אהבה מלחמה ותקווה - סיפורם של מיכאלה ויצחק טראובה

אהבה מלחמה ותקווה

סיפורם של מיכאלה ויצחק טראובה

אהבה מלחמה ותקווה סיפורם של מיכאלה ויצחק טראובה

הקדשה ספר זה מוקדש לכם, יונתן, מיקה, עומר ואדם, בני המשפחה המורחבת ואלה שעוד יבואו בהמשך השנים. סבתא רבתא שלכם, מחצ'ה - מיכאלה וסבא רבא שלכם יצחק, נפטרו עוד לפני שנולדתם ולא זכו להכיר אתכם! הם היו אנשים טובים ומיוחדים עם סיפור חיים מטלטל וסיפור אהבה גדול מהחיים. אנשים רגילים עם שאיפות וחלומות פשוטים שנקטעו ביד אכזרית. ,1939- הם היו אנשים צעירים ואוהבים. כשפרצה מלחמת העולם ב שנים הם איבדו את 6 . בתוך 19 ויצחק בן 17 מיכאלה הייתה בת כל משפחתם, איבדו את חרותם, חיו בתנאי עבדות ורעב מחרידים, באפלה הנוראית שירדה על אירופה. הם נשבעו אחד לשניה כי כשהמלחמה תסתיים, הם יתאחדו. הקשר בינהם נותק למספר שנים והם טולטלו בתנאים קשים, בחוסר תקווה ותוחלת ממחנה למחנה על פני אירופה. , הם היו אנשים צעירים, שאיבדו את 1945- כשהמלחמה הסתיימה ב עולמם ואת משפחותיהם, אנשים שבורים וחסרי כל. למרות הכל, כנגד כל הסיכויים, הם מצאו האחד את השניה, בשני קצוות של אירופה, התאחדו ובנו בארץ ישראל את ביתם ואת משפחתם שאתם חלק משרשרת הדורות שלה.

חשוב לנו שתכירו אותם, הם השורשים שלנו/שלכם, מהם ירשנו חלק מתכונות האופי שלנו ותווי הפנים שלנו ומהם נבנתה המשפחה המפוארת שלנו. חייהם שזורים בהיסטוריה של המאה העשרים ובהקמת מדינת ישראל. אתם דור ההמשך של המשפחה ותנחילו את הסיפור גם לדורות הבאים. במותו. מחצ'ה-מיכאלה, נפטרה 59 , בן 1979 יצחק, נפטר בשנת במותה. 90 , בת 2012 בשנת ספר זה נכתב הרבה שנים לאחר פטירתם. הספר מתבסס בעיקר על מה ששמענו ממיכאלה. היא חיה עוד שנים רבות אחרי פטירתו של יצחק. בשנותיה האחרונות הרבתה לספר. הספקנו להקליט את סיפוריה וגם לצלם סרט וידאו על חייה. זהבה יצרה איתה מערכת יחסים מיוחדת ואוהבת של כלה-חמות. אמרי וגל, גדלו לצידה ושמעו את סיפוריה. יצחק נפטר בגיל צעיר. הוא היה אדם סגור מאוד, עבד קשה ומיעט לדבר על חייו ועל המלחמה הנוראה. סיפורו מתבסס על מסמכים שהצלחנו למצוא בארכיונים ופרטים שספרה לנו מיכאלה. כל חבריו ומכריו כבר אינם בין החיים, או שאינם במצב המאפשר לראיין אותם. אנחנו מקווים שהצלחנו להביא את הסיפור המלא ולהנציח את זכרם בצורה מכובדת ואוהבת.

הסיפור מתחיל כאן

יצחק טראובה , במרכז פולין. להוריו יסכה ויוסף. Sieradz בעיר שירדז 1920 יצחק נולד באוגוסט Wieruszow , בוויירשוב 1880 פרטים הידועים על המשפחה, האב יוסף, יליד בשירדז פולין. 1885 שבמרכז פולין. האם יסכה, לבית נובק, ילידת , האב בייר-דב 1857 משפחת האם יסכה, האם תמר לבית שבידרסקה ילידת .1856 בנימין נובק יליד ), רחל דיאמנט 1882( ), רבקה קשפיצקי 1880( האחים: שמואל-סם הירש נובק ). אנחנו הכרנו את 1892( ), פייגה-ציפורה אוסובסקי 1895( ), לאה פרנקל 1885( לארה"ב ואת בני האחיות, בני הדודים של 20- סם (הדוד סם), שהיגר בשנות ה יצחק שהיו ה"דודים" שלנו: יעקב אוסובסקי, זלמן קשפיצקי, חיים דיאמנט ואלתר-אלי פרנקל-ברלוי. על משפחת האב יוסף בוויירשוב, אין פרטים רבים. לא ידוע כמה אחים ואחיות היו ליוסף. הכרנו את בן האחות של יוסף, ידיס, (יהודית כנראה), יעקב יעקובוביץ שהתגורר ברמת גן ואת שרה בת האח לבית טראובה שחייתה בשוודיה,"הדודה שרה משוודיה". בתה טולה, עלתה לארץ ונישאה לישראלי, אין לנו קשר איתם. ק"מ מהעיר 40- כשהיה יצחק בן שנתיים, עברה המשפחה ללאסק, כ לודז', כשותפה בבעלות והפעלת תחנת הקמח. המשפחה התגוררה .Narutowicza במתחם מגורים של בעלי התחנה, ברחוב והוסבה להפעלה באמצעות 19- תחנת הקמח נבנתה באמצע המאה ה טון 20- ייצרה התחנה כ 1930- . ב 20- של המאה ה 20- גז בשנות ה קמח ליום. התחנה סיפקה קמח למאפיות בלאסק, לודז' והסביבה. בעלי השותפים I.Kantorowicz I Ska : התחנה, היו רשומים כחברה בשם הרשומים: יצחק קנטרוביץ, מרדכי דג'אלובסקי, יוסף טראובה וישראל טופורק. בתקופת המלחמה, התחנה הוחרמה על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה, הולאמה התחנה בידי ממשלת פולין ופעילותה חודשה. ידוע שנה 20- שהתחנה הופעלה תקופה מסויימת על ידי קואופרטיב ומזה כ כמעט שאינה פעילה. , נעשה נסיון לתביעת רכוש מממשלת פולין, על ידי אחד 90- בשנות ה מבני משפחת קנטרוביץ שניסה לגייס לנושא גם את מיכאלה, הנסיון לא צלח. , למד 10 יצחק למד ככל הילדים היהודיים, בבית ספר פולני והחל מגיל , היה חבר בתנועת "הנוער 12 גם בבית הספר העברי "תרבות". החל מגיל הציוני". , יצחק, 1915 למשפחת טראובה היו חמישה ילדים, בת לאה ילידת

תעודת לידה יצחק

8

.1928- ודניאל נולד ב 1925 , מנדל יליד 1922- מרדכי (מוטק) נולד ב , עבד יצחק בתחנת הקמח. 1939- עד פלישת הגרמנים ב לפני המלחמה, שהה יצחק תקופה מסויימת בעיר פאביאניץ הסמוכה ללאסק, שם למד הפעלת מכונות אריגה ועבד באחד ממפעלי הטקסטיל.

יצחק ומיכאלה הכירו בבית הספר והיו לזוג . מיכאלה סיפרה שכשאחיו הקטנים 10-12 מגיל של יצחק רצו להקניט אותו, היו אומרים לו "הנה באה הכלה שלך".

לאה טראובה- אחות של יצחק

9

משפחת דיאמנט, לודז'

רחל דיאמנט, לודז׳

10

דבורה פרנקל - האחות של אלתר פרנקל

לאה פרנקל

11

תחנת הקמח ובתי המגורים של משפחת טראובה והשותפים בתחנה. .2008 צולם בשנת

12

13

מחצ'ה-מיכאלה , למשפחת ווידבסקי בלאסק. 1922 בפברואר 2- מחצ'ה-מיכאלה נולדה ב , במשפחה ובקרב החברים נקראה Machla-Ruchla בתעודות נרשמה בשם , רייזל ווידבסקי לבית קליפקה, 1877 מחצ'ה. הוריה: חנוך ווידבסקי בן ברנה, יליד בוורטא. 1880 בת רחל, ילידת מיכאלה, הייתה בת הזקונים, אחות ל: שלמה, אברהם, לובה, גולדה ולאה. , בחצר הבית היה העסק המשפחתי 38 המשפחה התגוררה ברח קילינסקגו לעיבוד עורות, בו עבדו האבא ושני האחים. העיסוק בעורות, הצריך שטח גדול, בריכת מים ומקום לייבוש העורות. עיבוד העורות יצר מפגעי ריח ולכלוך, לכן התגוררו הבורסקאים באיזור מרוחק ממרכז העיר. בורסקאים. העיר הייתה מפורסמת בתעשיית העורות ותוצרתה 22- בלאסק היו כ שווקה בכל רחבי פולין ואף מחוץ לה. רחוב הבורסקאים הגארבער-גאס, היה ידוע בריחו אבל גם כפרנסה טובה. בנוסף לבורסקאים התפרנסו עוד רבים מהמסחר ותוצרי הלוואי של העורות כמו דבקים חבלים וצמר. האחים שלמה ואברהם, היו נשואים והתגוררו במקום אחר בעיר. הם היו מגיעים כל בוקר לבית המשפחה, להתפלל עם האב ולעבוד בעסק המשפחתי. המשפחה הייתה אוכלת ארוחת בוקר משותפת ומיכאלה הייתה נשלחת למאפיה במרכז העיר, לקנות לחם ולחמניות. האב חנוך, יליד לאסק, מוצא משפחתו היה כנראה בעיר זדונסקה- וולה, מרחק ק"מ מלאסק. 20- של כ והיה דוד אהוב על Zdunska Wola אחיו של חנוך, יעקב, התגורר בזדונסקה-וולה כנראה, והגיע לארץ אחרי המלחמה. 1939- מיכאלה. בנו גודל, ברח לרוסיה ב בנות. לחנוך, הייתה כנראה גם אחות שנפטרה בלידה 3 הוא התגורר בלוד ולו ובתה גולדה-מרים, שרדה אף היא והגיעה לארץ. היא התגוררה בלוד והיה לה בן יחיד חנינא-חנן. מיכאלה הייתה מתכתבת איתה בגלויות ביידיש, שנפתחו תמיד במילים "מיינע ליבע" – יקירתי ולכן קראנו לה כך בילדותנו ובשם "דודה חנינא". סבא יוסי הדביק לה כינוי "דודה חנינא המזוייפת". האב חנוך, היה דתי, מזוקן, לבש קפוטה מסורתית. האחים היו פחות דתיים אך הקפידו לכבד את האב ולהגיע כל יום להניח תפילין ולהתפלל איתו. המצב הכלכלי היה די טוב, "משפחה עובדת, לא עשירים אבל יש תמיד עבודה ואוכל על השולחן", כהגדרת מיכאלה. ק״מ מלאסק. לא ידוע 50- האם, רייזל, בת רחל לבית קליפקה, ילידת וורטה, כ על משפחתה בוורטה. בחגי תשרי הייתה מיכאלה נוסעת עם אמה לקברי האבות.

14

משפחת טופורק-ווידבסקי. בצד שמאל עומד אברהם ווידבסקי אח של מיכאלה. יושבת מתחתיו לובה, אחות של מיכאלה. בצד ימין עומד שלמה אח של מיכאלה.

15

מיכאלה מתארת אותה כאשה חכמה מאוד, בעלת סבלנות רבה, השכנים היו פונים אליה לקבלת עצות בנושאים שונים. ילדים מאוד אהבו אותה, בעיקר בן השכנים לייבלה שהיה יושב איתה במטבח. , היה נשוי לליפצ'ה לבית קיבעל ולהם בת בשם הלינקה 1909 האח שלמה, יליד .1935 ילידת , היה נשוי להנדה בת טלצה וישראל לבית טופורק, 1905 האח אברהם, יליד ולהם היה ילד אחד, אין פרטים נוספים. הנדה הייתה ממשפחת 1910 ילידת טופורק, השותפים בתחנת הקמח של משפחת טראובה. , אחיה 1908 , הייתה נשואה ללייב-אריה טופורק, יליד 1911 האחות לובה, ילידת . לובה הייתה תופרת 1937 של הנדה ווידבסקי ולהם בן בשם נחום, כנראה יליד במקצועה ועבדה בחנות בדים מפוארת במרכז לאסק. , בעלה משה כהן. ללא ילדים. גולדה הייתה תופרת. 1915 האחות גולדה ילידת , רווקה, תופרת. 1917 האחות לאה ילידת מיכאלה הייתה בת הזקונים וכל המשפחה התייחסה אליה כאל ילדה קטנה ואהובה. האחים הגדולים פינקו אותה במתנות ובממתקים, האחיות תפרו לה בגדים יפים. ההורים מנעו ממנה לעבוד אחרי סיום הלימודים וטענו שהיא צריכה לנוח. היא לא נדרשה לעזור בבית והייתה פנויה לבילוי עם חברים וחברות בתנועה ועם ילדי המשפחה. כשהייתה מאחרת להגיע הבייתה היו הוריה מודאגים, "הילדונת מאחרת" ומציצים מבעד לתריסים. כשראו את יצחק מסתובב בחזית הבית, היו מקניטים אותה: " הנה החבר שלך, כבר מסתובב כאן". .1936 מיכאלה למדה בבית ספר פולני וסיימה את לימודיה בשנת כמו יצחק, למדה מיכאלה בבית הספר ״תרבות״ והייתה פעילה בתנועה.

16

גולדה כהן אחות של מיכאלה משה כהן בעלה של גולדה

אריה -לייב ולובה טופורק, אחות של מיכאלה

17

2008- . צולם ב 38 בית המשפחה של מיכאלה רחוב קילינסקגו

18

19

Lask העיר לאסק ק"מ מלודז'. עיר עתיקה 40- העיר לאסק בפרובינציית לודז' שבמרכז פולין, כ והייתה בבעלות של משפחת לאסקי. קהילת יהודי לאסק 15- שהוקמה במאה ה . לאסק שמשה כמרכז תורני דתי 1942 ועד שנת 16- התקיימה בעיר מהמאה ה וידועים מספר רבנים ודמויות רוחניות משמעותיות שחיו ופעלו בעיר. 50%- נפש, כ 3500- כ 20- של המאה ה 30- הישוב היהודי בלאסק מנה בשנות ה מכלל אוכלוסיית העיר. האוכלוסיה היהודית היוותה פסיפס מגוון ביותר מבחינה כלכלית וחברתית. ענפים כלכליים משמעותיים היו מסחר זעיר, טקסטיל, טוויה, תעשיית העורות ותיירות באיזורי הנופש שבסביבת העיר. היערות בעיירה קולומנה הצמודה ללאסק, היו מפורסמים כאתר נופש פופולרי לחופשת הקיץ של משפחות מרחבי פולין. נתעכב לרגע על תעשיית הטקסטיל, יש לכך משמעות גם להמשך החיים של יצחק ושורדי שואה אחרים בארץ. תעשיית הטקסטיל בפולין, הייתה מפותחת מאוד ונשלטה בעיקר על ידי פולנים ומהגרים מגרמניה. באיזור לודז' היו מפעלי , הוקמו בלאסק מספר מטוויות 1937 טקסטיל רבים, חלקם בבעלות יהודית. בשנת פשתן בסיוע ארגון הג'וינט, הארגון ההומנטרי של יהודי ארצות הברית. הארגון פעל להכוונת הנוער היהודי למקצועות יצרניים ומודרנים. עשרות צעירים מצאו בטקסטיל תקווה לעתיד ורבים התחילו ללמוד את המקצוע. גויסו הכספים לרכישת המכונות והוקם מפעל אריגה אשר פירנס משפחות רבות בעיר. מקצוע האריגה תפס את מקומם של מקצועות מסורתיים, כמו חייטות, סנדלרות וכו'. בלאסק הייתה פעילות עניפה ומגוונת בתחום החינוך היהודי והתרבות. בתחילת המאה העשרים היו לכל המפלגות הציוניות סניפים בלאסק. במיוחד היו פעילות תנועות הנוער, ״החלוץ״,״הנוער הציוני״, השומר הצעיר. בעיר הייתה גם פעילות של תנועת בית"ר, הסתדרות הנשים הציוניות, הדסה וויצו. מיכאלה ויצחק כאמור למדו בבית הספר “תרבות” והיו חברים ופעילים בתנועת "הנוער הציוני". ל"תרבות" ולתנועה הייתה משמעות רבה בחייהם של מיכאלה ויצחק. "תרבות", הייתה רשת של בתי ספר עבריים ציוניים שפעלה בארצות מזרח אירופה ובייחוד בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הלימודים התנהלו בעברית. אנשי "תרבות" בקשו להקים בתי ספר עבריים ציוניים וחילוניים, המשלבים לימודים עבריים וכלליים, הומנים וריאליים, תוך שימוש בשיטות חינוך מודרניות, על מנת להכשיר את התלמיד לתרום לעמו בעתיד. שיטות החינוך עמדו בניגוד לחינוך הישן, תוך התחשבות בצרכי התלמיד, פיתוח האסתטיות, היצירתיות,

20

. מיכאלה עומדת בשורה העליונה, שלישית משמאל 1930 תלמידי בית ספר ״תרבות״ בלאסק. צולם כנראה ב

פיתוח הגוף והתקרבות לטבע. הכשרה לחיי חלוציות בארץ ישראל. ישראל, הייתה היעד הנכסף אליו כוונו מחנכי "תרבות". התלמידים תרמו לקק"ל 20 של המאה ה 20- ואף קיימו חליפת מכתבים עם ילדי ארץ ישראל. בשנות ה הפכה "תרבות" לשגרירה של ארץ ישראל בפולין. בעוד שבגליציה ובאזורים אחרים היו בתי ספר וגמנסיות של ״תרבות״, בלאסק התקיים בית ספר "תרבות" אחר הצהריים, במתכונת מצומצמת בנוסף ללימודים הרגילים. המורים היו מגיעים מאזורים מרוחקים וההורים נדרשו לשלם את שכרם והוצאות המחיה. ע"פ סיפורי מיכאלה, בית ספר "תרבות" היה מאוד אהוב עליה והיא הייתה הולכת ללימודים בשמחה וברצון. המורים בבית הספר הפולני, טענו כי המאמץ בלימודים נוספים אחר הצהריים גדול מדי לילדים צעירים. בדרכה ל"תרבות" הייתה מיכאלה עוברת על יד ביתו של מנהל בית הספר הפולני והיא הייתה מתכופפת ומנסה להסתתר כדי שלא יראה אותה. מיכאלה הייתה היחידה מבין אחיה ואחיותיה שלמדה ב"תרבות". בשיחות איתנו היא תמיד הביעה פליאה על כך שלמרות העלויות וההתנגדות של המורים, הוריה הדתיים עודדו אותה ותמכו בה. עד יומה האחרון היא סיפרה בהתלהבות על הלימודים ב"תרבות" והערך הגדול שהיה לכך בחייה.

21

חברי קיבוץ ״החלוץ״ בעיר לאסק

ברגעי הקושי והסבל, במהלך המלחמה, הייתה מעודדת את עצמה ושרה בלחש שירים שלמדה ב"תרבות". בשיחות בין החברים, החלום היה להגיע לארץ ישראל בכל דרך שתתאפשר. אפילו ללכת ברגל... מיכאלה דיברה עברית טובה, קראה ספרים ועיתונים, הכירה את השירים העבריים ושמעה הרצאות בעברית. ידיעת העברית סייעה לה עוד לפני הגעתה לארץ, בשוודיה במסגרת ״החלוץ״ ובקפריסין, במחנה המעבר, שם שימשה כמורה לעברית. גם יצחק דיבר עברית טובה. יצחק ומיכאלה שוחחו בינהם בעברית ורק לעיתים רחוקות דברו בינהם שביידיש. בבית ספר "תרבות" למדו על ארץ ישראל, למדו שירים עבריים וערכו הצגות ופעילויות קהילתיות אחרות לגיוס תרומות לארץ ישראל. מיכאלה הייתה הזמרת שבחבורה, במופעים תמיד קיבלה תפקידי סולו והתקבלה בהתלהבות על ידי הקהל.

22

מיכאלה סיפרה, שיום אחד פגשה בתל אביב אדם שהכיר אותה מלאסק, אך לא זכר את שמה וצעק לה "היי, עלה חלוץ", פזמון מאחד השירים העבריים שנהגה לשיר במופעים. שיר נסף שנהגה לשיר הוא השיר "שני מכתבים" שכתב אביגדור . מיכאלה הופיעה על הבמה לבושה כחלוץ אופייני של 30- המאירי בשנות ה אותם הזמנים ושרה את השיר שהוא דיאלוג בין האם לבן ״החלוץ״. עמוס עוז בספרו "על אהבה וחושך" מתאר את החינוך שקבלה אמו ב"תרבות" ברובנו, במילים המתאימות לתאורים של מיכאלה: "מגיל קטן מאוד אנחנו כבר היינו בעצם עם המחשבות בארץ ישראל, ידענו בעל פה את מצב המושבות, ידענו מה צומח בשדות באר טוביה וכמה תושבים יש בזכרון יעקב. מי סלל את כביש טבריה-צמח ומתי עלו על הר הגלבוע. אפילו ידענו מה אוכלים שם ואיך מתלבשים". גורם נוסף שחיזק את אהבת הארץ והרצון להגיע אליה, היה תנועת הנוער. "הנוער הציוני", הייתה תנועה ציונית-חלוצית, שנולדה כתנועת נוער חילונית, של המאה הקודמת. 20- באירופה של שנות ה התנועה הוקמה כמשקל נגד לתנועת השומר הצעיר בעלת הגוון הסוציאליסטי מרכסיסטי. התנועה הדגישה את חשיבות הרעיון הציוני כמכנה משותף לחיים יהודיים בתפוצות ואת ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל. ההתלהבות שהוחדרה בצעירים חלחלה במיכאלה וגם ביצחק שלא היה מוכן לשמוע אחרי המלחמה על שום אפשרות אחרת מלבד להגיע לארץ ישראל הכי מהר שאפשר. מיכאלה בטופס שמילאה מיד לאחר סיום המלחמה בדרכה לטיפול רפואי בשוודיה, כתבה כי היעד אליו היא רוצה להגיע הוא תל אביב – פלסטינה. אחותה של מיכאלה, גולדה, יצאה להכשרה ב"קיבוץ" סמוך לוורשה, שם שנים, בצימצום ובתנאים קשים, על מנת להתכונן לעליה לארץ. 4- שהתה כ , סיימה גולדה את ההכשרה והחלה בהכנות לעליה לארץ. היה 1939 באמצע לה חבר בהכשרה, משה כהן אף הוא מהעיר לאסק, בן למשפחה דתית מכובדת ומשכילה בעיר. ההורים ארגנו חתונה מהירה בחצר הבית, הכינו "נדוניה" ליציאה לארץ והזוג יצא לדרך לנמל גדנסק בצפון כדי לעלות על האניה בדרך לישראל. מיכאלה הייתה מאושרת, יש לה אחות בארץ ישראל! הזוג היה אמור בספטמבר, העיר גדנסק נכבשה, 1 , הגרמנים פלשו לפולין ב 3/9/1939- לצאת ב התעבורה הימית נעצרה והזוג נאלץ לחזור הבייתה. גולדה חזרה לבית הוריה, משה החליט לטפל בהחזרת הכספים ששולמו עבור ההפלגה. משה נעלם וגורלו לא נודע. רק אחרי המלחמה, שמעה מיכאלה, מאחד מאנשי העיר השורדים, כי בדרכו שהה משה בקיבוץ הכשרה בלודז', משם נלקח לעבודות כפיה על ידי הגרמנים ונהרג בהפצצה על מסילת הרכבת. גולדה עברה את שנות המלחמה .1943- עם אחיותיה לאה ומיכאלה ונרצחה בידי הנאצים ב

23

חברי תנועת ״הנוער הציוני״ בלאסק. במרכז התמונה יושבת, לאה טראובה, אחות של יצחק

כשהייתי בבית הספר העממי, באסיפת הורים, פגשה מיכאלה את אמה של אחת מחברותי לכיתה, עליזה שייביץ, שהייתה אף היא בהכשרה והייתה חברתה של גולדה. ההתרגשות הייתה רבה. למחרת שלחה עליזה באמצעות שרה בתה, תמונה של גולדה ובעלה, הרבה דמעות הזילה מיכאלה על התמונות. התמונות נמצאות באלבום המשפחתי שלנו. היחסים עם השכנים הנוצרים, היו רגועים וטובים על פני השטח. יחסי שכנות טובים וכבוד הדדי למסורת ולדת. מיכאלה סיפרה איך הייתה מוזמנת לבית של חברתה לראות את עץ האשוח וקישוטי חג המולד. בפסח, החברה הייתה מוזמנת להוריה של מיכאלה להתכבד במצות הראשונות שנאפו. מתחת לפני השטח רחשו גלים אחרים של פחד ובוז מצד היהודים וקנאה מצד הנוצרים. מיכאלה סיפרה על ארוע שבו שני שיכורים שוטטו ברחוב וסיכנו את האנשים. אחת הנשים היהודיות שפכה עליהם דלי מים רותחים. אחד מהם נכווה קשות והיה חשש לחייו. היהודים הסתגרו כמה ימים בבתים מחשש למהומות והתפללו להצלתו , יתכן ומדובר באותו ארוע. 1936- של הנכווה. יצחק מדבר על פוגרום ב עם פלישת הגרמנים, ניצלו הגויים את המצב לביזה של רכוש יהודי. כשפינו את

24

, פרצו השכנים לבתים ויצאו עם השלל בידיהם כשהיהודים 1942- תושבי העיר ב עדיין עומדים בכיכר. מיכאלה סיפרה איך ראתה את השכנים נכנסים לבית הוריה דרך החלונות ויוצאים עם קולבי בגדים ושמלות. , הפך על ידי 20- בית הכנסת המפואר של העיר שנבנה בתחילת המאה ה הגרמנים בשנות הכיבוש לאורווה ובתום המלחמה, כנראה עקב מצוקה בחומרי בניה, נהרס ובחומרי הבניה נבנתה תחנת מכבי האש של העיר. בלאסק כיום אין אף יהודי אחד. הבתים הנטושים של היהודים, נקנו בעסקאות מפוקפקות באישור השלטונות תמורת תשלום זעום ל"נציגי היורשים". בית הוריה של מיכאלה, נמכר אחרי המלחמה על ידי בת דודתה, "דודה חנינא", שהציגה עצמה כנציגת המשפחה. הבית נמכר בסכום אפסי, מיכאלה סיפרה , גלויה מבת הדודה שדווחה על הסכום שקיבלה, הגלויה הייתה 1947 שקיבלה ב מלאה באפסים אך ללא ערך רב בגלל האינפלציה. כשמיכאלה הגיעה לארץ, ציפיות רקומות כתמורה... 2 קיבלה מבת הדודה , בסיוע נהג פולני, פגשתי באשה שקנתה את הבית 2007- בנסיעתי לפולין ב ואת בית השכנים, הוריו של לייבלה. הבית כנראה נהרס ברובו ונבנה מחדש. האשה המבוגרת, חששה שיש לי תביעות על הבית ולא הסכימה לדבר איתי. בתה שהייתה ידידותית סיפרה שידעה שהבית היה שייך ליהודים אך לא ידעה פרטים נוספים. מיכאלה ויצחק התגוררו במרחק של כמה קילומטרים אחד מהשניה, בשני קצוות של העיר והיו הולכים/רצים הלוך ושוב מבית אחד לשני לעיתים כמה פעמים ביום.

בית הכנסת הישן

25

2008 , הככר המרכזית בלאסק

2008 הכנסיה בלאסק

26

2008 , מרכז העיר לאסק

2008 קולומנה אזור היערות של לאסק

2008 לאסק שלט בכניסה לעיר

27

חושך על פני ארופה 1939-1945

1939-1942 פלישת הגרמנים, לאסק פלשו הגרמנים לפולין ומלחמת העולם השניה החלה. 1939 בספטמבר 1- ב במהלך השבוע הראשון, הגיעו לעיר יהודים רבים שנמלטו בחוסר כל מאיזורי הקרבות בגבול הגרמני וסיפרו סיפורי זוועה. התקדמות הגרמנים, לוותה בהפצצות רועשות ורבים ניסו להמלט לכיוון וורשה, אך הוחזרו. הגרמנים הגיעו בספטמבר. עם כניסת הגרמנים, ניתלו בעיר כרזות מרגיעות שביקשו 7- ללאסק ב מכל התושבים לחזור לבתים ולחיים הרגילים. כעבור שבוע הגיעו לעיר אנשי המנהלה הגרמנים ואז היחס השתנה לרעה. היהודים ניסו לחזור לחיים רגילים, אך היה חשש גדול מפני העתיד. מיכאלה סיפרה, כי ביום כניסת הגרמנים לעיר, ביקרה בעיירה הסמוכה קולומנה. כשהחלו הפצצות, היא חזרה ללאסק עם אחד העובדים במקום. כשהגיעה לביתה, לא היה שם איש. כולם יצאו לשטחים הפתוחים מפחד ההפצצות. , הוקם הגטו בעיר, באיזור הבורסקאים, ברחוב קילינסקגו שם 1940 באפריל התגוררה משפחתה של מיכאלה. בתוך מספר ימים, נסגרו כל מקומות העבודה והאנשים אולצו לעבור לגטו. הם לא הורשו לקחת מביתם דבר למעט בגדים. מקומות המגורים הוקצו בבתים היהודיים ברחוב. בבית הוריה של מיכאלה התגוררו עוד שתי משפחות. משפחתו של יצחק , כך שמיכאלה ויצחק יכלו להשאר 34 עברה להתגורר בסמוך, ברחוב קילינסקגו בקשר קרוב כל אותה תקופה. מועצה ומשטרה יהודית הוקמו והוטלו הגבלות תנועה חמורות על היהודים. הגרמנים נקטו ביד קשה, האוכל היה מועט ומוקצב. ר' המועצה היהודית בגטו (היודנרט), היה זלמן קוכמן. יצחק בראיון מספר על המועצה היהודית: "היודנרט נבחר על ידי הגרמנים, מועצה זו הייתה המקשרת בין היהודים לגרמנים. היודנרט טיפל בבעיות דיור מזון תעסוקה וכל השאר, אך גם היו מחוייבים לבחור ולשלוח אנשים למחנות העבודה. התפקיד של ר' היודנרט היה עדין מאוד. מצד אחד הוא יודע שאם לא יבצע את פקודות הגרמנים, חייו תלויים לו מנגד ומאידך, הוא היה זה שצריך לבחור את המגורשים. הגרמנים פתרו את הבעיה בדרך פשוטה, הם מינו לתפקידים אלו את האנשים הגסים והנוקשים ביותר. חברי המועצה, יכלו במידה מסויימת לעזור, למשל להודיע מראש על התנפלות של אנשי סס כדי שהזקנים והחולים יספיקו להסתתר, אולם לא תמיד עשו זאת או יכלו לעשות זאת. היהודים פחדו מהמועצה וחששו כי מי שינסה לבקר את התנהלותם יהיה הראשון לגירוש. גם אנשי המשטרה היהודית היו אנשים גסים מרמה נמוכה ...הם החרימו מזון והציקו ליהודים שנאבקו להשיג מזון למשפחותיהם בכל דרך אפשרית."

30

אנשי המועצה, דאגו למקורביהם לעבודות קלות ולמזון טוב יותר. ר' המועצה ורוב אנשיו, חוסלו על ידי הגרמנים עם פינוי הגטו. יצחק מספר, כי היה לו רשיון יציאה אל מחוץ לגטו, לצורך עבודה במחסן הדואר שבתחנת הרכבת. ר' הקהילה והיודנדרט רצו לקחת ממנו את הרשיון, כנראה כדי להעבירו למקורבים, אך מנהל הדואר לא הסכים ואף שלח אנשים מטעמו שיוציאו את יצחק בכל בוקר משערי הגטו. מיכאלה סיפרה על שיכרון הכוח וניצול הסמכות של ראש הקהילה שהיה חובב נשים. הוא זימן אליו באמצעות עוזרו נשים צעירות שחמד, בינהם גם חברה של מיכאלה. החברה נכנסה להריון ומיכאלה הלכה איתה לבית החולים כדי לבצע הפלה באישור מיוחד. ראש הקהילה דאג לאחר מכן לחתן אותה בחפזון עם אחד מקרוביו. זה כנראה לא היה המקרה היחיד. יצחק מספר על גילויי אומץ ואנושיות בתנאים הקשים: "היו מקרים שחברים חלו קשה והיה קשה להשיג להם תרופות בגטו. אנשים שהיה להם אישור יציאה ואני בינהם, היינו יוצאים מחוץ לגטו, מורידים את הטלאי הצהוב ומנסים להשיג התרופות בבתי המרקחת העירוניים. היו הרבה גילויים אנושיים של גמילות חסדים והעברת לחם ומנות אוכל לאנשים נזקקים." במחסן הדואר, עבד אדם שהכיר את משפחתו של יצחק והיה מעביר לו מפעם לפעם לחם, חסד קטן שיצחק לא שכח. גברים צעירים ובריאים נחטפו בתקופה זו ונשלחו לעבודות כפיה. שני אחיה של מיכאלה נשלחו למחנות עבודה באיזור פוזנן שם עבדו במכרות פחם, עבודות ביצורים ומסילות ברזל. הקשר עם האח שלמה נותק והוא כנראה נרצח במחנה כשאברהם הגיע 1943 העבודה. הקשר עם אברהם נמשך במכתבים וחבילות עד לגטו לודז' והתאחד לזמן מה עם אחיותיו. אחיו של יצחק, מרדכי-מוטק, נשלח עם קבוצת צעירים לעבודות כפיה בנקלה על ק"מ מלאסק. הוא נהרג יחד עם כ-ארבעים צעירים על מסילת 160- יד פוזנן, כ הברזל במקום. , החלו להגיע ידיעות על חיסול הגיטאות והקהילות בסביבה. 1942 לקראת קיץ , במסגרת ה"פתרון הסופי" להשמדת היהודים, במבצע חשאי 1942 בספטמבר מתוכנן היטב, הוקף הגטו בחיילים גרמניים, היהודים הוצאו מבתיהם ורוכזו ברחוב. הם לא הורשו לקחת איתם דבר. מיכאלה על מבצע הגירוש: אמה עמדה במטבח ובישלה ומולה ישב בן השכנים, לייבלה. לפתע אמר הילד, הנה מגיעים אנשים מחופשים, שחקני פורים. רייזל אמא של מיכאלה, תיקנה אותו ואמרה לו עכשיו לא פורים, עכשיו תקופת חגי תשרי והילד התעקש. משהביטה רייזל בחלון ראתה חיילים גרמנים מגיעים מכל עבר חבושי קסדות ונושאים נשק.

31

אמה של מיכאלה, הכינה מבעוד מועד לכל בני המשפחה, תרמילי חירום ובהם ציוד ובגדים, אולם היציאה מהבתים הייתה מהירה ואלימה ולא ניתן היה לקחת דבר. מיכאלה לא הספיקה לנעול נעלים ויצאה יחפה מהבית. יצחק, נדרש באותו זמן לסייע לגרמנים בתחנת הקמח והצליח להוציא מבית הוריו בגדים וחפצים שונים. בזמן שהיהודים עמדו ברחוב תחת המשמר הגרמני, השכנים הפולנים בזזו מכל הבא ליד. איש, רוכזו בכנסיה במרכז העיר, בצפיפות ובתנאים סניטריים 3500- כל היהודים כ נוראיים, צעירים וזקנים, נשים וילדים. הובא עבורם מעט אוכל מהמטבח המרכזי איש, צעירים ובעלי 750- בגטו. כעבור שלושה ימים הוצאו האנשים מהכנסיה. כ קמ מלודז' 70- מקצוע סומנו לעבודה וכל היתר נשלחו לחלמנו. כפר המרוחק כ שהיה האתר הראשון שהוקם על ידי הגרמנים לרצח המונים באמצעות גז, שם נרצחו. מיכאלה באומץ רב, הצהירה על עצמה כתופרת וסווגה כבעלת מקצוע חיוני. לאחר שנים, סיפרה לנו מיכאלה על חברתה שהצהירה שהיא "עובדת דואר" והגרמנים אמרו שזה לא נחשב למקצוע ושלחו אותה לחלמנו. אחיו של יצחק, הוריה של מיכאלה וגיסותיה עם ילדיהן נשלחו לחלמנו. 2- הוריו ו לובה, אחותה של מיכאלה, לא הסכימה להפרד מבנה הקטן, נחום ונשלחה איתו לחלמנו. מיכאלה ואחיותיה, גולדה ולאה ויצחק ואחותו לאה, נשלחו לגטו לודז'. על מבצע חיסול הגטו פיקד הנס ביבוב, מי שהיה ראש הממשל הנאצי בגטו בלודז'. 1947- לודז'. ביבוב נתפס על ידי בעלות הברית, נשפט והוצא להורג ב "ההעברה לגטו לודז' בוצעה ברכבת של בהמות, הצפיפות יצחק מתאר את הנסיעה: בפנים הייתה נוראה, מחנק וצמא. כדי להציק לנו יותר הכניסו הגרמנים לקרונות קיטור משני הצדדים והאריכו במתכוון את הנסיעה".

2008 , שלט הנצחה משפחתי, חלמנו

32

2008 אתר ההשמדה חלמנו, צולם בשנת

33

Lodz ' גטו לודז

"הנבחרים" מבני העיר, הגיעו לגטו לודז' שהיה אחד הגיטאות הגדולים בפולין תושביה היהודים של לודז' 165,000- הכבושה. בשטח קטן נדחסו למעלה מ יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים וכן 40,000- וסביבתה, כ איש. כשהגטו שוחרר על ידי 205,000- צוענים. בסך הכל עברו בגטו כ 7,000 כ שורדים מבין כל אלה 10,000- איש. ידוע על כ 877 , נותרו בו 1945- הרוסים, ב שעברו בגטו ובינהם מיכאלה ויצחק. לאחר כיבוש לודז' על ידי הגרמנים, שונה שמה לליצמנשטט ע"ש מנהיג גרמני , הוחל בהקמת הגטו 1940- שכבש את האיזור במלחמת העולם הראשונה. ב וריכוז היהודים. הגיטו נוהל על ידי חיים רומקובסקי, עסקן יהודי שנוי במחלוקת, כשליט יחיד. הוא היה שנוא על רוב תושבי הגיטו ונחשד בשיתוף פעולה עם הגרמנים. יצחק מעיד: "חיים רומקובסקי בראש היודנדרט היה נורא, הוא הבטיח לגרמנים לעשות הכל, הוא היה תמיד נכון להרוג יהודים. ההתעללות שלו הייתה נוראית, אם למשל הגיע טרנספורט של מזון הוא לא חילק

גטו לודז'

34

אותו ליהודים, אלא אחסן במרתפים . המזון יכול להרקב אך הוא לא נתן ליהודים להנות ממנו. זכו באוכל רק הפרוטקציונרים, שזכו גם במשרות הטובות ביותר." היו מעמדות בגטו, הפרוטקציונרים ובעלי העמדה זכו במזון טוב ובחיי מותרות יחסיים. רוב האנשים חיו בדלות וברעב ועבדו בפרך. מיכאלה הגיעה לגטו עם שתי אחיותיה גולדה ולאה, מיכאלה עבדה במתפרה, לאה וגולדה עבדו אחת במתפרה והשניה במכבסה. יצחק הגיע ללודז' עם אחותו לאה, כולם התגוררו בדירה אחת ברחוב המבורגר . התגורר איתם גם הגיס, אריה-לייב, בעלה של לובה שכנראה נרצח באחת 63 מפעולות הגירוש. יצחק, המופיע ברישומים כנהג, שובץ לעבודה במתפרה ולאה במכבסה. יצחק עסק בעבודות נגרות ובתפירת לולאות למדים עבור הצבא הגרמני. העבודה הייתה מפרכת ומנות המזון מצומצמות. בגטו היו כמה עשרות בתי חרושת- סדנאות יצרניות בעיקר מתפרות לייצור מדים, תמורת מזון דל. ע״פ תפיסתו של רומקובסקי ככל שהגטו יהיה פרודוקטיבי יותר, ישרוד יותר. על מנת להוזיל עלויות, צומצמו מנות המזון ואיכותו. האוכל חולק במרוכז ע"פ כרטיסי המזון, לכל תושב עובד בגטו היה כרטיס מזון. אנשים שנשלחו מהגטו, הכרטיס שלהם בוטל ומי שניסה לקחת מזון בשמם, היה מסתכן בעונש כבד. מתושבי הגטו נפטרו 25%- בגיטו שררו רעב ומחלות לאורך כל תקופת קיומו. כ ממחלות שנגרמו מרעב וליכלוך. לאורך כל תקופת הגטו, נשלחו יהודים להשמדה ולמחנות עבודה בגרמניה ובפולין. הגרמנים היו מעבירים למשטרה היהודית דרישה להעביר להם מספר מסויים של יהודים למשלוח והמשטרה הייתה חייבת לעמוד במכסה. הורכבו רשימות שמיות או נחטפו יהודים ברחוב למילוי המיכסה. יצחק מספר: "אפשר לומר כי בכל הגטו הדבר היחיד שעבד בסדר היו מוסדות התרבות. היו ערבי תרבות, שמאי רוזנבלום ארגן את התיאטרון והדריך חוג דרמטי של נוער. היו ספרי קריאה אך מעט קוראים. היו כאלה שכתבו יומנים, אך כשלא ראו את האור בקצה המנהרה התיאשו והפסיקו. ארגנו ערבי שבתות בצוותא. בגטו פעלה תנועת נוער ציונית בשם ה"חזית", , השם המלא: "חזית בני דור המדבר". 14/8/1940- התנועה פעלה החל מ המגמה המוצהרת של התנועה הייתה איחוד כל תנועות הנוער הציוניות לשם ריכוז פעולות עזרה הדדית, חינוך והגנה מפני ההשפעות השליליות של הגטו. , הצטרפו לחזית גם בני הנוער שגורשו מעיירות הסביבה. בראש 1942 בשנת

35

התנועה עמדה הנהגה ובה נציגי השומר-הצעיר, גורדוניה, ״הנוער הציוני״, התאחדה התנועה עם ״הנוער הציוני״ ופעלה 1943 התחיה ובית"ר. בספטמבר גם כתנועת התנגדות. הפעילות והמפגשים היו חשאיים והמשתתפים הסתכנו מאוד. למרות זאת המפגשים היו קרן אור בחיים הקשים בגטו. מיכאלה מזכירה בסיפוריה, את אהרון יעקובסון שהיה פעיל ממקימי התנועה וכנראה בעל תושיה וקשרים רבים והוא עזר לה בשיפור תנאי העבודה כשחלתה ובהסדרת עבודתו של אחיה אברהם בגטו. בגטו היו גם קרוביו של יצחק, תושבי לודז'. הדודה רחל דיאמנט לבית נובק ומשפחתה והדודה לאה פרנקל לבית נובק עם בעלה וילדיה אלתר (אלי) בן . יום אחד מגיעה הדודה רחל, בוכה ומספרת ללאה ויצחק, 8- ודבורה בת ה 13- ה שהוריהם של אלתר ודבורה, נחטפו ונשלחו מהגטו, הילדים נשארו לבד בבית. יצחק ואחותו עזבו את הדירה ועברו לגור עם אלי ודבורה ולטפל בהם. מהסיפורים

של מיכאלה על התקופה הזאת, נראה ששני הילדים הצעירים שלא הבינו שהוריהם כבר לא יחזרו, היקשו מאוד על יצחק ואחותו. יצחק עבד קשה מאוד. הוא היה תופר הלולאות היחיד במתחם ואחראי על התוצר המוגמר. למרות חריצותו התקשה לעמוד בקצב. המנהל, ווייס, היה אדם נוקשה ודיבר אל העובדים בשפה מאוד בוטה.

, עלב המנהל ביצחק 1943 יום אחד, כנראה במרס והשפיל אותו, כנראה כדי לזרז את עבודתו. יצחק נפגע מאוד. מבלי לשתף אף אחד, כנראה גם לא את אחותו לאה, החליט לצאת מהגטו. צעד חריג ומסוכן מאוד. בבוקר יצא יצחק לתחנת הרכבת שם פגש את הדודה רחל, שבנה אולץ להתיצב בתחנה. היא אמרה ליצחק " חבל שלא נרשמת, אם היית מתנדב להרשם, היית מקבל ככר לחם", כשכוונתה הייתה כנראה, אם היית נספר במכסת היוצאים מהגטו, מישהו אחר היה משתחרר מהחובה. יצחק ענה לה: "דודה, אותי לא קונים, גם לא בלחם". בגטו לודז', טרם עזיבתו של יצחק, נשבעו מיכאלה ויצחק, כי אם ישרדו את המלחמה יחכו האחד לשניה ויתאחדו מחדש. מיכאלה עבדה קשה במתפרה. היא הייתה צעירה וללא נסיון. לראשונה בחייה עבדה במכונת תפירה חשמלית, היא התקשתה מאוד וזכתה לנזיפות מהתופרות האחרות על עיכוב העבודה. למזלה, מנהל המתפרה, אדם בשם פקין, חיבב אותה ועודד אותה להמשיך. היא נחשבה לעובדת טובה מאוד וזכתה לקבל מנות אוכל נוספות שסייעו למשפחתה. תופרות בגיטו

36

כרטיסי עובד- מוזיאון השואה בוושינגטון

כרטיס עובד של גולדה אחותה של מיכאלה

כרטיס עובד של יצחק

37

רשימות מגיטו לודז' - מוזיאון השואה בוושינגטון

רשימת המועברים מגיטו לאסק לגיטו לודז'. שמו של יצחק ואחותו

38

בכתובת זאת התגוררו מיכאלה ואחיותיה יחד עם יצחק ואחותו Hamurger 63 רישום מיכאלה ואחיותיה בכתובת

, בין השמות שמו של אברהם וידבסקי, אח של מיכאלה. זוהי Hamburger 63 דף רישום של המתגוררים בכתובת כנראה רשימת ביקורת נוכחות של הנהלת הגיטו.

39

תנאי המחיה בגטו היו קשים והאוכל דל. כדי לחסוך בהוצאות ולמקסם את הרווחים, הגרמנים דיללו את מנות האוכל וסיפקו תחליפי מזון שונים וזולים שבדרך כלל לא היו ראויים למאכל אדם. מיכאלה סבלה מאוד מהאוכל. בתקופה מסויימת חילקו כמזון, קליפות טחונות של פולי קפה מהם ניתן היה להכין לביבות. מיכאלה לא יכלה לעכל מזון זה וסבלה מכאבי בטן מתמידים. כל חייה הקפידה מיכאלה להזהר במזון ולא לאכול מאכלים לא מוכרים לה. הקפדה זו כנראה הצילה את חייה בסיום המלחמה. שנה, מעולם לא אכלה פלאפל, כנראה 60- מיכאלה שחייתה בישראל למעלה מ בגלל שהזכיר לה את האוכל הנורא בגטו לודז'. , הוחזר אברהם אחיה של מיכאלה לגטו. מיכאלה ואחותה עברו 1943 בתחילת

על יד קבוצה של גברים שנראו חלשים מאוד ומוזנחים ולפתע שמעו אחד מהם קורא להן. זה היה אברהם אחיהן, למחנה עבודה באיזור פוזנן. קבוצה 1940 שנשלח במהלך גדולה של אסירים עובדי כפיה מותשים, הועברה מפוזנן לגטו לודז', כדי לשמש את היודנדרט למשלוחי חיסול עתידיים. אברהם, ידע שאחיותיו נמצאות בגטו ולמרות הסיכון החליט לנסות להגיע ללודז'. מיכאלה ואחיותיה, טיפלו באחיהן, דאגו לו לטיפול רפואי והביאו לו מנות מזון לחיזוק. בשלב מסויים פנתה מיכאלה לאחד ממנהלי סדנאות העבודה, שהיה פולני שהכיר את המשפחה מלאסק ועסק אף הוא בעיבוד עורות. מאחר והפולני הכיר את אברהם כבעל מקצוע מיומן, הסכים להעסיקו. אברהם שהתחזק ונרפא בינתיים התחיל לעבוד,

סדנת גזרני העורות

דבר שהביא למשפחה הקטנה מזון והטבות. מיכאלה, על מנת לסייע למשפחה, עבדה אחרי שעות העבודה בחדרה כתופרת לאנשים פרטיים וקיבלה בתמורה מזון, ירקות ודברים נחוצים אחרים. לאחר אחד ממבצעי הגירוש בגטו, גורש חייט יהודי שהתגורר בשכנות למיכאלה ואחיותיה. משפחת החייט הציעה למיכאלה לקחת את הציוד שלו שכלל, מכונת תפירה, מגהץ ושולחן גיהוץ. כך היו למיכאלה כלי עבודה מקצועיים גם בבית. , נדרשו גולדה ולאה להתייצב בתחנת הרכבת. מיכאלה תפרה להן 1943 בקיץ תרמילי גב והמשפחה הלכה ללוות את האחיות. בתחנת הרכבת נאספו אלפי אנשים. מיכאלה רצתה להצטרף לאחיותיה, אך אחיה הניא אותה מכך. האחיות נרצחו, ככל הנראה באושוויץ. , הוחל בצמצום וחיסול הגטו. מיכאלה ואחיה נאלצו לעבור מחדרם 1944 בקיץ לאזור אחר של העיר ונכנסו לבנין שהיה נטוש בחלקו, מקומה גבוהה השקיפו על הרחוב וראו איך חוטפים אנשים מהרחוב לגירוש. הם חיכו במסתור עד שההמולה

40

ברחוב תרגע ואז החליטו ללכת לתחנת חלוקת מזון. בתחנה הם פגשו מכר של אברהם, שאמר לו כי עליו להגיע מיד למקום העבודה שלו. אברהם שלא רצה להשאיר את אחותו הקטנה לבדה, הציע שתצטרף אליו. כשהגיעו למקום, לא נתנו למיכאלה להכנס והיא נאלצה בלב כבד לעזוב את המקום לבדה. היא שמחה שלפחות אחיה נמצא במקום טוב. הסדנא של אברהם, הייתה נקיה ומסודרת והעובדים קיבלו מנות מזון מיוחדות. ע"פ העדויות ההיסטוריות, רוכזו בסדנת החייטים ברחוב איש שתפקידם היה לארוז את המכונות 500- , כ 36 לנגובייצקי ומתקני בית החרושת ולשלחם מלודז'. הסדנה ואנשיה נשארו . הגברים נשלחו למחנה 1944 באוקטובר 22- בלודז' עד ה זאכסהאוזן בגרמניה ורובם שרדו. מיכאלה הייתה משוכנעת שאחיה שרד. אחרי המלחמה היא חיפשה אותו ברשימות הג'וינט והצלב האדום. כמה שנים מאוחר יותר נודע למיכאלה, ממכר בן העיר לאסק, על גורלו של אברהם. הוא אכן הועבר למחנה בגרמניה ושרד, אבל חלה ונפטר מזיהום ברגל זמן קצר לפני שחרור המחנה. מיכאלה נפרדה מאחיה בגטו לודז' והרגישה שנשארה לבד בעולם! מיואשת ועצובה, הסתובבה בגטו ופגשה במכרה. האשה הציעה לה להצטרף אליה ולצאת למחרת לתחנת הרכבת. המצב היה

מורכב, הן לא היו חייבות להתייצב והיו יכולות להסתתר. אבל, שתי נשים לבד ובלי מקורות מזון נראה בלתי אפשרי. הן האמינו לשמועות שישלחו למחנה עבודה בצ'כיה. מיכאלה הכינה לעצמה תרמיל ובו מעט ציוד, קערת פח לרחצה ופריט מיוחד וחשוב, חתיכת סבון ובתוכו תקועה מחט לתפירה. המחט ליוותה אותה כמעט עד סוף המלחמה וסייעה לה לתקן את הבגדים ולסייע לנשים אחרות במחנות. לתחנת הרכבת, המשמשת כיום כאנדרטה ומוזיאון, נסעו בעגלות. אחד העגלונים היה חבר מהעיר לאסק, יחיאל נוימן ולכיסו הגניבה מיכאלה את תלושי האוכל שנשארו לה.

41

האנדרטה בתחנת הרכבת בלודז' ממנה יצאו המשלוחים 2008 למחנות ההשמדה ומחנות העבודה. צולם ב

42

43

אושוויץ, המבורג, ברגן בלזן. 1944-1945 מיכאלה, התלאות עד סוף המלחמה ברכבתבהמותדחוסה, הוסעו לאושוויץ. הנשיםאולצו להתפשט ולהכנסלמקלחות שם גילחו להן את השיער. מיכאלה שמרה בנחישות, בכף ידה את הסבון עם המחט, בחשש גדול שמא הסבון יקציף ויתגלה. הן קיבלו בגדים והוכנסו לצריף ענק ללא מיטות או ציוד. כל אחת קיבלה פריט לבוש אחד, מיכאלה, קיבלה באושוויץ שמלה שחורה עם כפתורים רבים, ששימשו אותה בהמשך לתיקונים. היא קיבלה זוג נעלים, גסות ומלאות מסמרים והחליטה להסתכן למען זוג נעלים טובות, היא זרקה את הנעלים ועמדה שוב בתור ועכשיו קיבלה זוג נעליים טובות. הן שהו במקום בצפיפות ללא ציוד מינמלי וכמעט ללא מזון. לאחר מספר ימים, הועלו על רכבת להמבורג.

אושוויץ

44

1943-1945 המבורג המופצצת על ידי בעלות הברית

המבורג הופצצה על ידי בעלות הברית ונהרסה כמעט כליל במלחמת העולם השניה. הנשים הועסקו בפינוי וניקוי ההריסות בעיר. ההפצצות התכופות הצריכו ירידה למקלטים בלילה והמחנה לא היה ערוך לכך. הנשים הועברו למחנה . המחנה הוקם SASEL עבודה באזור אחר של המבורג ססל נשים שגורשו מגיטו לודז' 500- , היו בו כ 1944 בספטמבר והועסקו בעבודות בניה. בדרך מלודז' לאושויץ פגשה מיכאלה חברה מלאסק, לולה לבקוביץ. השתיים התחברו, הפכו לחברות נפש ועברו ביחד את כל "המסלול" עד השחרור. לולה נפטרה מיד לאחר השחרור. מיכאלה ולולה לנו בחדר אחד. מיכאלה ישנה בדרגש העליון. בוקר אחד, מיכאלה לא התעוררה לעבודה. לולה ניסתה להעיר אותה ולא הצליחה. היא רצה למרפאה ואמרה

לרופאה שהחברה שלה כנראה מתה. הרופאה לא התרגשה מכך... כשלולה חזרה מהעבודה, היא ראתה שמיכאלה עדיין שוכבת על הדרגש ללא הכרה. היא הזעיקה את הרופאה שהגיעה הפעם לבדוק אותה. מיכאלה חלתה באנגינה קשה מעלות. היא הועברה לחדר החולים וטופלה במשך מספר ימים 42- וחומה עלה ל עד שהתאוששה. כתוצאה מסיבוכי הדלקת הייתה לה נפיחות בצוואר ובבלוטות והיא סבלה מכאבי תופת. זה היה סוג של זיהום שבנסיבות אחרות היה מטופל במהירות. במחנה לא היו תרופות או אמצעים יעילים לטיפול.

45

מיכאלה טופלה במסירות על ידי רופאת המחנה ובשלב מסויים גם נותחה על ידי רופא או חובש גרמני. הפצע לא נוקז טוב והזיהום התפשט לאורך כל הצוואר. חודשים. הרופאה טיפלה בה במסירות אך לא 7- מיכאלה שהתה בחדר החולים כ האמינה שהיא תשרוד. במשך כל הזמן שיחקה מיכאלה עם השומרים הגרמנים משחקי חתול ועכבר. הרופאה, דאגה להעביר אותה ממקום למקום ולחדש את כרטיס החולה שלה כדי שלא יבחינו שהיא שוהה כל כך הרבה זמן בחדר החולים. הרופאה, הונגריה, לא יהודיה, שאולצה לעבוד במחנה. בשלב מסויים, כנראה בסוף התקופה בססל, היא נכנסה לדיכאון, רצה לעבר הגדר החשמלית והתאבדה. מספר ימים לאחר התאבדותה, הגיע למחנה בעלה של הרופאה לחפש אותה. מיכאלה לא שכחה כל חייה את הרופאה שהצילה את חייה! המחנה בססל, גבל במחנה של שבויי מלחמה, שזכו לתנאים משופרים והיו מעודכנים בחדשות העולם. דרך הגדר שבין המחנות הועברו מפה לאוזן חדשות על תבוסת גרמניה והתעוררו התקוות לסיום המלחמה ולשחרור. עם התקדמות בעלות הברית לעבר המבורג, הוחלט על ידי הגרמנים לפנות ק"מ דרומית להמבורג. 90- המחנה ולהעביר את האסירות למחנה ברגן בלזן כ .1945 באפריל 7- ההעברה התבצעה ב בברגן בלזן, המחנה היה במצב נוראי מבחינה סניטרית ומגיפת טיפוס השתוללה בו. חלק ניכר מאנשי הסגל הגרמנים עזבו ובעלות הברית התקדמו. האסירות שוכנו בצריף ללא מיטות, בלי אוכל ובלי מים. מיכאלה שנזקקה להחלפת תחבושת בכל יום, החליטה לא לגשת למרפאה מחשש מזיהום וסיבוך נוסף. בצריף הסגור והחשוך, היו האסירות כלואות ושמעו את הפצצות בעלות הברית. כעבור כמה ימים, שרר במחנה שקט מקפיא ונשמע כרוז המודיע לכולם להגיע בבוקר לנקודת ריכוז כדי לקבל חלב. חריג מאוד! הסקרנות התעוררה בהן אך הן פחדו לצאת מהצריף. מיכאלה וחברותיה יצרו סולם אנושי כדי להגיע לחלון הגבוה בצריף. האשה שהציצה בחלון צעקה: "ילדים, השתחררנו!". מסיפורי מיכאלה אני זוכרת את השאגה ביידיש: "קינדרלעך מיז בפרייט גבוערן". הבריטים נכנסו למחנה. זהו רגע סיום המלחמה, רגע קשה בתנאים קשים, אבל גם רגע של תקווה. הן היו חופשיות אבל רעבות, חולות וחסרות כל. הבריטים באין ספור כתבים ומאמרים מתארים את המראות הקשים שראו במחנה, את מאות החולים ששכבו בלי יכולת לזוז ואת המתים. מזעזוע ומרצון לעזור זרקו החיילים מנות קרב לעבר האסירים. המנות הכילו שומן, ביסקוויטים וכו'. מאות רבות של אסירים נפטרו כתוצאה מאכילה מופרזת לאחר שנות ההרעבה והסבל. מיכאלה, נזהרה מאוד היא ידעה שאסור להפריז באוכל על בטן ריקה. היא החליטה למצוא אוכל קל והלכה לחפש תפוחי אדמה. היא ביקשה מלולה, חברתה לא לאכול את מנות הקרב, אך לולה התעקשה לאכול את השומן מתוך אמונה שבשומן יש כוח מרפא לריאות. לולה אכלה וחלתה בדיזינטריה קשה.

46

1945 ברגן בלזן צולם

הצוות הבריטי עבר בין המשוחררות וסימן בגיר את החולים הקשים כדי לאסוף אותן לבתי החולים. לולה, שחששה מסימונים וסלקציות לאחר השנים הקשות במחנות, מחקה את הסימונים. מיכאלה נשארה עם לולה עוד מספר ימים בתוך הלכלוך של הצריף ונסתה לעזור לה ולשכנע אותה להתפנות לבית חולים. כעבור מספר ימים, מיכאלה, שלא החליפה את התחבושת בצוואר כבר הרבה זמן, סבלה מאוד מהכאבים והלכה לבית החולים. הרופאים האנגלים ראו את הפצע והיו המומים. הם לא האמינו שהיא שרדה. הם אמרו לה:"אם את רוצה

להיות יפה כמו קודם, את צריכה לנסוע לשוודיה לניתוח פלסטי." מיכאלה לא הבינה, לשוודיה פינו למיטב ידיעתה רק חולים במצב קשה מאוד, אבל הרעיון כבר ניטע בה. כשחזרה לצריף, לולה כבר לא הייתה שם. מיכאלה רצה לבתי החולים באזור לחפש אותה. באחד המקומות מסרו לה שהייתה חולה בשם לולה שנפטרה, אך לא ידוע שם משפחתה. מיכאלה הייתה משוכנעת שזאת לולה חברתה שלא הספיקה אפילו למסור את שם משפחתה. יש רישום לפיו מיכאלה

1945 ברגן בלזן צולם

47

ברגן בלזן - אנדרטה

ניסתה באמצעות הג'וינט לאתר את אחיה של לולה שכנראה שרד. ביד ושם , שנפטרה 1920 מצאתי דף על שם לאה לבקוביץ, בת יצחק-צבי וזלדה ילידת בברגן בלזן. 1945- ב מיכאלה אהבה את לולה אהבת נפש והחברות שלהן בתקופה הקשה, הייתה מאוד משמעותית עבורה. יהי זכרה ברוך! לאחר מספר ימים, הוצאו האסירות מהצריף ומהמחנה הנגוע והמלוכלך לאזור נקי שבו קיבלו חדרים וציוד בבניינים ששימשו כמגורי חיילים. המחנה נשרף עד על ידי הבריטים, על מנת למנוע הפצת מחלות. 1945 היסוד באפריל אחיות שהכירה מלאסק, האחיות רכטמן ועוד חברה 4 מיכאלה שוכנה בחדר עם בשם מניה. השרותים והמקלחות היו משותפים לכולם. הן היו חופשיות, אבל האוכל היה מצומצם מאוד והן נאלצו ללכת לאסוף תרומות מזון בבתי התושבים שהיו אף הם עניים. בשלב מאוחר יותר קיבלו משלוחי מזון מהג'וינט. מיכאלה הקפידה מאוד על התזונה ולא התפתתה לאכול דברים שמנים או לא מוכרים. שמחת השחרור והחופש הייתה גדולה כל דבר קטן גרם לשמחה, בגד נקי, חבילת מזון, צמר לסריגה, זר פרחים בקופסת פח וכו'. העתיד עדיין לא ברור והיה חסר אות חיים מקרוב משפחה ומחבר יקר ואהוב.

48

המשך תלאותיו של יצחק Czestochowa יצחק בצ'נסטחובה

יצחק עזב מרצונו את גטו לודז'. הוא הימר על חייו והצליח הפעם. . יצחק עבד במחנה בצ'נסטחובה- 1943 הוא הגיע לצ'נטסחובה במרץ . אז הועבר לבוכנוואלד. 20/1/1945 פלצרי ושהה בו עד פלצרי היה מטוויית צמר שהוסבה למפעל לייצור תחמושת, שלוחה של המפעל הגרמני "האסאג" שהיה ספק הנשק של הצבא הגרמני. למפעל היו מספר שלוחות בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה ועובדי עובדי 5000- כפיה רבים הועסקו במפעליו. בצ'נסטחובה הועסקו כ כפיה, בעיקר יהודים ממקומות שונים. לא ידוע לנו הרבה על תקופת שהותו במחנה, אולם בעדותו יצחק מספר סיפור חריג על מבצע של הפרטיזנים להברחת נשק: "יום אחד נכנסה רכבת משא לאזור המפעל והתחלנו כרגיל להעמיס עליה ארגזי תחמושת. תוך כדי עבודה הרגשנו שהיחס אלינו שונה, לא

לוחית זכרון לזכר עובדי הכפיה היהודים

היו הצעקות שהיינו רגילים, רק שמענו מהם "תמהרו, תמהרו, תעזרו לעצמכם." הרכבת יצאה עם חלק מהקרונות שהספקנו להעמיס. לאחר זמן, נודע לנו כי הייתה זו עבודה של פרטיזנים אשר הוציאו במרמה תחמושת מהגרמנים. אנחנו, האסירים עזרנו להם והיה לנו סיפוק רב שעשינו משהו נגד גרמניה". , עם התקדמות הצבא 1945 בינואר הסובייטי הוחל בשילוח האסירים למחנות בגרמניה. יצחק שולח עם עוד אסירים לבוכנוואלד. 500- כ

מחנה העבודה בצנסטחובה-צולם בתקופת מלחמת העולם

49

Buchenwald בוכנוואלד 130- בוכנוואלד היה מחנה ריכוז מהגדולים בגרמניה ולו כ מחנות משנה ויחידות חוץ. בקרבת העיר ויימאר עיר שהיה לה 1937- המחנה הוקם ב מקום חשוב בהתפתחות התרבות הגרמנית. יש המעמידים את שני הקטבים זה מול זה – ויימאר כסמל לגדולתה של התרבות הגרמנית ובוכנוואלד, כהתגלמותה של הברבריות הנאצית.

על שער המחנה נרשם בגרמנית המשפט: "לכל אחד המגיע לו". 30 אסירים בני 240,000- במהלך שמונה שנות קיומו של המחנה, עברו בו כ נרצחו או נספו עקב התנאים הקשים. ידוע על פעולות תנועת 50,000- לאומים. כ מחתרת של אסירים קומוניסטיים ועל חסידי אומות עולם שהצילו אסירים יהודיים.

נוכח התקדמות הצבא האדום, החלו הגרמנים 1945 בינואר לפנות מחנות במזרח ולהעביר אלפי אסירים לגרמניה. , נרשם כאסיר 20/1/45- יצחק הגיע למחנה המעבר ב , מקצוע - נהג. 115762 בתקופה הראשונה הועסק בעבודות כפיה שונות. וכך הוא מספר: "באחד הימים נתקלתי בפלוגת אנשים שעמדה לעבור לאחד המשלוחים לעבודה במפעל גרמני, הצטרפתי אליהם, עברתי את הבחינות הדרושות, מבלי לדעת בדיוק לאן מעבירים אותנו. הועברנו לעבודה במפעל "יונקרס". זאת הייתה קבוצה של יהודים פולנים. היינו קבוצה קטנה של יהודים בקרב אלפי 50 אסירים פוליטיים בני לאומים שונים שרובם התייחסו אלינו יפה מאוד כשותפי גורל". , הועבר יצחק למחנה אחר של 1945 בפברואר 6- ב בוכנוואלד, לאופולדסהאל, שם עבד במכונאות במפעל "יונקרס" למטוסים ושוכן במחנה תחת שמירה כבדה.

1943- עובדי כפיה בבוכנוואלד צילום מ

האיזור הופצץ ללא הרף על ידי בעלות הברית. , עם התקדמות הצבא הרוסי ובעלות הברית הוחל בפינוי 1945 באפריל 10- ב האסירים מהמחנה והצעדתם לכיוון נהר האלבה.

50

1945- אחד המחנות בבוכנוואלד צילום מ

51

המסמכים התקבלו מהארכיון והמרכז הבינלאומי לתיעוד פשעי הנאצים וגורלם של הניצולים Arolsen Archives-International Tracing Service לאחר שחרורה של אירופה. 1945 מסמכים של יצחק ממחנה בוכנוואלד

כרטיסי אסיר של יצחק, בחלקם מופיעה חתימתו

52

20.1.1945- רשימת המועברים למחנה בוכנוואלד ב

רשימת האסירים שהועברו למפעל יונקרס

53

- הבריחה של יצחק 1945 וקורותיו עד הגעתו לישראל

1945 הבריחה של יצחק אפריל לערך. 1968 קטע מתוך כתבה שכתב יצחק לספר יזכור של לאסק, בשנת "אחרי שעברתי גלגוליםרביםבגיטאות ובמחנותעבודהבפולין ובגרמניה, ניצלתי הודות לתשוקה לחיים ולרצון לראות במפלת הצורר הנאצי ימ"ש, כנקמה. כשממדי המלחמה הצטמצמו בתחומי גרמניה וצבא בעלות הברית עמד על סף נצחון, אנחנו עדיין היינו בין הפטיש והסדן. ניצלתי את הזמן וברחתי כשהיינו בדרך אלפי אנשים שנעו בדרכים מזה שבועות וחודשים ללא מטרה מוגדרת. הגעתי עד לנהר האלבה, היות שהייתי בין האחרונים שהצטרפו לקבוצות הנודדים שנעו בדרכים ואחרי שאסירים פוליטיים שהכירו את גרמניה בתקופת המלחמה ולפניה נתנו הסבר טופוגרפי על המקום, ידעתי שאם אעבור את נהר האלבה אפול לידי הגרמנים וגורלי יהיה כגורל יתר האסירים היהודיים והלא יהודיים. באפריל, בחסות החשיכה ברחתי והגעתי למתבן תבואה בשדה מרוחק מהכביש. 10 ב שם ביליתי את כל הלילה בפחד ובקור ושמעתי את היריות שהרגו את החברים שלי שאיתם הייתי תקופה ממושכת. הצלחתי להגיע לצד בעלות הברית.... הצטרפתי לקבוצה של שבויים אמריקאים ששוחררו על ידי הצבא האמריקאי. התידדתי איתם כשותף גורל ואיתם יצאתי לצרפת. הצבא האמריקאי טיפל בי והנני חייב להם תודה בעד הטיפול המסור." 1979 יצחק נפטר במאי , הגיע לכתובת של מיכאלה, מכתב מארה"ב הממוען ליצחק. המכתב 1990 בשנת , כתוב אנגלית ובתוכו מספר צילומים. Hausman Ed , מאדם שלא היה מוכר לנו מיכאלה חושבת לרגע, ואז אומרת "זה השייגץ, החייל האמריקאי שעזר ליצחק אחרי השחרור בגרמניה." מהמכתב נראה כי היה בינהם קשר כלשהו ויצחק שלח מציין במכתבו כי יוסי,נראה בדיוק כמו יצחק Ed . צילומים של המשפחה Ed- ל .1945 כשפגש אותו בשנת וכאן, מיכאלה הוסיפה לנו פרטים, על בריחתו והצלתו של יצחק. כאמור, באפריל החלו הגרמנים להוציא את האסירים מהמחנות ולהצעיד אותם לתוך 1945 גרמניה. מבוכנוואלד יצאו כמה קבוצות של אסירים לכיוונים שונים. יצחק יצא עם קבוצת אסירים כנראה לכיוון נהר האלבה. את הקבוצה הוביל גרמני ממפקדי המחנה ובמאסף אחר, רכוב על אופניים. הייתה תקלה באופניים והשרשרת נקרעה. הגרמני קרא ליצחק שהיה איש תחזוקה, נתן לו צבת וזירז אותו לתקן את האופניים. יצחק תיקן, לקח את הצבת והכניס אותה לתוך האוברול שלבש. הגרמני מיהר לחזור לתפקידו כמאסף ולא שם לב. יצחק המשיך לצעוד עם הקבוצה ובשלב מסויים, הראה לאחד מחבריו את הצבת

56

והציע לו לברוח. במקום היו גדרות תיל. יצחק והאסיר האחר התחמקו מהצעדה, חתכו את הגדר בעזרת הצבת וברחו. נראה שהיה שם מדרון תלול והם התגלגלו ואיבדו קשר. לא ידוע אם יצחק פגש שוב את האסיר שברח איתו. ע"פ עדויות מאוחרות, מהמצעד הזה שרדו רק שלושה אסירים. יצחק הסתובב באזור לבדו מספר ימים, התחבא במתבן ובשדה והגיע לאיזור שבו היה מחנה אוהלים של חיילים אמריקאים ששוחררו משבי הגרמנים. מאחד האוהלים הוא שמע זעקות כאב. הוא נכנס לאוהל וראה חייל אמריקאי יושב כשרגליו קפואות והוא גונח מכאבים. יצחק, דאג לקרשים והבעיר אש, חימם מים בקופסת פח שמצא ועזר לו לחמם ולחבוש את הרגליים. הוא נשאר וטיפל בו כל הלילה. החייל שהיה אסיר תודה, סיפר שהוא אמור לצאת במטוס אמריקאי לצרפת ומשם להגיע לביתו בארצות הברית. הוא הציע ליצחק לצאת איתו לצרפת. למחרת, האמריקאי נתן ליצחק מדי חייל אמריקאי ושניהם עלו למטוס שהמריא לצרפת. מסיפורים אחרים אני יודעת שהחייל הציע ליצחק להגיע איתו לארצות הברית ולהתחיל שם חיים חדשים. יצחק סירב. כציוני "מורעל", הוא רצה להגיע לפלסטינה-ארץ ישראל. נראה שהחייל היה גם בקשר עם דוד סם נובק, שחי בארצות הברית, באטלנטה ג'ורג'יה. להלן ההמשך במילותיו של יצחק: .)18/5/45( "הגעתי לעיר הנמל הצרפתית לה-הבר, שם נודע לי שזהו חג שבועות הצטרפתי לקבוצה של חיילים יהודים לתפילת חג ולברכת הגומל. שאיפתי לא הייתה לנדוד במחנות הצבא, אך מאחר וקיבלתי טיפול רפואי, הצטרכתי להשאר שם מספר שבועות. לאחר מכן יצאתי לפאריס. בבית הכנסת "רוטשילד" בפאריס, פגשתי את הרב הצבאי ועוזרו, סמל ישראלי, חבר קיבוץ כפר-גלעדי. מה רבה הייתה שמחתי שפגשתי את היהודי הראשון מארץ ישראל ששירת בצבא האמריקאי. הודות לו יצרתי קשר עם הסוכנות היהודית וצורפתי לצוות העובדים במעון לילדים יהודיים שהוצאו ממנזרים לשם נמסרו על ידי הוריהם בתקופת המלחמה. מטרתי הייתה להגיע כמה שיותר מהר לחוף מבטחים לארץ ישראל. הובטח לי שאצא יחד עם הילדים לארץ." מיכאלה סיפרה, כי בהיותו של יצחק בבית הכנסת, הוא ראה בידי אחד המתפללים צילום ובו זיהה את וובצ'ה רייכברט, חברו ובן העיר לאסק. משביקש לדעת היכן אפשר למצוא אותו או ליצור עימו קשר, סרבו האנשים לתת לו את הפרטים וניסו להתחמק. באותה תקופה, היו שורדים שניסו לנקום ביהודים שהיו בעלי תפקידים במחנות הריכוז. יצחק ניסה להרגיע אותם ולהסביר כי הוא חברו מהעיירה לאסק ומבקש ליצור איתו קשר על מנת לנסות לאתר ניצולים, קרובי משפחה וחברים. לא ברור אם

57

המכתב מהחייל האמריקאי

58

באותו מעמד קיבל יצחק את פרטי וובצ'ה, אולם נוצר בינהם קשר בהמשך.

"כשהייתי בסביבות העיר ניצה-בנדול (הריביירה הצרפתית), קיבלתי מברק מוובצ'ה בן עירי, בו הוא מודיע לי שראה את תמונתי והשיג את כתובתי. שמחתי מאוד ומיד יצאתי לפגוש אותו בפאריס. פגישתנו הייתה מאוד חמה ולא אוכל לשכוח אותה. לא היו לי בשורות טובות לבשר לו, אודות ניצולים מבני עירנו ומבני משפחתו. ממנו נודע לי ששנינו איננו היחידים מבני העיר שנותרנו בחיים. עקבנו אחר הרשימות שהופקו מידי שעה על ידי הצלב האדום וכשמצאנו שם מוכר מיד יצרנו קשר. נאלצתי לעזוב אותו למחרת כי הובטח לי שעם

האניה הראשונה אצא לישראל עם ילדי המעון. ידידי רייכברט, כתב מיד לסקנדינביה ולשוודיה, שםמצאשםשל בתעירנו. סיפרשפגשאותי בפאריס ושאני בדרך לישראל".

רייכברט היה בקשר עם עם ניצולה נוספת מהעיר לאסק, פריבה שרצקי, שהגיעה לשוודיה עם מיכאלה. וובצ'ה היה הראשון שסיפר ליצחק שמיכאלה שרדה והיא נמצאת בשוודיה. יצחק יצר מיד קשר באמצעות הג'וינט לאיתורה. שנים של נתק! איזה איפוק! 3- ידיעה ראשונה לאחר כ "כעבור חמישה ימים הגעתי לארץ כעולה בלתי ליגלי. היה זה ראש השנה של שנת ). כל תושבי העיר חיפה והסביבה עמדו על יד הנמל. נלקחנו על ידי 9/9/45( 1945 הבריטים ברכבת לעתלית. בחסות החשיכה, ברחנו אני ומספר גדול של עולים. הסתתרנו בין הסלעים בסביבות עתלית. במשך הלילה נאספנו על ידי אנשי ההגנה והקיבוצים. לפנות בוקר הגענו לקיבוץ. שוב הופתעתי לטובה על ידי פקיד הסוכנות שהודיע לי כי נתקל בלילה באדם נוסף שמוצאו מהעיר לאסק. כמובן שמיד דרשתי את כתובתו וביקשתי שישלחו אותי לאותו קיבוץ. הגעתי לקיבוץ להבות הבשן שם פגשתי את חברי הטוב מלאסק, שרגא נוימן, איתו עברתי את שלבי הקליטה בארץ" במקום אחר הוא מתאר את הפגישה עם שרגא: "אני מחפש מילים באוצרי ואיני מוצא, בכדי להביע את גודל המאורע הזה. היה זה מן . אני ושרגא בין השרידים הראשונים 1948 במאי 14 רגש שדמה לשמחת הגאולה של בארץ ישראל". הסיפור שאנחנו זוכרים על הפגישה עם שרגא, יצחק הגיע למקום הריכוז של העולים בקיבוץ וחיפש אותו. הפנו אותו למבנה. יצחק הציץ מהחלון וראה את שרגא מסתובב עצבני ומיואש והתחיל לזרוק עליו אבנים דרך החלון, עד שהצליח לתפוס את תשומת ליבו. שרגא התאחד מאוחר יותר עם חברתו מלאסק, יפה והם היו לנו למשפחה.

59

ההגעה לארץ, האניה "מטרואה" הייתה האונייה הראשונה שהביאה עולים Mataroa מטרוֹאה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. נוסעיה היו פליטי שואה, כולל ילדים ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד וילדים שהוסתרו בתקופת המלחמה במנזרים בצרפת ובשווייץ. הספינה אורגנה על ידי המוסד לעליה ב' בעזרת הצבא האמריקאי ובתיאום עם ממשלת המנדט הבריטי. , ביולי ובספטמבר. 1945- "מטרואה" קיימה שתי הפלגות ב . על 1945 בספטמבר 3- יצחק עלה לאניה בנמל טולון בצרפת, ב עולים, רובם קיבלו סרטיפיקטים – אישורים 1000- האניה היו כ רשמיים מהבריטים להגעה לארץ. בנוסף היו על האניה כמה מאות עולים בלתי חוקיים שהתחזו לסבלים, בינהם גם יצחק. . זה 9/9/1945- האניה הגיעה לנמל חיפה בשבת, ראש השנה ה היה ארוע דרמטי ומיוחד, מאות מתושבי חיפה הגיעו לקבל את פני העולים. מאחר והאניה הגיעה בשבת והיה צורך לפנותה בדחיפות, נדרשו הרבנים לפתרון הלכתי מיוחד שאפשר ירידת האנשים מהאניה והסעתם ברכבת לעתלית במהלך החג. בעתונות הישראלית פורסמו כתבות ודיווחים רבים על הגעת האניה ונוסעיה. הבריטים העבירו את כל העולים למחנה המעצר בעתלית לשם בידוד לתקופה של שבועיים. אחר כך שוחררו העולים שהיו בעלי תעודות חוקיות ואילו העולים הבלתי ליגליים נכלאו , פרץ הפלמ"ח למחנה עתלית ושחרר 9/10/1945- במחנה. ב את העצורים. הבורחים עלו ברגל את הכרמל דרך בית אורן ומשם ירדו ליגור. מסיפורי יצחק ומיכאלה, נראה כי יצחק לא הגיע למחנה המעצר בעתלית. על פי סיפורו, הוא התחבא בין הסלעים, עד שאנשי ההגנה הגיעו לאסוף אותו. זאת הייתה תרגולת מקובלת גם באניות המעפילים שהגיעו לישראל מאוחר יותר.

60

1945 , האניה מטרואה והעולים לפני ההפלגה

61

ילדים שיצחק עלה איתם לארץ

10.9.1945 דבר

62

10.9.1945 הצופה

63

10.9.1945 על המשמר

64

10.9.1945 הבוקר

10.9.1945 הארץ

65

המעבר לבני-ברק המעבר לבני-ברק, היה כנראה ממספר סיבות. הסיבה המרכזית, בבני-ברק , התגוררו חווה וזליג בורנשטיין מהעיר לאסק. הם 106 ברחוב רבי עקיבא , כפעילים ציוניים. זליג היה הראשון שעלה 30- עלו לארץ בתחילת שנות ה ארצה מבין חברי "החלוץ" בלאסק. הוא קיבל סרטיפיקט, אישור עליה ממשרד התנועה בוורשה כפעיל מוערך למען הקרן הקיימת. נסיעתו לארץ עוררה התרגשות רבה בעיר ונערך נשף פרידה לכבודו. חווה, חברתו אף היא בת העיר, הצטרפה אליו בדרך לא ברורה כעבור כמה שנים. חווה וזליג הקימו משק חקלאי קטן ובו מספר פרות חולבות בלב העיר בני-ברק. הייתה להם חצר גדולה ובה עץ תות ענקי. יוסי ואני כילדים זוכרים את החצר והמשק. בחגים היינו מתארחים אצלם ועדיין זכורים לי מפגשי ערב חג על תה ועוגת בבקה מאפה בית, בחלונות מוגפים מול בית הכנסת ברחוב. כיום העיר התחרדה מאוד, החצר נהרסה ובמקומה הוקם בית דירות מכוער. הרחוב צפוף ומלוכלך ומזכיר רחובות של עיירה יהודית באירופה במאות הקודמות. עם תום מלחמת העולם השניה והגעת השורדים לארץ, הייתה לבני העיר , בני-ברק". חווה וזליג קלטו את 106 , לאסק כתובת אחת בארץ "רבי עקיבא השורדים, סייעו להם והיו להם למשפחה. 20- שרגא ויצחק הגיעו לבני-ברק מסיבה נוספת והיא חיפוש עבודה. בשנות ה הוקמו מספר מפעלי טקסטיל באיזור בני-ברק: ארגמן, רוטקס, לודז'יה 30- וה ומשי זקס. חלק מהתעשיינים הגיעו מפולין, כמו מקימי מפעל לודז'יה שהגיעו מהעיר לודז'. שרגא ויצחק שכרו חדר בבני-ברק והתחילו לעבוד במפעלי טקסטיל. יצחק התגייס במקביל ל"הגנה" ועסק במשימות מטעמה באזור בני-ברק ובישובי ספר בגליל העליון.

יצחק ושרגא בישראל, 1946 כנראה

40- מודעה של מפעל משי זקס משנות ה

- מפעל משי זקס 40- שנות ה

66

מימין עומד שרגא, יצחק במרכז. כורעים זליג בורנשטיין ויחיאל נוימן

יצחק עומד שני מימין. משמאל עומדים יחיאל ושרגא נוימן, אחים. יושבים במרכז:מימין לשמאל זליג וחווה בורנשטיין. אשתו של זאב צור-נמל, אשה לא מוכרת, זאב צור-נמל אחיו של זליג. יושבים מלפנים משמאל לימין, משה הר-שושנים (בורנשטיין), חביבה בורנשטיין בנם ובתם של זליג וחווה

67

Made with FlippingBook Online newsletter creator