נגה באפלה - רבקה כהנא ובת -עמי מלניק

באפלה ֹ גה ֹ

רבקה כהנא ובת - עמי מלניק / ֹ נ

ֹ

רבקה כהנא ובת - עמי מלניק

ֹ נ באפלה ֹ גה ֹ סיפור הצלתה של תינוקת יהודייה

לזכרה של

נגיוֹ-דֶה יֶט חסידת אומות העולם מאמס טרדם

Rivka Cahana and Bat-Ami Melnik

Shining in the Dark In Memory of Jet De-Jong of Amsterdam, A Righteous women

סיפרה: רבקה כהנא כתבה: בת - עמי מלניק עיצוב עטיפה: דורון רוזנבלט טל': 0507 313534

מהדורה ראשונה: תשס"ז 7002 מ הדורה שנייה: תשע" ב 7022

תיעוד תולדות חיים 80-2996629 WWW.TOLDOT.CO.IL © כל הזכויות שמורות למחברות

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים" ) מתוך תפילת שחרית (

ֶ מוקדש לזכר סיטייה ור נִיר בּומֶר, Sietij & Reinier Beumer חברי המחתרת האנטי נאצית ,

להצלת יהודים בהולנד.

שפעלו ללא

לֵאוּת

תוכן העניינים יֶט ................................ ................................ ................................ ............................... 11 רוחות מלחמה ................................ ................................ ................................ ............... 11 הנאצים כובשים את הולנד ................................ ................................ ............................. 11 תחילתה של ידידות עמוקה ................................ ................................ ............................. 31 האקציות ................................ ................................ ................................ ..................... 32 טרנספורט 222 – - מברגן בלזן לפלשתינה ................................ ................................ .......... 32 הגירוש לווסטרבורק ................................ ................................ ................................ ...... 32 שמחה מהולה בצער ................................ ................................ ................................ ...... 13 החיים במסתור ................................ ................................ ................................ .............. 11 מלאכת ההישרדות ................................ ................................ ................................ ........ 62 המכתבים ................................ ................................ ................................ ..................... 33 את שאהבה נפשי ................................ ................................ ................................ .......... 31 בחשכה שבין כיבוש לגאולה ................................ ................................ ........................... 32 עם תום המלחמה ................................ ................................ ................................ ........... 22 במערבולת האהבה והגעגועים ................................ ................................ ......................... 23 שיקום שארית הפלֵטה ................................ ................................ ................................ ... 26 החיים בארץ ................................ ................................ ................................ ................ 22 מקץ שישים שנה ................................ ................................ ................................ .......... 22 אחרית דבר ................................ ................................ ................................ .................. 21 נספחים ................................ ................................ ................................ ........................ 22 סטטיסטיקה – המספרים ................................ ................................ .................... 22

היבשים קורבן

................................ ................................ ................................ ........ 22

יֶט – נוגה

באפלה העולם המצילים פתור

................................ ................................ ................................ .... 22

חסידי אומות

................................ ................................ ................................ ......... 101

מניעי

כאב בלתי ................................ ................................ ................................ ........ 101 מחנה וֶ סטרבורק ................................ ................................ ................................ ....... 106 פרידריך ויינרב – נבל או ................................ ................................ .................. 102 הערות ................................ ................................ ................................ ....................... 102

יֶט

היום הזה אמוּר להיות המאושר בחיי, חשבה יֶט בל בה. גברת הַרטנַאק, אמהּ של יֶ ט, התקינה את ההינומה על ראשה וענדה את שרשרת הפנינים לצווארה. אחותה נני צחקה כשאמרה לה: "אל תשכחי לזרוק את הזֵר לכיוון שלי, אחרת את יודעת מה יקרה". ושתיהן חיקו את אמן שהייתה נוזפת בהן בילדותן: "מי ירצה להתחתן עם ילדה שאינה יודעת להשתמש בסכין ומזלג?" אמן צחקה, אך הנידה בראשה מצד לצד כאומרת "לא", הזר עתיד להיתלות בביתם של יֶ ט וארי, כנהוג; "חבל שהזר ייזרק סתם כך, אתן תראו, הפרחים היבשים יחזיקו מעמד המון שנים". בבית העירייה העתיק בהאג, המתינו בני משפחה וחברים. השושבינים, ילדות וילדים מבני המשפחה לבושים ככלות וחתנים קטנים, ליוו את הזוג, וארי נראה זורח מאושר. ארי טְרֶרְניט ויֶ ט היו חברים כבר שנים אחדות. הם חלקו השקפת עולם דומה, והיו שניהם אנשים נחבאים אל הכלים, אתיאיסטים, אוהבי ספרות וחובבי טיולים בטבע. יֶ ט הייתה נרגשת. היא הייתה כלה יפהפייה ואיש לא יכול היה להבחין בחששות ובהיסוסים שקבעו להם את משכנם בל בה מרגע שנפלה ההחלטה. ארי היה אדם תמים ומעט ילדו תי, אבל הוא אהב אותה אהבה עזה ושלמה, ולכן נענתה לו כאשר כרע על ברך אחת והגיש לה טבעת משובצת יהלום. הזוג הצעיר שכר דירה קטנה באחת השכונות הצנועות בדרום אמסטרדם. הם חיו חיים פשוטים, ארי למד היסטוריה וספרות באוניברסיטה, ויֶ ט עבדה כמבשלת לתלמידות בית ספר ש היו באות לדירה בצהריים. הילדות היו מספרות ליֶ ט על הנעשה בשיעור, על הכובע המוזר שחבשה המורה למתמטיקה ואפילו על הבנים בכיתה שמצאו חן בעיניהן. יֶ ט ידעה להקשיב, והילדות חשו נוח במחיצתה. הן ידעו שיֶ ט טובת הלב לא תסגיר את סודותיהן, והאכפתיות שלה אמיתית, חפה מזיו ף, ולא לא פעם לאחר האוכל הייתה מתקנת מכפלת חצאית שנפרמה בעת ההתרוצצות בבית הספר, או מחטאת פצע שנפער בברך. היא זכרה את ימי ההולדת של כל אחת מהילדות, והבחינה מיד כשמישהי חזרה עצובה או מאוכזבת. הילדות, מטבע הדברים, לא שיערו עד כמה בעצם נוכחותן ופט פוטיהן העליזים הן מחזקות את הכמיהה של יֶ ט לילד משלה.

מעיקה.

11

מדי חודש בחודשו המשיכה יֶ ט לחכות בתקווה: אולי הפעם הצליחה להרות? הרופא לא מצא בעיה כלשהי: "לפעמים הבעיה היא פסיכולוגית, הכל בראש. כאשר לא תחשבי על תינוק בוקר וערב, זה יבוא". "קל לומר אך קשה ליישם", חי יכה יֶ ט והודתה לו. אחד משני החדרים בדירה הקטנה יוכל להיות חדר ילדים נהדר, הוא מואר, יש בו חלון גדול, והוא סמוך למטבח כך שנוכל בקלות לחמם אותו, המשיכה יֶ ט לחשוב על מה שניסתה להדחיק. בדרכה הביתה לא הצליחה להסיר מבטה מאמהות וילדיהן שרכבו יחד על אופניים, או צע דו ברחוב יד ביד. ארי לא היה שותף לדאגותיה של אשתו. הוא הצטרף לחבורת סטודנטים אנטי - פשיסטים שהכיר באוניברסיטה. פעמים אחדות נפגשו בדירתם ט של ארי ויֶ ודיברו בלהט על "מיין קמפף", על הרוח הרעה הנושבת מ"המפלגה הנאציונל - סוציאליסטית הגרמנית", ועל העובדה שקרוב לארב עה עשר מיליון גרמנים הצביעו בעבורה בבחירות הדמוקרטיות שנערכו בגרמניה בשנת 3311 . הלאומיות והפשיזם החלו לחלחל גם אל הרחוב ההולנדי, וארי וחבריו סברו שיש להילחם בהם מלחמת חורמה. הם כתבו מנשרים למערכות העיתונים, הפיצו כרוזים ואף נפגשו פעם או פעמיים עם חבר פרלמנ ט הולנדי, שהסכים להקשיב לדבריהם של הצעירים הנרגשים וביטל במילים גבוהות את דאגתם המוגזמת. גם יֶ ט חשבה בסתר ל בה שהסטודנטים נוטים להיסטריה והנעשה בגרמניה אינו רלוונטי להולנד: "וגם אם גרמניה משַנה את פניה, עד כמה יכול הדבר להשפיע עלינו?" הייתה מתווכחת עם ארי. והוא היה עונה לה בהרצאות ארוכות ומנומקות.

11

רוחות מלחמה

בסוף מאי 3311 , בבטן מפרפרת , ניגש בֶנוֹ וייסברג למבחן האחרון של הפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטת בוֹן. הוא וחברו, פרד ג'וזף, שני היהודים היחידים בפקולטה, נתבקשו שלא להגיע לאוניברסיטה כי אם להיבחן ב חדר צדדי במשרד החינוך בבון. בשנתונים שלאחר מכן, בגלל חוקי הנוּמֶרוּס קלָאוּזוּס Clausus) (Numerus , לא התקבל אפילו יהודי אחד לפקולטה. טקס הסיום נערך מדי שנה במתכונתו הרגילה, ובֶנוֹ אף זכה בציון לשבח, אולם הוא וחברו קיבלו את הסמכתם על פיסת נייר, ללא גלימה ו ללא טקס. שנתיים לאחר זכייתה של המפלגה הנאצית בבחירות, כשהתנכלויות ליהודים היו לדבר של יום ביומו, נכחו תומכי המפלגה גם בקרב הקהל שהתכנס לחגוג את יומם הגדול של הבוגרים. לפיכך העבירה הנהלת האוניברסיטה מסר חד משמעי לבֶנוֹ וייסברג ולפרד ג'וזף: אינכם רצויים פה! ובכל מקרה, על פי החוק לא תוכלו לעסוק ברפואת שיניים! בלית ברירה החלו השניים לעבוד כמתמחים אצל ד"ר בַארמֶה מקלן, שהעסיק אותם במרפאתו בניגוד לחוק ומבלי לשלם להם. 'מי היה מאמין', חשב בֶנוֹ, בעודו מתבונן בפיו של נער גרמני צעיר שנזקק ליישור שיניים, 'שאני, בנם של יצחק ורבקה וייסברג, שהיגרו מגליציה בשלהי המאה התשע - עשרה, אהיה דוקטור! ועוד פה בגרמניה?! כמה חבל שאימא לא זכתה לראותני ברגע זה'. רבקה, אמו של בֶנוֹ, חלתה אנושות ונפטרה בשנת 3311 , זמן קצר לאחר סיום לימודיו. היא מעולם לא זכתה לראותו עוטה חלוק לבן, חלומה של כל אם יהודייה. בֶנוֹ וייסברג גדל במשפחה דתית זעיר - בורגנית שהתפרנסה בכבוד מחנות בדים. אחיו, ישראל וייסברג, היה ציוני נלהב ועלה ארצה בשנות השלושים. שתי אחיותיו ני ולוֹטֶה 1 נישאו ועזבו את הבית. לבו של בֶנוֹ היה כבד עליו. לכאורה, נראה היה שכל עתידו לפ ניו. בגיל עשרים וחמש, לאחר שסיים את התמחותו באורתודונטיה כאחד התלמידים המצטיינים בפקולטה, לא היה לו בעצם כל סיכוי לעבוד באורח חוקי בארץ הולדתו. האידיאולוגיה של היטלר בדבר "טוהר הגזע הארי" וה"גזע העליון" שחלחלה במשך שנים, קיבלה ביטוי מעשי, הן במישור החקיקה והן ברחוב ובהתנהגות העם הגרמני. בספטמבר 3311 ,

11

בכינוס המפלגה הנאצית בעיר נירנברג התקבלו "חוקי נירנברג", חוקים אנטישמיים שקבעו, בין השאר, כי האזרחות הגרמנית תישלל מכלל היהודים. הופעלו סנקציות נגד היהודים והוטל חרם כלכלי על עסקים יהודיים ועל בעלי מקצוע יהודים כדי מפרנסתם. 'אני חייב לצאת מכאן', חזר והרהר בינו לבין עצמו. פלשתינה קסמה לו, אחיו ישראל הציע שיבוא לבקר ותיאר במכתביו את הארץ הצחיחה והדלילה, ש"אף על פי שהיא נשלטת על ידי הבריטים, פה אני מרגיש בבית". אולם במכתבו האחרון הודה ישראל וייסברג: "אינני יו דע אם תמצא כאן עבודה באורתודונטיה, לחלוצים אין כסף והאיכרים פונים לרופאים במושבות". חודשים אחדים התכתב בֶנוֹ עם מכרים שעזבו את קלן ועברו להתגורר בהאג שבהולנד. שם האדמה אינה בוערת, אורח החיים שלו, ואיש אינו מאמין שהתמורות הפוליטיות ששינו את פניה של גרמניה ישפיעו על – שכנתה אֶלזֶה ויינברג, ארוסתו של בֶנוֹ, תמכה ברעיון: "בהולנד תוכל לעבוד במרפאת שיניים, יש שם קהילה יהודית מבוססת, והחברים יעזרו לך". הם היו מאורסים ארבע שנים. שוב ושוב נדחה מועד חתונתם, תחילה מפני שהחל יטו להמתין עד שיסיים את התמחות ו, אח ר כך נפטרה אמו של בֶנוֹ, וכעת שוב נדחתה חתונתם עד שיקבל אשרת יציאה מגרמניה וימצא את מקומו בהולנד. אֶלזֶה למדה מזכירוּת ועבדה כפקידה במשרדי חברה גדולה. כמו בֶנוֹ הייתה גם היא בשנות העשרים לחייה, בת למשפחה יהודית דתית. הוריה, יצחק ויהודית - אידה, התג וררו בזלטרס שבגרמניה, כפר שנתברך במעיינות מים טבעיים תוססים. במשפחת ויינברג היו שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. שתי אחיותיה הגדולות של אֶלזֶה, אירמה ומרתה, היו נשואות ואמהות לילדים. אחיה, זָלי (שמואל), ברח לארץ ישראל בשנות השלושים, לאחר שסטר לנאצי שהעליב והקים משק בנחלת יצחק שבגבעתיים. קורט היגר לארצות הברית, וגם רות, אחותה הצעירה של אֶלזֶה, נסעה בעקבותיו לאמריקה. בוקר גשום אחד, בסתיו 3311 , זמן קצר לאחר שהגיעה סוף סוף אשרת היציאה, ארז בֶנוֹ חפצים אחדים במזוודה, חיבק את אביו, נשק לאחיותיו והבטיח ש יכתוב להם: "לאחר שאסתדר בהולנד, אדאג להביא אתכם לשם", אמר והאמין שהפרידה תהיה זמנית וקצרה.

ם לנשל בֶנוֹ אותו,

הולנד.

11

הייתה בחורה מאופקת,

אֶלזֶה לבדה ליוותה אותו לתחנת הר כבת.

היא

ו את סערת הרגשות ה מתחוללת ב ,הקרב הסתירה הסתר היטב. שאלות ותהיות רבות חלפו במוחה: האם ימצא שם עבודה? האם יכתוב לה? האם יזמין אותה להצטרף אליו? ובעיקר - האם יינשאו סוף סוף? זוגות צעירים עמדו על הרציף, אחדים התנשקו והתחבקו, אולם אֶלזֶה ובֶנוֹ הצניעו את רגשותיהם, אפשר בשל אופיים, אפשר שהיה זה פרי החינוך הדתי מהבית. הם רק החזיקו זה בידה של זו, הביטו איש ברעותו בעיניים לחות, וללא מילים התנתקו. בֶנוֹ עלה לקרון, נופף לאלזה לשלום והיא נותרה על הרציף עד שנעלמה הרכבת מעיניה. בהאג שכר בֶנו חדר בבית משפחת אברהמס, משפחה יהודית צעירה, זוג הורים ובנם הפעוט, שהפכו להיות חבריו הטובים. הוא החל לעבוד ללא אישורי עבודה חוקיים , כאורתודונט במרפאתו של רופא הולנדי לא יהודי, ד"ר מיכאליס. מיכאליס טיפל בעיקר באנשי הסגל הדיפלומטי, וילדי הדיפלומטים שנזקקו ליישור שיניים הופנו לד"ר וייסברג, הרופא הצעיר שסיים זה עתה את לימודיו בגרמניה. בהולנד לא הורגשה שנאת יהודים גלויה כפי שהכירוה בגרמנ יה. הקהילה היהודית בהאג (וגם בערים אחרות) הייתה מאורגנת ומגובשת, ויהודים רבים האמינו שהולנד תאפשר להם חיים טובים מבחינה כלכלית, תרבותית, חברתית ודתית. בגרמניה הלך מצב היהודים ורע. באוקטובר 3311 זעקו כותרות העיתונים באותיות גדולות: "יהודי רצח גרמני!" הרשל גרינשפן, בנם של יהודים - פולנים תושבי גרמניה שגורשו לגבול פולין, התנקש בחייו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס. די היה באירוע זה כדי להצית את הרחוב הנאצי. בלילה שבין ה -3 -ל 31 בנובמבר 3311 החל הפוגרום הידוע בשם "ליל הבדולח". אספסוף נאצי, בעזרת אנשי משטר ה, פשטו על יעדים יהודיים בכל רחבי גרמניה ואוסטריה. כתשעים יהודים נרצחו, מאות נפצעו, 11,111 נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז -כ . 3,111 בתי כנסת, אלפי בתי עסק ובתי מגורים של יהודים נהרסו או הועלו באש. שברי זכוכית רבים נותרו פזורים לאחר ההרס, וספרי קודש קרועים נשארו מוטלים ברחובות. מאז ליל הבדולח נאסר על היהודים בגרמניה ובאוסטריה למלא תפקידים בכירים, נסגרו מוסדות הציבור והתרבות שלהם, ועיתונים יהודיים חדלו מלהופיע.

11

גם אֶלזֶה נעצרה בלילה ההוא. היא הייתה אישה נאה ודיברה גרמנית רהוטה, אך לנאצים שעצרו אותה די היה להציץ בת עודת הזהות ולקרוא את השם "ויינברג", כדי לצרף אותה למאות היהודים שהובלו אל בית המעצר. אֶלזֶה שמרה על קור רוח ופנתה אל אחד הגרמנים: "אני עומדת להינשא היום", בדתה מל בה מה שהיה בעצם משאלת לב, "תראה יש לי תעודת מעבר להולנד, שם נמצא ה רוּס שלי". הגרמני הביט ב תעודה, פנה אל הקצין האחראי ולאחר התלבטות החליטו לשחררה. לרוע המזל תעודת המעבר להולנד טרם הוחתמה כחוק. אֶלזֶה הגיעה לתחנת הגבול בוינטרסוויק ( Wentersweik ), שם נאמר לה שעליה לחזור ולהחתים את התעודה כחוק. בחשש רב, ביודעה שהתעודה תוחתם באות J , חזרה אֶלזֶה לעיר מגוריה. איש מחבריה לא היה בבית, כולם נעצרו בליל הבדולח והיא חיכתה עד למחרת. בבוקר ניגשה למשרד ממשלתי ולמזלה, מסיבה שאינה ברורה, בדרך נס, חתם לה הפקיד על התעודה מבלי להחתימה באות J . דרוכה ומתוחה עלתה אֶלזֶה לרכבת להאג. פעמים אחדות עצרה הרכבת, ובמעבר הגבול עלו חיילים גרמנים שבדקו אישורי נסיעה ותכולת מזוודות. הבדיקה ארכה זמן רב, ופחדיה של אֶלזֶה הלכו וגברו. יהודים אחדים הורדו מהרכבת, אך כשהגיעו החיילים אליה, העיפו מבט חטוף במסמכיה והמשיכו הלאה. משהמשיכה לבסוף הרכבת להולנד נדמה היה לה שאנחת רווחה עלתה אף משקשו ק הגלגלים. היה יום קר וגשום, אולם בתחנה המרכזית בהאג היה נעים. בתוך ההמולה והצפיפות לא ראתה תחילה אֶלזֶה את בֶנוֹ שהמתין בהתרגשות על הרציף. כשנפגשו מבטיהם, עדיין היה עליהם לפלס את דרכם בין עשרות האנשים שהתגודדו בתחנה. הם התחבקו שעה ארוכה, אך שמחתם הייתה מהולה בדאגה. בֶנוֹ נישק את פניה הדומעות של אֶלזֶה, כשבישרה לו בקול חנוק בשורות איוב: ני הולנדר, אחותו של בֶנוֹ, בעלה ג'ימס, ובתם רחל בת השלוש נעצרו בליל הבדולח וגורשו מביתם. ני הייתה בהריון מתקדם. בֶנוֹ שכר לאֶלזֶה חדר בבית משפחת אופנהיימר, אף הם יהודים שהיגרו מהמזרח, ושוב איש מהם לא דיבר על חתונה. לשניהם היה ברור שתחילה עליהם לפעול למען שחרור משפחת הולנדר. בֶנוֹ ואֶלזֶה התרוצצו בין הרשויות השונות, פנו לכל גורם אפשרי, והצליחו להשיג

11

את המסמכים הדרושים. כעבור חודש, בדצמבר 3311 , הגיעו ני, ג'ימס ו רחל הקטנה להולנד. סמואל בנם נולד בהולנד. במרץ 3313 , חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נישאו סוף סוף פנחס - בֶנוֹ וייסברג ובח"ל אֶלזֶה - אסתר לבית ויינברג. אביו של בֶנוֹ והוריה של אֶלזֶה קיבלו אשרות מעבר, הגיעו לחתונה ונשארו בהולנד. הזוג הצעיר עבר להתגו רר זמנית בעיר הנמל רוטרדם. בֶנוֹ החל לעבוד במרפאת שיניים ואֶלזֶה עזרה לו בניהול המרפאה. למרות המתח הגובר בגרמניה, בהולנד המשיכו החיים להתנהל על מי מנוחות. לא ברור מתי הפסיקו השניים לשוחח ביניהם גרמנית ועברו לדבר הולנדית, ומתי שינתה אֶלזֶה את שמה לאֶלְס, א ולם אין ספק שהדבר נבע מהרצון להתנתק מגרמניה, משֹפתה, ומהרוח הרעה שנשבה ממנה. כמו רוב יהודי הולנד, רצו גם הוייסברגים הצעירים להיחשב אזרחים רגילים מן השורה. שלוש מאות שנים לא ידעה הקהילה היהודית בהולנד רדיפות, היהודים זכו ליחס אוהד ופתוח מצד השלטונות ובייחו ד מצד בית המלוכה, בסידור אף נוספה תפילה לשלום בית המלוכה, ונציגיו ביקרו מדי פעם בבית הכנסת המרכזי באמסטרדם.

11

הנאצים כובשים את הולנד

ביום שישי, 31 במאי 3391 , פלש הצבא הגרמני להולנד. עיר הנמל רוטרדם הופגזה קשות בגלל חשיבותה האסטרטגית. כמעט אלף אזרחים נהרג ו וחלק ניכר מהעיר חרב. לאחר ארבעה ימי לחימה בלבד נכנעו ההולנדים. ממשלת הולנד והמלכה וילהלמינה נמלטו לאנגליה והקימו שם ממשלה גולה, וכך הפכו המנכ"לים במשרדי הממשלה לבעלי הסמכות הגבוהה ביותר. בהולנד הונהג על פי הוראה מפורשת של היטלר ממשל אזרחי בראשות המושל הע ליון, הנאצי האוסטרי ארתור סַייס - אינקוַוארט ( Seyss-Inquart ). תחת פיקודו מונו חמישה גנרלים גרמנים ובהם קצין -ה S.S . הנס רַאוּטֶר ( Rauter .) 2 מצב היהודים הלך והחמיר. תוך חודשיים מיום הכיבוש התחילו לדלוף ידיעות על מדיניות אנטי - יהודית שהתגבשה בממשל הגרמני. ואֶלס וייסברג עזבו את רוטרדם המופגזת ועברו, יחד עם הוריה של אֶלס, להתגורר בעיר ארנהם. הם התגוררו בביתם של משפחת לב, חברים יהודים ילידי קלן שהכירו עוד בגרמניה. אביו של בֶנוֹ, יצחק וייסברג, עבר להתגורר בבית אבות יהודי בעיר. כעבור זמן קצר שכרו הוייסברגים ד ירה בארנהם, ואתם עברו לגור בני משפחה נוספים שהצליחו לברוח מגרמניה. בוקר אחד בתחילת יולי 3391 , הופיעו כרוזים בחוצות העיר ובהם הודעה: "כל היהודים ללא נתינות הולנדית נדרשים להירשם בעיריות המקומיות!" על פי התקנות החדשות נאסר עליהם להתמנות למשרות ציבוריות, ונחק ק חוק "הצהרת הגזע הארי" המחייב כל נושא משרה ציבורית למלא טופס המעיד על מוצאו. היעד הראשון של הגרמנים לקראת ה"פתרון הסופי" היה הפרדת היהודים מהאוכלוסייה הכללית. בארנהם, כמו בכל שאר הערים, הוקמה "מועצה יהודית", יודנראט, (יוֹדסֶה רַאט Joodsche Raad ). אלס ובֶ נו, בהיותם אזרחים ממושמעים, ניגשו למשרדי היודנראט ומילאו את הטפסים ובהם פרטיהם האישיים, מקום מגוריהם וכיוצא באלה. בינואר 3393 פורסם צו "היהודי המלא" המחייב כל יהודי לדווח על מספר הסבים והסבתות שלו שמוצאם יהודי. גם בהולנד נחקק חוק

בֶנוֹ

11

"נומרוס קלאוזוס" המגביל את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות, ונאסר על יהודים בעלי מקצועות חופשיים להציע שירותים ללא - יהודים. פרנסתו של בֶנוֹ נפגעה, הולנדים לא פנו אליו אף על פי שמחיר הטיפול אצלו היה זול לאין שיעור מזה שגבו אורתודונטים הולנדים. בבוקר אביבי בשנת 3393 יצאה אלס מה דירה. היא הייתה בהריון מתקדם והתכוונה לערוך קניות בשוק לפני הלידה הצפויה. להפתעתה ראתה על לוחות המודעות כרוז חדש: "אסור ליהודים לבקר בשווקים!" אלס הרגישה פחד נורא שהתיישב כגוש כבד בקרביה. כמעט שנה שהולנד נמצאת תחת הכיבוש הגרמני ומצב היהודים במדינה הולך ורע , ההתנכלויות והגזרות תואמות את השמועות על הנעשה בגרמניה. במאי 3393 נולד סמואל, בנם הבכור של בֶנוֹ ואֶלס. השמחה מהולה בקשיים ובדאגות. הגזרות הולכות ומחריפות: אסור ליהודים לבקר בקולנוע, אסור להם להתרחץ בחופים ובבתי מרחץ ציבוריים, נאסר עליהם לבקר בפארקים, במוזיאונים ובספריות ציבוריות, ונאסר עליהם השימוש בטלפון. באוגוסט נצטוו היהודים להפקיד את חשבונות הבנק שלהם בבנק המרכזי הגרמני, ובספטמבר 3393 סולקו כל הילדים היהודים מבתי הספר הכלליים. החל בחודש אפריל 3391 חויב כל יהודי מגיל שש ומעלה לענוד טלאי צהוב בצורת מ גן דוד, ובתוכו המילה Jood . הגרמנים איימו שמי שלא יענוד את הטלאי יישלח למאוטהאוזן (מחנה השמדה באוסטריה שהטיל אימה על היהודים בגלל מותם המהיר של מאות צעירים יהודים שנשלחו לשם עוד בפברואר 3391 ). כל יהודי חויב לשאת תעודת זיהוי הנושאת את האות J . מחנות עבודה הוק מו בצפון הולנד. החל בסוף יוני 3391 הוטל עוצר לילה על כל יהודי הולנד משמונה בערב עד שש בבוקר המחרת. הקנייה בחנויות הוגבלה לשעתיים ביום, בתחבורה ציבורית הותר להם לנסוע רק ברשיון מיוחד. במקביל התנהל תהליך "אריזציה" של כל בתי העסק היהודיים ובהדרגה הוחרם במרץ 3391 , בהיות התינוק סמואל בן עשרה חודשים בלבד, הוא הלך לעולמו בשל פיתול במעיים. בֶנוֹ ואֶלס השבורים קברו אותו בבית הקברות היהודי בארנהם.

רכושם.

11

קברו של התינוק חנוך שמואל, סמואל וייסברג, בבית הקברות היהודי בארנהם. על המצבה חקקו בֶנוֹ ואֶלס השבורים: "נהפך לאבל כ ל שעשוע", הלקוח מתוך מוסף ליום כיפור. "רְעָדָה תֶאֱחוֹז כָל שׁוֹמֵעַ שׁמּוּעַ. וְתזַל כָל עַין דמּוּעַ. וְנֶהְפַךְ לְאֵבֶל כָל שַעֲשׁוּעַ. עַל הֲריגַת רַבי אֶלֲעָזָר בֶן שַׁמּוּעַ."

12

כשנתיים הצליחו בֶנוֹ ואֶלס לקיים את המשפחה, אך מלאכת ההי שרדות נעשתה קשה מיום ליום. אל ביתם הצטרף הילד יהושע גאבל, בנה בן החמש של לוֹטֶה, אחותו של בֶנוֹ. לוטה ובעלה ליאו גאבל גורשו מגרמניה מזרחה. בטרם גירושם, בעוד לוטה נושאת בזרועותיה את יהושע, הורה לה חייל נאצי: "בלי הילד!" והיא הורידה את בנה, לא הספיקה להיפרד ממנו, ורק ביקשה ממישהו שידאג להביאו לבית סבו. הסב הצליח להודיע לבֶנוֹ בהולנד על הגירוש ועל כך שיהושע נותר לבדו, ללא הוריו. בֶנוֹ, שעבד בעת ההיא במרפאתו של ד"ר מיכאליס, סיפר על כך לחבריו בעבודה, ואסיסטנטית הולנדית צעירה שעבדה במרפאה התנדבה לנסוע לגרמניה ולהביא עמה את יהושע לבית דודיו. בֶנוֹ ואֶלס המודאגים חששו לחייו של יהושע. הם התייעצו עם ידידם ד"ר קראוס, 3 אף הוא יהודי שברח מגרמניה, שהציע להם לפנות לסיטייה ורֶניר בומֶר – "הם הומניסטים", אמר. סיטייה הייתה בת עשרים ושמונה כאשר הנאצים כבשו את הולנד. הי א גדלה בארנהם, למדה חינוך בגימנסיה, ועבדה מגיל חמש עשרה כפקידה בחברת ביטוח על מנת לסייע להוריה בפרנסה. היא נישאה לרניר שעבד בהוצאה לאור בחברת "וולטרס" ונעשה לימים לאחד מבכירי סיטייה ורניר היו נוצרים צעירים, שהצטרפו למחתרת ההולנדית בשלבים. יום אחד הת בקש רניר להזהיר שש עשרה משפחות יהודיות שהתגוררו באזורים שונים בארנהם מפני אקציה שעמדה להתרחש. כך התחילה פעולת התנדבותו של רניר, אשר נמשכה לכל אורך המלחמה. לא היה תהליך של הרשמה מסודרת לארגון לוחם, והמחתרת ההולנדית, שפעלה באורח אקראי, הפעילה את מתנדביה בהתא ם להתפתחויות ולצרכים. ערב אחד, בשנת 3393 , הגיעו בֶנוֹ ואלס לבית הזוג בומר בארנהם. הציג את עצמו ואת אלס בפניהם ואמר: "אנו זקוקים למקום מסתור לאחייני הקטן, הוא כמעט בן שש". סיטייה ורניר לא היססו לרגע והציעו שהילד יובא מיד אל ביתם. יהושע הסתתר בבית מש פחת בומר כשלושה שבועות עד שבשל הלשנה הועבר הילד למסתור אחר. גם אז המשיכה סיטייה לדאוג ל העברת כספים למשפחה שנתנה לו מחס ה , ביקרה אצל יהושע ודאגה לעדכן את ואלס

החברה.

בֶנוֹ

בֶנוֹ

במצבו.

11

מדי ערב הייתה סיטייה באה לבקר, יושבת עם ואלס בחושך בשל ההאפלה, ונשארת עד השעות הקטנות של הלילה. ביקוריה נועדו לא רק למטרות חברתיות, היא האמינה שכך תוכל להגן עליהם במקרה שיופיעו אנשי משטרה וינסו לגרש אותם מביתם . "אל תדאגו", הייתה אומרת חדורת ביטחון עצמי, "עוד לא נולד איש חוק שיוכל לעמוד מולי". ואלס הייתה מתלוצצת ושואלת: "תגידי סיטיי ה, עם פה כמו שלך, את בטוחה שאין לך איזה סבתא יהודייה במשפחה?" בין אלס לסיטייה התפתחו יחסי ק רבה וחברוּת. אֶלס סיפרה לסיטייה תינוקהּ סמואל, ושתיהן בכו, חבוקות זו בזרועותיה של זו. סיטייה ידעה שהיא עלולה להישלח למאסר אם ייחשפו קשריה ההדוקים עם אלס נוֹבֶ ו . קל וחומר אם תיוודע לשלטונות פעילותה במחתרת, אולם היא הייתה שלמה עם מעשיה ולא נרתעה. אלס מצדה חשה שסיטייה ורניר הנם ההולנדים היחידים שבהם היא יכולה לבטוח. מדי יום ביומו נשמעים סיפורי ההלשנות ע ל יהודים והסגרת ידי ל ם ה נאצים. קשה לדעת איזהו הולנדי אמיץ ומוּ סָרי, ומי לעומת זאת עלול להסגיר ולוּ גם בעבור כיכר לחם. לימים יאמר רניר: "מוזר שאנשים שחשבנו שיעזרו לנו להסתיר יהודים היססו והתחמקו, ואילו אנשים שכלל לא ציפיתי מהם לדבר התגלו כאנושיים ואמיצים".

בֶנוֹ

על מות

11

תחילתה של ידידות עמוקה

באותה עת באמסטרדם הלכה והעמיקה בד ידותה של יֶ ט. זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני נעצר בעלה, ארי טְרֶרְניט. הנאצים השיגו את רשימת החברים בארגון האנטי - פשיסטי שאליו השתייך, ובאישון לילה הגיעו אנשי משטרה הולנדים ועצרו את ארי ורבים מחבריו. הם נשלחו למאסר במחנה בוכנוואלד בגרמניה. גם אחיה של יֶ ט, שהצט רף למחתרת בהאג, נעצר ונשלח לשם. יֶ ט עמדה בקשרי מכתבים עם שניהם, אך נמנעה מלספר על הבדידות ועל הקשיים ההולכים ומתרבים. הילדות שנהגו לאכול אצלה ארוחת צהריים חדלו להופיע. אפשר שהוריהן אסרו עליהן לבוא לביתה משנודע על מאסרו של ב עלה. המצב הכלכלי בכי רע, אך קה שה עליה כמו הבדידות. חבריה של יֶ ט מקרב הסטודנטים, שהיו באי ביתם בעבר, ירדו למחתרת, וכל קשר עמם טומן בחובו סכנה גדולה. בוקר גשום אחד, בחורף 3393 , בעוד יֶ ט מתלבטת אם להסיק את התנור או לחסוך פחם ולחמם רק בערב, נשמע צלצול בדלת. בפתח עומדים גבר ואישה הולנדים. "שמענו שיש אצלך חדר להשכרה", אמר הגבר. עיניו טובות ופניו נעימות. "כן, בבקשה תיכנסו", הזמינה אותם יֶ ט והצטערה שלא הסיקה קודם לכן את התנור. היא הראתה להם את החדר שמעולם לא גדל בו ילד: "הוא מואר, יש בו חלון גדול, ואפשר לחממו בקלות". השניים החליטו בו במקום: " זה בדיוק מה שחיפשנו", אמרה האישה, מושיטה את ידה ליֶ ט: "נעים מאוד, שמי יַאנקֶה, וזה בעלי, דויד דֶה ". נגיוֹ- הם בשנות הארבעים לחייהם ונראים אנשים הגונים. יֶ ט חשה אי נוחות להסתיר מהם את מצבה: "אני חשה חובה לספר לכם שבעלי שבוי בגרמניה, הוא היה במחתרת". "גם אנח נו אנטי - פשיסטים, זו הסיבה שעזבנו את הדירה הקודמת, בעל הבית שלנו הצטרף לנס"ב". השיב דויד. יֶ ט לא הייתה זקוקה לאישור נוסף כדי לדעת שבני הזוג נגיוֹ-דֶה , אשר סלדו מהפשיזם הלאומני

לא

11

והאנטישמי של התנועה ההולנדית הנציונל - סוציאליסטית (נס"ב – (Nationaal-Socialistische Beweging , הם אנשים כלבבה. הם העלו מזוודות אחדות לדירה, ודויד תיקן אגב כך את ידית הדלת שנתקעה. יאנקה התלוצצה ואמרה ליֶ ט: "הוא סופר ומשורר, אבל יש לו גם ידיים טובות, בצעירותו היה מלטש יהלומים". "נולדת באמסטרדם?" התעניינה יֶ "לא! נולדתי בעיירה דראכטן (Drachten) , כשעברתי לאמסטרדם התקבלתי לעבודה כפועל במלטשת יהלומים". "הוא מצטנע", אמרה יאנקה והוסיפה: "לאחרונה יצא לאור קובץ שירים שלו, וארבעה שירים שכתב התפרסמו בעיתון ה'מדריך הסוציאליסטי'". יאנקה ניגשה לחדרם החדש והביאה ליֶ ט קובץ שירים: "מונולוגים מלנכוליים" וכן שני רומנים פרי עטו של בעלה: "מבוך של אבן" ו"הבשלת הזמן". "את 'מבוך של אבן' הוא כתב לפני שש שנים, בשנת 3311 , וכעבור שלוש שנים יצא לאור 'הבשלת הזמן'", סיפרה יאנקה, מתקשה להסתיר את גאוותה. יֶ ט התחילה לקרוא את הרומן הראשון ונשאבה אל תוכו. היא התפעלה מאופי ו הצנוע והשקט של הסופר המתגורר בביתה, וחיבבה מאוד גם את אשתו הנמרצת והחרוצה. ימים ספורים לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, פתח דויד את נגיוֹ-דֶה הדלת לשליח צעיר. הנער השאיר את אופניו בכניסה, טיפס במהירות במדרגות, ביקש למסור פתק ליֶ ט ונעלם. הייתה זו הודעה מהמחת רת ובה נכתב ברמזים: "זקוקים לך בארנהם", בפתק צוין שמו של איש מחתרת, שיפגוש את יֶ ט בנקודת מסתור שנקבעה. דויד הביט בדאגה ביֶ ט. הם נפגשו רק לפני ימים אחדים והוא כבר מודאג: "הנה קחי את הצעיף שלי הוא מחמם יותר". יֶ ט יצאה לדרך מיד. "אם תזדקקי לכל עזרה שהיא, אני לרשותך", אמר לה דויד כשליווה אותה לחשמלית. הגשם התחזק, מלשינים הולנדים וחיילים גרמניים בכל מקום, ובטנו של דויד מתכווצת בקרבו מפחד ומדאגה לשלומה. בארנהם פגשה יֶ ט איש קשר והתבקשה להגיע למשפחת ון - פראג, משפחה יהודית שפנתה לעזרת המחתרת למציאת מקום מסתור בשביל י לדיה. כשהגיע יֶ ה ט למקום, ה ת ברר שהבעיה נפתרה, וכבר נמצא מסתור לילדים. במטבח ישבו בני הזוג ון - פראג ועמם אישה הולנדית כבת שלושים.

ט.

11

"תכירי את סיטייה, חברה שלנו מארנהם," הציגה הגברת ון - פראג ליֶ ט את האישה והוסיפה: "היא ובעלה הם בין היחידים שאני יכולה לסמוך עליהם בלב שלם". בין יֶ ט לסיטייה, שתי הולנדיות שמסתכנות בעצם שהייתן בבית ון - פראג, נקשרה ידידות מיידית. סיטייה הרגישה שניתן לבטוח ביֶ ט. היא סמכה על האינטואיציה שלה, וחשה שמדובר באישה חזקה והגונה. "הגעתי מאמסטרדם בתקווה להציל ילד או ילדה", סיפרה יֶ ט לסיטייה, "אם תשמעי על יהודיים שזקוקים לעזרה – תודיעי לי, אני רוצה לעזור". סיטייה הבטיחה להפנות אליה יהודים שזקוקים למסתור והזמינה אותה לבקר בביתה. יֶ ט, מופנמת וסגורה, לא הרבתה לדבר על עצמה, אולם גם ללא מילים הבינו השתיים זו את זו. יום אחד, עוד בשנת 3393 , כאשר באה יֶ ט ל בקר את סיטייה בארנהם פרץ יוּסט, תינוקהּ של סיטייה, בבכי. פניה של יֶ ט התכרכמו, קשה היה לה לשאת את בכיו, והיא עזבה בחיפזון. בארוחת הערב סיפרה סיטייה על כך לרניר. הוא נבהל: "איך תסתדר יֶ ט אם נעביר אליה פעוט יהודי והוא יתחיל לבכות?! מה היא תעשה אז, תחזיר אלינו את התינוק? תשאיר אותו בבית ותברח החוצה?! אולי חברתך יֶ ט היא בעלת כוונות טובות, אבל מעולם לא היה לה ילד משלה ואי אפשר לדעת כיצד תגיב במצבי "אני אומרת לך, רניר, יֶ ט שייכת לזן נדיר. היא אישה אמיצה, הומניסטית, אין לך מה לדאוג". סיטייה הייתה סמוכה ובטוח ה שליֶ ט יש כוחות נפש, ושאפשר לסמוך עליה. אולם רניר העלה חששות נוספים: "אולי שכחת שיֶט מתגוררת באמסטרדם, והסתרת היהודים בעיר גדולה הנה משימה הרבה יותר מסוכנת ומסובכת מאשר בכפרים ובערי שדה קטנות. באמסטרדם מנהלים הנאצים רישום מדויק של התושבים, שם הרחובות שור צים מלשינים ותומכי הנאציזם, כך שזה הרבה יותר מסוכן מאשר אצלנו". סיטייה ידעה שרניר צודק, אולם מסיבה כלשהי שאינה ניתנת להסבר, היה לה אמון מלא ביֶ ט. "יש דברים שאני לא יכולה להסביר לך, הם אולי אינם הגיוניים, תקרא לזה אינטואיציה נשית, אבל אני פשוט סומכת עליה".

לחץ".

11

האקציות

ביוני 3391 מתחילות האקציות בהולנד. "כל היהודים מגיל שש עשרה ומעלה נדרשים להתייצב בתחנת הרכבת במטרה להישלח למחנות עבודה בגרמניה!" מכריז כרוז ברחובות ארנהם. מודעות ברוח זו מופיעות על לוחות המודעות בכל הערים. לבֶנוֹ ולאלס אין שום כוונה להתייצב בתחנ ת הרכבת. הם מכירים את הגרמנים שהרי שניהם גדלו בגרמניה, ואין להם שום עניין לשוב למדינה שממנה נמלטו. בעת ההיא איש אינו מעלה בדעתו ש"מחנות עבודה" אינם אלא מסווה למחנות ההשמדה, אולם נפוצו שמועות על מותם של יהודים שנתפסו על ידי הגסטאפו ונשלחו למחנות בגרמניה ובפ ולין. רוב היהודים לא נענו לצווים והנאצים ערכו מעצרים וחטפו באקראי יהודים מהרחובות ומהבתים. הדרך לגרמניה עברה דרך מחנה וסטרבורק 4 שהוקם כמחנה פליטים בצפון הולנד ליד חרונינגן, סמוך לגבול עם גרמניה. בסוף שנת 3391 הוקם מחנה ריכוז נוסף בדרום הולנד, בפיכט ( Vught, Fücht ,) שהתנאים בו היו קשים לאין ערוך מאלה שבווסטרבורק. בעת שילוח היהודים גורש גם אביו של בֶנוֹ, יצחק וייסברג, למחנה וסטרבורק, משם לברגן - בלזן, שם נספה. בעולם המחנות היו לזקנים סיכויים קלושים מאוד לשרוד. אף הוריה של אֶלס גורשו מהולנד לברגן - בלזן. אידה ויי נברג, אמהּ, נספתה שם, אולם אביה של אֶלס, יצחק ויינברג, ניצל בדרך נס. בנו זָלי (שמואל) , שהתגורר בארץ , שלח סרטיפיקט, וכך היה ויינברג בין היהודים הבודדים (ואחד המבוגרים שבהם) שהתמזל מזלם והם שוחררו מברגן - בלזן. השחרור נעשה בעיצומה של המלחמה, בשנת 3399 , בעסקה מדהימה של החלפת שבויים: אסירים מברגן - בלזן תמורת טמפלרים שהתגוררו בארץ (בשרונה ובווילהלמה). לימים נקראה העסקה "טרנספורט 111 ", בשל מאתיים עשרים ושניים יהודים הולנדים שהוצאו מברגן - בלזן ונסעו ברכבת לפלשתינה.

11

- מברגן בלזן לפלשתינה

טרנספורט 222 –

למעשה היו בטר נספורט 111 איש, ואביה של אֶלס, יצחק ויינברג, היה האחרון ברשימה. במשך שנים חשבו במשפחה כי יצחק היה היהודי המבוגר ביותר ששוחרר, בן שבעים וחמש היה אז , אולם בשנות התשעים, כאשר יצאה חוברת 5 אשר תיעדה את הפרשה כולה, התברר שבין המשוחררים הייתה אישה מבוגרת ממנו (בש נה) אשר נכללה בעסקה ונידונה אף היא לחיים. העסקה בין גרמניה הנאצית לבריטניה יצאה אל הפועל לאחר משא ומתן ממושך מאוד והמתנה מורטת עצבים. המשוחררים נבחרו על פי קריטריון תמוה ומעורפל עד היום. הבריטים לא היו מוכנים להכניס ארצה "סתם" יהודים, גם לאחר שהתברר גור לם הנורא של יהודי אירופה. הם לא רצו "פליטים" והסכימו שהיהודים שיוחלפו יהיו תושבי ארץ ישראל או בעלי סרטיפיקטים. לבסוף, ב -11 ביוני 3399 , הוצעדה קבוצת יהודים הולנדים 6 ממחנה ברגן - בלזן במסע שנמשך כשעתיים, עד לתחנת הרכבת בעיר הסמוכה צֶלֶה היא האנובר . למחרת הגיע ה הרכבת ויצאה דרומה, חצתה את גרמניה ועצרה בוינה שבאוסטריה, שם הצטרפו לקבוצה שישים יהודים שהובאו ממחנה ויטֶל שבצרפת (ליד ננסי), וממחנה לאוּפן שבדרום גרמניה. בדרכה דרך אירופה הבוערת, עברה הרכבת בבודפשט ובבלגרד, שם בפאתי העיר כמעט והופצצה על ידי בנות הברית, ו המשיכה לסופיה בירת בולגריה, עד שהגיעה לאיסטנבול. -ב 1 ביולי 3399 נערכו החילופין בעיירה סמוכה לגבול שבין תורכיה לסוריה. רכבת שנשאה ברובה גרמנים בני העדה הטמפלרית, נשים שבעליהן עזבו את פלשתינה כדי להתגייס לצבא וילדיהן, המשיכה לגרמניה. הטרנספורט מברגן - בלזן המ שיך בדרכו לחאלב שבסוריה, עבר בטריפולי ובביירות שבלבנון, עד שהגיע לחיפה. -ב 31 ביולי 3399 , לאחר מסע בן אחד עשר ימים ועשרה לילות, הגיעה הרכבת לארץ ישראל. מאתיים שמונים ושניים יהודים ב י נ מזל שנכללו בעסקת החילופין ירדו ממנה.

11

מסלול המסע 7 שיצא מברגן -

3399 ,

- בלזן ב 11 ביוני

3399 .

ביולי

והגיע לחיפה ב -31

זָלי ויינברג, אחיה של אלס, עמד שעות בתחנת הרכבת בחיפה, בקרב קהל נרגש של כמה מאות ממתינים שחיכו לרכבת שתבוא מצפון. ברגע האחרון החליטו השלטונות הבריטים כי הנוסעים מברגן - בלזן עלולים להעביר מחלות מידבקות והרכבת לא עצרה בחי פה אלא המשיכה דרומה , למחנה עתלית. למחרת נפלו יצחק ויינברג ובנו זָלי זה בזרועות זה. זלי היה עלם צעיר כשברח מגרמניה, עתה ראה אביו גבר ארץ - ישראלי חסון כ בן שלושים. יותר מ עשר שנים חלפו מאז פרידתם החפוזה לאחר התקרית האלימה של זלי עם הבריונים הנאצים. כעת מגיע א ביו בגפו, לאחר שאמו נפטרה, המשפחה נפוצה לכל עבר, והעולם הישן והמוכר שקוע במלחמה שסופה מי ישורנו. זלי חיבק את כתפיו השחוחות של אביו ושניהם בכו בכי חרישי וממושך.

11

הגירוש לווסטרבורק

הקהילה היהודית בארנהם הלכה והתמעטה. גזרות ואיסורים הוטלו שם כמו בכל רחבי ה ולנד: הגבלת חופש התנועה של היהודים, הפרדתם מהאוכלוסייה ההולנדית, שבירת מטה לחמם, תפיסת רכושם, ריכוזם באזורים מיוחדים ובמחנות עבודה, גזֵרת הטלאי הצהוב, הכל השתלב בתוכנית האב של טיהור הולנד מיהודים. משפחות אחדות הצליחו לברוח מהעיר או להסתתר תחת שם בדוי, אולם רוב היהודים המשיכו לגור בבתיהם ולקוות שלא יקבלו מכתב מהיודנראט. המכתבים נשאו תוכן קבוע: צו קריאה ליום זה וזה ל"ארבייטסאיינזטץ" ( Arbeitseinsatz – התייצבות לעבודה). מי שקיבל מכתב ידע שהיעד הראשון הנו מחנה וסטרבורק. משם, כך חשבו כולם, הם עתידים להישלח למחנו ת עבודה בגרמניה. אנשי היודנראט עצמם האמינו שהסיוע שלהם לשלטונות מקנה להם חסינות בפני גירוש. פרידריך ויינרב, 8 כלכלן יהודי עשיר ו טיפוס מפוקפק וערמומי, טען שיש לו קשרים עם שלטונות הכיבוש הגרמני; עד מהרה הכין ויינרב רשימה של יהודים מיוחסים ובעלי זכויות שאין לג "הצלחתי להכניס את שמותינו לרשימה של ויינרב", סיפר בהתרגשות בֶנוֹ לאשתו בשובו ערב אחד הביתה. "איך עשית זאת? חשבתי שרק אנשי היודנראט והעשירים , שיש להם כמה אלפי פלורינים – נכנסים לרשימה?" התפלאה אלס. "שכנעתי את ויינרב שהוא זקוק לי כאן בארנהם, ראשית מפ ני שאני רופא, שנית מפני שאני עוזר בניהול בית הכנסת וחיי הקהילה, ומשמש גם חזן ומוהל לעת מצוא", חייך חיוך מר והוסיף: "כן, והוספתי לנימוקים גם את כל הכסף שחסכנו". אלס נאנחה וחיבקה את בעלה. חסכונות אין, אבל כעת היא חשה בטוחה ומוגנת מפני גירוש. לימים יגל ו שההגנה של ויינרב לא הייתה אלא משענת קנה רצוץ. ובינתיים סיטייה ממשיכה לבקר בביתם של ואלס לעתים קרובות. בשנת 3391 מספרת לה אלס בחשש מהול בשמחה שהיא הרה. סיטייה מחבקת אותה בהתרגשות. אך ככל שחולפים הימים, וככל שנעשה הריונה של אֶלס בולט, כך הולכת וגדֵ לה הדאגה. ערב אחד כאשר השתיים שותות

רשם.

בֶנוֹ

בֶנוֹ

11

כוס תה במטבח הקטן בדירתה של אלס, אומרת לה סיטייה: "כשתלדי, תהיי חייבת להציל את עצמך ואת התינוק. אין לילד סיכוי להישאר בחיים אם לא תסתירי אותו. כדי לשרוד, כדי להציל אתכם ואותו, תהיי חייבת להחביא אותו אצל משפחה הולנדית". אלס אינה מוכנה לשמוע דבר וחצי דבר: "לא אמסור את התינוק שלי! עוד לא התאוששתי ממותו של סמואל שלנו, ואת רוצה שאמסור את התינוק החדש שייוולד?!" סיטייה אינה אומרת נואש. היא חוזרת ומבקרת אצל הוייסברגים , תומכת באלס, מעודדת אותה וממשיכה בניסיונות השידול והשכנוע: " אלס, בגלל אהבתי אליכם, בגלל שאת חברתי הטובה, אני מבקשת ממך, את חייבת להסתיר את התינוק. לא רק כדי להציל אותו, אלא גם אותך ואת בֶנוֹ". אלס מנידה בראשה מצד אל צד, "לא! אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה! אין לך מושג כמה עמוק הכאב כשמאבדים ילד!" סיטייה מתארת בפ ניה את המצב ברחובות, את הסכנות האורבות, את הנאצים ומשתפי הפעולה שעוקבים אחר יהודים ומסגירים אותם. "רק לאחרונה התפרסמה מודעה שמבטיחה פרס כספי לאזרחים הולנדים שימסרו ידיעות על יהודים, ומזהירה כל מי שתומך בהם כי יישא בתוצאות ויהיה צפוי לעונשים חמורים", אומרת סיטייה בחומרה, אך בד בבד נוטעת באלס תקווה: "יש לי חברה באמסטרדם, שמוכנה להסתיר ילד יהודי. כשתכירי אותה", ניסתה שוב ושוב לשכנע את אלס, "תיווכחי בעצמך שהיא אישה נפלאה. שמה יֶט, ואיש לא יחשוד שהתינוק אינו שלה. אני יודעת שאצלה הוא יהיה מוגן בטוח ואהוב". * בל יל שמיני עצרת תש"ג ( 1 באוקטובר 3391 ), נערך מצוד גדול ומאות מיהודי ארנהם נתפסו ונשלחו לווסטרבורק. כעבור שבועות אחדים , בלילה שבין ה -31 -ל 31 בנובמבר , נערך מצוד נוסף. בֶנוֹ ואלס שמו מבטחם בויינרב ובידיעה שהם נכללים ברשימתו, ועל כן חשו מוגנים. אולם בינואר 3391 , אחרי השעה שמונה בערב, עם תחילת שעת העוצר שהוטל על היהודים בלבד, נשמעות דפיקות רמות על דלת של דירתם הוייסברגים. בֶנוֹ ואלס מחווירים. דפיקות בדלת בשעה כזו הן בשורה רעה. ארבעה לובשי מדים בדלת, שני אנשי S.S. גרמנים ושני שוטרים הולנדים מודיעים ביובש: "יש לכם עשר דקות בדיוק לרדת למטה!"

12

ברחוב הסמוך נאספים היהודים המגורשים ונשלחים אל תחנת הרכבת. אלס, בחודש השמיני להריונה, דוחפת אל תוך תיק גדול בגד תינוק שנותר לה מסמואל ויוצאת עם בֶנוֹ מהבית. על רציף צדדי בתחנת הרכבת עומדים חיילים נאצים וצורחים: "לעלות! מהר!" אנ שים נדחפים בפחד אל הקרונות וגורמים לאלס למעוד על מקומה. בֶנוֹ אוחז בה, מסייע לה להתרומם. אישה מבוגרת מסננת לעומתם ביידיש: "עדיף להפיל מאשר להביא תינוק לעולם כזה!" מסביבם קולות בכי , בהלה ופאניקה. בצליעה קלה עולה אלס לקרון, בֶנוֹ כש מחבק את כתפיה. הלם ותדהמ ה ניכרו על פני כולם. מאחר שהאקציה הייתה פתאומית, לא הספיקה המחתרת בארנהם להזהיר את היהודים, ואף ה"מיוחסים" מתוך רשימת ויינרב מצאו עצמם ברכבת. בהגיעם למחנה וסטרבורק פגשו בֶנוֹ ואלס את אחותו של בֶנוֹ, ני, את בעלה ג'ימס הולנדר , עם שני ילדיהם: רחל וסמואל . כולם התחבקו בהתרגשות: עד כה לא ידעו איש על גורל רעהו. ני הייתה מודאגת ממצבה של אלס: "מתי צפויה הלידה?" שאלה, וכולם, ובהם שני ילדיה, הקשיבו לאלס, שענתה בחיוך: "בקרוב, אני כבר בחודש שמיני". הכלואים במחנה חששו מהגירוש לגרמניה ולפולין, אף שלא ידעו מה עלה בגורל היהודים שנשלחו מזרחה. מדי יום שלישי יצאו הרכבות מווסטרבורק. הדעה הרווחת הייתה שהמשלוחים יוצאים אל מחנות העבודה. האמת על מחנות המוות הגיעה לידיעת יהודי הולנד רק לקראת סוף המלחמה. בגלל הנפילה בתחנת הרכבת בארנהם אושפזה אלס בחדר חולים ה בווסטרבורק. שוב וש וב אמרו לה אנשים: "כדאי לך להפיל את הוולד, לא תצליחו לשרוד במחנות". אלס כמובן סירבה. בֶנוֹ, בזכות היותו רופא, קיבל אישור לבקרה בחדר החולים. "לא ישלחו אותך מזרחה", הרגיע את אשתו, "הנאצים לא שולחים נשים הרות, עד שישה שבועות לאחר הלידה". ואכן באותה עת הסוו הנאצים את מטרותיהם האמיתיות בטוּב לב מתעתע: "נשים הרות ויולדות אינן נשלחות מזרחה מפני שאינן כשירות לעבודה", אמרו יודעי דבר במחנה וסטרבורק. כעבור זמן שוחררו מווסטרבורק כמה מיהודי ארנהם והורשו לנסוע לאמסטרדם. רוזין דה יוֹנג - 9 , יהודייה פעילה ביודנראט, שהייתה בקשר עם

11

הקהילה בארנהם ועם הוייסברגים, פנתה אל ראשי המנהל היהודי במחנה בווסטרבורק וביקשה לשחרר זמנית גם את הזוג וייסברג. היא נימקה את בקשתה בטענה שהאישה הרה ובעלה נחוץ לקהילה, עובדה ששמו כלול ברשימת המיוחסים של ויינרב. אלס, שהייתה מודאגת מהלידה הצפויה בקר וב, אמרה לבֶנוֹ: "עדיף שנשאר פה, איך אעמוד באקציה נוספת והרי שוב יגרשו אותנו לכאן". - רוזין דה יוֹנג העבירה אליהם הודעת אזהרה חד - משמעית: "אתם חייבים לצאת משם, אחרת יעבירו אתכם למחנה פיכט". פיכט נודע כמחנה מעבר גרוע ביותר, שם טיפלו אנשי ה S.S.- ישירות בכלואים , והשמועות על הנעשה בו הגיעו גם לאוזניהם. מקץ שישה שבועות, ביום שני בערב, הופיע ראש הצריף ובידו רשימת שמות האנשים העתידים להישלח ברכבת מזרחה. ערב הטרנספורט הפך לליל בלהות במחנה. עוצר הוטל על כל הצריפים כדי למנוע בריחה, והשמות הוקראו בחושך. הנאצים העדיפו ל שלוח משפחות גדולות, שעם שילוחן מזרחם יתפנה יותר מקום בווסטרבורק. 10 מתח ומועקה קשה אחזו בכולם. הפחד מפני הטרנספורט לא פסח על איש, ועזיבת הולנד פירושה מעבר אל הלא נודע, שבמקרה הטוב יהיה מחנה עבודה. לאחר שהוקראה הרשימה הוסיף ראש הצריף עוד הודעה אחת: "הזוג ויי סברג, אתם הייתם אמורים לצאת עם הקבוצה מארנהם. יש לכם שחרור זמני לנסוע ב -11 בינואר לאמסטרדם". בֶנוֹ ואלס הביטו זה בזה, ואלס לחשה: "אולי בכל זאת אדון ויינרב מביא תועלת". חייך אך בו ברגע מש החיוך מפניו: "אלס, -ה 11 זה שבת". הוא רץ אחרי ראש הצריף שכבר פנה לצאת למשרדי ההנהלה היהודית: "סליחה, -ה 11 זה שבת, אני לא נוסע בשבת". ראש הצריף לא האמין למשמע אוזניו: "תגיד אתה השתגעת?! יש לך אישור לצאת לאמסטרדם! אשתך עומדת ללדת! אנשים מתחננים לצאת מהמחנה! ואתה מדבר על שבת?!" "מעולם לא חיללתי שבת ואני לא מתכוון להתחי ל בכך", דבק בֶנוֹ באמונתו. ראש הצריף הרים ידיו לצדדים כאומר נואש: "זה לא בידיים שלי, מצדי תפנה לשלזינגר". 11

בֶנוֹ

11

קורט שלזינגר, יהודי בן ארבעים, יליד גרמניה, הגיע כמו בֶנוֹ להולנד כפליט. בשנת 3391 , מיד עם הגיעו לווסטרבורק, הציע לגרמנים לקבל עליו את ניהול המחנ יזשל נגר קיבל את בֶנו במשרדו, לבוש כתמיד במעיל העור היקר שלו, ולרגליו מגפיים גבוהים. הוא נראה בדיוק כמו קצין S.S. ., לוּ רק היה מסיר את הטלאי הצהוב מדש בגדו. הוא שלט במחנה ביד רמה אולם היה ער לתלותו המוחלטת במפקד המחנה הנאצי. "ד"ר וייסברג, קיבלתָ אישור ל צאת, אשתך עומדת ללדת, אני ממליץ לאמסטרדם בתאריך הנקוב!" אמר של זינ גר בגרמנית. בֶנוֹ התנצל על הטרחה ש הוא גורם, אך נשאר איתן בדעתו ואמר: "ש בת, אתה יודע". שלא כמנהגו קם של יז נגר ללוותו לדלת, אולי חש מידה מסוימת של רצון לעזור לבֶנוֹ מפני ששניהם היו יליד י גרמניה, ואולי העריך אותו על עמדתו הנחושה. "אני אישית אטפל בזה", הבטיח. מזכירתו של מפ קד המחנה אפשרה לשל יז נגר להיכנס ללשכת המפקד אף שהפגישה ביניהם לא תואמה מראש. הלַאגֶרקוֹמנדאנט (מפקד המחנה), אלברט גֶמֶקֶר ( Gemmeker ), קצין S.S. בדרגת אוֹבֶרשטוּרמפירֶר ( דרגה המקבילה לסגן), מונה לתפקיד רק לפני שלושה חודשים. לפני כן שירת בגסטאפו, וביחידת S.S. בהאג. גמקר, יליד דיסלדורף, אדם תרבותי, חובב תיאטרון ומוסיקה, הפגין בדרך כלל התנהגות מנומסת ורציונאלית. אולם כל אלה לא הוליכו את שליזנגר שולל. הוא ידע היטב שמפקד המחנה הנו אדם חסר חמלה אשר מבצע בדייקנות ובאדיקות את ההוראות שמתקבלות מהמפקדה הראשית בהאג. לאור שיתוף הפעולה המוצלח בינו לבין המנהל היהודי, נכון היה גֶמֶקֶר להיענות לבקשה התמוהה של שלזינגר. גם כך לא הטריד את עצמו בשמות הנשלחים מזרחה. שלזינגר וחבריו במנהל היהוד י הכינו את הרשימות וגֶמֶקֶר עצמו היה מופיע זמן קצר לפני עזיבת הרכבת ועובר על הרשימות בחטף. שליזנגר, ענייני ויעיל כתמיד, הסביר: "מדובר באדם דתי, שאינו נוסע בשבת, מבקש לצאת ביום שני" (שהרי ביום ראשון יום המנוחה אין רכבות). הלַאגֶרקוֹמנדאנט גֶמֶקֶר נענה לבקש בֶנוֹ וייסברג הנו ככל הנראה היהודי היחיד שפנה אל מפקד מחנה נאצי בבקשה לדחות את שחרורו. כאמור, בעת ההיא לא ידעו יהודי הולנד על מחנות המוות, שהרי לוּ ידעו הייתה יציאה מהמחנה נחשבת פיקוח נפש שדוחה שבת, אולם גם כך נראית בקשתו תמוהה וחריגה וקשה

ה. שתצאו

ה.

11

להאמין שכך אכן קרה. ביום שני קיבלו אלס ובֶנוֹ איש ור יציאה מהמחנה, והורשו לנסוע ב רכב ת לאמסטרדם.

תעודת שחרור נדירה ממחנה וסטרבורק, חתומה בידי מפקד המחנה הגרמני, קצין S.S. , בדרגת אוברשטורמפירר המאשרת שהיהודי: בֶנוֹ ישראל וייסברג, אשר נולד: ב -11 באפריל 3331 בקלן, רשאי ל צאת מהמחנה ב -11 בינואר 3391 . הסיבה: מופיע ברשימת השחרור של ארנהם. לאחר השחרור עליו להתייצב במשרד הגירה ליהודים באמסטרדם בכתובת … ביום השחרור הוא רשאי להימצא בחוץ לאחר השעה שמונה (תחילת שעת העוצר) ולהשתמש בחשמלית.

11

שמחה מהולה בצער

בֶנוֹ ואלס אינם רשאים לחז ור לארנהם, שהרי בתעודת השחרור נכתב במפורש אמסטרדם בלבד. ובכל מקרה דירות היהודים בארנהם נתפסו מיד לאחר גירושם על ידי הולנדים. מחוסרי כתובת הם פונים אל ביתו של הרב ספרא באמסטרדם. בדירה צנועה בת שני חדרים קטנים מקבלים הרב ספרא, אשתו וחמשת ילדיהם, במאור פנים ו בזרועות פתוחות את בני הזוג. כעבור זמן שוכרים השניים חדר בדירה ה סמוכה לדירתו של הרב, לא הרחק מבית הכנסת. הם מתגוררים בבית אלמנה הולנדית ועמה מתגוררים גם בן זוגה ובתה. בֶנוֹ ואלס הצליחו להודיע לסיטייה ולרוזין דה - יוֹנג מהיודנראט היכן הם נמצאים. סיטייה באה מ די שבוע מארנהם לעזור, לתמוך, וגם להמשיך ולשכנע אותם למסור את התינוק שייוולד. המצב באמסטרדם נעשה גרוע מיום ליום. יהודים נחטפ ברחובות, והאלימות וההשפלות כלפיהם ה ו י לעניין שבשגרה. כשאלס עמדה ללדת, הזהירה אותה רוזין דה - יוֹנג שלא ללדת בבית החולים היהודי מפני שנפוצה שמועה שהגרמנים עומדים לערוך אקציה בבית החולים. אלס התקשתה להאמין שהצבא הגרמני יטריח עצמו להתנכל למאושפזים חסרי אונים בבית החולים, אולם יד ההשגחה כיוונה אותה להתייחס ברצינות לאזהרה. לאחר חיפוש קצר מצאו הויסברגים רופא יהודי בשם ד"ר דסברג, שהיה מוכן לי ילד את אלס בבית. -ב 3 במרץ 3391 , בעיצומה של המלחמה, כשהצבא הנאצי בשיא עוצמתו, באה רבקה לעולם. ד"ר דסברג חתך את חבל הטבור, ניקה את התינוקת, עטף אותה בשמיכה קטנה והניחהּ בעדינות לצדה של אלס. , בֶנוֹ שחיכה כל העת בחדר הסמוך, הוזמן להיכנס לראותן. ד"ר דסברג הני ח את התינוקת בזרועותיו והוא התבונן בה בהתרגשות ובלב כבד. אלס לא הצליחה לעצור את דמעותיה. לאיזה עולם הבאנו את הפעוטה הזו? איך נגונן עליה? למחרת אכן נערכה אקציה בבית החולים היהודי. כל החולים, היולדות, התינוקות הרכים, וגם הצוות הרפואי שעבד ב"עבודה נדרשת" מוגן מפני גירוש – גורשו למחנה וסטרבורק ומשם למחנות המוות. בין המגורשים הייתה גם מכרה של ואלס, טוני אברהמס היפהפייה,

ים

וחש

בֶנוֹ

11

אשתו של אמיל, שאצל קרובי משפחתם התגורר בֶנו כשהגיע להולנד. אלס והתינוקת ניצלו בדרך נס. לאחר הלידה ביקרו אצל אלס רוזין דה - יוֹנג והגב רת האן ון - פרניס, יהודייה שהתנצרה. הן דאגו לה ולבֶנוֹ, והביאו עמן חבילות מזון, ואפילו חמאה, מצרך יקר מציאות באמסטרדם בעת ההיא. המזון הציל אותם פשוטו כמשמעו, וחלק ממנו אף מסרו לרב ספרא ולמשפחתו. למרות הסכנה שבדבר, אולי בגלל אמונתם בהשגחה עליונה , ואולי בשל היותם אזרחים שומרי חוק, ניגשו בני הזוג וייסברג לרשום את בתם בעיריית אמסטרדם. קשה להאמין שהיו תינוקות יהודים נוספים שנרשמו במוסדות ממשלתיים בעת ההיא. הפקיד, הולנדי נאמן לחוקי הגזע הנאציים, סירב לרשום אותה בשם רבקה וטען: "זה לא שֵם! הוא לא מקובל עלינו ! תחשבו על שֵם אחר!" אבל אלס לא נבהלה וחזרה באומץ על דבריה: "זה שמה, היא נקראת על שם סבתהּ, אימא של אבא שלה. תרשום רבקה!" הלידה תעודת הונפקה ב -33 במרץ 3391 בעיריית

פשוט

אמסטרדם . בתעודה נרשמו הוריה כך: בֶנוֹ ישראל וייסברג , ו אֶלזֶה שרה ויינברג . היהודיים, השמות ישראל לגבר, ושרה לאישה, הוספו, כידוע, בהתאם לחוקי הגזע . הנאציים

תעודת הלידה של רבקה

11

סיטייה ממשיכה ללחוץ על אלס למסור את התינוקת. אלס התמידה בסרבנותה, ו אירופה בערה : במרץ 3391 נשלחו לאושוויץ יהודים מקרקוב, מלבוב מסלוניקי ומקרואטיה. במקומות רבים ברוסיה הלבנה, ב ליטא, ובאוקראינה נרצחו יהודים באזור מגוריהם. באפריל החל מרד גטו ורשה, וגם בהולנד נמשכו האקציות ומדי יום שלישי יצאה רכבת מווסטרבורק לאושוויץ. * יום אחד, בעוד סיטייה מחזיקה בזרועותיה את התינוקת הקטנה כדי שאלס תוכל להתרחץ ולהחליף חולצה, מפתיעה אותה אלס בשאלה: "איך קוראים לחברה הזו שלך?" "יֶ ט טְרֶרְניט, בעלה הצטרף למחתרת ונתפס על ידי הגרמנים. הוא נמצא במחנה שבויים בגרמניה", עונה סיטייה.

"בת כמה היא?" "שלושים ושש". "איפה היא גרה?" "בדרום אמסטרדם", עונה סיטייה. "איך היא נראית?"

"יש לה עיניים חומות, שיער חום, ה יא בחורה עדינה ומקסימה", משיבה סיטייה וחשה לראשונה שחוֹמת ההתנגדות של אלס מתחילה להיסדק. בסוף אפריל 3391 , כשלרבקה מלאו שישה שבועות, מבקשת אלס מסיטייה: "תיצרי קשר עם יֶ ט". סיטייה מחבקת אותה ושתיהן בוכות. סיטייה אינה אומרת דבר, אלס רועדת כולה. למחרת מגיעה נ ערה הולנדית זרה רכובה על אופניים. היא מוסרת לבֶנו פתק מהמחתרת. בפתק צוינו תאריך, שעה, שם רחוב, מספר בית, ופריט לבוש שלפיו יכירו את יֶ ט. עליהם להגיע בשעה היעודה למקום שנקבע ולחפש אישה שלצווארה מטפחת כחולה.

11

החיים במסתור

חג פסח תש"ג ( 3391 ) היה העצוב ב יותר שחוו אלס ובֶנו מעודם. בגלל העוצר העדיפו שלא לחגוג את ליל הסדר בבית הרב ספרא, ונותרו בחדרם הקטן. הם שרו כמעט בלחש "והיא שעמדה" ו קרא בשקט ובכוונה גדולה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותֵ נו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". עיניהם נמלאו דמעות כשהביט ו בתינוקת שלהם שישנה בשלווה בעריסתה. שניהם ידעו שבקרוב יהיה עליהם למסור בוקר יום ראשון קר בחול המועד פסח , כ' בניסן תש"ג, ( 11 באפריל 3391 ) , כשהרחובות ריקים מאדם, מורידים בני הזוג וייסברג את הטלאי הצהוב מבגדיהם, אלס שמה צעצועים אחדים, מעט חלב, וכמה בגד ים בעגלה והם יוצאים לרחוב. כלפי חוץ הם נראים כזוג הולנדי צעיר המטייל עם תינוקם, אבל ל בם הולם בחוזקה, הפחדים והעצב מציפים אותם. האם זו הפעם האחרונה שייראו את התינוקת שלהם?! האם תשרוד? האם הם יינצלו? האם האישה הזרה תאהב אותה? רק רוזין מהיודנראט וסיטייה ב סוד העניין. הפגישה מתקיימת ברחוב. אלס דוחפת את עגלת התינוק ובֶנוֹ צועד לידה. יֶ ט מתקרבת, היא זרה לחלוטין, הם מעולם לא ראוה לפני כן. על צווארה מטפחת כחולה. היא מתקרבת אליהם וצועדת לצדה של אלס. היא יד אחת על ידית העגלה, אלס מורידה יד אחת, לאחר מכן מני חה יֶ ט יד שנייה, ואלס מורידה את ידה. אלס ובֶנוֹ פונים ימינה לעבר רחוב צדדי ויֶ ט עם העגלה ממשיכה קדימה. אלס מתאפקת שלא לפרוץ בבכי, היא באפיסת כוחות ורועדת בכל גופה. איך תצליח התינוקת לינוק מבקבוק? איך תדע האישה להחליף לה חיתול? לרחוץ אותה? האם מספיק חם אצל ה בבית? היא אינה מביטה לאחור, כורך את זרועו סביב כתפיה והם גוררים את עצמם חזרה אל מנסה לעודד את אשתו: "לפחות התינוקת שלנו בידיים טובות, זה הסיכוי היחיד שלה לשרוד". גרונו משתנק והוא אינו מוסיף דבר, חושש שעוד מילה אחת וגם הוא כמו א שתו יישבר. דירתם הריקה.

בֶנוֹ מניחה

אותה. בֶנוֹ בֶנוֹ

11

יֶ ט לקחה לביתה את התינוקת, שנקראה מרגע זה הָנֶקֶה אֶמוֹנְד. סיפור הכיסוי היה שהיא תינוקת הולנדית, פליטה מצפון הולנד. ליֶ ט לא היה מושג איך מטפלים בתינוקת בת שישה שבועות, ולא היה לה מושג כמה זמן תשהה הילדה אצלה. בכל עת היא מצמידה את לחייה ללחי הפ עוטה, מנשקת אותה בעדינות, אוחזת בכפות ידיה הקטנות ול בה מתרחב מהתרגשות ומאהבה.

"נעים להכיר הָנֶקֶה," מנשקת יֶ ט את כף הרגל הקטנה, "יש לך אימא בת שלושים ושש, סבא וסבתא שלך גרים בהאג, אבא שלך במחנה בגרמניה, דויד ויאנקה גרים אתנו והם יעזרו לנו, אבל אין לי מושג מה אעשה אם תתחילי לצרוח כמו יוּסט של סיטייה". התינוקת מחייכת אליה ויֶ ט מוצאת עצמה מנשקת ומחבקת שוב ושוב את הפעוטה.

לפני ימים ספורים, כשהגיע אלמוני ושאל אם תהיה מוכנה לקבל תינוקת יהודייה, לא היססה יֶ ט לרגע. היא שיתפה את דויד ויאנקה ואף הם נדבקו בהתלהבות ו קנו כמות גדולה יותר של פחם "שלא יהיה לה קר", אמרו. מעתה עומדים כל דיירי הבית בצל סכנה קיומית. בדירה שמתחת מתגוררים קצין S.S. ומשפחתו. האם ישים לב הקצין שפתאום הופיעה תינוקת? האם יסגיר אותן? האם מישהו אחר, מכר או שכן, יגלה שלפתע, משום מקום, ללא הריון, ללא לידה, צצה תינוקת זרה? כעבור שעה מתחרטת אלס: "אני רוצה לראות את התינוקת שלי". בֶנוֹ מתנגד: "בשום פנים ואופן לא! את מסכנת את כולנו! תתאפקי, אי אפשר לעשות דבר כזה!" אבל אלס מתעקשת: "אני חייבת! רק עוד פעם אחת! אני חייבת לראות את התינוקת שלי!" לאחר ויכוח מר וקצר החליטו השניים לפנות אל הרב ספרא. כשגרו בביתו למדו להכירו ולהעריך את חוכמתו ואת בקיאותו הרבה, הוא אהוב על שניהם והחלטתו תהיה מקובלת עליהם. הם מבקשים ממנו לפסוק: האם לבקר את יֶ ט בביתה ולראות שוב את רבקה הקטנה, או להתגבר, להניח, לעזוב, לרסן את כאבי הפרי דה. בֶנוֹ מציג את עמדתו בפני הרב: "אם נלך לביתה של האישה ההולנדית האמיצה הזו אנחנו מסַכנים אותה, את התינוקת, וגם את עצמנו".

11

"אני מודעת לסכנות אבל אני לא יכולה להשלים עם הפרידה. אני חייבת לראות אותה, אני אפילו לא יודעת היכן היא נמצאת". אומרת אלס בקול שבור . הרב ספרא שמע את שניהם. טיעוניו של בֶנוֹ נשמעים הגיוניים אולם הרב פוסק בניגוד לשכל הישר; בלבו חשב שמחלוקת המתעוררת בין בני זוג הנה דילמה עתיקת יומין עוד מימי אברהם אבינו. כשהורה הרב לבֶנוֹ: "שְׁמַע בְקוֹלָהּ", 12 לא ידע כי בהחלטה הבלתי הגיונית הזו הציל את חייהם. לימים יתהו ואלס האם שרתה עליו רוח הקודש? הת תכן י השגחה פרטית מובהקת מזו? בֶנוֹ ואלס שיתפו בפסיקתו רק את ידידתם רוזין דה - יוֹנג, וכעבור זמן קצר, באמצעות סיטייה, קיבלו את כתובתה של יֶ ט בדרום אמסטרדם. באותו יום שוב חיבקה אֶלס את בתה ולימדה את יֶ ט כיצד לטפל בתינוקת, להאכילה, להחליף את חיתוליה. בעודם שם, בביתה של יֶ ט, נשמע צלצול בדלת. נערה הולנדית ובידה פתק בכתב ידה של רוזין, עמדה בפתח: "הגשר הורם, אין לכם לאן לחזור". דהיינו הרובע שבו התגוררו נותק לחלוטין, נערכה אקציה אכזרית שכללה חיפוש מבית לבית , וכל היהודים הוּצאו מבתיהם ונשלחו למזרח. גם הרב ספרא, אשתו, וחמשת ילדיהם גורשו וכולם נספו. בֶנוֹ ואֶלס הביטו זה בזו חסרי אונים. לא היה ביכולתם לחזור לדירתם שברובע אוֹסטֶרפַארק ( Oosterparkbuurt ) שבו ריכזו הגרמנים את רוב הקהילה היהודית, לא לחפש דירה ח לופי ית, ואסור להם להימצא באזור מגוריה של יֶ ט בדרום אמסטרדם. לא נותר מוצא. "מה הבעיה? ! אתם נשארים אצלי!" פסקה יֶ ט, כאילו מדובר בדבר של מה בכך. הדיירים שלה, דויד ויאנקה, לא היססו והנהנו בראשיהם בהסכמה. בֶנוֹ לא אמר דבר, וגם אלס, מאופקת כדרכה, מלמלה רק כמה תודה, אולם שניהם הבינו באותו רגע שמדובר באישה אצילת נפש ונדירה. מדי יום ביומו הופיעו כרוזים ותקנות שהבהירו באורח חד משמעי מה דינו של הולנדי הנותן מחסה ליהודי. גירוש למחנות בגרמניה היה עונש ידוע, וברחוב ההולנדי נפוצו שמועות גם על הוצאות להורג. בכל מקרה מדו בר היה בסכנת נפשות. בלית ברירה נשארו בֶנוֹ ואֶלס בביתה של יֶ ,ט בידיעה ברורה שהשהות שם מסכנת אותה ואת רבקה, וגם את הזוג נגיוֹ-דֶה שידעו שמדובר במתן מחסה למשפחה יהודית.

בֶנוֹ מילות

12

מקץ שבועות אחדים, בשעת לילה מאוחרת , לחשה אלס לבעלה: "מסכנה יֶ ,ט היא מאוהבת בדויד". בֶ נוֹ המופתע לא הבחין בדבר. "היא אישה כל כך הגונה", לחשה אלס, "היא בטח רוצה להישאר רעייתו הטובה והנאמנה של בעלה, אבל לא נראה לי שתוכל להתעלם מרגשותיה. גם דויד מסכן, הוא מוסרי כמוה, זה לא פשוט בשבילו להיכנס כל ערב לחדר השינה עם יאנקה ולהתפלל שיוכל לעבור לחדר ה של יֶ בוקר אחד , בשעה שיֶ ט החליפה את חיתוליה של רבקה ושרה לה שיר ילדים הולנדי, נפגשו עיניה בעיניה של אלס. מילים מעטות נאמרו, אך רק לאלס יכלה יֶ ט לומר בגילוי לב: "אינני יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהלב גובר על השכל, אסור לי!" היא הישירה מבט אל עיניה של ה אישה שפגשה לפני זמן כה קצר. אלס חיבקה אותה בחום. היא יהודייה, ילידת גרמניה, עולמה כה שונה מעולמה של יֶ ט. ולמרות השוני ביניהן נקשרה ביניהן חברוּת נפש. רק בפני אלס יכולה יֶ ט לחשוף את תחושותיה ומאווייה האסורים והכמוסים. שעות ארוכות מדברות השתיים על הכל: על כמ יהתה של יֶ ט לתינוק משלה, על בעלה שנמצא במחנה שבויים, על הפחד הקיומי האופף את כולם במלחמה, ובעיקר על התסבוכת הרגשית בכל פעם שדויד בא לעזור במטבח, או נושא את רבקה ומעבירה לזרועותיה, יֶ ט נדרכת. שניהם אינם מדברים הרבה, בדומה ליֶ ט גם דויד הנו אדם מאופק ומופנם, בעל שקט פנימי ורגישוּת. יֶ ט חשה רגשי אשמה שאינם מרפים. אולם היא אינה יכולה להתכחש לל בה. די במגע מקרי ביניהם, או רגע שבו התינוקת נרדמת בזרועותיו, ול בה נמס. היא חשה כלפי דויד אהבה כפי שמעולם לא חשה כלפי ארי. ביום שישי מדליקה אלס נרות ומברכת בלחש כשכפות ידיה מכסות על עיניה. יֶ ט עומדת לידה ומקשיבה לתפילה שנאמרת בשפה זרה ומוזרה. "מחר, כשהשבת תצא, בֶנוֹ ואני עוזבים, נמצא מסתור אחר, אל , תדאגי" אומרת אלס ומחבקת את יֶ ט. היא ובֶנוֹ חשים ב ביטחון מלא שבתם נמצאת בידיים טובות. במוצאי שבת נפרדו בֶנוֹ ואֶ לס מיֶ ט, מדויד ומיאנקה, נישקו את רבקה ועזבו את הדירה. במדרגות, עוד בטרם יצאו אל הרחוב, שילבה אלס את זרועה בזו של בֶנוֹ והבטיחה: "אל תדאג, הפעם אני רגועה, לא אדרוש בעוד שעה לראות את הקטנה".

ט".

שנוצרה.

11