינוך לפעול כשמתרחש אירוע שיש בו חשד לפגיעה ובטרם נקבע חד-משמעית שהפגיעה אכן התרחשה. ד"ר שירלי בן שלמה כתבתה הבאה של חולקת כבוד לחנה סלוצקי ושוש צימרמן, שתי נשות מקצוע מרשימות ופורצות דרך. חנה סלוצקי הייתה העובדת הסוציאלית הראשית לחוק הנוער במשרד הרווחה, ושוש צימרמן, היועצת את 2008 החינוכית הוותיקה, ניהלה עד היחידה למניעת התעללות בילדים ובנוער במשרד החינוך ועד ספטמבר האחרון את האגף לתכניות סיוע ומניעה במשרד החינוך. כתבת הריאיון הזאת פורסת לפנינו את הדרך המקצועית של שתיהן, את ההתפתחות שחלה בתחום ילדים נפגעי התעללות בישראל, ואת האתגרים הניצבים היום בעיניהן, לאנשי המקצוע בתחום. גם אנחנו נפרדות משתי נשות מקצוע מרשימות אלה בהערכה רבה על פועלן הרב. מחקרים מלמדים על אחוז ניכר של ילדים המעדיפים, מסיבות שונות, לא לחשוף את המצוקות שנחשפו אליהן בביתם, אם ישירות בהיותם קורבנות, או בעקיפין בהיותם עדים לאלימות בבית.

על אמהות לילדים נפגעי גילוי עריות מצד האב סיגל אוסטר קנב שתיקת האימהות

, סגן פרופ' יעקב ב' יבלון בכתבתו של ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן במפגש המחקרי, מוצגים ממצאים ממחקר, שנערך בתמיכת מכון חרוב, בנושא פניית תלמידים לעזרת הצוות החינוכי בבית הספר בעקבות אלימות ומצוקה בבית. הכתבה מתארת אסטרטגיות לאיתור תלמידים כאלה ולזיהוי הגורמים העשויים לקדם מתן עזרה למי שזקוק לה. סוקר את הפעילויות נקודת מפגש כתמיד , שוש תורג'מן השונות של מכון חרוב. מנהלת מרכז ההגנה בירושלים, מתארת את הסיור שנערך בארצות הברית והשתתפו בו מנהלות מרכזי ההגנה בבית החולים שיבא, בירושלים, בבאר שבע ובחיפה. מדווחת על סדנת איילת רוזנטל הדוקטורנטים הבין-לאומית בנושא ילדים שחוו התעללות והזנחה, סדנה הנערכת זו השנה השנייה. מדובר במסגרת ייחודית המפגישה חוקרים צעירים מרחבי העולם, המתעניינים בסוגיות שונות הקשורות בחקר ילדים בסיכון, עם מומחים בעלי שם עולמי. מטרת התכנית היא לבנות רשתות חברתיות כדי לקדם את השיח המחקרי על ילדים בסיכון. יוזמה נוספת, שעיקרה הוא פיתוח שיתופי פעולה מקומיים ובין-לאומיים, היא קורס משותף למכון חרוב ולבתי הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת אוקלהומה. מתארים את נטע רסנר ונועם תרשיש הקורס הייחודי הזה, שהפגיש בין תלמידי תכניות המוסמך של שני המוסדות וחשף אותם לסוגיות מרתקות בנושא ילדים בסיכון בפרספקטיבה משווה. אנו מקוות שתפיקו מהעיתון תועלת רבה ותלמדו על העשייה החשובה במערכות השונות למען שלומם של הילדים ורווחתם. קריאה נעימה!

1 במחזה "החגיגה" מאת תומס ויטנברג מטיח הבן כריסטיאן באמו שהיא נכנסה לחדר, ראתה את הפגיעה במו עיניה, הסתובבה, יצאה ושתקה במשך כל השנים. גם כשחשף את הפגיעה, היא לא מיהרה להאמין ולתמוך בו. מי שצופה נחרד, כועס על האם, 2 בהצגה או בסרט שופט, מבקר. והרי איך אפשר אחרת? אם אמורה להגן על ילדיה. מי אם לא היא?.... האִם כשמדובר בגילוי עריות, הידיעה של האם היא ברורה תמיד? האם יש ידיעה תמיד? האם ייתכן שאב פוגע בבתו או בבנו והאם איננה יודעת? האם ייתכן שאב פוגע בבתו או בבנו והאם יודעת ולא עושה דבר? שאלות אלה העסיקו ומעסיקות את אנשי המקצוע, כמו גם את הציבור הרחב, ובעיקר את הקורבנות. העולם המקצועי עבר תהליך בנושא. בעבר הנטייה הייתה להאשים מיד את האם, לצאת מנקודת הנחה שלא ייתכן שלא ידעה. אולי נבע הדבר מהפנטזיה הילדית שאימא יודעת הכול. אימא צריכה לדעת הכול. מובן שמאחורי כל זה עומדת החרדה הגדולה שלנו כהורים, כאימהות, שאנחנו בטח היינו יודעים... זה הם, אנשים אחרים, שלא יודעים או לא רואים....

היום התפיסה היא דיכוטומית פחות. אנחנו מבינים שיש רמות שונות של ידיעה, ואכן גם ייתכן שלא הייתה ידיעה כלל, לפחות לא ברמה המודעת. רעייתו של האב החשוד באונס בנותיו במשך עשר שנים, נעצרה בחשד שידעה על מעשיו ולא דיווחה עליהם. במשטרה הסבירה שהעדיפה כי המקרים לא ייחשפו ולא ראתה זאת בחומרה. "צעקתי עליו וחשבתי שבזה זה ייפסק", אמרה .) YNET , 10.6.2010( לחוקרים סרטה הדוקומנטרי של גל גבאי "אימא, וסרטים נוספים שהופקו 3 איפה היית? בתחום, מציגים את מורכבות הסוגיה. מיקי פורת, פסיכולוגית שוחחתי עם ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, מנחת קבוצות לאימהות . שילדיהן נפגעו מינית בתוך המשפחה כששיתפתי אותה בהתלבטות לכותרת הכתבה "הזנחת האימהות" או "בגידת האימהות", הבחינה פורת בתהליך שהיא עצמה עברה. "בעבר גם אני קראתי לזה ‘בגידת האימהות' והיום זה ‘מקפיץ' אותי. זו כותרת המנציחה את האשמה שלהן". בעקבות המפגש עם אימהות במשפחות שבהן התרחש גילוי עריות, היום היא רואה את הדברים אחרת: "האימהות

המחזה "החגיגה" הוא דרמה משפחתית מודרנית שהיא עיבוד בימתי לסרט הדני של קבוצת 1 . המחזה הועלה בתיאטרון הלאומי הבימה ובתיאטרון הקאמרי בתל אביב, 1998 "דוגמה" משנת .2008 המחזה עוסקת בסוגית בחשיפת סוד הפגיעה של האב בבנו ובבתו. ביום הולדתו השישים עלילת של אבי המשפחה מתאספת המשפחה, ומגיע גם כריסטיאן, הילד הנפגע. כריסטיאן חושף את הסוד הנורא. האב ניצל מינית גם אותו וגם את לינדה, אחותו שהתאבדה. כריסטיאן גם מספר על אמו, שידעה את האמת, וראתה את מה שקרה בזמן ההתרחשות. כריסטיאן נהדף החוצה בכוח, ורק עם גילוי מכתב ההתאבדות שהשאירה לינדה אחריה מצליח כריסטיאן לפקוח את עיניהם של בני משפחתו, והיחסים ביניהם מתחילים להשתנות. . הפיקה - בריג'ט הלד–סרטי נימבוס. תסריט ובימוי - תומאס 1998 סרט "החגיגה" - דנמרק 2 ויטנברג ומגוס ריקוב. . הסרט עוסק בגילוי עריות 2010 , הסרט "אמא איפה היית?" הופק עבור הטלוויזיה החינוכית 3 במשפחה, ובמוקד הסרט השאלה: מה גורם לאימהות לשתוק אל מול גילו עריות במשפחתן? פרק http://www.mako.co.il/mako-vod-23tv/vacuum-s1/ כפול. ראו קישור לסרט המלא: .)2015 (אוחזר בינואר VOD-21482da8183a241006.htm

4

בפחדים הכי עמוקים שלי כאימא. האם יש עַם של אימהות מוצלחות שאצלן זה לא קורה ועם של אמהות אחרות?... ... shuttestock צילום אילוסטרציה:

המציאות הכואבת. שלב שבו ההתמודדות עם ההכחשה, המזעור, הספק, ובעיקר האשמת הנפגע עדיין קיימת: ‘איך הוא לא סיפר/היא לא סיפרה?', ‘איך הוא נתן/היא נתנה לזה לקרות?', ‘הוא החריב/ היא החריבה לי את היכולת להיות אימא טובה, למה לא סיפר/ה לי?'... כל זה קיים אבל תלוי ברמת ההאשמה. בקבוצה שלנו הן נמצאות במקום מתקדם יותר. הן עדיין יכולות להגיד דברים קשים על הנפגע/ת, אבל מתוך הבנה קוגניטיבית שהנפגע אינו אשם. אימא שבאופן הצהרתי תגיד ‘הבת שלי אשמה' - לא תוכל להיות בקבוצה. היא גם לא תשתלב בקבוצה, האחרות יכעסו עליה כי הן כבר לא שם. היא צריכה לעבור דרך אישית כדי לצאת מהמקום הזה". בשלב מסוים, כך עולה מכתב האישום, פנתה הבת לאמה ואמרה לה שאביה נוגע בה בצורה מכאיבה ותיארה את מעשיו, ועל כך השיבה האם שהוא עושה את זה גם לה, "וזה נעים". הילדה גם ביקשה מהאם שתפתיע את בעלה בעת המעשים, אולם זו סירבה לעשות זאת. היו מקרים שבהם יצאה הבת מחדרה כדי לא לשהות שם לבד עם אביה, וכאשר אמה שאלה אותה מה היא עושה, ענתה לה הבת "את יודעת למה אני למטה", והאם הכתה אותה. .) YNET , 12.9.2012(

מרגישות אשמה, זו התמודדות קשה בקבוצות. הן אכן לא שמרו, הן אמנם לא אלה שפגעו, אבל מסובך להגיד לה: ‘את לא אשמה'. לא שאמירה כזאת עוזרת, גם לנפגע/ת אמירה כזאת לא עוזרת, אבל כאן המצב מורכב מאוד. האימהות מתמודדות עם השאלה: ‘איך אני ממשיכה להיות אימא, לא מרוסקת ולא שוקעת ברגשות אשמה, ועם זה רואה שיש כאן טרגדיה, שנכשלתי, שלא הצלחתי לשמור'. זוהי עבודה מורכבת, נדרשת אמפתיה להרגשת הכישלון, אבל גם אין למחוק אותו". מיהן האימהות המשתתפות בקבוצה? : קבוצת האימהות שאני עובדת פורת אתה היא לא קבוצה מייצגת, אלו הן אימהות הבוחרות לפנות למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. אף אחד לא מכריח אותן. פעמים רבות הן מצטרפות לקבוצה שנים רבות לאחר שהתרחשה הפגיעה והנפגע או הנפגעת כבר גדולים. הן מבינות שאי-אפשר לעבור לסדר היום. האימהות בקבוצה עוברות סינון, חלקן עדיין צריכות לעבור עיבוד של החוויה. כמו בכל קבוצה, גם כאן צריך שלא תהיה רמת הצפה כזאת שהאימהות לא יוכלו להיעזר או לעזור לאחרות בקבוצה. לקבוצה מתקבלות אימהות הנמצאות בשלב מתקדם יותר של התמודדות עם

איך את באופן אישי מתמודדת עם הרגישות שבנושא הזה? : "בהתחלה חשבתי שלעולם לא פורת אסכים להנחות קבוצה כזו. זה נוגע בנקודות הכי רגישות. בפחדים הכי עמוקים שלי כאימא. האם יש עַם של אימהות מוצלחות שאצלן זה לא קורה ועם של אמהות אחרות?...". בסופו של דבר קיבלה על עצמה את האתגר. היא מדברת על האימהות כקבוצה קטנה הראויה להערצה על התמודדות לא פשוטה: "הן יכלו לדלג על זה, אף אחד לא מכריח אותן, הן בוחרות לבוא. כבר אין פקידת סעד או גורם מהממסד שלוחץ עליהן לבוא. פעמים רבות מדובר בשנים אחרי הפגיעה. חשוב לומר שלא ברור מאליו שקבוצה כזו תהיה במרכז סיוע לנפגעות. זו לא קבוצת הדרכה איך לעזור לנפגע/ת, אלא טיפול. בקבוצה נוכחות גם אימהות שהייתה במשפחתן פגיעה בין אחים. הדבר מורכב מאוד, איך להצליח להיות אימא של שניהם? את אוהבת את שניהם, רוצה את טובת שניהם. הן מרגישות שבגדו בהן. בקבוצה יש שלב שהן מספרות על הפגיעה שלהן. התלבטנו מה הן אמורות לספר. האם את הסיפור של הבן/הבת שנפגע? אבל הבנו שזה לא נכון. הן מספרות את הפגיעה שהן חוו ממה שקרה".

5

דברים כאלה. נותנים הסברים חלופיים להתנהגויות מדאיגות. אולי בגלל שנולד לו אח, אולי הוא לא אוהב את הגננת. לפעמים לא רואים את המצוקה. פעמים רבות ילדים אכן לא מספרים להוריהם". במאמר של שרונה שוורצברג ואלי זומר, 4 העוסק בגילוי הסוד, בספר הסוד ושברו הם קובעים שבני נוער, גם אם יספרו, יהיה זה למישהו מחוץ למשפחה. לפעמים להורים קשה לראות, לא כי הם הורים רעים. לפעמים מתוך האהבה לילד דווקא, ככל שאני יותר מוכוונת לילד - יותר מפחיד אותי לראות. אני חלילה לא אומרת שאין להורים אחריות, אבל יש הרבה סיבות שבגללן הורים, וגם אבות, יכולים לא לראות.

שלה, מחוץ לבית, מסבירות כיצד ייתכן שדברים כה איומים קרו בביתה - מבלי שידעה עליהם. "באמת שלא זיהיתי את זה כי כולנו היינו בזה ביחד. הוא עשה את זה כמו כת ואף פעם לא חשבתי שקורה שם משהו מעבר. חשבתי שזה שיחות, לא ידעתי שזה הולך למקומות .)9.2.2014 ,2 כאלה" (חדשות מסבירה כי חלק מהעבודה היא פורת להבין שאי-אפשר לתקן את העבר, אבל בהיותך אימא עלייך להיות שם בשבילם, גם אם עברו הרבה שנים. לפעמים יש מצבים מרגשים, שהאם מספרת שבעצם מעולם לא שמעה מה קרה לבתה או לבנה כי לא רצתה לשמוע, ובעקבות העבודה בקבוצה נפגשה עם הבת, שמעה מה קרה, איך הרגישה אז והיום. היא אמנם לא תיקנה ולא יכולה לתקן את מה שהיה, אבל היום היא עושה משהו שיש לו יכולת ריפוי ושיקום. האשמה היא כאמור חלק שקשה מאוד לעבוד עליו: יש מחיר נוראי של להרגיש אשמה אבל ישנה הידיעה שיש יכולת לתקן. האשמה יכולה להפוך לאחריות, ואז אפשר גם לתקן. לא כשהאם מושתקת. באשמה יש גם משהו נרקיסיסטי מאוד, אבל כשמדובר בהרגשה של אחריות - כאם שיש לה תפקיד בחיי הנפגעת בהווה, אף על פי שבעבר לא הייתה יכולה לעשות אחרת, או מכל מיני סיבות לא עשתה אחרת. את השאלה הבאה העליתי פעם כגירוי לדיון במפגש עם נשות מקצוע העוסקות בתחום, ולעולם לא אשכח את תגובתה של אחת המשתתפות, שכעסה על עצם השאלה, וראתה בה שאלה לא לגיטימית. הבנתי גם לא לדיון תאורטי או מקצועי. אז שזוהי אחת השאלות הטעונות ביותר כשעוסקים בגילוי עריות: האם אכן ייתכן שאימא לא תדע? : "לפעמים לא יכלו לראות, לפעמים פורת זה היה מוסתר טוב מאוד. גם בקבוצה של נפגעות עולה שאימהות לא רואות שהילד שלהן נפגע, אף על פי שמבחינתה היא עשתה הכול כדי שזה לא יקרה. מובן שלא מקרי שהיא לא ראתה. זהו הרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילד. גם בתור חברה כולנו לא רוצים לראות

זה לא מעודד את הפגיעה הנרקיסיסטית שלהן? : "בתוך העבודה העדינה והמורכבת, פורת והעובדה שהדיון נערך בקבוצה, הקולות שלובים זה בזה. יש מי שידבר את הקול האחר. טיפולית אני גם מאמינה שכשנותנים למטופל את המקום שלו, הוא יכול להסתכל בצורה רחבה יותר. הרי מרגע שהילד נפגע, האשימו אותן, לא ראו אותן. הן היו צריכות להיות לטובת הילד. בקבוצה שלנו אנחנו רואות אותן. זוהי הפעם הראשונה שנותנים להן את המקום הזה. פעמים רבות ברקע נמצאת הפגיעה שלהן. הן השתתפו בהדרכת הורים סביב הילד, ובפנים משהו הרוס וכאוטי, ומה אתי?... איך אפשר להיות בשביל הילד וגם בשביל עצמי? האמפתיה כלפיהן מאפשרת תהליך משמעותי, שבו הן יכולות לדבר על הכישלון שלהן ואיך הן לא היו שם בשביל הילדים שלהן. האם לאימהות שלא רואות את החלק שלהן בכלל, ורק מאשימות את הפוגע יש מקום בקבוצה? : כן, זה חלק ממנגנון ההגנה. ההנחה פורת היא שעד עכשיו הן לא מצאו את מקומן והן היו עסוקות בהגנה. בקבוצה יש להן מקום שבו תוכלנה להתמודד עם האשמה עצמית. יש אימהות שנאמר להן מפורשות שיש פגיעה והן הגיבו בצורה מינימליסטית, כמו למשל לדבר עם הפוגע שיפסיק, עד שהכול "התפוצץ להן מול הפרצוף". אני לא יכולה להעלות בזיכרוני מישהי שלא עלתה אצלה השאלה "איך לא ראיתי?", "אולי לא הגבתי מספיק?". אני מאמינה שהשאלות מכרסמות בתוכה, אבל האם משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה. זוהי אחת הסוגיות שאתה אנו מתמודדים בקבוצה. כבר שבוע שאם לארבע בנות נמצאת במעצר. במשך שנים, כך חושדים במשטרה, ביצע בן זוגה מאות מעשי אונס בארבע בנותיה, הכה והשפיל אותן. היא חשודה בכך ששיתפה פעולה ולא 2 דיווחה לרשויות. בשיחה עם חדשות היא מדברת לראשונה ומכחישה את המיוחס לה: "גם אני הייתי קורבן, לא פחות ממה שהילדות שלי היו". האם טוענת כי שעות העבודה הארוכות

shattestock צילום אילוסטרציה:

מה היא חשבה שקורה שם? ברור שהיא ידעה

אב אנס את בתו, יחד עם אחיה ואדם נוסף, במשך תשע שנים - מאז היתה בת . האם, ככל הנראה, ידעה 14 ועד גיל 5 על המעשים, אך לא דיווחה עליהם. כך עולה מכתב אישום חמור שהוגש היום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. אימה של הילדה מואשמת בהפרת חובת הדיווח, שכן לפי כתב האישום היא ראתה את האב מסתגר בחדר עם הילדה וחשדה ,10 במעשים, אך לא דיווחה עליהם (נענע .)28.1.2007

6

מצד הנפגעים והנפגעות התמונה מורכבת אף היא. יש כאלה הכועסים על האם שלא שמרה, לא סולחים ולא מוכנים לראות את הצד שלה. אחרים מזדהים עם האם, מבינים את שתיקתה ומאמינים שלא היה אפשר אחרת. רונה (שם בדוי, כמו גם האחרים בכתבה זו), נאנסה בילדותה במשך שנים על ידי אביה, אז וגם היום "היא ידעה, ברור היא כועסת על אמה: שידעה. הרי זה לא קרה באישון לילה, זה היה באמצע היום, שהיה לוקח אותי לחדר, סוגרים את הדלת, ו..? מה היא כבר חשבה שקורה שם? ברור שהיא ידעה. היא זונה. היא רצתה שימשיך השפע הכספי, שלא נאבד כלום, רק אותי נאבד קצת, אבל מה זה לעומת בית עם ברֵכה? נסיעות שלה לחו"ל מתי שהיא רק רוצה? אז לא נורא, נקריב את הילדה . רונה ניסתה להתעמת עם בשביל זה..." האם, אולם בכל פעם שהנושא עלה, הם הגיעו ל"פיצוץ". האם מכחישה שידעה, וזה, יותר מכול, מכעיס את רונה, שגם היום האם לא מוכנה להבין מה קרה ולא מוכנה לקבל אחריות על מה שקרה. דנה נפגעה מהדוד שגר אִתם. בכל פעם שנזכרה בפגיעה התלווה לזה קול צעדים של כפכפים. לאחר זמן בטיפול הבינה דנה שאלה היו נעליה של האם, שבכל פעם שחשדה שקורה משהו בחדר, הגיעה. רק בבגרותה, ובעקבות הטיפול, שוחחה על כך עם אמה והבינה שזו הייתה דרכה של האם להגן עליה. האם לא האמינה שהיא יכולה להתעמת עם הדוד, או לשאת בתוצאות של הגילוי, אולם עשתה מה שיכלה בכוחותיה המעטים כדי להציל את הילדה כשזה קרה, כדי לעצור זאת, לפחות ברגעים שבהם היא באזור. רעש נעליה הבהירו לדוד שהיא מתקרבת, והוא היה משחרר מיד את הבת. לפחות באותם רגעים הייתה הקלה... המורכבות אפוא היא של כל הצדדים המעורבים. כנראה אין תשובה פשוטה להתמודדות במצבים אלה. ). חשיפת 2004( ' שוורצברג, ש', וזומר, א 4 הסוד : גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה, זליגמן, צ' וסולומון ז' (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

על סוגיית חשיפת הפגיעה בחקירת ילדים המעודכן 1 ועל פרוטוקול החקירה ריאיון עם מיכל ברייטמן המפקחת הארצית בשירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים

איילת רוזנטל

2 שרה

ילדה גדולה, עם צחוק ודמעה, ילדה שכזאת, קטנה–גדולה. ילדה גדולה, שעכשיו יודעת לספר, כשטוב לה ורע לה, והלוואי שכך זה יישאר.

ילדה גדולה, שלא גדלה - רק הגוף צמח, לא הנשמה. ילדה גדולה במירכאות, שעכשיו יודעת, שלא שומרים כל סוד.

מהילדים 30%- ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות על חשיפת הפגיעה, התברר כי כ לא חושפים את הפגיעה בהם, וזאת אף על פי שפעמים רבות יש ראיות מוצקות שילדים אלה אכן נפגעו. אחד הממצאים המעניינים היה שילדים הנחקרים בידי חוקרי ילדים, ובוחרים שלא לחשוף את הפגיעה בהם, הם הילדים הפגועים יותר. אלו הם ילדים שבמהלך תהליך החקירה שלהם נוצר אנטגוניזם גם אצל החוקר. מתברר שכשילד מתכנס מאוד בתוך עצמו ולא משתף פעולה, החוקר מתקשה ליצור אתו קשר ובעצמו נכנס לעמדה התומכת פחות בילד. יוצא אפוא שדווקא הילדים הזקוקים יותר לתמיכה לא יקבלו אותה. נתונים אלה העלו את הצורך לשינויים בהליך החקירה. מיכל ברייטמן היא המפקחת הארצית והאחראית על הפיתוח המקצועי בשירות לחקירות . ברייטמן מספרת על ילדים וחקירות מיוחדות, במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מצבים שבהם הילדים לא חושפים את הפגיעה בהם, על הדרכים שבהן על החוקר לנהוג .2014 על מנת להתמודד עם ילדים הממעטים בחשיפה ועל פרוטוקול החקירה המעודכן מידע נוסף על עבודת חוקרי ילדים ועל פיתוח פרוטוקול החקירה, ראו מסארווה, נ' (ינואר 1 . מתוך 15–12 ,2 , ), נקודת מפגש 2011 .)2015 (אוחזר בינואר http://haruv.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/haruv-NET.pdf שרה היא שורדת גילוי עריות. השיר מופיע בתוך: דבורה הורוביץ, יורם בן-יהודה ומאיר 2 ). התעללות והזנחה של ילדים בישראל: הנפגעים, אכיפת החוק 2007 חובב (עורכים). (ינואר והמשפט, רפואה, חינוך ורווחה, ירושלים: הוצאת אשלים. השיר מובא מתוך הספר: ילדה גדולה, ). הוצאת המחברת והמועצה לשלום הילד. 2002( קובץ שירים

7

תפיסתנו המקצועית נגזרת מתפיסה חברתית הבאה לידי ביטוי באמירת המחוקק בחוק דיני ראיות (הגנת ילדים). אחריותנו ומחויבותנו כמדינה וכחברה לדאוג לילדים נפגעים, עדים וחשודים (בני ומטה), ולתת כתובת ייחודית שתדע 14 לעודד אותם לספר את כל מה שקרה להם, תדע להקשיב לסיפורם, בדרכם ובשפתם, ואחר כך, אם יעלה הצורך, אף להשמיע את קולם בבית המשפט, אם יש חשש שהופעה בבית המשפט יכולה להסב להם נזק נפשי, יותר מהנזק שנגרם להם עד כה. ואכן חשיפת הפגיעה צריכה להיות פעולה משחררת, המעבירה את האחריות לטיפול בילד ובמשפחתו אל הקהילה המטפלת או אל מערכת המשפט. למרות ההבנה וההכרה בדבר חשיבות החשיפה והטיפול בה, יש ילדים רבים המתנגדים לחשוף את דבר הפגיעה בהם. מחקרים מלמדים כי ילדים פגועים, שלא חושפים את הפגיעה ונשארים עם הדילמה ועם הסוד בלי לחשוף אותו, משלמים מחיר כבד: בבריאותם הפיזית או הנפשית, במערכות היחסים שיבנו בעתיד, בהורות שלהם, בהשתלבותם במקומות העבודה, בתחלואה בגיל צעיר ואפילו במוות. לכל אלה יש קשר לפגיעה. עם זאת כשילד חושף את המעשים ונותן עדות מהימנה, אך אין לו תמיכה של שום דמות משמעותית בחייו, ואין שום אדם קרוב שמאמין בו, תומך בו, נותן לו גב ואומר לו "טוב שסיפרת", אנחנו יודעים שההרגשה של הילד תהיה אשמה ובושה. אנחנו גם רואים הרבה משפחות שאצלן יש מעין היפוך יוצרות, האב הפוגע הוא ההופך קורבן, והקורבן מרגיש כתוקפן

shutterstock צילום אילוסטרציה:

הילדים שבוחרים שלא לחשוף את הפגיעה בהם הם הילדים הפגועים ביותר

שהם מביעים בחקירה יכולים להיות אמביוולנטיים. אחת הסיבות לקושי לחשוף את הפגיעה קשור לאחריות הגדולה שהם לוקחים על עצמם כמי יש שאחראים למצב שהם נמצאים בו. מהם שאף מזדהים עם התוקף, חושבים ש"מגיע" להם ורואים ביחס המבוגר האחראי יחס "חינוכי" שאין בו פסול. יש מהם המרגישים אשמים ומתביישים לספר את מה שקרה להם. אחרים חוששים מהשלכות החשיפה על חייהם ועל חיי הוריהם, ההשלכות יכולות להיות אישיות, משפחתיות, חברתיות ואף כלכליות.

מהי בעינייך המשמעות של חשיפת הקטין את הפגיעה בו? והאם חשיפת הפגיעה מבורכת בכל תנאי? ברייטמן: חלק חשוב מתפקידנו, כשירות לחקירות ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים, הוא לסייע לנפגעים ולעדים לספר את סיפור הפגיעה בצורה המפורטת והמדויקת ביותר. אנו אמונים על ההנגשה ההתפתחותית של החקירה מתוך מתן תמיכה לילדים, כדי שלא ימשיכו לשאת על גבם את סוד הפגיעה ויספרו את האמת על מה שקרה להם. רוב הילדים מרגישים רגשות מעורבים בנוגע לחשיפת סוד הפגיעה, והרגשות

ומטה שהיו מעורבים 14 , קובע את דרכי הטיפול בקטינים בני 1955- החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו כעדים, כחשודים או כנפגעים בעבירות אלימות או במעשים מיניים של הורים או אחראים אחרים על הילדים. חוק זה מגדיר כי את הקטינים האלה צריך לחקור עובד סוציאלי, שמינה שר המשפטים, לאחר שהעובד הסוציאלי עבר הכשרה מתאימה והוא מוסמך להיות חוקר ילדים. תפקידו של חוקר הילדים הוא לבצע את חקירת הילדים לשם איסוף הראיות במסגרת ההליך הפלילי, תוך כדי תיעודה של החקירה בווידאו. נוסף על כך על חוקר הילדים להעריך את מהימנות עדותו של הילד ולהחליט אם לאסור או להתיר את עדות הקטין בבית המשפט. ומטה, זאת על ידי שימוש בשיטות של דלייה מהזיכרון, באופן המותאם 14 חוקר הילדים מתמחה בגביית עדויות מילדים בני התפתחותית לצרכיו הרגשיים, הנפשיים והקוגניטיביים של הילד הנחקר.

8

התחלתי לחקור את עומר. בתחילה הוא יצר קשר אתי, שיתף פעולה וסיפר על חייו, גם דברים חיוביים אבל גם דברים לא פשוטים. כשהגענו לעיקר השיחה, ראיתי שהוא מרגיש חוסר נוחות. נתתי לו לבחור אם לספר לי אם לאו, והוא בחר לספר ולשתף אותי במעשים. הוא פרס לפניי מסכת של התעללות פיזית ונפשית, המון השפלות. הוא חשף כמה וכמה אירועים, שבכמה מהם היו האחים עדים לפגיעה. לכאורה היה זה תיק מושלם, משום שהילד היה בוגר. היה הליך של היזכרות חופשית, וכל מה שהיה עליי לעשות היה לבקש ממנו להרחיב. העדות הייתה מסודרת, מאורגנת, ממש מוכנה לתיק. לכאורה שלטנו במצב: אם תומכת, עוד אח גדול שסיפר ואח קטן שסיפר. בסופו של דבר התיק התבסס בעיקרו על עדותו של עומר. היו עדויות של האם ועדויות חיצוניות של עדי ראייה, שראו את עומר ברחוב, כשברח מהבית. אני התרשמתי שהילד מספר את מה שחווה. התחיל ההליך הפלילי. באותו זמן היה לעומר קונפליקט אם הוא רוצה להעיד בבית משפט אם לאו. אני בוחנת תמיד גם את המוטיבציה וגם את היכולת של הילד להעיד. אני זוכרת שהתרשמתי שהוא מסוגל, אבל גם ידעתי שהרקע של המשפחה לא יציב, כלומר לא הייתי בטוחה שאפשר לסמוך על תמיכת האם לאורך זמן, ולכן סייגתי

וחושב: "אם לא הייתי מספר, אז אבא שלי לא היה במצב הזה, ואימא שלי לא הייתה בוכה", או "אבא רק רצה בטובתנו". גבולות התפקיד שלנו הם בליוויי הילד רק בהקשר למתן העדות בהליך הפלילי. לאחר הגשת התלונה חוקר הילדים נפגש עם הילד וחוקר אותו. בתום החקירה, חוקר הילדים קובע אם הילד מסוגל להעיד בעצמו, או שמא על החוקר להעיד בבית המשפט במקומו. כשההליך הפלילי ממשיך לכדי הגשת כתב אישום ויש הליך של הוכחות, חוזר חוקר הילדים לתמונה, כמי שמלווה את הילד לעדות או מעיד במקומו. כשההמלצה הראשונית של החוקר הייתה כי אין לתת לילד להעיד, במהלך שלב מתן העדויות ייפגש החוקר שוב עם הילד ויעריך מחדש את מסוגלותו להעיד. מי שמלווה את הנפגע סביב הפגיעה (ולא בעדות) הוא עובד סוציאלי לחוק הנוער או עובד סוציאלי בקהילה, דהיינו עובדים סוציאליים המטפלים במשפחה ומכירים טוב יותר את המערך המשפחתי. מתי לדעתך יכולים להיות לחשיפה היבטים שליליים עבור הילד? : אתן לך דוגמה למקרה שחקרתי. ברייטמן מדובר במשפחה שהאם הגישה תלונה במשטרה אחרי שהאב פגע פיזית ורגשית בילדים שוב ושוב. האב הִכה את הילדים ואת האם. אחרי שעומר (שם בדוי) ברח מהבית במוצאי שבת החליטה האם להגיש תלונה נגד האב בטענה שהוא מכה את כל הילדים. הילדים הגדולים, בני העשרה, קיבלו מכות קשות יותר על בסיס קבוע וחוו גם השפלות רבות ואיומים. אני חקרתי את כל המשפחה. כשבאה אלינו משפחה שבה האם היא שחשפה את המעשים, לאחר שהחליטה שמכאן ואילך לא תהיה יותר שומרת סוד, זהו מסר שעובר לילדים בדרך כלל, ונותן להם כוח לחשוף את המעשים שנעשו בהם, בעיקר לאלה הרואים באם מגינה, ובאב אלים. לרוב החוקר מתחיל לדבר עם הילדים שמשתפים פעולה, בהנחה שמהם יתקבל יותר מידע שיאפשר לגשת לילדים האחרים.

את החלטתי בעניין העדות. לפני ההליך דיברתי אתו, וגיליתי שמצבו רע מאוד. עומר לא הגיע בסדירות לבית הספר וכשהגיע היו לו התפרצויות רבות. הוא הושעה מבית הספר עקב התפרצויות אלימות מול מורים ותלמידים. האב היה עצור עד תום ההליכים, והאם לא הצליחה להחזיק את הבית. יצרתי קשר עם העובד הסוציאלי לחוק הנוער וחשבנו שנינו שאולי כדאי להוציא את עומר מהבית. אני זוכרת שחשבתי שבחקירה הייתה לי הרגשה שהוא משתחרר ממשהו כבד מאוד שרובץ עליו, ואנחנו כחברה מחזקים אותו על החשיפה. והנה, בסופו של דבר, לא הצלחנו לשמור עליו, להגן עליו, לתת לו הרגשה שהוא בסדר. הבנתי שהוא פשוט מרגיש אשם, הוא התחרט. המחיר המשפחתי הבין-אישי, הרגשי, שהילד חווה מעצם החשיפה, בהחלט דרדרו את מצבו הנפשי. אני חייבת לומר שהרגשתי שאני שותפה באחריות למצבו. זוהי דוגמה לחוסר הצלחה שלנו לנתב את התהליך המשברי שעברה המשפחה לנתיב של צמיחה משפחתית ואישית. וחקירות ילדים לחקירות השירות מיוחדות פועל על פי חוק, בחקירות

...מספרת על הפגיעה דרך השתיקה ואי-החשיפה

9

החברתית, לאו דווקא באופן מילולי ובלי שחשפה את הפגיעה. השילוב של מפגש שנערך אתה פעמיים ושל המידע מהמחנכת סייע לבנות תמונה שייתכן שאין הילדה מספרת בקול על הפגיעה, אבל מספרת על הפגיעה דרך השתיקה ואי-החשיפה. הילדה הזאת הדאיגה אותי מאוד בשתיקתה, לא פחות מאחיה. הבנתי שיש צורך בתהליך חקירה ארוך יותר הכולל כמה מפגשים. זוהי דוגמה הממחישה מדוע נדרש שינוי בפרוטוקול החקירה הקודם, שינוי שיאפשר להגיע שוב לילדים שלא חושפים את הפגיעה במהלך מפגש חקירה אחד. ספרי לנו בבקשה על פרוטוקול החקירה המעודכן, מה הביא ליצירתו, על אילו צרכים הוא אמור לענות ועל תהליך ההטמעה שלו. : הדוגמה האחרונה שציינתי ברייטמן ממחישה שאנחנו, חוקרי הילדים, מומחים בתשאול כשילד רוצה לדבר. אולם פעמים רבות, כשילדים מתנגדים לחקירה, הרגשנו שלא היו לנו די כלים. מחקרים שונים העלו שילדים רבים לא חושפים את הפגיעה בהם, וזאת כאמור למרות ראיות מוצקות שאכן נפגעו. הסיבה היא שילדים אלה פגועים בתחום ולעתים דפוסי ההתקשרות שלהם, יחסיהם עם העולם מושתתים על חוסר אמון. על מנת לגרום להם להיפתח צריך . אנחנו צריכים לבסס אתם את הקשר לשדר להם שאיננו מוותרים עליהם, הם מעניינים אותנו, חשובים לנו ואנחנו מעוניינים להכיר אותם, גם את הדברים הטובים שקרו להם וגם את הדברים הלא-טובים שקרו להם. המסרים הללו הם הבסיס ליצירת קשר. בעקבות המחקרים, עדכנו את פרוטוקול החקירה, והעשרנו אותו בתמיכה לילד הנחקר, בהגברת התגובה התומכת במקום על פרוטוקול החקירה )2014( המעודכן

ילדים שיש חשש שנפגעו ובעשיית כל מאמץ להפסיק את הפגיעה. אבל במצבים מסוימים ייתכן מאוד כי נטיית החוקר תהיה שלא לגבות עדות מהילד. האם תוכלי לספר על קטין שידעת שחווה פגיעה, אך היא לא נחשפה במסגרת החקירה? : פגשתי ילד שחשף פגיעה שהיה ברייטמן בה יסוד פיזי של מכות, אבל בעיקר כלל התעללות רגשית. האלימות לא הייתה )10 חמורה, אבל מתמשכת. הילד (כבן שמע בבית הספר הרצאה על זכויות הילד. הוא חזר הביתה ואמר לאבא שלו: "אסור לך להרביץ לי, אני יכול להתלונן". האבא לקח את האצבע של הילד, כופף לו את האצבע בצורה מכאיבה ואמר לו: "הנה יש לך סיבה, לך להתלונן". הילד סיפר לחברים שהאב מכה אותו, אחד החברים סיפר זאת לאמו, והאם פנתה ליועצת בית הספר. היועצת הגישה תלונה במשטרה וזימנה את הילד לשיחה. במהלכה הילד חשף בפניה את הפגיעה. לאחר מכן הילד נפגש אתי, וסיפר לי על כל מיני אירועים שקרו. לאותו ילד יש אחות קטנה ממנו (כבת ), והוא הודיע לי מראש שהיא לא תספר 7 כלום. ואכן הילדה לא פצתה את פיה ולא היא שיתפה פעולה. לכן חזרתי אליה שוב. נכנסה לחדר, התיישבה, הרימה את רגליה על הכיסא השפילה מבט וישבה בשקט. לא דיברה, לא היישירה מבט, לא יצרה קשר בשום צורה, אבל המשיכה לשבת. הרגשתי שהיא משדרת: "לא מסוגלת, לא יכולה, הכול נורא סגור ושמור אצלי", ולא היא לא התנגדה הייתה בשלה לחשיפה... ולא הכחישה את הפגיעה. כאן לא הייתה שום יצירת קשר. חזרתי אליה פעם נוספת, בשל דפוסי התנהגות מדאיגים שראיתי אני וראו גם אחרים. המורה שלה סיפרה שכשצפו בסרט שהיה בו מעשה תוקפני, נכנסה הילדה מתחת לשולחן. לילדה גם היו קשיים ביצירת קשרים חברתיים, והיא כמעט לא יצרה קשר עם המחנכת. פעם דיברו בשיעור על דברים שקרו בבית. הילדה ניגשה למורה וחיבקה אותה. היא שידרה מצוקה במובנים רבים, בהתנהגותה ובהתבדלותה

שבו עולה התנגדות, ובהכנסת חקירות חוזרות אצל ילדים שבחקירה הראשונה לא חושפים את הפגיעה שנעשתה בהם, ויש חשש המבוסס על ראיות מוצקות שהם אכן נפגעו. לשם תמיכה הוספנו ביטויים של העצמת דברי הילד, עידוד לשתף ולספר, ביסוס הקשר (לדבר על מה שקורה בין החוקר ובין הילד, "את/ה מספר/ת לי וככה אני לומד/ת להכיר אותך יותר טוב"), שיחה רגשית (שבה לא מתעלמים מתוכן רגשי שהילד מעלה ומה עומד מאחוריו) והתאמה של התשאול לכל תוכן רגשי שעולה. על פי פרוטוקול החקירה המעודכן, השיחה עם הילד הנחקר מתחלקת לשלושה שלבים: הוא השלב הקודם השלב הראשון לחקירה. שלב זה נועד לבסס את הקשר עם הילד ולהתרשם ממנו: מיכולתו לשתף פעולה, מיכולותיו המילוליות, מהבנתו את שאלות החקירה וכד'. בחלק זה מבהיר החוקר לילד את כללי השיחה: עליו להדגיש לילד שאם יש שאלה או אמירה של החוקר שאינה ברורה לו, עליו לבקש הבהרה. אין הוא צריך לנחש תשובות, ועליו לספר את האמת בלבד. של שיחת החקירה הוא השלב השני החלק המהותי. לשלב זה עוברים רק לאחר שמעריכים שבוסס קשר בין החוקר לילד. אם החוקר מרגיש שיש התנגדות גדולה מצד הילד, הוא ימשיך לבסס את הקשר עמו, ולא ימשיך לחלק המהותי של החקירה, משום שידוע שכשילד לא יוצר קשר בשלב המקדים, הסבירות נמוכה שיחשוף ויספר על הפגיעה שחווה. על החוקר לראות את טובת הילד כקודמת לטובת החקירה. למשל, אם הילד מרגיש אשמה על שההורה שלו במעצר, והוא מפחד לחשוף את הפגיעה בו, לא יופעל עליו לחץ. כשהחלק המקדים עובר ב"הצלחה", אך הילד בכל זאת מתנגד לו, או שיש לו קונפליקט סביב חשיפת הדברים, יתמקד החוקר בהתמודדות עם ההתנגדות.

10

הוא שלב סיום השלב השלישי החקירה. אנו בודקים את התהליך הרגשי שעבר הילד: מה שלומו, איך הוא מרגיש, ואיך הרגיש במהלך השיחה. בשלב הזה, ילדים רבים אומרים שהם מרגישים הקלה ושמחים שסיפרו מה שסיפרו, ויש ילדים המביעים דאגה. כיצד מתמודדים עם קשיי החשיפהשל הילד? : אנחנו משתמשים בשיטה של ברייטמן מדובר .) allegation הַאשָמה ( מדרג במדרג שאלות שמטרתו לתת לילד את הרמז המינימלי שיאפשר לו להבין על מה באנו לשוחח אתו. על פי כללי החקירה איננו רשאים להזכיר את שם החשוד, או לתת לילד להרגיש שמשהו קרה לו בוודאות, אלא רומזים שייתכן שקרה משהו ואנחנו נמצאים כאן כדי להבין אם אכן קרה לו דבר מה שפגע בו באופן כלשהו. רוב הילדים לא יודעים מדוע הגיעו לחקירה, ולכן מדרג השאלות הראשונות פתוח מאוד: "אני מבין/נה שאולי קרה לך משהו...?", "למה את/ה חושב/ת שבאתי?". רק אחר כך בהדרגה מנסים לשאול על האירוע. בדרך כלל ינסו החוקרים להתמודד עם ההתנגדות או הקושי שהילד מעלה ותיתן לילד תמיכה והזדמנות לדבר על הקונפליקט ועל הרגשותיו בתהליך. הם ינסו לברר את מהות הקושי, להיות אוזן קשבת, להעצים את הילד המדווח, ולהסביר לו שהאחריות לשלומו מוטלת על המבוגרים. אם הילד יתבצר בהתנגדותו, יביע אותה באופן מילולי או לא מילולי, כשמדובר בתלונה שבה החשדות מגובות בראיות חיצוניות, נשקול את הפסקת החקירה ונחזור אל הילד בקרוב. לא כל הילדים בשלים לחשיפה, והדבר אישיותיים רכיבים למכלול קשור וסביבתיים. יש מהם שלא יוכלו לקבל מענה בחקירת ילדים גם אם נשוחח אתם שוב ושוב. במצבים כאלה תידרש התערבות של עובד סוציאלי לחוק הנוער, או גורם מקצועי אחר בקהילה.

מה היו תוצאות הטמעת פרוטוקול החקירה המעודכן עד כה? : אנו מצפים לתוצאות בכיליון ברייטמן עיניים. עדיין מוקדם לדבר על תוצאות כי אנחנו רק באמצע תהליך ההטמעה, אבל כבר רואים מגמת שינוי. אנחנו רואים שהחוקרים נותנים תמיכה גדולה יותר שאינה סוגסטיבית, ונענים להתמודדויות עם הקונפליקט שבחשיפה ובקושי לחשוף ועל ידי כך מצליחים לגייס את הילדים אל מטרת השיחה. יש לנו גם סיפורי הצלחה. תמיכה בחקירה הראשונה הביאה ליתר חשיפה בחקירה החוזרת. מה שחשוב בעיניי לא פחות הוא שהחוקרים מרגישים שהתמיכה היא טבעית כל כך ומחייבת ואי-אפשר בלעדיה, ושהם "חזרו" להיות עובדים סוציאליים. אבל חשוב לי להבהיר שמתן תמיכה ללא סוגסטיה היא מיומנות חקירה שאינה פשוטה ליישום, בשל מורכבות התמיכה בהקשר של הליך פלילי. כללי התמיכה מורכבים מאוד, שמרניים ודורשים רמת מומחיות גבוהה. אני גאה ושמחה לומר שמרבית החוקרים רוכשים אותה ולומדים להשתמש בה בתבונה וברגישות. כולי תקווה כי הפרויקט הזה אכן יביא לידי התוצאות המצופות של הגברת החשיפה למעשי פגיעה בילדים, וקולם של עוד ילדים יישמע בהליך הפלילי. כל זאת כדי לאפשר עשיית צדק עבור אוכלוסיות פגועות אלה, וחשוב לא פחות, שהילדים יחוו את חוויית החקירה כחוויה שבה הרגישו שהקשיבו להם, כיבדו את רצונם והכילו את מורכבות הרגשות שלהם בעניין חשיפת אירועים אינטימיים כל כך. אני מדברת כמובן גם על הילדים שיבחרו לספר לחוקר מה שקרה להם, וגם לאלו שעדיין, למרות ניסיוננו, יבחרו לא לספר. מדבריה של ברייטמן עולה כי חלק בלתי נפרד מהליך החקירה מעמיד גם את הילד וגם את החוקר בעמדה אמביוולנטית לאופן חשיפת הפגיעה. ניכר כי תרומתו הפוטנציאלית של פרוטוקול החקירה המעודכן נובעת מעצם ההכרה בצורך לבסס את הקשר עם הילד הנחקר ולזכור תמיד כי מעל לכול ניצבת טובת הילד.

פרוטוקול החקירה המעודכן (מדריך החקירות החדש), והמחקר המלווה את הטמעתו מטרת פרוטוקול החקירה המעודכן היא לאפשר לחוקר הילדים להגיע לילדים נפגעי התעללות שלא חושפים את הפגיעה בהם בחקירה הראשונה ודרושים להם כמה מפגשי היכרות לשם בניית קשר של אמון. על פי פרוטוקול החקירה המעודכן יוכל חוקר ילדים לחזור לילדים אלה עוד כמה פעמים פרופ' כדי לנסות ולעזור להם. אירית הרשקוביץ מאוניברסיטת , חוקרת בעלת שם עולמי חיפה בתחום חקירות ילדים, בנתה את פרוטוקול החקירה הזה עם צוות מחקר בארץ ובעולם, בשיתוף הנהלת השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות וצוות חוקרות ילדים בכירות. בחודשים האחרונים החלו חוקרי השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות - לחקור באמצעות פרוטוקול החקירה הזה. פרופ' הרשקוביץ היא המובילה את סדר המחקר ומלווה את הטמעתו. לאחר הטמעתו של פרוטוקול החקירה המעודכן, אפשר יהיה לחקור חקירות ארוכות יותר המתאימות למקרים מסוימים.

11

זיכרון לא כוזב - הרשעת פוגע על בסיס זיכרונות מודחקים על פסק הדין בעניינו של בני שמואל עו"ד תמר פרוש

לפי עדותה של ורד 1 .11-10 שהייתה כבת המעשים אמנם החלו עוד כשהייתה בת שלוש, אך הם התיישנו, ועל כן אביה, בני שמואל, לא הורשע בהם. ורד העידה כי שנים, 11 המעשים פסקו כשמלאו לה לאחר שקיבלה את המחזור החודשי. בפסק הדין עמד בית המשפט על המחלוקת העמוקה בין המומחים בתחום באשר לשאלה אם אפשר שזיכרון טראומטי יודחק במשך שנים ארוכות, עד כדי שכחה, ובהמשך יצוף ויהפוך נגיש למודעותו של קורבן העבירה, או שמא מקרים אלה אינם אלא מצבים שבהם "נוצר" הזיכרון בתהליך מאוחר, דהיינו מדובר בזיכרון כוזב שאינו משקף אירועים שהתרחשו. לפי המומחים הדוגלים בתאוריה של הדחקה ואובדן זיכרון מלא, זיכרונות של חוויות טראומטיות עשויים להיות "מאוחסנים" במוח במקום שאינו נגיש להכרה המודעת של קורבן הטראומה. זיכרונות אלה נשארים מפורטים ואינם "ניזוקים" בשל ההדחקה. הסיכוי להתרחשות תופעות אלה, לרבות שכחה מלאה, גובר כשמדובר בטראומה חוזרת ונשנית, כשמדובר באירוע שנגרם במכוון על ידי בן אדם אחר, כשמדובר בילדים, וככל שהנפגע רוחש אמון רב יותר בפוגע ותלוי בו יותר. בקרב חוקרי טראומה מקובלת הדעה כי זיכרון טראומטי שונה מזיכרון רגיל וכי לנפגעי טראומה רבים יש זיכרון סנסורי-מוטורי של האירוע, גם אם הזיכרון הטראומטי עצמו אינו נגיש להכרתו המודעת.

"נדחה ערעורו של גבר שהורשע באונס , "הורשע אב בתו על סמך חלום" באונס שהתגלה בחלום". כך זעקו חלק מהכותרות שדיווחו על דחיית הערעור. פרשנים לענייני משפט תמהו אם בית משפט בישראל הרשיע אדם באונס על סמך חלום, אולם עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מלמד כי בני שמואל לא הורשע על סמך חלום שחלמה בתו כלל ועיקר. הוא הורשע על סמך זיכרון ברור ומוחשי של ורד על עבירות מין שביצע הזיכרון בה בהיותה ילדה ושעליהן העידה. אמנם התעורר בעקבות חלום, אך הוא היה זיכרון אמִתי, כך קבע בית המשפט העליון גם על סמך ראיות נוספות. עם זאת אין להתעלם מהייחודיות של המקרה, המעורר, ולא בפעם הראשונה, את סוגיית קבילותם של זיכרונות מודחקים, וכפי שביטא זאת בית המשפט: "המקרה דנא הוא מקרה יוצא דופן, ייחודי, מורכב ורגיש. עלינו, שופטים בשר ודם החשופים לטעויות, מוטלת החובה והאחריות לפסוק בו, כמו במקרים אחרים, רק על פי הראיות שלפנינו ולא לפי תחושות, השערות או רגשות". סיפור המעשה ורד היא בת למשפחה בת חמש נפשות, שני הורים ושלוש בנות. ורד היא הצעירה מבין השלוש. בילדותה הייתה תלמידה מחוננת, אך אחר כך החלה להידרדר בלימודיה עד שבכיתה ט' הפסיקה סבלה מהתקפי חרדה. 11 ללמוד. בגיל הם נעלמו לאחר כמה חודשים והתחדשו

החלה ורד לקבל 16 . מגיל 15 שוב בגיל טיפול פסיכולוגי שלווה בנטילת תרופות פסיכיאטריות ונמשך כשש שנים. בהיותה עברה ורד להתגורר בניו יורק, 22 כבת שם שהתה כמעט ארבע שנים. באוקטובר , התעוררה 23 בעת שהייתה ורד בת ,1999 מחלום שבו חלמה כי היא מקיימת יחסי מין עם אביה. באותו רגע ניעור בה זיכרון בנוגע למעשים מיניים שביצע בה אביה . ההיזכרות במעשים המיניים בילדותה גרמה לה לתגובות פיזיות ונפשיות קשות, שהובילו אותה לקבלת טיפול פסיכולוגי בניו יורק. לאחר אותו חלום, והזיכרון שעלה, הטיחה ורד באביה ובמשפחתה את טענותיה בנוגע למעשים המיניים. האב הכחיש את הטענות נגדו וטען שוורד בדתה אותן על רקע בעיותיה הנפשיות. בתחילה המשפחה לא תמכה בוורד, אך אחר כך זכתה ורד לאמון המשפחה. בעקבות חשיפת המעשים ההורים התגרשו. שלוש שנים לאחר שחלמה את החלום, , כששבה לישראל, הגישה 2002 בשנת ורד תלונה במשטרה נגד אביה. תלונתה הובילה לכתב אישום ולמשפט שהתגלגל בערכאות השונות עד שניתן פסק הדין .2014 שדחה את הערעור, בספטמבר

הערעור בבית המשפט העליון

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של בני שמואל על הרשעתו בביצוע עבירות מין רבות שביצע בבתו ורד בעת

בני שמואל נ' מדינת ישראל. 3958/08 ע"פ 1

12

בפסיקה קודמת קבע בית המשפט כי התופעה של זיכרונות מודחקים הוכרה השאלה איננה כבר במשפט הישראלי וכי של קבילות הזיכרון, אלא של המשקל . כלומר אפשר להרשיע שראוי לייחס לו נאשם בעבירות מין במשפחה על בסיס זיכרון מודחק של הקורבן ובלבד שבחינת עדותו של הקורבן תיעשה בזהירות יתרה. בתיקים מסוג זה ההנחה היא שהמתלוננת מאמינה שהמעשים בוצעו בה והחשש איננו מפני עלילת שווא, אלא מפני הרשעה שיסודה בזיכרון שאינו משקף אירוע שהתרחש במציאות. לפיכך ייחודם של תיקים אלה בבחינה שהם מצריכים את בית המשפט לערוך באשר לאמינות הזיכרון המודחק, לצד בחינת מהימנות בעל הזיכרון. בית המשפט העליון ציין כי הרכב השופטים שישב בבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של ורד וקבע כי אל לו לבית המשפט העליון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי. צוין כי השופטים מצאו אותנטיות רבה בתיאורים שמסרה ורד, תיאורים פיזיים של המעשים שביצע בה אביה ותיאור תחושותיה בעת ביצוע המעשים, תיאורי מחנק, גועל, תחושות הקאה וריח רע, שחוותה במהלך המעשים ולאחריהם. ורד ענתה בהרחבה על השאלות שנשאלה וגם לא היססה למסור מידע שעלול היה לפגוע באמינותה או לציירה באור שלילי. בית המשפט ציין שצפה בקלטת העימות בין ורד לאביה והתרשם מהאותנטיות של רגשותיה. לעניין עדויות המומחים, בית המשפט העליון סבר, כמו בית המשפט המחוזי, שהיה מקום לבכר את חוות דעת מומחי התביעה על פני חוות דעת המומחים מטעם ההגנה. המומחים מטעם התביעה – פרופ' אלי זומר, ד"ר צביה זליגמן וגב' ענת גור – הם שלושתם מטפלים שתחום התמחותם ועיסוקם היום-יומי הוא נפגעות שחוו תקיפה מינית בילדותן. מומחים אלה מצאו כי חומר הראיות מעלה תמונת סימפטומים מובהקת האופיינית לנפגעות תקיפה מינית ממושכת בילדות. בית המשפט קבע כי אל מול חוות דעתם של מומחי התביעה הובאה חוות דעתו

נותנים תמונה כוללת האופיינית לנפגעות תקיפה מינית ממושכת בילדות מידי . עוד העידו מומחי התביעה אדם קרוב כי תגובתה של ורד לחלום אינה תואמת מקרים של זיכרון כוזב. בית המשפט קבע כי מומחי ההגנה לא הצליחו לספק הסבר חלופי סביר לתמונת הסימפטומים שמהם סבלה המתלוננת וגם לא הצליחו לבסס די הצורך את הטענה באשר ליצירת זיכרון כוזב בעקבות סוגסטיה. אך בית המשפט לא הסתפק בתמונת הסימפטומים שהיו לוורד וקבע כי יש ראיות נוספות התומכות באמינות זיכרונה של המתלוננת. אחת הראיות היא קטע ,1997- שכתבה המתלוננת ביומנה עוד ב , שכותרתו "למה?", ובו 21 בהיותה בת "למה אני חושבת שהיה משהו כתבה: . נקבע עם אבא שלי כשהייתי קטנה?" כי הראיה מלמדת שהזיכרונות שהציפו את ורד לאחר שחלמה את החלום לא נוצרו יש מאין, ועוד קודם לכן הייתה לה התמודדות פנימית עם זיכרונותיה. ראיה נוספת היא תשובתו של בני שמואל לשאלת אחותה של ורד אם האשמותיה של ורד הן אמת. בית המשפט קבע כי , "אני לא בטוח במאה אחוז" תשובתו, היא ראשיתה של הודאה. ראיה נוספת מצא בית המשפט בשקרים שמסר בני שמואל בעדותו, שהופרכו בשורה של עדויות מהימנות אחרות. בעקבות פסק הדין, פורסמו בתקשורת גילויי דעת בנושא, במפרסמים היו אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה המתנגדים לביסוס הרשעה על זיכרונות מודחקים וגם כאלה המצדדים באמינותם של זיכרונות כאלה. דומה שהפולמוס בדבר תקפותם של זיכרונות מודחקים עדיין שריר וקיים. מפסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון בעניין זה עולה כי מטבע הדברים התופעה של זיכרונות מודחקים אינה ניתנת להוכחה אמפירית, אך במישור המשפטי המחלוקת הוכרעה. המשפט הישראלי הכיר בתופעה של זיכרונות מודחקים, הם קבילים כראיה ואפשר לבסס עליהם הרשעה בפלילים.

של פרופ' יונתן גושן, איש אקדמיה, מומחה לסטטיסטיקה ולשיטות מחקר, הנעדר התמחות בתחום הטראומה או הזיכרון הטראומטי. בית המשפט דחה גם את חוות דעתה של ד"ר אורלי קאמפף- שרף, מומחית נוספת מטעם ההגנה. נקבע שהיא אמנם פסיכולוגית קלינית ונוירו-פסיכולוגית, המתמחה בתחום הטראומה ומגיעה מהזירה הטיפולית, אולם התמחותה אינה בתחום הזיכרון הטראומטי, והידע שהציגה בנושא זיכרונות שווא נשאב בעיקרו ממקורות מחקריים שונים ולא תמיד עדכניים. מומחי התביעה הסבירו כי הסימפטומים שמהם סבלה ורד, לפני שעלה הזיכרון הטראומטי, הם אינדיקציה להיותה קורבן לגילוי עריות, כמו הרגשת חוסר הנוחות שהרגישה ורד ביחס ליחסיה עם אביה, חלומות שחלמה בעבר וגם דברים שאירעו במהלך חייה. לדוגמה, הידרדרות פתאומית בלימודים, התנהגות מינית בלתי מובחנת, התקפי חרדה, קשיי שינה ועוד. על סמך חוות דעתם של המומחים מטעם הסימפטומים האמורים התביעה נקבע כי

הזיכרון אמנם התעורר בעקבות חלום, אך הוא היה זיכרון אמיתי... (מתוך החלטת בית המשפט)

shutterstock צילום אילוסטרציה:

13

"כשאימא עצובה" על אימהות עם דיכאון לאחר לידה: הסכנה לתינוק והקשר לאלימות במשפחה ישראלה דנינו*

d r e a m s t i m e

נשים לאחר לידה. השיעורים המדווחים מהיולדות 13% משתנים ונעים סביב .)2010 , (רומם "דיכאון לידה עם )1( DSM -5 על פי מיוחס להפרעות התחלה סב-לידתית" דיכאוניות בדרגות חומרה שונות, "במשך ההיריון או בארבעה המופיעות מן 6%–3% . השבועות שלאחר הלידה" הנשים יחוו את תחילת האפיזודה של דיכאון חמור בזמן ההיריון, בשבועות 50%- או בחודשים שלאחר הלידה, ו מן האפיזודות של דיכאון חמור "פוסט postpartum period,( פרטום" מתחילות בדיכאון )postnatal period כבר לפני הלידה. דיכאון לאחר לידה הוא ממש כמו דיכאון "רגיל", המופיע בחודש הראשון לאחר הלידה. אפשר לאבחן דיכאון לאחר שבועיים של מצב רוח מדוכא רוב היום, כמעט בכל יום או אובדן עניין והנאה ברוב התחומים. זאת בליווי תסמינים נוספים: ירידה ניכרת לא מתוכננת במשקל ובתיאבון; קושי ניכר להירדם או לישון; עלייה ניכרת או ירידה ניכרת בפעלתנות פסיכומוטורית; מחשבות על התאבדות; עייפות וחוסר אנרגיה; הרגשה קשה של חוסר ערך עצמי או אשמה; קושי לחשוב, להתרכז ולהחליט החלטות.

התבוננות בתינוק המונח בחיק אמו מעוררת בדרך כלל מגוון של רגשות נעימים המציפים אותנו בשמחה ובהתרגשות. מראה הרך הנולד מעלה חיוך על פנינו, וכולנו מצפים שהאם הטרייה תספר לנו עד כמה היא מאושרת... אולם למרבה הצער לא מדובר בחוויה חיובית עבור כל האימהות. תהליך הלידה, הכרוך בתהליכים פסיכו-פיזיולוגיים מורכבים, והמעבר להורות בכלל ולאימהות בפרט עשוי להיות מלווה בסערה של רגשות מעורבים, אושר ושמחה אך גם כעס, אכזבה, דכדוך, חוסר אונים ועוד. אחת מכל שמונה נשים תחלה בדיכאון לאחר לידה, ובקרב אלה שכבר היה להן אירוע דיכאוני בלידה הקודמת, יש סבירות להופעת גל דיכאון נוסף בלידה , הווה אומר, מתוך 50%- הבאה עולה ב נשים שכבר היה להן אירוע דיכאוני בלידה יש סבירות שאחת מתוך ארבע מהנשים סובלות 10%- תחלה! כמו כן כ מדיכאון בשליש האחרון של ההיריון מהנשים סובלות מדיכאון 10%-–15% וכ לאחר לידה בעוצמות שונות (ראו בלוך). לתופעת הדיכאון לאחר לידה יש השלכה על היבטי חיים שונים של האם והתינוק ועל הקשר ביניהם: במצבי דיכאון קשה

עלולה להתפתח אצל האם משאלת מוות (אובדנות) או רצון לנטוש את התינוק. כמו כן במצבי קיצון חמורים עלולה להתפתח פסיכוזה (ניתוק מהמציאות, ראו גם מסגרת), ואף ייתכן שהאם תפגע בתינוק. פסיכוזה ופגיעה בתינוק הם אמנם מצבים נדירים, אך מסוכנים לאם ולתינוק ומחייבים התערבות מידית (שם). ממחקרים ידוע כי גם אבות עשויים אך 1 ללקות בדיכאון לאחר לידת ילדם. בכתבה זו אדון בתופעת הדיכאון לאחר לידה אצל היולדת. אעסוק בקשר בין תופעת הדיכאון לאחר לידה לאלימות במשפחה, להשלכותיה על התינוק ועל מערכת יחסיו עם האם, מערכת יחסים הנחשבת מכרעת להתפתחותו התקינה של התינוק בשלב מוקדם זה של חייו ). כמו כן אבקש 2012 , (גוטמן-אבנר לתאר כיצד פועל היום משרד הבריאות בהתמודדותו עם תופעה כאובה זו. דיכאון לאחר לידה: סיבוך רגשי שכיח דיכאון לאחר לידה עלול להתפרץ בשלושת החודשים הראשונים לאחר הלידה בדרגה קלה, מתונה וקשה, והוא הסיבוך הרגשי השכיח ביותר בקרב

ישראלה דנינו היא עובדת סוציאלית מומחית, מרכזת ארצית תחום אלימות במשפחה נשים, המחלקה לטיפול באלימות במשפחה ותקיפה מינית משרד * הבריאות. , למאמר זה ראו רומם Wisner K. L. , Parry P. L. , & Piontek C. M. (2002). Postpartum Depression. NEJM,347, 3, 194–199 1 .)2012(

14

: תקופות ההיריון שינויים הורמונליים • והלידה מאופיינות בשינויים הורמונליים קיצוניים המעלים את הסיכוי לתנודות במצב הרגשי. במחקרים נמצא כי רמת ההורמון בטא-אנדורפין ורמת ההורמון הקורטיקוטרופי השלייתי במהלך ההיריון עשויים לנבא את התפתחותו של דיכאון לאחר לידה. : נשים שחוו בעבר תורשה ודיכאון בעבר • תקופות של דיכאון וחרדה, או סבלו מהפרעות נפשיות אחרות, נמצאות בסיכון גבוה להתפתחות של דיכאון לאחר לידה. גם נשים שבמשפחתן חוו תופעות אלה, בעיקר דיכאון, נמצאות בסיכון גבוה לחלות בדיכאון לאחר לידה. : במחקרים נמצא כי גורמים חברתיים • נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נמצאות בסיכון גבוה יותר לפתח דיכאון לאחר לידה. כמו כן נמצא כי מידת התמיכה שמקבלת האם הטרייה מהרשת החברתית שלה ובן זוגה משפיעה על הסיכוי לפתח דיכאון לאחר לידה. אירועים מלחיצים בשנה שקדמה • : התמודדות האם עם אירועים ללידה מלחיצים במשך השנה שקדמה ללידה משפיעים גם הם על הסיכוי לפתח דיכאון לאחר לידה.

לתסמינים אלה השפעה גדולה על יכולת האישה לטפל בתינוק ובאחיו (אם ישנם) והשפעה של ממש על התפתחותו הרגשית כשדיכאון לאחר לידה אינו של התינוק. מטופל, יש סכנה שהוא יימשך שנים ויפגע בקשר בין האם לתינוקה, יעכב את התפתחותו הרגשית והקוגניטיבית של התינוק וישפיע על תפקוד המשפחה כולה .)2012 , (גוטמן-אבנר על אף הידע בתחום הטיפול בדיכאון לאחר לידה, נשים רבות מסתירות את קיומו, בשל החשש מהסטיגמה של "אימא רעה". לעתים התסמינים מבלבלים ומקשים על האבחון, לדוגמה כשיש מרווח זמנים בין הלידה לבין הופעת התסמינים או כשהאם וסביבתה נוטים לראות את התסמינים כתגובה נורמלית לתהפוכות שחלו בחייה של האם עקב הלידה. נשים כאלה עשויות שלא לפנות לטיפול, אלא לצפות לשיפור המצב, שלא תמיד מתרחש בלא טיפול. משום כך יש חשיבות עליונה לחינוך אנשי המקצוע לזיהוי, להקשבה ולרגישות לתופעה, בעיקר עקב השלכותיה הרבות (מיקולינסר והחשש לסיכון התינוקות .)2005 , וברנט

הגורמים הפסיכו-סוציאליים 3 לדיכאון לאחר לידה בדרך כלל דיכאון לאחר לידה נובע משילוב של משתנים במישור האישי ובמישור החברתי: במחקרים גורמים גנטיים והורמונליים: • נמצא כי ישנה נטייה גנטית להתפתחות דיכאון לאחר לידה. נטייה זו קשורה לגנים המשפיעים על ההורמון אסטרוגן ולגנים המשפיעים על הולכת הסרוטונין, מוליך עצבי שנמצא שלמחסור בו יש קשר להופעת דיכאון.

כאשר הדיכאון אינו מטופל יש סכנה שהוא ימשך שנים

בין דכדוך לבין פסיכוזה מבחינים בין תסמונות קליניות שונות לאחר הלידה. דכדוך לאחר הלידה, דיכאון לאחר הלידה, פסיכוזה של משכב לידה: (ראו בלוך): מהיולדות הנחשבת לחוויה נורמטיבית, קלה 80% הוא: תופעה שכיחה בקרב ) Baby blues (בייבי בלוז, דכדוך לאחר הלידה וחולפת. הדכדוך בא לידי ביטוי בירידה בריכוז, בכאבי ראש, באי-שקט, בחוסר יכולת לישון ובנטייה לבכי. הדכדוך נמשך עד יום אחרי הלידה. מצב זה דורש התערבות של עידוד, תמיכה ומעקב בלבד. 14–10 מהיולדות. הדיכאון מתאפיין באותם התסמינים של הדכדוך, אך בעוצמה 15%–10% : תופעה שכיחה בקרב דיכאון לאחר לידה גדולה יותר. התסמינים יכולים להופיע כמה ימים אחרי לידה ועד שנה לאחר לידה. הטיפול תלוי בסוג ובחומרתם, התסמינים אפשרויות הטיפול: טיפול תרופתי, פסיכותרפיה, טיפול משולב. לידות. זוהי תופעה חמורה המתאפיינת בהפרעה דו-קוטבית 1,000 לכל 2–1 : מופיעה בשכיחות של פסיכוזה של משכב לידה (מניה-דפרסיה), בתנודות חדות במצב הרוח, בהפרעות בתפיסה, במחשבות שווא, בהזיות או בהתנהגות מבולבלת. לעתים יום לאחר לידה ונחשבת 30 קרובות יש גם מחשבות אובדניות או מחשבות על פגיעה בתינוק. הפסיכוזה מתרחשת לרוב בתוך למצב חירום רפואי וסיכוי גבוה לאשפוז פסיכיאטרי.

ריכוז מחקרים שנעשו בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בפורטוגל, בספרד, באנגליה, באירלנד, בהולנד, בשבדיה ובסין נערך במחלקה לרפואה 2 43- ). ממחקר זה עולה כי ב JAMA Paulson & Bazemore , May 19 2010( בבית הספר לרפואה נורפולק שבמזרח וירג'יניה, והתפרסם בכתב העת גברים, נמצא כי גם אבות עשויים ללקות בדיכאון לאחר לידה. 28,000 מחקרים על דיכאון אחרי לידה בקרב גברים, שבהם נבדקו מעל קפלן וקפלן. 3

15

מערכת יחסים של התקשרות בטוחה עם תינוקה. כמו כן אפשר להציע לאם תמיכה חברתית, כגון טיפול קבוצתי עם עוד אימהות נוספות הסובלות מדיכאון לאחר לידה. טיפול זה עשוי להיות יעיל ולספק קבוצת הזדהות ותמיכה לאם. מודל טיפולי חדש יחסית פועל בגישה דיאדית, האם והתינוק נוכחים יחדיו בחדר הטיפולים. כך מתאפשרת התבוננות מקרוב על מערכת היחסים בין האם

התגובות של התינוקות היו קורעות לב: בתחילה הם היו מופתעים, אחר כך ניסו לעשות פרצופים כדי לעורר את תגובת האם. כשגם זה לא עזר הם החלו לבכות בכי תמרורים, שנפסק רק לאחר שהאם קיבלה הוראה לחזור לתגובותיה הרגילות. המסקנה מהמחקר הייתה כי בזמן בטיפול בו התינוק זקוק לפן הרגשי, ובלעדיו הוא איננו מרגיש את נוכחות המטפל.

השפעת דיכאון האם על התפתחות התינוק וניסוי הפנים הקפואות מזה כמה עשורים ידוע שתינוקות מתפתחים בתוך הקשר שלהם עם הדמויות המשמעותיות להם. ככל שהדיכאון לאחר הלידה עמוק יותר, השפעותיו השליליות על התינוק ועל התפתחותו גדולות יותר. כשהאם מנותקת ומנוכרת מהתינוק הוא עשוי לחוות רמות גבוהות של דחק ופניותו לחקור את סביבתו תיפגע. על כן תהיה קשה יותר התפתחותו הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית.  יעל סגל, פסיכולוגית קלינית בכירה, פסיכואנליטיקאית ומנהלת היחידה הטיפולית במכון לקשר הורה-תינוק ע"ש זיאמה ארקין במרכז הבינתחומי בהרצליה מסבירה שעבור התינוק הקשר עם האם הוא עניין הישרדותי, וכבר מראשית החיים הוא חייב לקבל ממנה תגובה לבכי, למבט או להיצמדות. התינוק זקוק לתגובתה כדי לדעת שיש מישהו ששומר עליו. יותר מזה, תגובת האם לתינוק נותנת לו הרגשה שהוא קיים. כשהאם איננה מגיבה, פ חת ביטחון של התינוק במידה רבה. בעקבות זאת נשאר התינוק בתפיסה הישרדותית, ולא פנוי לתפיסה התפתחותית, וזאת מכיוון שתינוק פנוי לבחון את העולם, להתייחס לגירויים ולהתפתח רק לאחר שצרכיו הבסיסיים מולאו. כשהתינוק נמצא במצב של תפיסה הישרדותית, התפתחותו, בכל מובן, נפגעת. חיזוק לדבריה מביא החוקר אדוורד טרוניק, חוקר מרכזי בתחום יחסי Tronick & (ראו: ההתקשרות בין הורה לילד, באמצעות סדרת ניסויים ) Weinberg, 1997 הראה טרוניק כיצד תינוקות נכנסים למצוקה כשאימהותיהן המנותקות אינן מראות כלפיהן מבע פנים. אחד הניסויים המפורסמים של טרוניק המוכיחים זאת Tronick, Still ( ניסוי הפנים הקפואות הוא ראו קישור ברשימת Face Experiment המקורות) במהלך הניסוי שיחקו אימהות עם תינוקן במשך דקות ספורות, לאחר מכן קיבלו הוראה לשנות את הבעת פניהן להבעה קפואה וחסרת רגש, "פני פוקר".

צילום מסך

: תמונה מתוך הסרטון המתעד את הניסוי של טרוניק. ניסוי הפנים הקפואות

הקפואות : https://www.youtube.com/watch?v=ap .) דבר המחקר חיקה את התנהלותן של א י ה מהות סובלות מדיכאון לת בתינוק , אך בפועל אינ נ ה נוכחת מבחינה רגשית . ככל שהאם מ ו ת לב השניים כנס ילה ים עלול למעגל קסמים , שבו התסכול ר צוניים של התעללות ופגיעה בתינוק . לאמיתו של דבר המחקר חיקה את התנהלותן של אימהות הסובלות מדיכאון לאחר לידה, שבשלו האם כן פועלת ומטפלת בתינוק, אך בפועל איננה נוכחת ככל שהאם מגיבה מבחינה רגשית. פחות, כך התינוק דורש יותר תשומת לב והשניים עלולים להיכנס למעגל קסמים, שבו התסכול רק הולך וגובר ועלול להוביל למצבים קיצוניים של התעללות . ופגיעה בתינוק הטיפול בדיכאון לאחר לידה מתוך הסרטון מתעד ה את הניסוי לתינוק ובעקבותיו שיפור ההתקשרות ביניהם (קפלן וקפלן). כאמור מחקרים לגבי יעילותו של טיפול בדיכאון לאחר לידה הראו שכל סוגי הטיפולים שלעיל יעילים בהפחתת תסמינים דיכאוניים אצל אימהות, בשיפור תפיסת המסוגלות האימהית העצמית של האימהות, בשיפור הקשר הנפשי והפיזי בין האם לתינוק, וכמובן, בסופו של דבר, בהוצאת האם ממצב הדיכאון ומעבר לתפקוד תקין .)2010 , (רומם הקשר בין אלימות במשפחה לדיכאון לאחר לידה הקשר בין אלימות במשפחה לדיכאון לאחר לידה קיבל משנה תוקף במגוון . למשל, מחקרים שנערכו בישראל ובעולם ) מביא מחקר שנערך 2011( פרכטר בשישה בתי חולים ציבוריים במלבורן, אוסטרליה. במחקר זה נבחרו נשים לאחר לידה ראשונה, שהיו במעקב בתקופת ההיריון. בקרב נשים אלה השיעור הגבוה ביותר של הדיכאון לאחר לידה נמצא אצל כבכל מקרה של דיכאון חריף, גם בדיכאון לאחר לידה, הטיפול היעיל ביותר לדעת המטפלים הוא שילוב של טיפול פסיכותרפויטי (הטיפולים הנפוצים הם טיפול דינמי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי) ושל טיפול תרופתי נוגד דיכאון. מובן שכל אחד מהטיפולים הללו בנפרד עשוי להיות יעיל, אך במידת האפשר רצוי לשלב ביניהם. חשוב שבטיפול הרגשי יינתן מקום להעצמת הרגשת המסוגלות ההורית של האם על מנת שתוכל לפתח

טרוניק

של

תמונה

16