זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

זוכרים לדורות תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

זוכרים לדורות תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

רעננה מצדיעה לניצולי השואה תושבי העיר

בהפקת עיריית רעננה, האגף לשירותים חברתיים רעננה 2102

זוכרים לדורות

הספר רואה אור ביזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה גב’ בלה צור - חברת מועצה, מחזיקת תיק הרווחה ד"ר רותי נאור - מנהלת האגף לשירותים חברתיים

הגב’ שרה קראים - מנהלת המחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת

צוות הפרויקט מרטה מיודוסר, מנהלת הפרויקט - ממונה על פיתוח תוכניות והתנדבות לגיל המבוגר. רבקה דהן, עוזרת בארגון פרויקט הספר מתעדים: בלומה בינשטוק עליזה אליסון ניצה בן צבי מרים בן דור שרה גבאי רבקה ברנר שרה טור ברכה ויסברט ברוריה מנקין

חיה לחמן לילי נציץ

סיוע בתיעוד

סיון בר

ענבר טל אלטמן

יהודית הלפר

רינה בר אדון

רות זק

מינה וולף

פנינה סימברובסקי

מוטי סולץ

אלנה קפלן

ליאורה פלדמן

אורית רז אלן קרוניץ אינה רוז’דסטינסקי ריבה יהודה

מיכל שמיר

הראיונות נאספו במהלך 0102 - 2102

מרדכי אבן חן עריכה והפקה: זוגרפי - סטודיו לעיצוב עיצוב: התצלומים בספר באדיבות ארכיון "יד ושם" רעננה 2102

“כי האצבע שתלחץ על הכפתור הזה שיכול להפוך את העולם לתוהו ובוהו, היא לא אצבע ק.צטניק אלוהים, אלא אצבע האדם" / השנה נציין 76 שנה לסיומה של מלחמת העולם השנייה, שהייתה לתקופה האפלה ביותר בתולדות העם היהודי. זיכרון השואה וסיפוריהם של ניצולי השואה ששרדו את זוועות הנאצים, הם עמוד האש שלנו לחינוך הדור הצעיר. ספר זה, הראשון מסוגו בעירנו, מאפשר הצצה מרתקת וכואבת לזיכרונותיהם האישיים, ולסיפורי החיים של מי שניצלו מהצורר הנאצי והצליחו לשקם את חייהם ולהקים בית כאן ברעננה. תיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית כלפי שישה מיליון קורבנות השואה שמותם לא היה לשווא. תודתי הרבה לאגף לשירותים חברתיים ולחברת מועצת העיר, הגב' בלה צור, מחזיקת תיק הרווחה, על היזמה הברוכה והחשובה. “לזכור ולא לשכוח" הינו מוטיב מרכזי בזיכרון הקולקטיבי המאחד את עם ישראל.

בברכה,

נחום חופרי ראש העיר רעננה

3

שורדי השואה תושבי רעננה, תיעוד סיפורי הגבורה שלכם הינו חשוב ביותר.

אני דור שני לניצולי שואה. הוריי, מלכה וחיים וינשטוק ז"ל, איבדו חלק ניכר ממשפחתם, ניצלו ועלו לארץ ישראל.

חייתי אתם יום יום, חשה את הסימנים המובהקים של ניצולי שואה.

כל נקישה בדלת - מבחינתם “הגסטאפו בדלת". הצפירות היוו חרדה גדולה שמא אלה אזעקות מלחמה. הצעקות שלהם בלילות מתוך שינה, וסיוטי לילה בעקבות חלומות על הרג נשים, גברים וטף. אגירת מזון הייתה תופעה אופיינית בביתנו. הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי. מעולם לא סיפרו לי מה היה באותם הימים הקשים ההם. הם לא שיתפו אותי ואת אחיי בזוועות, אמרו שזה קשה מאוד. צר לי שאיני יודעת דבר על מה שקרה להוריי בזמן המלחמה הארורה הזו. כל הכבוד לכם שנשארתם בחיים וזכיתם לספר לנו את אשר עבר עליכם ועל בני המשפחה שלכם. אני בטוחה שלא קל לכם. סיפוריכם יהיו זיכרון לדורות. אני גאה בכם! אני מבקשת לנצל הזדמנות זו להודות לראש העיר, מר נחום חופרי, על שמאפשר לעשות הכול למען ניצולי השואה ברעננה בכלל, וכתיבת ספר זה בפרט. תודה מיוחדת לאגף לשירותיים החברתיים על היזמה והביצוע המקצועי, ועל ליווי ניצולי השואה לכל אורך הדרך: אני מברכת על הפרויקט החשוב של תיעוד סיפורי הגבורה שלכם.

לד"ר רותי נאור - מנהלת האגף לשירותים חברתיים.

לעו"ס שרה קראים - מנהלת המחלקה לאוכלוסייה המבוגרת.

לעו"ס מרטה מיודוסר - ממונה על פיתוח תכנית והתנדבות לגיל המבוגר.

שלכם,

בלה צור עובדת סוציאלית, חברת מועצת העיר רעננה - מחזיקת תיק הרווחה והשירותים החברתיים ויועצת ראש העיר לנושא נגישות

4

תושבים יקרים,

ספר זה, “זוכרים לדורות", מהווה מפעל הנצחה לסיפורי הניצולים המשקפים את קורות היהודים בכל המדינות שהיו נתונות לאיומי הנאצים בתקופות של לפני המלחמה, בתקופת השואה ובחיים שלאחריה.

זוהי עדות ניצחת לאומץ לב, כוח מופת וגבורה.

אות וסמל לחיים חדשים ולתקווה.

הספר יהווה זיכרון עולם לדורות הבאים ולדורות הצעירים בעירנו ובמדינה.

ספר זה מוקדש בהערכה, בהערצה ובהוקרה לכל אחד ואחת מכם, גיבורי השואה, שהתמודדתם עם התופת בשואה האיומה, שהצלחתם לאסוף את עצמכם לאחר שאיבדתם את כל עולמכם וחזרתם לחיים.

עליתם ארצה, הנחתם יסודות איתנים ותרמתם לבניית הארץ.

תודה מקרב לב לכם על שפרשתם את סיפוריכם האישיים הקשים, מעשה שדרש מאמץ אדיר ותעצומות נפש להתמודד עם זיכרונות נוראיים, למטרה נעלה של תיעוד למען הדורות הבאים ולמען נזכור ולא נשכח לעולם. אנו מודות ומברכות את כל מי שעסקו וליוו את מלאכת הקודש הזו של איתור הניצולים, ההקשבה, הכתיבה ועריכה של הספר.

תודה מיוחדת למשרד הרווחה ולשירותים חברתיים, על השותפות והתמיכה בפרויקט חשוב זה.

לגב' מרטה מיודוסר על ריכוז הפרויקט וקידומו במסירות וברגישות רבה.

ב ה ו ק ר ה

ד"ר רותי נאור

- עו"ס שרה קראים

מנהלת האגף לשירותים חברתיים

מנהלת המחלקה לרווחת

האוכלוסייה המבוגרת

5

דברי תודה

אני רוצה להביע את מלוא ההערכה והתודה לכם, ניצולי שואה היקרים ובני משפחותיכם, על כך שנעניתם לפנייתנו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה. תהליך התיעוד החזיר אתכם לתקופת התופת והשבר האישי והמשפחתי אותם חוויתם. תעצומות הנפש אותן נדרשתם לגייס בתהליך אפשרו את לידתו של ספר זה: “זוכרים לדורות". אני תקווה כי הוא יהווה עבורכם, בני משפחותיכם והדור הצעיר ברעננה ערוץ לשמירת מורשת השואה וכלי חינוכי וערכי לעיצוב המשך דרכנו בארץ שכה רבות תרמתם לבנייתה. תודה גדולה מגיעה גם לכם קבוצת מתנדבים איכותית ביותר על כך שפעלתם בתחושת שליחות, במסירות ובאחריות עצומה במהלך הפרויקט. בתהליך נדרש מכם להתמודד עם הקושי הטמון בתיעוד התרחשויות כה מרגשות וקשות, מלאכה שהשלמתם ברגישות רבה.

לגב’ רבקה דהן - יישר כוח על עזרתך הגדולה בביצוע הפרויקט, אותה הענקת ברצינות, בחריצות וביעילות.

תודות מקרב לב לקבוצת המתנדבים הקבועה שלנו, תרומתכם הייתה חיונית לביצוע הפרויקט:

עליזה אליסון, בלומה בינשטוק, מרים בן דור, ניצה בן צבי, רבקה ברנר, שרה גבאי, ברכה ויסברט, שרה טור, חיה לחמן, ברוריה מנקין, לילי נציץ.

תודה למסייעים:

ענבר טל אלטמן, סיון בר, רינה בר אדון, יהודית הלפר, מינה וולף, רות זק, מוטי סולץ, פנינה סימברובסקי, ליאורה פלדמן, אלנה קפלן, הלן קרוניץ, אורית רז, אינה רוז’דסטינסקי, יהודה ריבה, מיכל שמיר.

תודה לעורך הספר מר מרדכי אבן-חן שליווה אותנו במקצועיות ואנושיות.

תודה לד”ר רותי נאור, מנהלת האגף לשירותים חברתיים, לגב' שרה קראים, מנהלת המחלקה לרווחת אוכלוסיה מבוגרת, על האמון והתמיכה בפרויקט ולצוות המנהלי המסור באגף לשירותים חברתיים.

בהוקרה,

מרטה מיודוסר ממונה על פיתוח תכניות והתנדבות לגיל המבוגר

6

תוכן

9

בלגיה, דנמרק והולנד

27

אוזבקיסטן, אוקראינה וברית המועצות

37

בולגריה ויוון

45

לטביה וליטא

65

אוסטריה וגרמניה

73

הונגריה

103

יוגוסלביה

113

פולין

197

צ'כוסלובקיה

229

לוב ותוניסיה

237

צרפת

241

רומניה

323

וטרנים

345

אינדקס שמות

7

ברק מירה הורים מאמצים: יואל ודבורה ליכטמן אישה ללא עבר

דף זה היה יכול שלא להיכתב או להיות משובץ בכל מקום אחר בספר.

הילדה שנולדה, כנראה, בשנת 3491 או 4491 אי שם באירופה, אותרה בידי מחלקת עליית הילדים והנוער של הסוכנות היהודית בתום מלחמת העולם השנייה. הילדים שנאספו מבתי יתומים, מנזרים ומשפחות של גויים ברחבי אירופה הובאו למרסיי שבצרפת, משם הועלו ארצה.

לילדה אשר הגיעה ב-81 בינואר 8491 באניית המעפילים “אלכסנדרה" לחופי ארץ ישראל ניתן השם מירה. היכן נולדה, מתי נולדה, מה היה שמה - אין איש יודע. מאחר והייתה קטנה לא יכלה הילדה לספר על עצמה דבר, וכל זיכרונותיה מתחילים עם הגעתה ארצה, נתמכים ברישומים ועדויות של אחרים. הועברתי מהאנייה לבית עולים בחדרה ולאחר תקופה קצרה הועברתי לבית היתומים “אונים" בכפר סבא, שם קבעו לראשונה את תאריך הולדתי המשוער. הגעתי ל"אונים" כיתומה מפוחדת עד מאוד. זמן רב לא דיברתי כלל, כך שגם שפת אמי וארץ מוצאי אינם ידועים. לימים סיפרה לי אמי המאמצת כי באה לבית היתומים על מנת לאמץ ילד. בשעה שישבו היא ובעלה במשרדה של העובדת הסוציאלית, ראתה ילדה קטנה מחזיקה מקל המנסה להרביץ לילד אחר. באותו רגע החליטה לאמץ ילדה זו, להיות לה לאם, לחנכה ולגדלה. משקעי העבר לא הניחו לי. אמי המאמצת סיפרה לי כי שיירות הנמלים הובילו אותה למצוא את האוכל שהחבאתי בכל מיני מקומות מסתור - הפחד מהפסקת אספקת המזון הפעיל את יצר ההישרדות באופן לא מודע. יואל ודבורה ליכטמן היו זוג קשה יום. הם עבדו מבוקר עד ליל בעבודות חקלאות ובטיפול במשק העופות הצמוד לביתם הקטן. אימא הייתה אישה חולה ואני נאלצתי לעזור לאבי בעבודות השונות. בגיל 31 נודע לי כי אני מאומצת וכי אני למעשה ניצולת שואה. סיפורי נודע לאנשים, והיו שבאו לדרוש את “בתם האבודה". איש לא היה יכול להוכיח זאת, והוריי המאמצים נאלצו לבקש צווי הרחקה. הייתי ערה למצוקת הוריי, לכן נשבעתי שכל עוד הם בחיים לא אחפש את שורשיי.

נישאתי ליגאל ברק. נולדו לנו שלושה ילדים: עדי, הדס ועודד, ויש לנו 01 נכדים.

אני חיה באחד מהטקסים ביום השואה אמרתי את הדברים הבאים: את חיי ללא עבר - אבל עם הווה ועתיד. איש לעולם לא יוכל לעולל לילדיי ולנכדיי את אשר עוללו לי ולמשפחתי. היום יש לי משפחה, יש לי מולדת ודגל ויש לי זהות. לעולם לא עוד.

מירה בצעירותה. האם היא דומה למישהי שאתם מכירים?

8

בלגיה דנמרק הולנד

גולדמן נתן בן סמואל וג'נטה (ז'אן) יליד בריסל, בלגיה

נולדתי בשנת 7391 בבריסל, בלגיה. משפחתי הגיע לבלגיה מפולין בשנות ה-02. הוריי התגרשו עוד לפני שנולדתי ונותרתי עם אמי. לאמי הייתה חנות בגדים, כך גם לסבי ולסבתי מצד אמי. מטפלת בלגית, גברת כריסטוף, נתנה לי את הכינוי “לולו", שם המוכר בפי כל.

לאחר כיבוש בלגיה בשנת 0491, עברתי עם אימא להתגורר בבית סבא וסבתא. החיים, למעט הגבלות מסוימות, נמשכו כסדרם עד 2491. ביוני - יולי 2491 הוחל במעצר יהודים, וראשי ). אימא החליטה להתייצב שם במקום אביה. מאחר ונפוצה Malines משפחות הצטוו להתייצב במחנה מלין ( שמועה שאמהות לילדים קטנים ישוחררו, נשלחתי עם שכנה נוצרייה לבקר את אימא במחנה. כאשר רצו הגרמנים לצרף אותי אליה במעצר, טענה האישה כי אני הבן שלה, וכך גם אמרה אמי. הגרמנים השתכנעו והשכנה הצליחה להחזיר אותי הביתה. לאחר המלחמה הסתבר כי אמי נשלחה לאושוויץ. נשלחתי למנזר בכפר הֵבֵרלֶה, לא הרחק מבריסל. במנזר פגשתי עוד שלושה ילדים יהודים שהכרתי, ייתכן והיו אף יותר. במנזר קיבלתי יחס טוב. למרות שלא הוטבלתי לנצרות, התפללתי והתנהגתי כנוצרי. במנזר היה שמי לואיס קולמן. אני זוכר לטובה נזירה בשם אמנדה, אתה שמרתי על קשר גם לאחר המלחמה. דודתי סלין, אחות אמי, שהתחזתה לארית, ביקרה אותי בימי ראשון. היא עודדה אותי וסיפרה כי אימא מרגישה בטוב. משפחת אמי, הוריה ואחיותיה, מצאו מסתור בבתי נוצרים. בספטמבר 4491 שוחררה בריסל. סבי, סבתי ודודתי באו לקחת אותי מהמנזר. גיליתי כי אמי כתבה מהמחנה שלוש גלויות ובהן ביקשה שיצילו את בנה ויסתירו אותו אצל המטפלת הבלגית. בתחילה התנהגתי כילד נוצרי. סבא לא מנע זאת ממני, אבל אמר לי ביידיש: “תעשה מה שאתה מרגיש, אבל אנחנו יהודים!" השנים לאחר השחרור היו קשות עבורי. ניצולים החלו לחזור, ואני ציפיתי כי גם אמי תחזור. בכל פעם כשהגיעה רכבת ואימא לא שבה, חשתי אכזבה וייאוש. מי שהשפיע עליי לטובה באותם ימים היה מורה בשם מייזנר. המורה סיפר לי על ארץ ישראל ועל יהדות, לימד אותי היסטוריה ועורר בי את הגאווה על היותי יהודי. הוא אמר לי: “עליך להמשיך להיות יהודי למען אימא!" בעת ששירתי בצבא הבלגי הכירתי את ז'ולייט זילברשץ, גם היא בת לניצולי שואה. בשנת 9591 נישאנו בבלגיה. הילדים שלי קיבלו חינוך יהודי-ציוני עלו ארצה. אשתי ואני עלינו בעקבותיהם בשנת 3891 והתיישבנו ברעננה. פתחנו חנות צילום וניהלנו אותה עד יציאתנו לגמלאות. (תודה שהצלתם אותנו). Sylvain Brachfeld - Merci de Nous Avoir Sauves סיפור חיי מופיע בספרו של זיכרון הפגישה האחרונה עם אמי מעיק עליי כל השנים, ומייסרת אותי המחשבה על שהקריבה את חייה על מנת להציל אותי ואת הוריה. לז'ולייט ולי נולדו שני ילדים: פיליפ וז'אן (על שם אמי), מהם זכינו לשישה נכדים, ילידי הארץ.

10

דרור-הרשפט שמעון בן גרשון ודבורה יליד בריסל, בלגיה

נולדתי בשנת 4391 בבריסל, בלגיה. אבי היה חייט אומן ואמי עקרת בית. יש לי אח מבוגר ממני, יעקב. משפחתי הגיעה לבלגיה מפולין, שם נותרו רבים ממשפחת אמי. איני זוכר פרטים רבים מהבית ובקושי זוכר את דמותם של הוריי. עם כניסת הגרמנים לבלגיה בשנת 0491, ברחה משפחתי, כמו רבים אחרים, לצרפת. לאחר זמן לא רב הודיעו הגרמנים כי יחזירו רכוש לאלו שיחזרו לבריסל,

והוריי החליטו לחזור. עד מהרה הבינו את גודל הטעות. ההורים שלי החליטו להיפרד מילדיהם ולמוסרם למשפחה נוצרית. בספטמבר 2491 נתפס אבי ונשלח לאושוויץ. אימא הסתתרה יחד עם אחותה, אך גם הן נתפסו בתחילת 3491 ונשלחו לאושוויץ. המחתרת היהודית הבלגית דאגה לי, ילד צעיר בן 7, ולאחי יעקב. הועברנו למשפחה בפרבר של בריסל, שם היה ילד יהודי נוסף. המשפחה נאלצה לטפל בשלושה ילדים יהודים שהוסתרו אצלם בזהות בדויה. יצאנו לשדות ללקט ירקות, לעתים דפקנו על דלתות אנשים זרים וביקשנו אוכל. אחי ואני יצאנו לעבוד בבית דפוס של קרוב משפחה במטרה לחסוך מעט כסף עבור הורינו לכשיחזרו לאחר המלחמה. יום אחד הגיעה הדודה שלי והודיעה כי הוריי אינם עוד בחיים. לילה אחד, לאחר זמן לא רב, הגיעו אנשי גסטאפו ולקחו אותנו לאחד ממרתפיהם. הם ניסו להפריד ביני ובין אחי. אמרתי לאחד מהם: “כבר לקחתם את הוריי, אני לא רוצה ללכת אתכם!" בתגובה קיבלתי סטירה והועליתי בכוח למכונית. אחי ואני יועדנו להישלח לאושוויץ, אך בשל בעיות לוגיסטיות הועברנו למשמורת בבית יתומים בבריסל שנוהל בידי “ועד סוציאלי יהודי" בחסות הגסטאפו. הסדר זה נקרא “ילדים בהפקדה". למחתרת היהודית נודע כי יש כוונה לשלוח את הילדים לאושוויץ. הם החליטו לפזר אותנו בין מנזרים. אני ויעקב הגענו לפנימייה קתולית בעיירה מל ושהינו שם עד תום המלחמה. בני הדודים שלי הצליחו לברוח לשוויץ. לאחר המלחמה הופיעו בני הדודים במנזר והעבירו אותי ואת אחי לבית יתומים בבריסל. בשנת 5491 עלינו ארצה באמצעות אנשי הבריגדה היהודית ואנשי הסוכנות באניית המעפילים “מטרואה".

בשואה איבדתי את הוריי ועוד עשרות מבני משפחתי הקרובה.

נקלטתי בקיבוץ עין החורש והייתי חבר בו עד 8891.

בשנת 7591 נשאתי לאישה את מרים. שירתי כקצין קרבי, ואת שירות המילואים סיימתי בדרגת סגן אלוף. בקיבוץ מילאתי תפקידים מרכזיים ויצאתי לשליחויות באפריקה ובאירופה. לאחר שעזבתי את הקיבוץ שימשתי כסמנכ"ל לוגיסטיקה וכספים בחברת “וידיסקו".

למרים ולי נולדו שלושה ילדים: רינת, צפריר ועמית ויש לנו 8 נכדים.

תועדתי בפרויקט של סטיבן שפילברג וב"יד ושם".

אני פעיל בעמותת “ילדות אבודה" - ילדים שורדי שואה, ומתנדב ב"יד שרה".

11

וינברג שרה בת יעקב ורחל סגל ילידת אנטוורפן, בלגיה

נולדתי בשנת 4391 באנטוורפן, בלגיה, להורים יוצאי פולין. אבי עבד במפעל לייצור נעליים וכן היה בעל חנות נעליים. אמי הייתה עקרת בית. בתחילה נותרו אחי הבוגרים בפולין, אך מאוחר יותר הדודה הביאה את שני האחים לבלגיה. בשנת 1491 עברנו לבריסל מאחר וחשבנו ששם יהיו היהודים בטוחים יותר. שם התחלתי ללמוד בבית ספר. אחי המבוגר יצא לעבדה, גם אחותי רגינה נשלחה בהמלצת המוסדות היהודים לעבודה. היא הגיעה למחנה מלין, משם נשלחה לעבר אושוויץ. רגינה הצליחה לזרוק מהרכבת שתי גלויות שבהן כתבה: “אל תאמינו לשום דבר, הכול שקר!" בדצמבר 2491 נכנסו לביתנו חיילים; אבי נורה למוות, אמי נפצעה קל. אני ואחי הועברנו למשפחה בלגית בחסות כמרים שהגנו עלינו. לאחר זמן מה גם אמי הועברה למסתור. במשך המלחמה הייתי מנותקת ממשפחתי. לא היה לי טוב בבית המשפחה האומנת. היחס אליי היה אדיש, הם כנראה עשו זאת תמורת כסף. אחי הצעיר הועבר למנזר בעיר ברוז' בגלל מחלתו. אחי הגדול עבר 71 מקומות מסתור. בתחילה עוד הלכתי לבית ספר, אך עד מהרה הסתבר כי הדבר מסוכן. אני מעריכה כי המשפחה האומנת העדיפה שאעזור בבית. הועסקתי בהעברת תוצרת חקלאית לבתי קונים פרטיים, דבר שהיה מסוכן לא פחות.

באביב 5491 נכנסו האמריקנים לבלגיה אז שוחררתי.

במלחמה איבדתי את אבי, יעקב, ואת אחותי רגינה שנספתה באושוויץ.

לאחר השחרור אימא לקחה אותי ואת אחי ועברנו להתגורר בבריסל. שבתי ללימודים בבית הספר, והיה עליי להשלים את החומר שהחסרתי בכל שנות המלחמה. הצטרפתי לתנועת הנוער גורדוניה ובמסגרת תנועה זו עליתי ארצה בשנת 9491. במשך שנתיים הייתי בקבוצת “השרון" ליד נהלל. שירתי שנתיים בצבא כאלחוטנית. לאחר השחרור עבדתי בחברת ביטוח.

בשנת 6591 נישאתי לרודולף וינברג.

לרודולף ולי נולדו שלושה ילדים: ירון, גיל וטל, ואנו רווים נחת מ-4 נכדים.

12

נדב-רוסלר צבי בן אהרון ומינדלה יליד אנטוורפן, בלגיה

נולדתי בשנת 7391 באנטוורפן, בלגיה. אבי, יליד פולין, עלה ארצה בשנת 1291 במסגרת גרעין של “השומר הצעיר" בהדרכתו של אבא חושי. לאחר תלאות קליטה, הוא פתח מסעדה בחיפה. העסק כשל ואבא חזר לפולין. לאחר שנשא אישה, את אמי, הם עברו לבלגיה, שם פתח אבי עסק לפחם ועשה חיל. כאשר הייתי בן 5, אבא קנה לי כינור, אך לצערי הוא לא הספיק ללמד אותי לנגן. רוב

משפחתי נותרה בפולין, למעט דודה אחת שהגיעה גם היא לבלגיה ודוד שעלה לארץ בשנות 0391.

בשנת 1491 נכנסו הגרמנים לבלגיה והחלו רדיפות היהודים. באשר לנו, שוטרים בלגים ששיתפו פעולה עם המשטר הכובש, באו לעצור אותנו ביולי 2491. אמי ראתה את הנולד. היא שכנעה רופא לעזור לה והוא סיפק לה אישורים על כך שילדיה חולים במחלה מידבקת ואינם ניתנים להעברה. כמו כן השיגה אישה שתשמור עלינו תמורת סכום כסף נכבד. כאשר באו השוטרים אימא ביקשה להשאיר אותנו בבית. השוטרים הסכימו לכך בתנאי שתביא אישור מהמשטרה, אך את אבי לקחו. לימים התברר לנו כי נשלח לאושוויץ. אמי הלכה למשטרה שם הפציר בה קצין בלגי שתברח. אמי חזרה הביתה ומיד מסרה אותנו לאישה בעוד היא עצמה מצאה מחבוא אצל מורה בלגי שלימד בבית ספר יהודי. אני ואחותי סבלנו חרפת רעב כיוון שהאישה לא טיפלה בנו כיאות. כאשר דרש בעלה שתוציא אותנו מהבית, אמי לקחה אותנו לביתו של הבלגי שאצלו התחבאה. הוא היה איש מחתרת. הוא וחבריו עזרו להוציא אותנו לעיר דינן בחלק הצרפתי של בלגיה. התחבאנו כחודש אצל משפחה נחמדה. יום אחד יצאה אמי לקניות ואישה אחת הצביעה עליה ואמרה שהיא יודעת שהיא יהודיה. שוב היה צורך לברוח. אנשי המחתרת העבירו אותנו ללא שהיות לכפר ארברה. בכפר קטן זה חיינו מתחילת 3491 עד סוף המלחמה. קיבלנו תעודות מזויפות, וראש העיר עצמו, שאף הוא היה חבר מחתרת, דאג להעבירנו אל אחותו למסתור. הכומר לקח אותי כנער עוזר בכנסייה והתחלתי ללמוד בבית ספר. מדי פעם, כשנפוצה שמועה שהגרמנים עורכים חיפוש, ברחנו ליער. אבי נתן לאמי בתחילת המלחמה מעטפה עם יהלומים, דבר שעזר לנו לא פעם להינצל. ב-5491 שיחררו האמריקנים את המקום. אף על פי שבתקופת השואה שהיתי בחברה נוצרית כילד בן 8 - לא שכחתי שאני יהודי.

בשואה איבדתי את אבי, אהרון, סבא ועוד כ-06 בני משפחה.

בשנת 9591 נשאתי את מרים לאישה ועלינו ארצה לקיבוץ נחשונים.

גוייסתי לנח"ל בשנת 1691.

עבדתי בטלוויזיה החינוכית במשך 53 שנה, החל משנת 9691. שימשתי כיו"ר ועד העיתונאים בטלוויזיה החינוכית, והייתי פעיל במגוון תחומים: שירתי כשליח עלייה בבלגיה, בהולנד ובלוקסנבורג בשנים 9791 - 1891 ובשנים 9891 - 2991. הקמתי את מועצת האזרחים הוותיקים “מאור" ברעננה ואני משמש כיו"ר הארגון עד היום. הקמתי את פורום אומני רעננה “מוזה" ועמותה לחתולי רעננה. משנת 8002 אני חבר במועצת העיר.

למרים ולי שני ילדים: אריאל ויפעת, ואני סב לשני נכדים.

13

סרברניק רנֶֶה בן אוסקר וונגר ורוזה שוורצבורד יליד בריסל, בלגיה

נולדתי בשנת 8391 בבריסל, בלגיה. הוריי, אוסקר וונגר ורוזה שוורצבורד, הגיעו לבלגיה מווינה, אוסטריה, כשנה לפני המלחמה. כאשר נשאלו במעבר הגבול מדוע הם נוסעים לבלגיה, ענו: “בלגיה היא מדינה חופשית וטובה ליהודים". לאחר שהגרמנים נכנסו לבלגיה, נעצרו הגברים בעלי האזרחות הגרמנית ונשלחו למחנה גורס שבצרפת. גם אבי נשלח לשם והיה במחנה 6 חודשים, עד שברח

עם אביו וניסה לחזור לבלגיה, שם היו אשתו, בנו ובתו, אך הוא נעצר בגבול. מאחר שמסמכיו לא היו בתוקף נאסר. לאחר זמן מה שוחרר ושב לביתו. הוא נאסר שוב וגם הפעם ברח. באוגוסט 2491 הלשינו על הוריו כי הם יהודים. אמי אמרה לי ולאחותי קלודט לברוח ולא לחזור הביתה. ואכן, הוריי נאסרו ונשלחו ב-3491.7.13 לאושוויץ. אני ואחותי הועברנו ממשפחה למשפחה שכל אחת מהן החביאה אותנו לזמן קצר. לבסוף הופרדנו, את קלודט אימצה משפחה נוצרית, ואני הועברתי לבית יתומים. כמה חודשים לאחר תום המלחמה, משפחת סרברניק אימצה אותי. עד גיל 81 לא ידעתי שיש לי אחות. לאחר המלחמה למדתי בבתי ספר בעיר, ובהמשך למדתי טכנאות שיניים. משפחתי המאמצת טיפלה בי למופת. זו הייתה משפחה יהודית חילונית. הייתי חניך ב"שומר הצעיר" וכך שמרתי על תודעה יהודית וציונות. בשנת 3691 נשאתי לאישה את שרה, לאחר שהכרנו בעת ששנינו היינו בישראל בטיול של ניצולי שואה מבלגיה. בשואה איבדתי את הוריי, אוסקר ורוזה, דוֹד ודודה ובנם.

שרה ואני עלינו לארץ בשנת 3002 בעקבות ילדינו.

לשרה ולי שני ילדים: ג'ואל-יעל ודוד וחמישה נכדים.

14

סרברניק שרה בת אברהם-לייב וטובה פרישמן ילידת ליֶז', בלגיה

נולדתי בשנת 9391 בליֶז', בלגיה. הוריי נולדו בפולין, אך היגרו מסיבות כלכליות והכירו בליֶז', שם נישאו. יש לי אח, וילי, המבוגר ממני ב-8 שנים. בשנת 0491, כאשר נכנסו הגרמנים לבלגיה, ברחה משפחתי לצרפת. בדרך הייתה תאונה דרכים ואבי ירד לעזור לפצועים. אמי ואנו, הילדים, המשכנו בנסיעה לדרום צרפת. אבא חזר לליֶז'. לאחר כמה חודשים, כאשר נודע לאמי כי אבא חזר הביתה, חזרנו גם

אנו.

באוגוסט 2491, כשהחלו לאסור יהודים ולשלוח אותם למחנות, בא אדם והציע להוריי להציל אותי. שמי שונה לסוזאן ונמסרתי למשפחה לא יהודית, משפחת פִירון, בכפר מומאל, שם הוסתרתי עד סוף המלחמה. הוריי לא ידעו בדיוק היכן אני נמצאת ועקבו אחר קורותיי מרחוק. בשנת 3491 ירד אבי למחתרת משום שחיפשו אותו, אימא נותרה עם אחי בבית. לילה אחד נכנסו אנשי הגסטאפו לבית ולקחו את אמי. אחי וילי הסתתר מתחת למיטה ולא נתפס. אמי נלקחה לכלא בליֶז', משם למכלן וב-3491.4.91 נשלחה לאושוויץ. היא נשלחה לבלוק 01, בלוק הניסויים הרפואיים. אמי יצאה לצעדת המוות בינואר 5491, ניצלה, ולאחר המלחמה חזרה לבלגיה. אחי שנותר בבלגיה מצא את אבא. מאחר ולאבא לא התאפשר לשמור עליו, שלח את וילי לפנימייה נוצרית באזור הארדן, שם שהה עד סוף המלחמה. איני יודעת על מעשיו של אבי במחתרת מאחר והוא לא סיפר דבר על כך.

במלחמה איבדתי רבים מבני משפחתי שנותרו בפולין; סבתות, דודים, דודות וילדיהם.

לאחר המלחמה אבי לקח אותי מהמשפחה המאמצת והיינו יחד עד שאימא שבה מאושוויץ. כאשר חזרה, לא הכרתי אותה. תלאות המלחמה גרמו לה למחלת לב והיא נפטרה בשנת 6791.

למדתי רוקחות באוניברסיטת ליֶז'. עבדתי במקצועי במעבדה של משרד הבריאות הבלגי עד יציאתי לגמלאות.

נישאתי לרנה סרברניק בשנת 3691. נפגשנו שנה קודם לכן בטיול ניצולי שואה לישראל.

עלינו לארץ בשנת 3002 בעקבות ילדינו.

לרנה ולי שני ילדים: ג'ואל-יעל ודוד וחמישה נכדים.

אני מתנדבת בבית איזי שפירא פעם בשבוע.

15

רביב אידה בת יצחק ורוזה שינדלהיים ילידת אנטוורפן, בלגיה

נולדתי בשנת 7291 באנטוורפן, להורים ילידי פולין אשר היגרו לבלגיה בשנת 5291. אבי היה יהלומן. בתחילה גרנו באזור פלמי מחוץ לעיר. נשלחתי לגן ילדים קתולי, אך מאחר וסבלתי שם בשל יהדותי, הועברתי לבית ספר לבנות במרכז העיר. שליש מהתלמידות בבית הספר התיכון היו יהודיות. קיבלנו שחרור מלימודים בימי שבת, וביום שישי סיימנו מוקדם יותר. בשנת 7391 עברנו להתגורר במרכז

העיר אנטוורפן.

ביום שישי, 01 במאי 0491, התקיף הצבא הגרמני את בלגיה. לא הספקנו לברוח באותו יום. לאחר כמה ימים נסענו ברכבת לעיר לה פן סמוך לגבול צרפת, משם המשכנו ברגל לקלה ובולוניו. מאחר והגרמנים הגיעו גם לשם, מצאנו מחסה במקלט בבית ספר. כעבור חמישה ימים הגרמנים הוציאו אותנו, ונלקחנו במשאיות חזרה לביתנו. כאשר שבנו, גילנו כי הבית נבזז. בשנים 24-1491 הייתי חברה בתנועת הנוער ‘השומר הצעיר'. החל משנת 2491 נאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב. למרות שהלימודים הוגבלו ל-01 שנות לימוד, פעלה הקהילה המקומית להמשך הלימודים. ביולי נעצר אבי ונשלח למחנות עבודה ומאז לא ראינו אותו יותר. אמי, רוזה, אני וצילי הרדנו את הטלאי הצהוב ובעזרת גויים ושכנים טובים ברחנו לבריסל. המשכנו במסע נדודים רווי סכנות מוות לעבר לבזנסון על גבול צרפת החופשית, משם המשכנו לליון. הגענו לבית הדוד, אך הוא התחבא מפחד משטר וישי. קיבלנו מחסה בפנימייה קתולית לבנות. כומר מומר דאג לנו למסמכים מזויפים. אימא, שלא ידעה צרפתית, התחזתה לחירשת-אילמת. בעזרת המסמכים עברנו את הגבול לשוויץ, שם השמדנו את הניירות והצהרנו על גיל צעיר יותר על מנת שיאפשרו לנו להיכנס למדינה. הועברנו למחנה פליטים ליד העיר באזל שהיה בהשגחת הצבא המקומי. אמי עברה למלון בלוצרן שהפך למחנה פליטים. אחותי הצעירה נשלחה למחנה אחר, ואני נותרתי בבאזל. אישה בשם ז'רמן בולג אימצה אותי במשך שנתיים. המשכתי בלימודיי בעיר. מידי פעם הצלחתי להיפגש עם אמי ואחותי.

בשואה איבדתי את אבי וכן סבים וסבתות שנותרו בפולין.

בתום המלחמה חזרנו לאנטוורפן. בתנועת השומר הצעיר פגשתי את מקס מאיר רבינוביץ. אמי, רוזה, נישאה לאביו של מקס בשנת 6491 - שניהם איבדו את בני זוגם בשואה. בתחילת 8491 נישאתי למקס.

באוקטובר 8491 עלינו ארצה באנייה “נגבה".

עבדתי בבנק הפועלים ובבנק קונטיננטל.

בשנת 3991, לאחר שבעלי נפטר, עברתי לרעננה.

יש לי שלושה ילדים: בלהה, יצחק-זאב ודוד-יעקב, 21 נכדים ו-11 נינים.

16

מלכיאור בתיה (בנטה) בת טוביה (תאודור) וגולדה (אולגה) שפירא ילידת קופנהגן, דנמרק נולדתי בתקופת המלחמה, בשנת 2491, בקופנהגן שבדנמרק. אבי היה חייט ואמי עקרת בית. כאשר החלו בפעולות מעצר היהודים בסוף ספטמבר 3491, הסתתרנו, הוריי, אחיותיי ליאה וברגיט ואני אצל ידידים לא יהודיים, ולאחר מכן ברחנו עם מרבית יהודי דנמרק לשבדיה. אנשי המחתרת עזרו לנו לחצות את הים בספינות דייג. התקבלנו בשבדיה בברכת “ברוכים הבאים לשבדיה".

בתחילה התגוררנו במחנה פליטים במלון חורף, אך לאחר זמן קצר החל אבי לעבוד בבית חרושת גדול לבגדים בעיר בורוס. מורה של אחותי גרה בבית גדול והיא הציעה למשפחתי לגור בביתה, אימא שלי שימשה כסוכנת הבית. נשארתי בקשרי ידידות עם בני המשפחה השבדית ועם כמה מחבריו לעבודה של אבי. לאחר המלחמה חזרנו לדנמרק. התקבלנו בפרחים ובשוקולד. חברים לא יהודים של אבי עזרו לו להקים את העסק שלו מחדש. אמנם לא איבדתי במלחמה איש ממשפחתי, אך סבי, יעקב וורנברון, היה בין 005 יהודי דנמרק שתפסו הגרמנים ושנשלחו לטרזינשטט. חמישים יהודים נפטרו שם, אולם סבי היה בין הניצולים ב"אוטובוסים הלבנים" ששלחו הדנים והשבדים להצלתם לקראת סוף המלחמה. למרבה הצער, סבא נפטר מתשישות זמן קצר לאחר ששוחרר. בקופנהגן למדתי בבית ספר יהודי וגם בבית ספר לא יהודי והלכתי ל"בני עקיבא". בשנת 1691 נישאתי לפינחס מלכיאור ואחר כך עלינו ארצה.

במקצועי אני שרטטת, ובנוסף מזכירה בכירה ובעלת חברה לתרגום.

לפינחס ולי ארבעה ילדים: נאוה, איתי, מרדכי-ידידיה וחדוה. יש לנו 61 נכדים.

17

מלכיאור פינחס (פאול) בן מרדכי (מרכוס) ומֶטה יליד קופנהגן, דנמרק

נולדתי בשנת 8391 בקופנהגן. הגרמנים כבשו את דנמרק באפריל 0491. בשנים הראשונות המשכנו בשגרת חיינו ללא שינוי ניכר, פרט למחסור במצרכי יסוד והיה עלינו לשמור על האפלה. שלא כמו בשאר הארצות הכבושות, הגרמנים לא שלחו את היהודים למחנות, וזאת בשל ההסכם עם השלטון המקומי כי יוכלו להמשיך לנהל את מדינתם באופן דמוקרטי. האוכלוסייה המקומית עמדה לצד

המיעוט היהודי והגנה עליו מפני הגרמנים. בקיץ 3491 נוצר משבר ביחסים בין שלטונות גרמניה ודנמרק, והחל גירוש יהודים. הכוונה לערוך גירוש הודלפה. הדנים הזהירו את היהודים וסייעו להם לברוח בסירות דייג לשוודיה. כ-000,8 יהודי דנמרק הגיעו לשבדיה וניצלו. אני, ארבעת אחיי והוריי הגענו למאלמו שבשבדיה, שם נולדה אחותי הצעירה. לאחר המלחמה חזרנו לדנמרק. בתום לימודי התיכון הגעתי ארצה לשנה וחצי במסגרת המכון למדריכי חו"ל וישיבת הקיבוץ הדתי. חזרתי לדנמרק, ובמשך כשנתיים ריכזתי את פעולות תנועת בני עקיבא בדנמרק ובסקנדינביה.

בשנת 1691 נשאתי לאישה את בתיה לבית שפירא, ועלינו ארצה.

במשך שנים רבות הייתי סגן מנהל החטיבה העליונה בבית הספר אמי"ת בכפר בתיה. בשנת 2991 זכיתי בתואר ‘עובד החינוך המצטיין' של הרשת. במשך השנים יצאתי לשליחויות בארצות שונות: אנגליה, דנמרק וגיאורגיה כשליח עלייה וכאיש חינוך.

אני פעיל בארגון רוטרי בעיר.

לבתיה ולי ארבעה ילדים: נאוה, איתי, מרדכי-ידידיה וחדוה. יש לנו נחת מ-61 נכדים.

18

דמתי מיאה בת אנדרי ולני-רבקה הופמן ילידת נרדן, הולנד

נולדתי בשנת 4491. משפחתי התגוררה בכפר קטן בהולנד בשם בוסֶם. היינו , ואמי לני- KLM מהמעמד הבינוני. אבי אנדרי עבד בחברת התעופה ההולנדית רבקה הייתה מזכירה של עורך דין. משנת 3491 עד 5491 הוסתרה משפחתי אצל זוג נוצרי פרוטסטנטי חשוך ילדים בשם פיסרס. מתחת לגרם המדרגות נחפר בור מסתור ומעל פתח הכניסה העמידו

מכונת תפירה כדי להסתירו. בתחילה, רצו בני הזוג להסתיר רק אדם אחד, אך אבי ביקש שיתנו מסתור גם לאמי והם הסכימו. אני נולדתי בבית חולים נוצרי לקראת סוף תקופת השהייה במסתור. לאחר כמה חדשים כשהולנד שוחררה, חזרה משפחתי הקטנה לאמסטרדם. שנתיים לאחר מכן נולד אחי הצעיר.

איני זוכרת את חיי במסתור או את החיים באמסטרדם לאחר השחרור כי הייתי צעירה מדי.

בשואה איבדתי את כל משפחת אמי: הוריה, אחיה ובני דודים שנשלחו ברכבת למחנה ריכוז סוביבור, שם נרצחו. עליתי ארצה בשנת 8491 עם אמי, אחי ודודתי. הגענו לארץ באנייה “נגבה" שהביאה לארץ את ילדי עליית רומניה. אבא עלה לארץ כחצי שנה לפנינו על מנת להכין עבורנו מקום דיור. הוא הגיע במטוס הנוסעים הראשון שהגיע לארץ.

בשנת 8691 נישאתי ליוסף דמתי ז"ל.

עבדתי בהנהלת חשבונות בבנקים שונים. משנת 8991 אני עובדת כמנהלת חשבונות ב"עזר מציון" ברעננה.

קיבלתי תעודת הוקרה מארגון זהב"י על פעילות התנדבות שלי למען העמותה.

יש לי ארבעה ילדים: רונית, חיים, אריה ואודיה וכן 61 נכדים.

הטלאי הצהוב עם הכיתוב "יהודי" בהולנדית.

19

האריס יהודית בת ג'וזף ואדית הירש ילידת האג, הולנד

נולדתי בשנת 2391 בעיר דן-האג שבהולנד, למרות שהוריי היו בעלי אזרחות הונגרית. אבי היה פקיד ואמי עקרת בית, ומשפחתי מנתה 6 נפשות. בילדותי למדתי בבית ספר ממשלתי, ופעמיים בשבוע ב"חדר". מצבנו הכלכלי היה טוב. היחסים עם ההולנדים גם הם היו טובים.

בשנת 0491 הפציצו מטוסים את הרחוב הסמוך למקום מגורנו; המטוס והטייס היו מוקד התעניינות שלנו. הלהבות שעלו מהעיר הסמוכה, רוטרדם, נראו מביתנו. כאשר חיילים הולנדים הסתובבו ברחוב, כיבדתי אותם במטעמים מעשי ידי אמי. לאחר שבוע נעלמו החיילים ההולנדים ובמקומם הופיעו חיילים גרמנים שכבשו את העיר. החיים המשיכו כסדרם, אך אנו נאלצנו לעזוב את בית הספר הכללי ולעבור לבית ספר יהודי. אחר כך החלו ההגבלות: ענידת טלאי צהוב, איסור להסתובב במקומות ציבוריים, עוצר משעה 8 בערב ועוד. החלו משלוחי יהודים לאושוויץ. בין הנשלחים היו שלוש דודותיי, אחיותיה של אמי, ומשפחותיהן. מאחר שלאבי הייתה אזרחות הונגרית, יכולנו להישאר בעיר עד 2491. הורי דאגו לשלומה של אחותי הקטנה והכניסו אותה לבית יתומים, אך מזלה לא שפר עליה והיא נשלחה לאושוויץ. בנובמבר 2491 נשלחנו למחנה וסטרבורק שהיה מחנה מעבר סמוך לגבול עם גרמניה. אימא עבדה שם בתפירת מדים עבור הגרמנים. בכל יום שלישי יצאה רכבת עם יהודים לעבר אושוויץ. ב-3491 נשלחתי עם אמי ועוד כ-02 משפחות וילדיהן למחנה רוונסבורק, שבו שרדנו כשנה בתנאי קור ורעב קשים. את אבא שלי שלחו למחנה בוכנוואלד. בינואר 5491, כאשר הגרמנים הבינו שהמלחמה מתקרבת אל קצה, נשלחתי עם 32 מילדי המחנה לברגן בלזן. התנאים במחנה היו בלתי נסבלים, לא סופק אוכל, לא היו שירותים והמחלות והרעב הפילו חללים רבים.

ב-91 באפריל 5491 שחררו האנגלים את מחנה ברגן בלזן.

בשואה איבדתי את אחותי רוזה, סבא וסבתא, דודות ודודים.

לאחר המלחמה נשלחתי לשוודיה להבראה. בשנת 6491 חזרתי להולנד וחייתי שם עד שנת 0691. בהמשך עברתי לאנגליה, שם נישאתי לג'פרי האריס. בשנת 8691 עלינו ארצה.

בארץ עבדתי בהנהלת חשבונות.

לי ולבעלי נולדו שתי בנות: שושנה ויעל.

יש לי 51 נכדים ו-2 נינים.

20

לוין שלמה (סלומון) בן לאו ולני יליד האג, הולנד

נולדתי בשנת 4391 בהאג, הולנד. יש לי אחות מבוגרת ממני, ברטי, ואחות צעירה, מרים. אבי עסק במסחר. הוא היה ספורטאי מצטיין, מראשי “מכבי צעיר" בהולנד ושימש כמורה לחינוך גופני לילדים יהודים. ביתנו היה ציוני מסורתי. בשנת 9391 הצטרפתי לאבי בנסיעתו לישראל במשלחת למכבייה. היינו בארץ חצי שנה בניסיון לקבל אשרה מהבריטים, ללא הצלחה ולכן חזרנו להולנד, לבית סבי במרכז העיר. למדתי שנתיים בבית ספר ממשלתי, ולאחר שנאסרו הלימודים בבתי ספר אלה, המשכתי ללמוד בבית ספר יהודי. כאשר החלה המלחמה בהולנד הם נאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב, וחלו עלינו הגבלות, כגון איסור להיכנס לחנויות ולרכבות. בשנת 2491 רוכזו היהודים על מנת לשלוח אותם למחנות עבודה. חברה יהודיה מפולין בשם תרצה, שחוותה את הפוגרומים בפולין, יעצה לנו לא להאמין לגרמנים. אישה הפעילה במחתרת ארגנה את הסתרתי והסתרת אחיותיי במקומות שונים. אני הוסתרתי בשם בדוי, ין ואן-אס, בשבעה מקומות שונים לאורך שלוש השנים הבאות. נשים הולנדיות דאגו להעביר אותי ממקום למקום, וכן דאגו לכרטיסי מזון ולכסף לאחזקתי. אחת מהן, זיס פארה, הוכרה כחסידת אומות עולם. אני זוכר את ההפצצות על העיר, מאחת מהן ניצלתי בנס כאשר פצצה התפוצצה סמוך אליי בעת ששהיתי מחוץ לבית. בשנת 4491 הספקת המזון צומצמה וסבלנו מרעב. כאשר מצבי הגופני הורע, הועברתי לידי רופא שטיפל בי במשך חודשיים עד שהתאוששתי, אחר כך נשלחתי למכרה הולנדית, שם הוסתרה בעבר אחותי הצעירה. אמי עבדה כאחות בבית חולים לחולי נפש וזה היה למעשה מקום המסתור שלה. אבי נלכד בידי גרמנים ונשלח לאושוויץ. כאשר נלקחו האסירים לצעדת המוות התחבא בתוך מזרון, הוא היה כה רזה עד שהגרמנים לא הבחינו בו. הרוסים הגיעו ושחררו את המחנה. לאחר המלחמה אספה אמי אותי ואת אחיותיי ואבא שב הביתה. קיבלנו בית של סופרת ובתמורה טיפלנו בבנה ותחזקנו את המקום. בית זה היה ידוע עוד קודם בכינוי “הבית מתחת לגג הקש". כהכרת תודה על מזלנו הטוב, פתחו הוריי את לבם וביתם לילדים שלא זכו לראות את הוריהם. גברת פארה עזרה להם במשימה. לבית נאספו כתריסר ילדים, והמקום זכה לשם “בית עליה". זה לא היה בית יתומים, מטרת הוריי הייתה להעלותם ארצה כמשפחה. לאחר מאבק משפטי קיבלו אפוטרופסות על הילדים וב-9491 עלינו ארצה: הוריי, אחיותיי ואחי שנולד לאחר המלחמה. הילדים נקלטו בקיבוץ גבעת ברנר. בקיבוץ נולדה אחותי תרצה.

בשנת 8591 נשאתי את מרים כהנא לאישה. למרים ולי נולדו שלושה בנים: עפר, איל ואילן, וכן 6 נכדים.

עבדתי כחשמלאי תעשייה במפעלים שונים.

המספר על בית הורינו ועל הילדים שמצאו בו “הבית מתחת לגג הקש" ברטי קורן, אחותי, כתבה ספר בשם מחסה לאחר המלחמה. כמו כן הופק סרט בשם זה שהוקרן בטלוויזיה.

21

לנדסמן יעקב בן אליעזר ואירנה יליד שטרסבורג, צרפת

נולדתי בשנת 2391 בצרפת, אך משפחתי התגוררה בהאג, הולנד. בני משפחתי עסקו במסחר סיטונאי של סריגים. אני הבכור מבין שלושה ילדים. בילדותי הלכתי לגן יהודי. עד כיתה ה' למדתי בבית ספר הולנדי שבו למדו רק יהודים. לאחר הכיבוש הגרמני ב-01 במאי 0491 החלו הגבלות על חיי היהודים. אבי היה חייב להכניס גוי שינהל את העסק, וכן חויב למסור מכשירי רדיו ואופניים,

ולענוד טלאי צהוב. נותרנו לגור בדירתנו. נאלצנו לקנות רק בחנויות מסוימות. ביולי 2491 ברחנו לבלגיה, משם לצרפת הכבושה, ולצרפת תחת שלטון וישי. נתפסנו ברכבת למרסיי. אבא נלקח למחנה גורס, ואמי, אחיי ואני נלקחנו למחנה ריווסלטס. הוריי הצליחו לצאת מהמחנות ועברו לבית דודי בעיר פאו. משפחתי התפצלה ונדדה ברחבי צרפת, אני ואחיי הוכנסנו למוסדות שונים, האחרון שבהם היה מוסד לילדים קתוליים, שם הייתי עד 3491, אז התאחדה המשפחה בעיר ברידס-לה-ביינס, שהייתה תחת שלטון איטלקי. כאשר הגרמנים התקרבו, האיטלקים הזהירו אותנו ולכן ברחנו לשוויץ. נתפסו בגבול, אך נתנו לנו להיכנס למדינה. בשנים 3491 - 4491 הייתי עם אחיי במוסד דתי, ווטרהיים, בעיר היידן, הוריי אולצו לגור בעיר מורגינס. ב-4491 קיבלו ההורים אישור למגורים בז'נבה ואנו, הילדים, הצטרפנו אליהם.

בשואה איבדתי רבים מדודיי, דודותיי ובני דודים, נותרה לי רק דודה אחת, אחות אמי.

בתום המלחמה חזרנו להולנד. אבי הקים מחדש את עסקיו. למדתי בתיכון במגמה מסחרית והייתי פעיל בתנועת “בני עקיבא".

בשנת 6591 עליתי ארצה באופן עצמאי. באותה שנה נשאתי לאישה את ורדית-רחל פרפִר, ילידת הולנד.

עבדתי כמנהלן בכפר הנוער ‘ימין אורד' ובבית הספר “כפר בתיה" ברעננה.

כבר שנים אני מתנדב במקומות רבים וזכיתי להוקרה על כך. ניהלתי את נושא הכסף בסניף “בני עקיבא" ברעננה. כמו כן אני מייעץ לקשישים בביטוח לאומי, גזבר בעמותה למען הקשיש ברעננה, ופעיל בארגונים . SCMI לעזרת יוצאי הולנד: “יד דוויס", ארגון “ניני" ו- לוורדית ולי ארבעה בנים: נפתלי-יהושע, חנן-גד, אליעזר-שמואל וחיים-שאול. ויש לנו 51 נכדים ושני נינים.

22

לנדסמן רחל-ורדית בת הנרי-נפתלי ואלידה-לאה פרפִר ילידת האג, הולנד

נולדתי בשנת 6391 בהאג, הולנד. אבי, אחיו וסבי היו בעלי בית חרושת לקופסאות קרטון. היינו משפחה דתית. בבית דיברנו הולנדית. בילדותי הלכתי לגן יהודי והתחלתי ללמוד בבית ספר יהודי. גורשנו מביתנו ונאלצנו לגור בבית סבתי. את סבי מצד אמי ואת משפחתי לקחו לווסטרבורק, מחנה מעבר במזרח הולנד. משם הועברנו למחנות שונים במזרח

אירופה. אני והוריי נשלחנו בינואר-פברואר 3491 לברגן בלזן, מחנה ריכוז בגרמניה. במחנה סבלתי כמו כל היהודים מרעב ומחולשה בשל העבודה המפרכת. אבי נרצח בידי הנאצים בעינויים קשים. גם דודי, אח של אבא, נרצח באכזריות. אחייניתי הקטנה, בת השנתיים, נזרקה לאש יחד עם ילדים נוספים בעוד האמהות חויבו לעמוד ולראות את המחזה האכזרי. כאשר הגרמנים נוכחו לדעת שהאנגלים מתקרבים, הכניסו אותנו לרכבות המיועדות לבהמות והוסענו ברחבי גרמניה במשך כשבועיים. הרכבת הופצצה מהאוויר כי הטייסים לא ידעו שיש בה אנשים. בזמן ההפגזות הגרמנים זרקו אותנו אל מחוץ לקרונות, ובסיום ההפגזה החזירו אותנו פנימה. לבסוף הרוסים תפסו את הרכבת והגרמנים ברחו. הרוסים נכנסו לכפר טריביץ, התנפלו על נשים וצעירות, רבים מהן מתו. בערב הגענו עם שאר ניצולי הרכבת לכפר והתנפלו על האוכל, דבר שגרם לרבים למות כי הם לא היו רגילים לאוכל. אני הייתי חולה מאוד, סבלתי מטיפוס, מצהבת ומדלקת ריאות. אמי טיפלה בי במסירות והצליחה להציל את חיי. לאחר שלושה חודשים הגיעו האמריקנים והחזירו אותנו להולנד. בשואה מצאו את מותם אבי שנרצח בברגן בלזן, סבי וסבתי, דודים, דודות ובני דודים תושבי הולנד שמצאו את מותם במחנות. אחד האחים של אימא התחבא אצל משפחה נוצרית ושרד. לאחר המלחמה גרתי עם אמי בהאג אצל משפחה יהודית. אימא קיבלה פיצויים על בית החרושת שנגזל ופתחה חנות קטנה למוצרי טכסטיל. למדתי בבית-ספר ללבורנטים פתולוגים. תלאות המשפחה השפיעו על בריאות אמי והיא נפטרה בשנת 5591. נותרתי בודדה, ללא הורים, והתכוננתי להגר לארצות הברית. הכרתי את יעקב לנדסמן, שהיה מדריך בבני עקיבא, והחלטתי לקשור את עתידי בעתידו. עלינו ארצה בשנת 6591 ובאותה שנה נישאנו בתל אביב. התחלתי לעבוד במקצועי בבית-חולים בלינסון, אולם אחרי תקופה קצרה נאלצתי לעזוב את העבודה הזו כי לא יכולתי להיות במגע עם גופות.

ליעקב ולי ארבעה בנים: נפתלי-יהושע, חנן-גד, אליעזר-שמואל וחיים-שאול, 51 נכדים ושני נינים.

מאת שמואל הכהן. “כמו אבנים שותקות" סיפור חיים דומה לשלי מתואר בספר

23

מוסל בנימין בן יוסף ואלס יליד אמסטרדם, הולנד

נולדתי בשנת 9291 באמסטרדם, הולנד. משפחת אבי התגוררה בעיר דורות רבים, משפחת אמי הגיעה מגרמניה. את ילדותי העברתי בעיירה השקטה היילו, לא הרחק מאמסטרדם. אבי היה מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון. הוא שלט היטב בעברית והיה אחד ממנהיגי התנועה הציונית בהולנד. אמי הייתה בעלת תואר במשפטים, אך לא עסקה במקצועה. אני הייתי הבן הבכור, אחריי נולדו שתי

אחיותיי, הנרייטה (יעל) ואסתר.

לאחר שהגרמנים כבשו את הולנד בשנת 0491, הציע שכן להסתיר את משפחתי, אך אבא לא רצה לסכן את חיי השכן. בשנת 2491 נלקחנו לאמסטרדם, שם נאלצנו לחיות תחת ההגבלות והחוקים שהטילו הגרמנים על היהודים. למדתי בבית ספר שהוקם במיוחד עבור יהודים. בשנת 3491 נשלחנו למחנה וסטנבורק אשר שימש כמחנה מעבר למשלוח יהודים למחנות השמדה. מאחר ובידי אבי היו סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, והגרמנים תכננו להחליף את בעלי הסרטיפיקטים באזרחים גרמנים שגרו בארץ, בתחילת 4491 נשלחה משפחתי לאגף “מועדף" במחנה ברגן בלזן. בסופו של דבר לא נכללנו עם המוחלפים. הסבל הקשה ביותר היה הרעב התמידי, דבר שהכריע את גורל הוריי שמצאו במחנה את מותם. אבי היה ממורמר ומדוכא בשל מצבו ומצב משפחתו. הוא לא היה מוכן לשתף פעולה עם הגרמנים בכל צורה שהיא ובכך להגדיל את סיכויי המשפחה לשרוד. הוצע לו לשמש כאחראי צריף, אך הוא סירב. בשנת 5491, לקראת סוף המלחמה, הועלתי עם אחיותיי ודודי על רכבת לעבר גרמניה. הרוסים שחררו את אותנו בשעה שהינו בדרכנו מברלין לדרזדן. חליתי בשחפת ובמשך כחמש שנים שהיתי בסנטוריום עד להחלמתי. לאחר מכן למדתי באוניברסיטת אמסטרדם מתמטיקה ופיזיקה. בשנת 6691 עליתי ארצה והייתי מפקח על הוראת מתמטיקה. המשכתי בלימודי פילוסופיה והוסמכתי לדוקטור מטעם אוניברסיטת לונדון. חזרתי עם אחיותיי ועם משפחת דודי להולנד, אשר לקח אותנו, היתומים, תחת חסותו.

אני נשוי ליוכבד. יש לנו שני ילדים: יוסף ועלז, וכן שתי נכדות.

תועדתי בפרויקט של סטיבן ספילברג. . De Mossels uit Mokum קורות חיי משפחתי מתועדים בספר בהולנדית בשם

24

נדב-רוסלר מרים בת שלמה ורנֶה הרצברגר ילידת אמסטרדם, הולנד

נולדתי בסוף שנת 0491 באמסטרדם, הולנד. את סיפור חיי בתקופת השואה שמעתי מהוריי. אמי, רנה, הייתה מורה בעלת תואר שני בשפות קלאסיות, אחת מתלמידותיה הייתה אנה פרנק. אבי היה רופא. בשנת 3491 נכלא אבי לכמה שבועות בניסיון להוציא ממנו מידע על בני משפחתו. במאי 3491 מסרו אותי הוריי למשפחה שלא הכירו על מנת שתסתיר אותי. זיכרוני הראשון הוא שבגיל שנתיים וחצי הגעתי למשפחה זרה, שמי שונה לשם הולנדי יותר למרות מחאותיי הנמרצות והלינו אותי בסל כביסה. אני זוכרת היטב שבכיתי שעות באותו לילה עד כדי כך שבעל הבית הכה אותי. הוריי, כרבים מיהודי הולנד, נלקחו בסוף שנת 3491 למחנה וסטרבורק. הסבים שלי היו אנשים אמידים, הם עשו הכול על מנת להציל את ילדיהם. הם השיגו סרטיפיקטים כדי להחליף את הוריי בטמפלרים שהיו בארץ, דבר שלא יצא לפועל. הוריי הוציאו אותי מהמשפחה האומנת ולקחו אותי אליהם למחנה וסטרבורק. הייתי אז בת 3. זה היה ב-13 בינואר 4491. מאחר ולא ראיתי את הוריי זמן רב, הם קרבו אותי אליהם בהדרגה. לאחר יומיים במחנה וסטרבורק הועברנו לברגן בלזן. הודות למסמכים שהיו בידיהם, הוכנסנו לרובע מיוחד במחנה, שם שהו אנשים המיועדים ל'החלפה'. אבא הועסק כרופא ולעתים גם כחוטב עצים. אני הייתי עם אמי, סבי וסבתי מצד אבי. סבא נפטר במחנה. אימא עבדה בניקיון. חליתי בטיפוס והייתי בסכנת מוות. זיכרוני מתחיל ביום שבו שחררו הבריטים את המחנה. נשלחנו ברכבת מזרחה ללא מזון וללא מים. הרכבת נסעה הלוך ושוב ובסופו של דבר נעצרה בעיירה טרביץ בגבול פולין. אלה ששרדו את הנסיעה פלשו לבתים נטושים ומצאו שם אוכל. הבראתי מהטיפוס ואני זו שסייעה להוריי החולים בטיפוס לתפקד. לאחר יומיים נפטרה סבתי מצד אבי. לאחר זמן מה שלחו אותנו הרוסים חזרה להולנד. חליתי שוב בטיפוס והייתי בתרדמת, מצבי היה אנוש. האמריקנים שקיבלו את פנינו בגבול ההולנדי, חילקו ברכבת אוכל ושוקולד. לאחר שנים סיפרה לי אמי כי הושטתי את ידי לעבר השוקולד. כך היא ידעה שהסכנה עברה ואני מתאוששת. לאחר כמה שבועות במחנה הסגר חזרנו לאמסטרדם. סבתי מצד אמי, שהתחבאה אצל הולנדים, קיבלה את פנינו בבכי. שאלתי את אמי מדוע סבתה בוכה. לא הבנתי שאפשר לבכות גם משמחה. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי “ראש פינה" באמסטרדם. רק לי ולעוד 2 ילדים מכל הילדים בני ה-6 היו שני הורים, כל השאר נותרו עם הורה אחד או שהיו בבתי יתומים. בשנת 9591, ביום שסיימתי בגרות בגימנסיה באמסטרדם, נישאתי לצבי נדב-רוסלר, ובאותו יום עלינו לארץ להיות חלוצים בקיבוץ. בשואה איבדתי סבא וסבתא וכן עוד רבים מבני משפחתי הקרובה.

אני בעלת תואר שני בלשון עברית ובבלשנות שמית. במשך עשרות שנים לימדתי עברית במסגרות שונות.

לצבי ולי שני ילדים: יפעת ואריאל ושני נכדים.

25

רחמן רבקה בת אברהם ולאה סלומונס ילידת אמסטרדם, הולנד

נולדתי בשנת 3491 באמסטרדם, הולנד. אבי היה סוכן ניירות וגם חזן. בתחילת הכיבוש הגרמני היהודים לא נרדפו. בסוף 3491 נלקחנו כמו רבים מיהודי הולנד חסרי הנתינות למחנה וסטרבורק. לאחר שהות של כמה חודשים במחנה נשלחנו לברגן בלזן.

משפחתי שרדה את המחנה גם בזכותי, הילדה הקטנה. אשת קצין אס-אס

התאהבה בי, ולכן זכתה אמי לתוספת מזון ולהקלה בעבודה.

בני משפחת אמי שהתגוררו בשוויץ פעלו לשחרורנו. הם השיגו דרכונים מזויפים של ממשלת פרו. שלושה חודשים לפני סוף המלחמה הצליחו לכלול אותנו בעסקת החלפת שבויים ושוחררנו תמורת חיילים גרמנים ושהינו שם עד סוף המלחמה. BIBERACH שנפלו בשבי. הועברנו למחנה של ה"צלב האדום" משפחת אמי רצתה כי אני ומשפחתי נבוא לשוויץ, אך שלטונות לא אישרו זאת ולכן חזרנו להולנד. באמסטרדם קיבלנו חדר בבית אבות יהודי ובו התגוררנו כל בני המשפחה. נשלחתי לסנטוריום להבראה ממחלת השחפת. לאחר חצי שנה, כשמצבי השתפר, נשלחתי לדאבוס למשך שנה ואחר כך חזרתי להולנד. אמי חזרה לביתה רק לאחר 4 שנים. בתקופת האשפוז טיפלה בי אחותי שהייתה מבוגרת ממני ב-41 שנה. התגוררתי באמסטרדם וסיימתי שם בית ספר תיכון. בשנת 3691 עליתי ארצה ולמדתי באולפן בבארות יצחק, אחר כך עברתי לתל אביב ועבדתי בבנק במחלקה לענייני חוץ. אני מתנדבת בביטוח לאומי ופעילה בארגון יוצאי הולנד העוזר לניצולי שואה. הייתי יו"ר הארגון וכעתאני משמשת כיועצת להנהלתו. אני עוסקת במגוון פעולות; שרה במקהלה, מציירת, משחקת ברידג' ומטפלת במשפחתי. אני מאושרת לחיות בארץ. הקמת משפחה היא מקור לאושר הכי גדול עבורי. מחנה וסטרבורק השם הרשמי היה "מחנה המעבר המשטרתי ליהודים וסטרברוק". המחנה הוגדר כמחנה מעבר ליהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה במזרח. מחנה וסטרבורק הוקם בפברואר 9391 בדרום הולנד, סמוך לגבול עם גרמניה. למחנה נשלחו פליטים יהודים שברחו מגרמניה על מנת שלא לקלוט אותם בערים הולנדיות וכן יהודים מהולנד. רוב משימות ניהול המחנה היו בידי היהודים. התקיימו במחנה אירועי תרבות והיה בית חולים ובדרך כלל לא היה מחסור במזון. מידי יום שלישי יצאה מהמחנה רכבת משא ועליה אנשים שנלקחו ל"עבודות במזרח" - הרכבות הגיעו בדרך כלל לאושוויץ ולסוביבור. בשנת 5691 נישאתי לברוך רחמן. נולדו לנו שלושה בנים: צבי, יאיר ומיכאל. יש לנו 9 נכדים.

בין השנים 2491 - 4491 נשלחו מהמחנה כ-000,001 יהודים, רק 000,5 שרדו.

גם אנה פרנק הייתה במחנה זה.

26

אוזבקיסטן אוקראינה ברית המועצות

אברמוביץ מרים בת לאון-אריה וקלרה גולדפרב ילידת בקריש, אוזבקיסטן

נולדתי בשנת 2491 בבקריש, כפר ליד טשקנט, אוזבקיסטן. הוריי ברחו מלבוב לעבר אוקראינה עם ההפצצה הראשונה של הגרמנים על העיר. עם התקרבות הגרמנים לאזור המשיכו במנוסתם לעבר אוזבקיסטן. המצב הכלכלי בכפר היה קשה, והרעב נתן אותותיו. הוריי עבדו בשדות וליקטו שורשים ושרידי ירקות על מנת להתקיים. הוריי סיפרו לי כי לאחר שנולדתי,

המצב הכלכלי השתפר; הבאתי להם מזל.

הייתי עם משפחתי באוזבקיסטן עד תום המלחמה, אחריה שבנו לפולין.

בשואה איבדתי סבים וסבתות, ו-8 דודים, אחיו של אבי ומשפחותיהם, ואת כל משפחת אמי, דוֹד אחד נפטר זמן קצר לאחר שברח ממחנה סוביבור. עלינו ארצה באמצעות עלייה ב'. המסע לארץ החל במשאיות וכמה מזוודות ביד. מבריחים העבירו אותנו את הגבולות, ובסופו של המסע, הגענו למחנה עקורים אמברג בגרמניה. המחנה היה באזור שבאחריות הצבא האמריקני. הג'וינט דאג לצורכי הפליטים במחנה. למרות שהמלחמה הסתיימה, אני זוכרת גילויי אנטישמיות, לדוגמה, אני זוכרת שילדות גרמניות שיסו בנו כלבים בדרכנו לבית הספר. משפחתי שהתה במחנה כ-3 שנים. אנשי הג'וינט ניסו לשכנע את האנשים במחנה להגר לארצות הברית. זכור לי שפלמחניקית הציעה לנו לעלות לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. אבא החליט שהמשפחה תעלה ארצה. ממחנה העקורים עברנו למרסיי שבצרפת לקראת ההפלגה ארצה.

הגענו ארצה בשנת 9491 באנייה “גלילה".

בשנת 5691 נישאתי לאברהם אברמוביץ.

לאברהם ולי נולדו שני ילדים: אילן ז"ל ואיריס.

הייתי מורה ומנהלת בית ספר יסודי.

התנדבתי במקומות רבים, ביניהם: בית לוינשטיין, האגודה למען החייל והמועצה לארץ ישראל יפה.

28

גולדנברג דב ז"ל בן חיים-יצחק ויוכבד ז"ל יליד וורביבץ, אוקראינה

דב נולד בשנת 0191 בוורביבץ שבאוקראינה. לאביו הייתה טחנת קמח. היו לו עוד שני אחים ושתי אחיות. בעקבות פעילותו הקומוניסטית ברח האב לסוקורון, שם מצא עבודה חדשה. כשהיה דב בן 4 נפטרה אמו, ואביו נישא פעם נוספת. בשנת 0491 היה האזור בשליטת הרומנים. הגרמנים נכנסו וקראו לכל היהודים להתייצב בכיכר העיר. בלילה נשארו לישון בכיכר, בעוד הרומנים פשטו על

בתיהם. למחרת הוצעדו למרחק של 07 ק"מ לעיר אחרת. מי שהתקשה ללכת נורה במקום. הם הגיעו לעיר יידיניץ שם שהו כ-5 ימים. משם הוצעדו כ-001 ק"מ לעיר ימפלה שבאוקרינה. האנשים נשלחו לישון ברפתות, אך הקולחוזניקים גירשו אותם בקלשונים. משם הוצעדו לברשט והוכנסו לגטו. במקום שרר רעב. רבים מבני משפחתו נפטרו, ודב נותר לבדו. הוא התקיים מאכילת עלי עצים ושתיית הטל שהיה עליהם. דב נשלח לעבודות פרך שלוּווּ בהתעללויות. האנשים הוכרחו לאכול בשר סוסים שטוגן בשמן פרפין שגרם לשלשול. רבים נפטרו כתוצאה מכך ומי שסירב לאכול נורה למוות. דב היה תשוש וחלש, אך היה אסור להראות חולשה. הוא לבש בגדים בלויים ובמקום נעליים עטף את רגליו בסמרטוטים. הגרמנים העמידו דליי מים, וכל אחד הורשה לשתות רק כוס אחת, מי ששתה יותר, נורה. במזל רב התחמק מזריקות עיקור שניתנו שם לאנשים. הוא היה שם כשנה. בשנת 5491 הגרמנים ברחו ודב וחבריו נותרו באוקראינה. לאחר המלחמה חזר לסוקורן. מצבו הגופני היה בכי רע. גם אז לא היה לו מקום מגורים והוא נאלץ לישון ברחובות. בשנת 6491 נישא בעיר לצפורה. לאחר כשנתיים פגש שליחי עלייה שהציעו לו לעלות ארצה. הם הלכו ברגל, חצו גבולות והגיעו לווינה, שם חיו כשנה.

בשואה איבד דב את הוריו, חיים-יצחק ויוכבד, את אחיו זוסיה, שיקה, גיטל ופסיה ומשפחותיהם.

בשנת 9491 לו דב ורעייתו ארצה באנייה "גלילה".

דב עבד במחלקת התעבורה בעיריית רעננה.

לדב וצפורה נולדו שתי בנות: רחל וחיה, והוא זכה ל-3 נכדים ו-3 נינים.

29

גולדרינג שושנה בת זליג ואלה איינבינדר ילידת סמפרופול, קרים

נולדתי בשנת 0291 בסמפרופל, בירת חצי האי קרים. אבי היה חייט ואמי תופרת. בבית חיו שש נפשות. כאשר הייתי בת שנה, החליטו הוריי לעזוב את העיר בגין המצב הכלכלי הקשה ששרר במקום לאחר מלחמת העולם הראשונה. עברנו לעיר קופישוק שבליטא. בעיר חיו יהודים רבים, גם שם התנאים היו קשים. בגיל 7 התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי. לאחר 4 שנים עברתי לבית ספר ליטאי. לאחר שסיימתי תיכון, כבשו הרוסים את המקום. בשנת 1491 התחלתי ללמוד באוניברסיטה בווילנה. הגרמנים נכנסו לעיר לאחר שסיימתי את שנת הלימודים הראשונה. כעבור שלושה חודשים הועברתי לגטו. ניצלתי ממוות כמה פעמים. פעם אחת הייתה כאשר הלכתי לבקר ידידים אשר הציעו לי להישאר בביתם בלילה. לא הסכמתי וחזרתי לחדר השכור שלי. בבוקר הסתבר לי כי משפחת הידידים נשלחה למותה בפונאר שליד וילנה. יהודי הגטו חולקו לאלו שיכלו לתרום למאמץ המלחמתי הגרמני ולאלה שנשלחו להשמדה. אני נשלחתי לעבודה. הפעם השנייה שניצלתי הייתה כאשר אספו הגרמנים את היהודים לאקציה. הייתי בקבוצה קטנה שברחה. הליטאים גילו אותנו, אך בזכות שליטתי בשפה הליטאית ותחנוניי, השוטר השאיר אותי שם. באותה תקופה לא היה לי מסמך המעיד על מקצועי. מצאתי מחבוא במרתף ושוב ניצלתי. מעל הכניסה למרתף (מלינה) עמד תנור חימום להסוואת הפתח. עבדתי בשטיפת רצפות בדירות ובתמורה קיבלתי מעט כסף ושאריות מזון. בשנת 3491 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. נלקחנו לבית הקברות שם העברנו את הלילה. למחרת הייתה סלקציה, כצעירה רווקה מצאתי את עצמי בצד הנכון, צד החיים. הועברתי לריגה, שם עבדתי במפעל לחלקי חשמל. משם עברתי לעיר בידגוש הסמוכה לגבול פולין-גרמניה. אנשים החלו לברוח מהמקום. אני וחברותיי מצאנו מחסה אצל אישה פולניה שדאגה לנו במשך חודש, אחר כך גורשנו. באותם ימים נכנסו הרוסים לעיירה. בשנת 5491 נסעתי ללובלין ופגשתי באנשי עלייה ב'. נדדנו ברחבי אירופה, ובסופו של דבר הגענו לרומניה. לאחר 3 חודשים המשכנו לאיטליה, שם המתנתי 9 חודשים עד שעליתי ברישיון ב-31 במאי 6491 על אניית המעפילים ‘דב הוז', והגעתי לנמל חיפה.

בני משפחתי שרדו את השואה מאחר וברחו לתוך רוסיה.

נישאתי למרדכי גולדרינג בשנת 6491.

לקחתי חלק בפרויקט תיעוד ניצולי שואה של סטיבן שפילברג.

במשך שנים לימדתי בהתנדבות עברית, בעיקר עולים מברית המועצות.

יש לי שני ילדים: שרה ודוד, 6 נכדים ו-5 נינים.

חוויות הפחד, אי הוודאות, הקור והרעב מלווים אותי כל חיי. אני אוהבת לכתוב שירים ביידיש ומאמרים בעברית.

30

גיטלמן יחיאל בן אריה וחיה יליד טרוינובקה, אוקראינה

נולדתי בשנת 0391 בכפר טרוינובקה. אבי היה סוחר בקר שסיפק בשר לתושבי האזור ולצבא הפולני. אחותי צעירה ממני בשנתיים. בתחילה שלטו הסובייטים באזור ולכן לא סבלנו, אך ב-1491 נכנסו הגרמנים והחלו הגזרות והסבל. באותם ימים כבר שמענו על גטאות ועל רצח יהודים.

בסוף 1491 הגיע לכפר גרמני אחד מלווה בכמה אוקראינים ולקחו את היהודים לגטו בעיר מנייביץ. במשך היום הסתתרנו בגן הירק הסמוך לבית, ובלילה ברחנו ליער, שם פגשנו את סבי וסבתי, הורי אמי ואת בן דודי, משה רייטר. התגוררנו באוהל שהקמנו. סבלנו מקור עז ומרעב. למשה היה רובה, ובכל פעם שהתקרבו אוקראינים, ירה באוויר, וכך נחלצנו מהתנכלויות. פעם בשבוע יצא מישהו להביא מעט מזון ולבוש מהכפר הסמוך. באחת ההתקפות הגיעו יותר אוקראינים, בהתקפה זו נהרגו אמי, סבי, סבתי ובן דודי. נותרתי עם אבי ואחותי. אבא צורף לפרטיזנים כי ידע להתעסק עם בשר. לאחר שהסובייטים כבשו את האזור בשנת 4491, גויס אבי לצבא האדום. לאחר זמן לא רב קיבלתי מכתב כי הוא נהרג בדרכו לחזית. התחלתי לעסוק במסחר. קניתי לחם ומכרתי אותו ברווח לחיילים רוסיים ברכבות. אחותי ואני נלקחנו לבית יתומים בעיר רובנו, שם סבלנו מהצקות הילדים הגויים. אדם בשם ישראל פוכטיק אסף אותנו לביתו, ושם היינו עד סוף המלחמה. היהודים החלו לחפש אחר מקום חדש. פוכטיק רצה להגר לארצות הברית, אך אני ידעתי כי נותרה לי דודה, אחות אמי, בארץ ישראל. הגענו לעיר ביטום שם זכינו לטיפול אונרר"א והג'וינט. אחותי ואני נשלחו לסנט אוטליין, מנזר שהוסב לבית הבראה לילדים ניצולי שואה, ואחר צורפו לתנועת ‘דרור' כהכנה לעלייה. בתחילת פברואר 7491 יצאנו מצרפת באניית המעפילים “המעפיל האלמוני", ובהגיענו לחוף פלמחים נתפסנו בידי הבריטים, נלקחנו לחיפה וגורשנו לקפריסין. לקראת סוף 7491 עליתי ארצה והצטרפתי עם חבריי לקיבוץ גליל ים.

מאחר שטרם גויסתי, עזבתי את הקיבוץ והצטרפתי לדודתי בתל אביב. עד גיוסי לצבא עבדתי בצרכנייה.

עם קום המדינה גויסתי לצה"ל ושירתי בחיל חימוש. בשנת 0591 השתחררי והתחלתי לעבוד ב"משביר לעולה" כעוזר מחסנאי. לאחר זמן מה קניתי משאית וסיפקתי סחורה ליישובי העולים במרכז הארץ.

בשנת 7591 נשאתי לאישה את הניה. התגוררתי בתל אביב, ואחר כך בבת ים.

להניה ולי נולדו שלושה ילדים: התאומות איריס וחגית, והבן ארנון. יש לנו שבעה נכדים.

קורות חיי מתועדים ב"יד ושם" ובחוברת “קשר בין דורי" שהוציאה לאור עיריית רעננה.

31

ויסברט ברכה בת הרשל-צבי ומרים שיינבין ילידת מאלינסק, אוקראינה

נולדתי בשנת 8391 במאלינסק, אוקראינה. בני משפחתי היו בעלי טחנת קמח, בית חרושת לאריגי צמר, יערות, וכמה בתים במאלינסק. אבי ניהל את עסקי המשפחה יחד עם אחיו הצעירים. היו לי אחות בשם דבורה ואח, בנימין, שהיו מבוגרים ממני. לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עבר האזור לידי הרוסים ורכוש המשפחה הולאם, אך נותרנו לגור בביתנו בחווה שמחוץ לעיר.

לאחר שהגרמנים נכנסו לאזור נשלחו הגברים למחנה עבודה, הנשים והילדים הוכנסו לגטו ברזנה.

ב-52 באוגוסט 2491 נרצחו כל תושבי הגטו. יום לפני השחיטה, ביזמת אחי בנימין שהיה בן 41, ברחנו מהגטו: אימא, אחותי דינה, אחי בנימין ואני שהייתי אז בת 4. איכר אוקראיני הסתיר אותנו. אבי ואחיו היו באותם ימים במחנה עבודה גרמני. הם שמעו על השחיטה וגם הם ברחו ליער. בתוך זמן קצר הצלחנו, כל בני המשפחה ששרדו, להתאחד ונמלטנו ליער. אחיי ועוד גברים ממאלינסק הקימו קבוצת פרטיזנים יהודית. אחרי החורף של שנת 2491 הם הצטרפו לגדוד הפרטיזנים הרוסי של הגנרל מדבדב. מיום הבריחה מהגטו ועד 11 בינואר 4491 שרדנו ביערות. במרס 3491 נרצחה אחותי בת ה-81, דבורה, בידי נאצים במארב שהוטמן בביתו של איכר אוקראיני שהסתיר אותי כשהייתי חולה.

בשואה איבדתי את אחותי דבורה, וכן סבא, סבתא, דודים ודודות.

משנת 5491 עד 8491 היינו בני המשפחה במחנה עקורים אֶשוֶוגֶה ליד קאסֶל בגרמניה. הפלגנו ארצה באניית המעפילים “פאן יורק" הלוא היא “קיבוץ גלויות", ובאוגוסט 8491 הגיענו ארצה, והועברנו למחנה עולים בפרדס חנה.

בשנת 8591 נישאתי לגבריאל ויסברט.

אני בעלת תואר שני בספרנות. עבדתי בספרייה של אוניברסיטת חיפה. בשנת 7891 נסעתי עם בעלי לארצות הברית ובמשך 81 שנה ניהלתי את הספרייה היהודית הגדולה ביותר במדינת ניו ג'רסי בקמפוס של הפדרציה של מטרו-ווסט.

לגבריאל ולי נולדו שלושה ילדים: דורון, גיל-שלומית ושחר, מהם זכיתי ל-8 נכדים.

אני מתנדבת ב"עזר מציון" ואף זכיתי בתעודה “מתנדבת מצטיינת". . הספר ראה אור בשנת 2002, ופרקים ממנו נלמדים בכל בתי " To Live - Fight Another Day “ כתבתי ספר . “לחיות ולהילחם יום נוסף - סיפורו של פרטיזן יהודי צעיר" הספר בניו ג'רסי. הספר תורגם לעברית ונקרא הספר יצא לאור בשנת 8002 בהוצאת “מזו". עותקים משתי הגרסאות נמצאים בספרייה העירונית ברעננה.

32

Made with FlippingBook - Online magazine maker