סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

דָרְכִּי סיפורה של טובה רובינוביץ'

הספר הועלה לאינטרנט ביוזמתה של שרה טור ופרוייקט "סיפור חיים" של האתר הפורמט הדיגיטלי שלי ועיריית רעננה

1

לזכרה של משפחתי האהובה שנספתה בשואה: אמי, לאה צימרמן לבית גורבן. אחי שמואל (שמוליק) צימרמן. דודתי בריינדל, בעלה גדליה ובנם מוסי. דודי איציק, רעייתו ברכה ושתי בנותיהם היפות, שרה ודוצי.

דָרְכִּי סיפורה של טובה רובינוביץ'

כתיבה ועריכה לשונית: הדס אורינגר עיצוב גרפי: מיכל דקל

4

הקדמה:

"ציידי אושר ועריקי סבל שהמלאכים, מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו רגע של בדולח, ליטוף אור שמהיסח דעת יכולנו לחוש בו- מתחבקים עכשיו זה עם זה כנאחזים

המצרפים אהבה לאהבה..." (מתוך: "ליטוף"- אגי משעול)

בתקופה הארורה ההיא, שאין לה הסבר, הסכנות ארבו בכל פינה, האימה ריחפה מעל לכל. החלטות גורליות, שיקולים חורצי חיים, מעשי גבורה ופחד, כל אלו התקבלו במהירות. תקופה שרודפת את העם היהודי וצעדי רדיפתה נחלשים ככל שעוברות השנים, והיא מטשטשת, הופכת עמומה. בתוך כל זאת, קשה לספר סיפור אחד, נפש אחת שזיכרונה מלא בפרטים, שברי הזמן שחלף. לא סיסמאות גדולות על טוב ורע, אלא ריח, תחושה, שפת נחל, קול שיעול... פעם אחר פעם, בכוח השגחה שאין להסביר, התהפכה חרב הגורל, וטובה צימרמן- רובינוביץ, כנגד כל הסיכויים, שרדה. בפרטי פרטים של זיכרון, חי, כואב ומרגש, פורטת טובה את מהלך חייה הבלתי אפשרי. לא ניתן לכתוב את הסיפור הזה מראש, ואין בו דבר צפוי או ברור מאליו. לידתו הראשונה של אדם אינה ניתנת לבחירה. גם לא הימים, הזמנים או המקום אליהם נולד. בימים ההם, האפלים, החשוכים, ימים שאין דעתו של אדם יכולה להבין כלל, קיבלה טובה מתנה שניתנה למעטים בלבד - הזדמנות להיוולד בשנית. ובלידה השנייה הזאת העמידה בנים ובנות, נכדים ונינים, אהבות, צחוק ודמעות. תמונות זיכרון של חלוקי נחל חדשים, לחמניות מתוקות, נוף חדש, מאבק לתקומת ישראל, קשיי פרנסה וריח פרדסים הנישא באוויר. מהלך החיים הזה, כה מפתיע בעוצמתו, מקפל בתוכו את טעם הרצון לחיים עצמם, כנגד הכול, למרות הכול ובזכות הכול. ואת הטעם הזה עצמו, יש לספר...

5

6

שורשיי המוקדמים: ימי טרום הולדתי

7

אמי הגיעה ממשפחה ענייה, מהעיר אוסטראה שבאזור ווהלין במדינת אוקראינה. סבתי, אסתר גורבן, אמה של אמי, הייתה אישה חזקה שדאגה לפרנסה ולקיום המשפחה. היא עסקה בעיקר במשק בית, בישלה וניקתה בבתים שונים בתמורה לתשלום. סבי, ישעיהו גורבן, אביה של אמי, היה איש ישר וטוב לב שתפקד כגבאי בבית הכנסת. עם זאת, בפרנסה ובמסחר לא הצטיין, מאחר והיה ישר מדי וכי אהב לעשות לכולם טובות מבלי לצפות לתמורה. עול הפרנסה נפל תמיד על סבתא אסתר, דפוס שעוד ימשיך להתקיים דורות רבים... אחיה הבכור של אמי, איציק, התעתד להינשא לברכה, בתו של גביר- בעל מפעל כרכרות אמיד. השידוך לא מצא חן בעיניהם של הוריה, בעיקר משום שאיציק הגיע אל השידוך כשהוא נטול נדוניה. הם שלחו אותו לישראל בתקווה שיישאר שם וישכח את בתם, ואיציק הסכים לנסוע בעיקר משום שהיה שבור לב מהתנגדות הוריה של ברכה לשידוך. עם זאת, איציק לא הסתדר בישראל וזמן קצר לאחר מכן שב לאוקראינה. לבסוף הוא נישא לברכה, בתו של אותו גביר, וזמן קצר אחרי שנישאו פשט אביה את הרגל. איציק אהב לנגן בכינור ולצייר והיה איש ברוך כישרונות. עם זאת, בפרנסה לא הצטיין, כמנהג גברי המשפחה. לאיציק ולברכה נולדו שתי בנות מקסימות - שרה ודוצי. הם התגוררו יחד באוסטראה ועיבדו שטח גדול עבור גידול ירקות. במהלך המלחמה, נשלח איציק אל נקודת האיסוף של היהודים ונורה למוות. אחיה הקטן של אמי, יוסף, היה איש אצילי ביותר, שהקריב את חייו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהוא רק בן עשרים ואחת, בכדי להציל את שאר המשפחה. באמריקה היו הרבה נשים מבוגרות שלא עלה בידן להתחתן. רבות מהנשים הללו היו מגיעות לאירופה ומספרות סיפורים בדויים על חייהם באמריקה בכדי להשיג לעצמן את שאיפתן הנכספת מכל: בעל. דודי וחברו הטוב, שאת שמו אינני זוכרת, הכירו שתי אחיות אמריקאיות והחליטו להינשא להן ולנסוע איתן לאמריקה בכדי שיוכלו לתמוך במשפחותיהם, שסבלו באותה העת מפוגרומים

8

ומעתיד בלתי צפוי. האישה שנשא לאישה יוסף, שהייתה מבוגרת ממנו בחמש עשרה שנים, סיפרה כי מצבה הכלכלי אמיד וכי תוכל לעזור לו להתבסס באמריקה. יוסף האמין שעל אף שעשוי לסבול מההסדר, ושאינו נישא לאותה אישה מאהבה, יהיה בידיו לעזור למשפחתו ואולי לסלול לה את הדרך להגיע לאמריקה. , השנה בה 1929 יוסף וחברו הטוב נסעו עם נשותיהם לאמריקה בשנת התרחש המשבר הכלכלי הגדול. בשנה זו אנשים רבים קפצו מהגגות, ירדו מנכסיהם ואיבדו את מקומות העבודה שלהם. בנוסף, האישה שנשא יוסף לאישה לא הייתה אמידה כלל וכלל. נהפוך הוא, זמן קצר לאחר הנישואין גילה יוסף שמשפחתה ירדה מנכסיה ושיהא עליו לתמוך בה כלכלית ולספק את כל צרכיה. ואם אין די בכך, מחליט החבר איתו הגיע יוסף לאמריקה לנסוע ללוס אנג'לס לנסות את מזלו, כשהוא משאיר את אשתו הטרייה בידיו של יוסף. יוסף נותר לבדו, במקום שאינו מכיר, ללא אמצעים, ועם שתי נשים שאינן עובדות ותלויות בו לכלכלתן. עם זאת, יוסף לא היה אדם שיחמוק מאחריות, וכך מצא עצמו מטפל בשתי האחיות ודואג לכל צרכיהן, כשהוא מזניח את שאיפותיו לרווחה כלכלית או לחיים של אהבה. הוא למד במהרה אנגלית והתפתח כאמן בצבע, שיקם רהיטים ישנים מעץ וזכה להוקרה רבה. תקופה ארוכה עבד עבור ז'קלין קנדי, אשתו של נשיא ארה"ב דאז, וזכה לאלפי מכתבי תודה והתפעלות על מעשי ידיו. עם הזמן, נכנס כחבר באיגוד הצבעים, אולם בשל אופיו הישר ואי יכולתו לכופף את הצדק בכדי לדאוג לאינטרסים של חבריו, פוטר. אשתו של יוסף לא יכלה להוליד ילדים וכך נשאר ערירי עד סוף ימיו. את אמריקה נהג לכנות: "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", אבל העובדה שלא הקים משפחה העיבה על אושרו כל חייו. בנוסף, לפני שנסע לאמריקה התנסה באהבה גדולה לאישה מקסימה בשם חנה. הם נהגו לרקוד ולשחק בתיאטרון יחד, אולם כשנגמרה המלחמה נפרד ממנה יוסף בכדי להציל את המשפחה.

9

אחרי יוסף נולדה דודתי בריינדל, שהייתה ג'ינג'ית כמו סבא ישעיהו ובעלת מזג טוב ועליז. בריינדל לקחה הכול בקלות ולכן אהבתי לבלות במחיצתה משום שחשתי שאני נדבקת בשמחתה. בריינדל נישאה לגדליה ויחד ניהלו עסק לניקוי יבש. בתחילה עוד גרו בעיר אוסטראה, אולם לאחר כמה שנים עברו להתגורר בשומסק, עיירה השוכנת במרחק של כשלושים קילומטרים משם. לבריינדל ולגדליה נולד בן אחד, מוסי שמו, שהיה מבוגר ממני בשנתיים. למוסי היה מזג דומה לזה של בריינדל ושל גדליה: מלא בשמחת חיים, חום ואהבת אדם.

רח' הדואר - הדרך לגן העיר, לגמנסיה ולבית הקברות

, נולדה אמי, שרה לאה - לייקה. 1900 אחרי בריינדל, בשנת אימא לא הלכה לבית הספר בילדותה, בעיקר משום שבימים ההם לא נהוג היה שבנות ירכשו השכלה. עם זאת, ידעה אמי לדבר גרמנית, פולנית, רוסית ויידיש והייתה פקחית ומשכילה עד מאד. היא תמיד ניחנה באישיות חזקה ומלאת תושייה, ומגיל צעיר לקחה חלק, יחד עם סבתי אסתר, בכלכלת הבית. אמי וסבתי היו מנהלות עסקי מכירה וקנייה בשווקים וכך עלה בידן לפרנס את עצמן ואת שאר בני המשפחה.

10

, למשפחה עשירה 1900 אבי, אברום צימרמן, נולד כמו אמי בשנת מאד. את סבא שלי כלל לא הכרתי משום שנפטר עוד טרם הולדתי, אבל הסיפור מספר שהביא את סבתי, חיה, מרוסיה, מאזור שהיו מדברים בו באינטונציה מוזרה כזאת ומבליטים את הריש. לפני סבתא חיה היה נשוי סבי לאישה אחרת, להם נולדה בת שלימים נישאה ליהודי מתבולל, שזמן קצר אף כיהן כראש העיר של אוסטראה. מנישואיו של סבי לסבתי חיה נולדו לו שני ילדים: אבי, אברום, ופייגה. פייגה הייתה שמנמונת ואהבה בעיקר לאכול ולישון. לבעלה ולה הייתה מאפייה, ופייגה הייתה יושבת ליד תנור האפייה בכדי להתחמם בחומו ולהקל עליה את הקור הגדול. הסיפור מספר שבאחד הימים נרדמה פייגה ונפלה לתוך הבצק.. משפחתו של אבי לא קיבלה את אמי מעולם משום שהייתה נטולת נדוניה. לפייגה, אחות אבי, היו שני ילדים: בן אחד שאינני זוכרת את שמו, ובת אחת, שגם לה קראו כמו לי, גיטל'ה. סבתא חיה אהבה את גיטל'ה של פייגה, אבל אותי מעולם לא אהבה משום שנטרה לי טינה בגלל אמי. היא נהגה להפלות בינינו, כמו בפעם שנתנה לגיטל'ה שוקולד וכשאני ביקשתי אמרה שנגמר, כשהיא מציעה לי במקום שוקולד דייסת גריסים, כמו זו שנותנת לחתולים. לפני מלה"ע הראשונה, כשהיה אבי בן שש עשרה וסיים את לימודיו, נתפס על 1917- נסע לנפוש ברוסיה, קצת לפני שפרצה המהפכה. ב ידי הקומוניסטים וגויס מיד לצבא האדום. בתקופה ההיא חלה אבי בטיפוס ונותר אבוד ומנותק ממשפחתו בצידו השני של הגבול. עתה סופח האזור לפולין והצד השני של הנהר לרוסיה, ואבי לא יכול היה לחזור הביתה. אמי, שגרה בימים ההם ליד היער והכירה היטב את הדרכים, הגיעה אל אבי ועזרה לו לברוח דרך הגבול. כך הכירו הוריי.

הסיפור מספר שבזמן שהכירה אמי את אבי, הייתה כבר מאורסת

11

לאדם אחר. אמי הלכה בתקופה ההיא למגדת עתידות, שאמרה לה שלא תינשא לאדם לו היא מאורסת. "את תינשאי", אמרה לה, "לבחור אחר, נמוך קומה וכהה עור, שמסחר לא יהיה כישרונו הגדול"...

12

ילדותי הנחפזת

, באוסטראה- עיר הבירה 1929 לנובמבר 29- נולדתי בשם גיטל'ה צימרמן, ב של ווהלין במערב אוקראינה. ,1921 עד למרץ 1919 המלחמה הפולנית- סובייטית נמשכה עוד מפברואר וקבעה את גבולותיה המזרחיים של פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. המאבק התחולל בין ברית המועצות, אשר הייתה עדיין בחבלי הקמתה, לבין הרפובליקה הפולנית אשר זה עתה קמה. החזיקה פולין ברב שטחי המחלוקת. תקריות זעירות החריפו 1919 בשנת לכלל מלחמה בעקבות ניסיונו של פילסודסקי לנצל את חולשת הרוסים, . באזורקייב נתקלפילסודסקי בהתנגדותו 1920 ולפלושלאוקראינהבתחילת של הצבא האדום, ונהדף עד לבירתו ורשה. בינתיים הגיעו כוחות גרמניים , כבשו הכוחות הפולנים 1920 וצרפתיים לעזור לכוחות הפולניים, ובאוגוסט את ורשה. הסכם רשמי הקובע את גבולה המזרחי של פולין, ומחלק את .1921 שטחי המריבה בין פולין ובין ברית המועצות, נחתם בריגה, במרץ ווהלין עתה הייתה שייכת ברובה לפולנים, כששוליה המזרחיים שייכים לברית המועצות. הרפובליקה הפולנית יישמה את עקרונות האמנציפציה, והעניקה ליהודים שוויון זכויות. היינו משפחה קטנה: אימא, אבא, אחי הבכור שמוליק שנולד בנובמבר , ואני. 1923 את עשר שנות חיי הראשונות אני זוכרת כקשות. אבי עסק במסחר, כשהוא עובר בין הכפרים באזור וכמעט אף פעם לא נמצא בבית. אמי ניהלה מסעדה ביתית ואפתה לחם לאנשים על פי הזמנה. היא הייתה מבוקשת מאד ונחשבה לאופה מעולה. עם זאת, הן עול הפרנסה והן עבודות הבית היה מוטל על כתפיה תמיד. אל שמוליק, אחי, חשתי אהבה רבה לאין ערוך. הוא היה ילד חמוד, כריזמטי וחכם בצורה יוצאת דופן. תמיד היה מוקף חברים ואהוד על כולם. כישורי הלימוד שלו היו מצוינים ואני זוכרת שאפילו המורים היו מתייעצים איתו בנוגע לחומר הלימודי. הוא היה אח מדהים ואני אהבתי לבלות במחיצתו את רב זמני הפנוי. לעיתים, כשהייתי מתרגזת עליו, הייתי מלשינה עליו לאמי, וכשהיה מקבל ממנה עונש או מכה, הייתי מתמלאת בחרטה וצער נוראיים. אהבתי לשמוליק לא ידעה גבולות.

14

חברות שלי אהבו להגיע אלי הביתה משום שאימא הייתה מכינה עוגיות נפלאות עם מיץ ותה, ואחי שמוליק נהג לעשות להן "קרוסלה". אם היה צריך ללכת למכולת, היה שמוליק מתנדב מיד. אני הייתי ה"פרינססה" בבית, וידעתי לנצל את מעמדי כילדה הקטנה. הייתי ילדה רזה וקטנה, קצת מניפולטיבית, קלאפטע. אימא תמיד דאגה שאוכל כי הייתי מאד רזה, ואני דרשתי תשלום עבור ה"שירות". לעיתים הייתי מסרבת לבוא לשולחן האוכל, ורק כשכולם כבר סיימו לאכול ופינו את השולחן, הייתי מבקשת לאכול. כך נאלצו כולם לערוך שוב את השולחן ולעשות את עצמם אוכלים. בפעמים אחרות הייתי אומרת לאימא "עכשיו בא לי לביבות כאלה.." ואימא הייתה רצה מיד למטבח להכין לי משום ששמחה שסוף סוף אני מסכימה לאכול. כשהייתה מגישה לי את הלביבות, הייתי מסרבת לאכול. "כבר לא בא לי" הייתי אומרת לאימא המסכנה. לאמי הייתה ערוגה בחצר שנהגה לגדל בה בצל ירוק, פטרוזיליה, שמיר ועוד, וכל השכנים באו להתכבד מהדברים שגידלה. עם הזמן לקחתי לי פינה מהגינה הזאת והכרזתי עליה כשלי. אימא הייתה אומרת שהירקות בגינה שלי גדלים טוב יותר. בילדותי לא אהבתי לשחק כשאר הבנות בבובות, אלא נמשכתי יותר לשחק עם הבנים בחיילים, במארבים ובקרבות. אני זוכרת שאהבתי גם לדמות שאני בעלת חנות משלי, כזו שמוכרת קמח וסוכר שהכנתי מחול לבן ומ"קקאו" עשוי מאבקה של לבנים אדומות. את אבקת הלבנים השגתי באמצעות ריסוק של קיר לבנים שהיה בביתנו. רב השכנים שלי היו בנים והם בדרך כלל לא ששו שאצטרף אליהם, אבל אני ידעתי להשיג את מבוקשי ואיימתי שאלשין עליהם שהם גונבים תפוחים אם לא ירשו לי להצטרף. אני זוכרת שהיה לנו משחק כזה, שמכניסים מקל ארוך עם מסמר בקצהו אל המרתף של השכנים, ובמסמר היו נתפסים התפוחים. לכידת התפוחים העניקה לנו עונג רב, הן משום שהיו טעימים להפליא, והן משום חדוות מעשה הקונדס שלנו.

15

, בהיותי בת עשר, פורצת מלחמת העולם השנייה. בשנה זו נחתם 1939- ב הסכם "ריבנטרופ- מולוטוב" לפיו הוסכם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית על חלוקת שטחה של פולין ביניהן. על-פי ההסכם, ווהלין תעבור כולה לשליטת ברית המועצות. בעקבות ההסכם עזבו הגרמניםשחיו בווהלין את האזור, והיגרו ברובם לשטחי פולין שסופחו לגרמניה הנאצית. ההסכם שורד כשנתיים ואלו השנתיים שאני מגדירה בתור תקופת הילדות שלי. הרוסים ששלטו כעת על ווהלין טיפחו והשקיעו בחינוך הילדים, שיכלו ללמוד כל דבר העולה על רוחם. אני למדתי ריקוד והייתי מוכשרת מאד. את הלימודים בבית הספר לא כל כך אהבתי, אבל בריקוד התמדתי והשקעתי באימונים שעות רבות.

העיר החדשה

העיר שלנו, אוסטראה, שכנה כל כך קרוב לגבול עד שאפילו הרכבת לא הגיעה אליה. בתוך העיר שכן נהר, שחצה את העיר לשניים: העיר החדשה בה נולדה אמי, והעיר העתיקה בה התגוררנו עתה אנו. בכדי לחצות את הנהר היה צורך באישורים ובחותמות מהשלטונות. רב משפחתה של אמי נותרה לגור בעיר החדשה, ובימות הקיץ נהגתי לצעוד לשם בכדי לבקר את סבתי אסתר וסבי יהושע ואת שאר דודיי ובני דודיי.

16

, זמן המלחמה, נולדת לי אחות קטנה בשם 1940 , בשביעי לחודש נובמבר שיינדל'ה והשמחה בבית גדולה. שיינדל'ה הייתה יפה, מוצלחת ושובת לב וכולנו התאהבנו בה מיד. כשמלאה לשיינדל'ה חצי שנה, נסעתי לבקר את דודתי בריינדל בעיירה שומסק. אל שומסק נסעתי בעגלת סוס שיצאה אל הדרך לפנות ערב והגיעה ביוני של אותה שנה, בזמן בו אני שוהה 22- אל שומסק לפנות בוקר. ב בביתם של בריינדל וגדליה, מפרה גרמניה הנאצית את הסכם "ריבנטרופ- מולוטוב" ופולשת לברית המועצות. הכוחות הגרמניים כובשים את ווהלין ומתחילים לטבוח ביהודים, באוקראינים הסובייטים ובפולנים הקתולים תושבי המקום. בזמן הזה בו שהיתי אצל דודתי, גבולות ווהלין נסגרים ואני אינני יכולה לשוב הביתה. בינתיים נשארתי לגור בביתם של בריינדל וגדליה ויצאתי לעבוד עימם בשדות. בשדה היינו מקבלים תפוחי אדמה או מיני מאכל אחרים, שבזכותם לא סבלנו מרעב. השהות בשומסק הייתה חוויה מיטיבה ונהניתי לחיות בין בני דודיי, דודיי וסבתי אסתר. עם זאת געגועיי למשפחתי וכמיהתי לשוב אליהם הלכו וגברו. בינתיים, בעיר הולדתי אוסטראה שבווהלין, מתנהלת מזה כשבועיים המלחמה בשיא עוצמתה - אנשים נהרגים ובתים נשרפים מכל עבר. האנטישמיות של האוקראינים מסלימה: רבים מהיהודים נאספים מיד ומוצאים להורג. לעומת זאת, בשומסק, מכהן ראש עיר, שמתגלה כאיש טוב לב והגון שמאפשר ליהודים להמשיך לעבוד ולדבוק בשגרת חייהם. אני ממשיכה לחיות בין קרוביי וזוכה מהם לאהבה רבה. אני זוכרת שסבתא אסתר אהבה שאסרק אותה והייתי מתנדבת למשימה מדי יום. היה לה שיער חלק וארוך עם מגע של משי ואני הייתי מתקינה לה תסרוקת. דודי, גדליה, אהב לדוג והתמחה בכך מאד: פעם אפילו דג קרפיון ששקל שמונה קילוגרמים וכל העיר באה לראות אותו. גדליה, מוסי ואני נהגנו לצאת לטיולי דיג פעמים רבות. האווירה הייתה טובה בין קרוביי ונהניתי משהותי עימם מאד. עם זאת, דאגתי לגורל משפחתי העיבה על אושרי.

17

18

השיבה הביתה ודמעות ראשונות...

19

כפעם בחודש התקיים בשומסק שוק בו מכרו פרות, סוסים ומכל הבא ליד. השוק התקיים בכיכר המרכזית של העיר וכולנו הלכנו לשם בכדי למכור ולקנות מצרכים. באחד הימים, בעודי מבקרת בשוק, פגשתי את אביו של אחד מחבריי ללימודים, שהתגורר בצד השני של הנהר, בעיר בה התגוררה משפחתי. ההתרגשות שחשתי למראהו של האיש הזה סימנה את געגועי העזים הביתה. ביקשתי ממנו שייקח אותי איתו הביתה והוא הבטיח לעזור לי. נפגשנו בשעה חמש אחה"צ באותו היום, כשאני לבושה, בהוראתו, לאוסטראה שבתי לפנות ערב, לאחר כשמונה חדשים של היעדרות. לראשונה נדהמתי ממראה העיר שכמעט ולא הכרתי: האזור כולו היה הרוס, בתים נשרפו ומשפחות שלמות נהרגו. כשראיתי שבית משפחתי עומד איתן ללא פגע חשתי הקלה עצומה. אני זוכרת את נשימת הרווחה ששאפתי לריאותיי באותם רגעים. המשפחה שלי לא ידעה שאני עומדת לשוב הביתה משום שבימים ההם לא היו טלפונים או אמצעים נוחים אחרים לתקשר. דפקתי על דלת ביתנו- בימים ההם, ימי המלחמה, דפיקות בדלת בשעות הערב היו סימן לרעות. אימא שאלה בפחד מעבר לדלת "מי שם?". אמרתי "זאת אני, גיטל'ה"! ומיד יכולתי לשמוע מעבר לדלת את הלמות השמחה שבקעו מליבה. היא פתחה את הדלת מיד והתנפלה עלי בחיבוקים. אחותי הקטנה, שיינדל'ה, שכשעזבתי את הבית הייתה בת שישה חודשים, כבר הלכה ודיברה. היא הגיבה אלי בחשדנות ובחשש כשפגשה אותי משום שלא זכרה או הכירה אותי. אני זוכרת שבערב ההוא הגישה לי אימא כוס תה עם כפית, ואני אמרתי לה שאינני מכירה את הכפית הזו. אימא קפצה עלי בנשיקה: "טוב שחזרת גיטל'ה", צחקה, "פתרת לנו את התעלומה!". מסתבר שאימא והשכנה התבלבלו בין הכפיות ולא ידעו איזו כפית שייכת כאחת מן הנשים המקומיות. את הגבול עברנו ללא בעיה.

20

למי. על אף שעברו כבר שמונה חדשים מאז הייתי בבית, זכרוני נותר איתן. בינתיים נודע לי שבזמן שעזבתי את בית דודתי בשומסק, התפשטה בעיר מגיפת טיפוס שהרגה מאות אנשים. ראש העיר הרחום, שכיהן בתפקיד בימי ביקורי שם, פוטר מתפקידו ורבים מהיהודים נכלאו בגטאות. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהמזל יאיר לי פנים ואמצא עצמי, בכוחו של חסד לא נודע, בצד הנכון... זמן קצר לאחר מכן, מסלימה המלחמה והעיר שלנו הופכת לגטו. ובזמן הזה אי אפשר להשיג אוכל והרעב בכל פינה. אני זוכרת ששיינדל'ה לא אהבה לאכול את הקשה של הלחם ואימא הייתה מורידה אותו בשבילה. כשהתחיל להיות מחסור בלחם הסכימה שיינדל'ה לאכול עם הקשה. אחר כך, בימי המחסור הקשים, כשרצתה שיינדל'ה עוגה ואמרו לה שאין, הסכימה לאכול רק את הקשה של הלחם במקום. עם זאת, מצבה של משפחתי היה יחסית טוב, בעיקר בזכות חברו הזגג של שמוליק, שניתן לו היתר חופשי להסתובב בעיר ולהתקין זגוגיות בחלונות שנשברו, רובם של קציני משטרה וצבא. הוא לקח את אחי שישמש לו כעוזר, וכך נהנה גם שמוליק מהיתר להסתובב חופשי ברחובות העיר ולהשיג לנו מזון. בזמן הזה יהודים רבים מוצאים אל הבור ונורים שם. אנחנו היינו אחת מהמשפחות היחידות שנותרו שלמות. עם זאת, ידענו ששלומנו איננו מובטח לאורך זמן וחיינו התנהלו סביב דריכות ומתיחות כל הזמן. הייתה זו מתיחות שהורגשה באוויר אותו נשמנו, וידענו כי כל רגע עשוי להיות הרגע האחרון שלנו יחד. בינתיים הכין שמוליק מקום מסתור בצידה השני של חצר הבית שלנו, במחסן ששימש אותנו לאחסון מזון בימות החורף. הוא חפר שוחה באדמה ועליו הניח עצים ועלים למסווה. בבור הזה יכלו להתחבא כארבעה אנשים בצפיפות. בנוסף, צמוד לביתנו, בצידה השני של החצר, שכן בית כנסת,

21

שבקומתו השנייה הייתה עזרת הנשים, חדר חשוך ומבודד משאר המבנה. בחדר הזה בנה שמוליק קיר אבנים גדול מאחוריו היה ניתן להסתתר, ואל המקום הזה היה עולה מפעם לפעם בכדי לעשן. אני זוכרת שכשלא הסכים שאצטרף אליו לעזרת הנשים הייתי מאיימת שאלשין עליו לאמי. החדר הזה במעלה בית הכנסת הציל אותנו פעמים רבות כשהגיעו הגרמנים לסיור ואספו עוד ועוד יהודים כדי להוציא אותם להורג. באחד הימים של חודש נובמבר, בהיותי בת שתיים עשרה, הודיעו לנו כי סוגרים את הכניסה לעיר שלנו, ושעל כל היהודים להתאסף ולהגיע למקום מסוים עד השעה אחת עשרה. כולם ידעו מיד את משמעותה של הגזירה הזו: גזירת מוות מיידית. שמוליק הציע שנברח, אבל אימא לא הסכימה, בעיקר כי שיינדל'ה הייתה קטנה מדי, בסך הכול בת שנתיים וחצי, ואימא פחדה שלא תעמוד בתלאות הדרך. במקום לברוח התחבאנו, אימא, שיינדל'ה ואני, ברכה דודתי ושתי בנותיה, בשוחה שחפר שמוליק על יד המחסן שבחצר הבית שלנו. צמוד אלינו היה שער ראשי של הגטו בו התמקמו חיילים גרמניים. לרוע המזל, היה זה חודש נובמבר בו הירח מלא וגם בערבים היה אור יום. כך קרה שכמעט ולא יכולנו לצאת מהבור משום שהגרמנים היו רואים את הצל שלנו ומגלים את מקום המצאנו. אני זוכרת את הצפיפות והמחנק הגדולים של הבור הזה, ואותי שוכבת על הרצפה מתחת לרגליהם של כולם. שיינדל'ה, אחותי הקטנה, לא הבינה מדוע אנו נאלצים להצטופף בבור החשוך והמחניק וניסתה לדדות כמה פעמים אל הבית המרכזי בו גרנו. באחת הפעמים, כשהגיעה שיינדל'ה אל השער, פגשה בחייל הונגרי שהביט בה במבט מאיים וביצע הבעות עם אצבעות ידיו בנוסח אלה שעושים כדי להזהיר אדם. שיינדל'ה נבהלה מהחייל ההונגרי, ומאותו יום בכל פעם שבכתה ולא הסכימה להיכנס אל הבור, נאלצנו להזכיר לה אותו. שיינדל'ה הייתה מתרצה מיד וחוזרת אל הבור.

בזמן הזה, אבי ושמוליק התחבאו מאחורי הקיר שבנה שמוליק

22

בעזרת הנשים בבית הכנסת. בין בית הכנסת למחסן ביתנו הייתה חצר גדולה ויפה, ומדי פעם נאלצנו לעבור דרכה כדי להגיע אחד לשני. שמוליק היה עובר בלילות בין הבתים הריקים, מוצא שיירי מזון ומביא אלינו. כך שרדנו במשך שבועיים.

בית הכנסת הגדול

באחד הלילות, היה זה לילה בהיר וקר, החלה אחת הנשים שהתחבאה על יד הבית שלנו להשתגע ולצרוח בקולי קולות. הצעקות הזעיקו את החיילים הגרמנים: אני זוכרת קול מגפיים קשות עם מסמרים בסולייתם. אני תמיד הייתי זריזת רגליים ומהירת תגובה, וכששמעתי את הגרמנים מגיעים הספקתי לחצות את המגרש ואת החצר ולהגיע עד המקום ששמוליק ואבא הסתתרו בו. מאחר והגרמנים כבר נכנסו לשטח שלנו, אבא ושמוליק לא יכלו להכניס אותי ממש פנימה אל תוך המחבוא, וכך נשארתי עומדת בבוידעם, על היד הקיר, נושמת בשקט ומקפידה שלא לזוז. הגרמנים הגיעו אל הבית המרכזי וירו בו במקום באישה שהתפרעה. לאחר מכן שמענו אותם מגיעים אל הבור שבו התחבאו אימא ושיינדל'ה, דודתי ברכה ושתי בנותיה: שרה ודוצי. זו הייתה דילמה בלתי נתפסת- ידענו שאם נרד לשם ייקחו גם אותנו, ומצד שני בער בנו האינסטינקט לנסות להציל אותן.

23

אבל נשארנו לעמוד במקומנו, חסרי אונים, כשאנחנו שומעים את החיילים לוקחים אותן. אני זוכרת את אורכן של הדקות האלה, את התחושות הקשות שבלתי ניתנות לתיאור במילים. אני זוכרת את הדם שרתח בעורקיי ואת נשימותיי הכבדות. אני זוכרת את אימא משמיעה קולות של שיעול בכדי לומר לנו שלום...

24

אל הלא נודע...

אבא, שמוליק ואני, ועוד כארבעה שכנים שהסתתרו עמנו, המשכנו להסתתר בבוידעם בעזרת הנשים של בית הכנסת עוד מספר ימים משום שפחדנו להיתפס ע"י החיילים הגרמנים ששכנו בצמוד לשער ביתנו. המקום היה קטן ודחוק, והיה צורך להישמר שלא לפגוע בקירות הפח, שמא ישמעו אותנו. בימים האלה שמוליק היה יוצא מהמחבוא מדי ערב ומחפש בבתים שאריות של מזון. כל מה שמצאנו- אכלנו, בלי לברור. פעם אף מצאנו את הלחם שהיה שייך לאישה שהקימה קול צעקות ונורתה על ידי החיילים. הלחם כולו היה ספוג בדמה, אולם בוזי, אחד מילדי השכנים שהתחבא עמנו, היה רעב כל כך עד שאכל אותו עם הדם. לאחר כמה ימים החל לרדת בחוץ גשם זלעפות וידענו שזו ההזדמנות שלנו לברוח מבלי שניתפס. לי לא היו נעליים ונאלצתי ללבוש את הנעליים של אימא, נעלי עקב גבוהות שהיו גדולות עלי בכמה מידות. התחלנו לצעוד כולנו בגשם ובבוץ, כשאבא, שמוליק ואני צועדים בראש החבורה ומדווחים לכל השאר שהשטח פנוי ושאפשר להמשיך ולהתקדם. אט אט התקדמנו, בשקט ובזהירות, עד שהגענו לשדה ששכן מחוץ לגבולות העיר. כשהגענו לשדה נשמנו לרווחה משום שהרגשנו יחסית מוגנים. הדבר שהעיב עלינו עתה היה הרעב. היבטנו מסביבנו ולא מצאנו דבר לאכול, מלבד שורשים ערומים של כרובים שבדיוק נקטפו. מאחר והרעב שלנו היה גדול מנשוא, התנפלנו על שורשי הצמח וטרפנו אותם, מה שהביא את כולנו להעביר את השעות הבאות בשלשולים ובכאבי בטן נוראיים. מאחר ואבי היה סוחר הוא הכיר הרבה גויים מקומיים. אחד ממכריו של אבי נתן לנו לחם וחלב, ואמר לנו כי שמע שיהודים בודדים שברחו מהגטו מתחבאים כעת ביער ליד העיר חורקוב, השוכנת בצפון מזרח אוקראינה. הוא המליץ לנו להצטרף אליהם, ומאחר ובמילא לא הייתה לנו ברירה, הלכנו בעקבות עצתו. בדרך ליער הגענו לביתו של מכר נוסף של אבי, שגר בסמוך ליער. אבא הבטיח לו שכספנו מוטמן במקום מחבוא, וכשנחזור לביתנו נשלח לו סכום כסף אדיר שיהפוך אותו לעשיר. בתמורה להבטחה זו עזר לנו אותו מכר

26

ואפשר לנו להסתתר במחבוא ברפת הסמוכה לביתו. נכנסנו אל הרפת, כשבחוץ גשם זלעפות וערימות הקש נדבקות לשיערי בעיקשות כה גדולה, עד כי נאלץ שמוליק לגזור לי את השיער בכדי להיפטר ממנו. שם, ברפת, הסתתרנו כשבועיים, אבי, שמוליק ואני, ופייבל- חברו הטוב של אחי דאז, שהתגורר בסמוך אלינו. עזרה ליהודים בימים ההם נחשבה למעשה פלילי, ומי שביצע אותו הסתכן במאסר ואף במוות. כעבור כשבועיים ביקש מאיתנו מכרו של אבי לצאת אל היער ולתפוס שם מחסה. היה זה חודש דצמבר והימים קרים. הדבר היחיד שהיה בידי בכדי להתגונן מהקור המקפיא של אירופה היה המעיל של שמוליק, שהיה כבר קטן מכפי מידותיו שלו. היה זה מעיל חם ועוטף, עם מילוי צמר גפן בתוכו וצווארון מפרוות שפן. המעיל הזה הפך להיות הדבר הקרוב אלי ביותר בימים ההם, , ימי המלחמה... 1942 שנת

27

28

ימי עלומיי ביער...

29

בינתיים התחבאנו ביער, כשבלילות אבי ושמוליק יוצאים בין הגויים ללקט לנו מעט מזון. אני הייתי בסך הכול בת שתיים- עשרה ובלילות נאלצתי להישאר לבד ביער, כשמסביב נשמעו מיני קולות משונים. אני זוכרת כמה פחדתי מהקולות הללו, וכמה הפליג דמיוני בניסיון להבין את מקורם. עוד אני זוכרת שהייתה לנו שריקה קבועה בכדי שנוכל לאתר אחד את השני ולא ללכת לאיבוד ביער. אני זוכרת שהתקשיתי לשרוק, וכשרציתי לחזור אל המחבוא שלנו לחשתי להם "זאת אני, זאת אני" בכדי שיתנו לי להיכנס. באחד הימים, בעודנו מתחבאים ביער, פגשנו חבורת ילדים שהסתובבה עם עדר פרות. מיד נבהלנו משום שפחדנו שהילדים יחשפו את מקום המסתור שלנו. שומר היער, שהיה איש חביב וטוב לב, אמר לחבורת הילדים שאם יספרו להוריהם שביער יושבים יהודים, לא יוכלו לחזור לכאן יותר. אמו של שומר היער נהגה להביא לנו מדי יום סיר מלא בתפוחי אדמה וכך שרדנו כשבועיים ימים. כעבור כשבועיים גילינו כי אחד הילדים סיפר שראה אותנו, משום שליער הגיע גבר גבוה, לבושכשוטר, שהחל לסייר באזור ולבדוקאתהשטח. בראשנו עברה המחשבה להרוג אותו בכדי למנוע ממנו להלשין עלינו. במקום זאת החלטנו לברוח ולחפש מקום מסתור חדש. אבי, שמוליק ופייבל יצאו לחפש מקום מחבוא חדש, שיהיה רחוק יותר מהכביש ויהיה אפשר לחפור בו בור באדמה ולהסתתר בתוכו. זו לא הייתה משימה קלה, בעיקר משום שהאדמה הייתה בכל מקום קפואה וקשה. ממני ביקש אבי שאשאר במקום הישן, משום שבמילא לא יכולתי לעזור בחפירות. עד היום אינני יודעת למה ביקש ממני להישאר לבד במקום ההוא. אני זוכרת שפחדתי מאד משום שהיה זה לילה קר וחשוך ומהיער בקעו קולות רבים שלא הכרתי. , ערב חג המולד הקתולי, שמעתי 1942 לפנות בוקר, בתאריך השביעי בינואר מישהו רץ לקראתי כשהוא צועק אלי "תברחי מהר, המשטרה פה!". לקחתי מיד את המגפיים שלי, תחבתי את כפות רגליי הערומות לתוכם ורצתי במהרה. אני זוכרת שבעודי רצה ביער פגשתי יהודי נוסף שהתחבא שם ולא

30

ידע על בואה של המשטרה. דחקתי בו לברוח מיד, כשאני לא עוצרת לרגע.

בעודי רצה בין העצים נתקלתי בעץ גדול עם פתח בגזעו, כזה שיכל בקושי רב לאכלס את מידות גופי הצנומות. מאחר ולא הייתה לי ברירה, פשטתי מיד את מעילי ונכנסתי אל תוך הפתח הצר, כשאני מכסה את פתח העץ באמצעות מעילי. כך עמדתי בתוך גזע העץ, רגליי מקופלות בדוחק ובחוץ כפור גדול. ברגע הזה הבנתי את משמעותו של הרצון לחיות בכל מחיר, ואת גודל הסבל הבלתי נתפס שיכול אדם לעמוד בו לשם כך. בתוך גזע העץ עמדתי כעשרים שעות תמימות עד שהגיע ערב, כשגופי דואב מהתנוחה הדחוקה שנאלצתי לעמוד בה ורוחי אינה נשברת. לקראת ערב, כשהחשיכה ירדה, יצאתי בקושי מתוך פתח העץ, כשגופי קפוא ורגלי שחורות. מטרה אחת הייתה בראשי: מזון. כבר יותר מיממה עברה מאז טעם פי דבר מאכל..

31

32

קורבן ההצלה...

33

יצאתי מהיער לכיוון הכביש הראשי, כשאני חבולה ורעבה, רגליי כואבות והקור גדול. לפתע, נתקלו עיני מרחוק בבית. נכנסתי אל הבית, כשריח פירוגי (כיסונים ביידיש) ממולאים בכרוב עלה לאפי וסחרר את ראשי. האנשים מהבית ראו את עיניי הרעב שלי והניחו לפניי מיד צלחת גדושה, אותה אכלתי בתיאבון כזה, שרק אדם שחווה רעב כבד יכיר טעמו. כשסיימתי לאכול שאלתי אותם אם הם מכירים את אותו מכר של אבי, זה שעזר לנו קודם בתמורה לכסף שהבטחנו לו. הם צחקו ואמרו לי כי במילא לא אצליח להגיע אליו, כי הקור בחוץ גדול ואתמוטט בדרך. אבל אני כבר התחלתי להכיר את כוחות הנפש שלי וידעתי כי אגיע לכל מקום שארצה. הודיתי להם על הארוחה, ויצאתי לחפש את ביתו של אותו מכר. אינני זוכרת איך בדיוק הגעתי אל אותו מכר של אבי ומה הסימנים שהדריכו אותי בדרך. אני זוכרת בעיקר את ההליכה לאורך כל הלילה, את רגליי הדואבות, ערומות בתוך המגפיים הגסות, את הקור והעייפות הנוראה. אני זוכרת שכשעברתי בדרך באותו היער ממנו ברחתי, ראיתי שכולו שרוף וחרוך עד היסוד. בשעות הלילה המאוחרות הגעתי לבית אותו מכר של אבי, בית שכבר ידעתי לזהות עוד מהתקופה ששהיתי בו עם שמוליק ואבי. פתאום חשבתי בליבי שבטח יזרוק אותי החוצה, שלבטח לא ירצה לעזור לי שוב. ליד ביתו, בחצר הבית, שכן מרתף קטן, בו אחסנו תפוחי אדמה ומיני מאכל אחרים, עטופים בנייר מיוחד כדי להגן עליהם מפני הקור והרטיבות. התקפלתי באחת הפינות ליד המרתף והוצאתי מכיס מעילי את הפירוג שקיבלתי מהמשפחה האדיבה אצלה ביקרתי. הם נתנו לי גם קצת לחם, אולם הוא כבר הספיק לקפוא מהקור. ליד המרתף היה כלב שנהם עלי, ובכדי להרגיע אותו שלא ירעיש ויסגיר אותי, האכלתי אותו בלחם הקפוא שחיממתי קצת בעזרת ידיי.

הנוצרים המקומיים נוהגים לאכול תפוחי אדמה בשמנת או אשל בבוקר, וכך לפנות בוקר, כשהגיע בעל הבית לקחת מתפוחי האדמה

34

הארוזים, גילה אותי במחבואי, שוכבת מקופלת בין השקים. למזלי, לא כעס עלי ואף סיפר לי כי אבי ואחי שמוליק היו אצלו לפני כמה ימים אולם כבר עזבו למקום מסתור אחר. אני שמחתי כ"כ שאוכל לשוב ולראות אותם, אולם אז התברר לי שלא ידע לומר לי להיכן יצאו.. בינתיים טיפל בי במסירות והציל את חיי. הוא הושיב אותי על תנור האפייה בכדי שאתחמם ושפשף את רגליי בנפט במשך שעות. אני זוכרת שהרגליים שלי היו מלאות במוגלה והרגישו כאילו עשויות היו מעץ: קשות ומשותקות ללא תחושה. לולא טיפולו המסור מסופקני אם הייתי שבה ללכת, אולם אחרי שעות של שפשוף וחימום רגליי, שבתי לחוש אותם מעט. כעבור כמה ימים בביתו של אותו אדם הגיעו שמוליק ואבי לקחת מזון. הם לא ידעו שאני חיה וכשסיפר להם שאני כאן השמחה הייתה גדולה. שמוליק הרים אותי על גבו משום שעדיין לא יכולתי ללכת, ויחד הלכנו אל מקום המחבוא החדש. שם השיג שמוליק סיר קטן בו הייתי עושה את צרכיי. רב הזמן שכבתי שם מוטלת, ללא יכולת לזוז ובלי תנאים אלמנטאריים. לאט לאט נפתחו מחדש הפצעים ברגליי ושוב החל לזלוג מהם מוגלה בכמויות אדירות. אפילו פיסת בד נקייה לא הייתה בידנו בכדי לספוג את המוגלה ולחבוש את הרגל. הריחות היו בלתי נעימים וגופי היה חלש. שמוליק ואבי היו עוזבים את המקום מדי ערב וחוזרים עם מזון שהביאו מאותו מכר. בינתיים המלחמה מסלימה וברוסיה מחפשים את כולם, גם את הפולנים, בכדי להרוג אותם. מי שלא אוקראיני נרדף מיד על ידי המשטרה. החיילים האוקראינים, ובראשם סטפן בנדרה, משתפים פעולה עם הנאצים ופועלים לגרש את כל מי שאינו עונה לתנאי הלאומנות שהכתיבו. בתחילה עורכים הבנדרובקס, החיילים האוקראינים ברשות בנדרה, חיפושים רק בכפרים, אולם עם הזמן שמענו שהם מגיעים לערוך חיפושים גם ביערות וידענו שעלינו לברוח שוב.

35

בחיפושנו אחר מקום מחבוא חדש הגיעה לאוזנינו השמועה על הפרטיזנים הרוסים. שמענו שהם נמצאים בצדו השני של היער, מצוידים ומאורגנים היטב, ושאם נסתפח אליהם יגדלו סיכויי ההישרדות שלנו. הבעיה כעת הייתה שבכדי להגיע אליהם היה צורך לצלוח שני נהרות בשחייה. אני לא ידעתי לשחות.. בינתיים שהינו באזור בו שכנה חווה מבודדת, שבעליה היה אוקראיני שלא השתייך לצבא. בעל החווה חיפש בימים ההם פחחים בכדי שיוכלו לתקן את הגג, ממנו זלפו מים בחורף הקשה של אותה שנה. בקבוצת היהודים שלנו היו שני פחחים, ושמוליק אחי, שהתברך בכישורי ניווט ובחושים מחודדים ביותר, התנדב ללוות אותם מדי יום לעבודה אצל בעל החווה בתמורה למעט מזון. בכל פעם שיצא שמוליק ללוות את הפחחים לעבודה בחווה, צרף אליו כמה יהודים בכדי להבריחם מהיער. בכל פעם לקח עמו שמוליק קבוצת יהודים קטנה בכדי לא למשוך תשומת לב יתרה. באחד הימים חסר לנו מזון ונאלצנו לאכול קליפות של תפוחי אדמה שמצאנו. כולנו נתקפנו בקלקול קיבה נוראי, ובמשך כל הלילה שלשלנו וסבלנו כאבי בטן איומים. בבוקר, כשהגיע המועד בו היה צריך שמוליק לצאת וללוות את הפחחים כמדי יום לעבודתם בחווה, חש לא בטוב וביקש לנוח. עם זאת, שמוליק לא היה אדם שיתנער ממחויבותו בנקל, ולכן החליט לבסוף לצאת, כשהוא אומר שתהיה זו הפעם האחרונה שייצא עם הפחחים ועם יהודים נוספים משום שאינו מוכן להסתכן עוד. יהודים רבים מהקבוצה שלנו כבר הוברחו מהיער בזכותו של שמוליק. כמדי יום יצא שמוליק עם הפחחים ועם יהודים נוספים אל מחוץ ליער, כשבליבו ההחלטה שתהא זו הפעם האחרונה שייצא לפעילות ההצלה המסוכנת. בדרך חזרה מהחווה, נעצרו שמוליק ושני הפחחים שאיתו על ידי החיילים האוקראינים. שני הפחחים ברחו אולם אחד מהם נתפס. בשמוליק אחי ירו בו במקום.

36

הפחח שנתפס הוכרח על ידי החיילים להורות להם את מקום המצאנו. אבי נשאר עמי ביער, מחכים כהרגלנו לשמוליק שיחזור ויביא איתו דבר מאכל. לפתע שמענו קול גדול מצווה עלינו "תעמדו במקומכם או שאנחנו יורים!". תפסנו את רגלינו ורצנו במהרה אל תוך השביל היורד ביער, מפלסים את דרכנו בתוך סבך הצמחים. התחבאנו בתוך הצמחייה, מקשיבים בשקט לקול היריות. את אבי כבר לא יכולתי לראות... לפנות ערב יצאנו מהמחבוא שבתוך הצמחייה הגבוהה משום שכבר לא שמענו יריות וידענו שהחיילים כבר עזבו את המקום. בשקט ובזהירות חזרנו אל מקום המחבוא הישן שלנו בכדי לראות מה עלה בגורלם של שאר האנשים. הפחח שנתפס על ידי השוטרים והוכרח להראות להם את מקום המצאנו נורה ונמצא מוטל מת. לאותו פחח היה שיער דומה לשלי, וכשאבי ראה את גופתו הסיק שנוריתי וברח. עתה נותרתי לבד עם חברתו של שמוליק, ג'ניה שמה, יושבות כפופות בין הצמחים הגבוהים בכדי לא להיתפס ע"י השוטרים ואנשי הצבא שעומדים בשולי הדרך. רציתי להגיע חזרה לאותו מכר ממנו הביאו לנו שמוליק ואבי אוכל מדי יום, אולם בלעדיהם לא ידעתי את הדרך. המשכנו ללכת, ג'ניה ואני, בין הצמחים. היה זה יום בהיר ורצינו לנצל את שעות האור בכדי שאוכל לנסות להיזכר כיצד להגיע אל ביתו. לא נראינו אוקראיניות ופחדנו לעורר חשד, לכן הצעתי לה שניראה כאילו איבדנו פרה. אט אט התקדמנו, כשאני משחזרת בראשי את הדרך מפרטים שזכרתי מסיפוריו של שמוליק. בדרך נס, לאחר שעות רבות, ראינו מרחוק את ביתו. כשהגענו לביתו סיפר לי אותו מכר שאבי אכן היה אצלו אולם כבר עזב, וששמוליק מת. שאלתי אותו על שמוליק והוא סיפר לי שגופתו נמצאת כמה מטרים מכאן. ביקשתי ללכת ולראות אותו והוא הלך איתי אל המקום בו נמצאה גופתו. אני זוכרת שראיתי אותו מוטל שם....

37

אני זוכרת את תחושת הכאב ואת הניסיון שלי להיאחז בנחמה ששמוליק לפחות לא סבל בדרך למותו. בימים ההם, ימי המלחמה האפלים, אבל היה מותרות. תחת התנאים ההם, הצורך לשרוד ולספק את הצרכים הנמוכים ביותר, הבסיסיים ביותר, היה הראשון במעלה. הצורך לספק אותם היה המנוע שלנו, זה שאפשר לנו לעבור עוד יום ושעה, ולעמוד בצער הבלתי יתואר...

38

ועשה עמי נס...

אני הייתי בסך הכול בת שתיים עשרה, קטנה, כחושה וקרחת. לי ולג'ניה, שהייתה כבת שמונה עשרה, לא היה אוכל, כסף או אנשים שהכרנו, ולא ידענו לאן ללכת. שיערנו שאבי ושאר האנשים מהקבוצה שלנו הלכו להתחבא עם הפרטיזנים ביער השני, זה שמעבר לנהר. אבל אני, כאמור, לא ידעתי לשחות. חסרות כיוון או מושג מה יעלה בגורלנו צעדנו, ג'ניה ואני, לכיוון הכביש הראשי, עד שלפתע ראינו בית קטן. זה היה כמובן סיכון אדיר משום שעל אף שלא אמרנו שאנחנו יהודיות, יכלו לראות את זה עלינו די בקלות. ככלות הכול היינו מוזנחות, רזות וחולניות ונראה עלינו שאנו בורחות מזה זמן רב. עם זאת, מאחר והיינו באפיסת כוחות, רעבות וחסרות אמצעים, החלטנו להיכנס. נכנסנו אל הבית הזר, שפופות ראש ומפוחדות, מקוות שלא הבאנו עלינו את הסוף במו ידינו. גילינו מיד שסיפורה של המשפחה הזו לא פשוט, משום שלבנו של בעל הבית נולד בן, ואשתו חלתה מאד. ג'ניה התנדבה מיד לשמש כמטפלת לבנם הקטן, ומאחר ולא היה בידם להשיג עזרה, הסכימו להעסיק אותה. ג'ניה נותרה אצל אותה משפחה כל ימות המלחמה וכך ניצלה. עם זאת, אני הייתי קטנה מדי והם סירבו שאשאר בביתם. בלית ברירה נכנסתי אל תוך שדה התבואה והתחבאתי בין הצמחייה. בערב הגיעה ג'ניה אל מקום המסתור שלי והביאה לי מעט מזון. בשדה העברתי את הלילה ובבוקר יצאתי אל היער, שם פגשתי בדרך מקרה שלא תיאמן את אמה של ג'ניה. סיפרתי לאמה של ג'ניה מה עלה בגורל ביתה, שהיא חיה ונמצאת במקום בטוח. אמה של ג'ניה סיפרה לי שמזה כבר זמן מה מתחבאת גם היא, כמונו, ביערות. נותרנו שם יחד, ביער, כשאני מופקדת על מציאת המזון. אמה של ג'ניה כבר הייתה בת ארבעים וחמש, כחושה ועייפה מהמסע שעברה. אני הייתי אמנם רזה וחלשה, אך זריזה ומלאת תושייה. על אף הנטל שבסיפוחה אלי, לא יכולתי להפקירה וחלקתי עימה במזון המועט שמצאתי.

40

באחד הימים הלכנו יחד למקום בו ירו בשמוליק ובשאר האנשים. שם מצאתי את מעילו של שמוליק ואת מגפיו ולקחתי אותם עמי. לפתע הופיעו מולנו שני בנדרובסקס וכיוונו לעברנו רובה, כשאחד מהם קורא לעברנו "הסתובבו ובואו אחרינו". הדם שלנו רתח, ידענו שזה הסוף שלנו, שכאן הגיע לקיצו מסע מפרך של אובדן וסבל, וכן קיצה של התקווה שנשרוד אותו. כשהתקרבנו אל השוטרים, שמוטות כתפיים ומחוסרות אוויר, הבחנתי לפתע בצלקת על פניו של אחד מהם. נזכרתי שאני מכירה אותו עוד מהימים שנהג להשאיר בחצר שלנו את סוסיו כשהגיע העירה, ואימא השקתה אותו בתה חם. קראתי אליו מיד, צעקתי אליו שאני הבת של אברם, הזכרתי לו את אימא, את החצר שלנו. האיש הביט בי לרגע ואז אמר "טוב, תלכו. אבל אם אראה אתכן שוב אקח אתכן איתי". וכך ניצלתי פעם נוספת, בדרך נס שלא תיאמן, ושבזכותה עוד יסופר...

41

42

וכוחותיי עדיין עומדים לי...

43

, ימי הקיץ החמים. מים לא היה לנו והצמא 1942 היה זה חודש אוגוסט שנת כבד מנשוא. שלוליות המים הקטנות מלאות בראשנים והפרות עוברות מעליהן ומשתינות. כדי לא לאבד את הכרתי כתוצאה מהתייבשות, מילאתי את שמלתי במים ושתיתי דרכה ממי השלולית בכדי לסנן את הראשנים. בינתיים ידענו שעלינו שוב לברוח. נאמר לנו שישנה דרך להגיע אל צידו השני של הנהר אל מקום בטוח יותר. לקחתי את מעילי ושוב יצאנו אל הדרך. התחלנו ללכת, אמה של ג'ניה ואני, לכיוון העיר, בכדי לנסות להגיע לצידו השני של הנהר. בקיץ הלילות מאד קצרים, דבר שפעל לרעתנו. לפנות בוקר כבר עלתה החמה ונאלצנו לסגת אל תוך התבואה הגבוהה שביער, כשאנו נשכבות על הקרקע בכדי לא להתגלות. עם זאת, לרוע המזל, דווקא באותו יום נקצרה התבואה ונגלינו. מיד התחלנו לרוץ, כשהתבואה שנקצרה זמן קצר קודם לכן, השאירה באדמה שורשים קשים שהכאיבו ופצעו את רגלינו היחפות. אמה של ג'ניה נתפסה על ידי אוקראיני ואני, שהייתי זריזה ממנה, הספקתי לברוח. בתוך התבואה, בעודי רצה, פגשתי באישה קטועת יד. האישה התבררה ממוצא פולני, שהתגוררה בעיר הסמוכה והגיעה בימים לטפל בשדה. האישה הטובה הציעה לי מטפחת ראש, שאניח על ראשי כדי שאראה כאחת מן הנשים הגויות. "כשיחשיך קצת", אמרה לי, "תלכי עם המטפחת לנהר בכיוון הרחוב, ושם תוכלי למצוא דרך לעבור בבטחה לצדו השני". מאחר ובמילא לא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת, עשיתי כעצתה של אותה אישה ולבשתי את המטפחת לראשי, כשאני צועדת לכיוון הנהר בדרך שהורתה לי. כשהגעתי לנהר הבחנתי כי הוא מתפצל לשניים, וכי עלי לעבור שני נהרות בכדי להגיע לצד השני. את חציו הראשון של הנהר עברתי משום שהמים בו היו יחסית רדודים ויכולתי ללכת בו בלי לשחות. עם זאת, את חציו השני של הנהר כבר לא הצלחתי לחצות.

באזור בין שני הנהרות בו הייתי עכשיו שכן אחד הכפרים האנטישמיים ביותר. הבטתי סביבי חסרת אונים ועייפה, אבודה, רעבה וחלשה, עד

44

שלפתע נתקלו עיניי בנערה, עם מטפחת לבנה ועדר של פרות, המחפשת את השמיכה שהשאירה במקום קודם לכן. פניתי אליה מיד, כשאני מתחננת שתעזור לי להגיע אל צידו השני של הנהר. אני זוכרת שסיפרתי לה שמישהו קרוב אלי חלה, ושנאלצתי להגיע העירה בכדי להביא לו תרופה ועכשיו איבדתי את הדרך. הנערה הרגיעה אותי ואמרה לי לא לדאוג. היא הזמינה אותי לבלות את הלילה בביתה, והבטיחה שבבוקר תעזור לי להגיע אל המקום ממנו עוברים אל צידו השני של הנהר. בינתיים, בעודנו צועדות, הצביעה הנערה על מקום כלשהו ואמרה לי "נדמה לי שמפה תוכלי לעבור". החלטתי ללכת, כבר בחושך, כשאני מתנצלת בפניה שלא אבוא אליה, שאני מאחרת וחייבת להגיע ולמסור את התרופה שבידי. צעדתי בחושך, לבד, על קצות האצבעות, כשהמעיל שלי ספוג במים ומרב משקל מושך אותי כלפי מטה. כך עברתי את הנהר, כשלפתע אפסו כוחותיי. נפלתי בו במקום על האדמה ונרדמתי. הייתה זו אחת מהשינות הטובות ביותר שחוויתי עד כה.. התעוררתי עם קרני האור הראשונות של הבוקר. הבטתי סביב וראיתי בית אחד. נכנסתי אליו והתחלתי שוב לספר מעשיות על שיוכי. האישה הטובה, בעלת הבית, חייכה אלי ואמרה לי "את לא צריכה לספר לי סיפורים, אני יודעת בדיוק מי את". היא נתנה לי כוס חלב ופרוסת לחם והורתה לי להתקדם לכפר הסמוך, שתושביו פחות אנטישמיים ולכן יהיה פחות מסוכן עבורי לשהות בו. הסתתרתי באחת הפינות ביער וחיכיתי. הייתה לי כיכר לחם קטנה שקיבלתי מאותה אישה, וכל פעם הייתי "מיישרת" אותה קצת. כשאזל, הייתי פונה לנשים שהלכו ביער ומבקשת מהן משהו לאכול. לגברים שעברו ביער לא פניתי לעולם. אט אט התחלתי להתקדם בתוך היער עד אשר הגעתי לצומת טי: היער התפצל לשני כיוונים מנוגדים ואני לא ידעתי לאן ללכת. שוב הרגשתי אבודה וחסרת אונים, כשמחשבות על וויתור וייאוש מחלחלות לראשי. לפתע ראיתי איש זקן שפנה אלי ואמר "את יהודונת, נכון"?. נבהלתי מאד ומיד אמרתי "לא, מה פתאום? אני אוקראינית. הגרמנים לקחו את כל האוקראינים לעבודה בגרמניה ואני ברחתי".

45

הזקן החביב הביט בי במבט רך ואמר "את לא צריכה לספר לי סיפורים. פה בסביבה מסתובבים הרבה יהודים". שאלתי מיד "מי?" אמר לי "יש פה איש אחד גבוה, מספר כל היום סיפורים". מיד הבנתי על מי הוא מדבר, היה זה אחד מהאנשים שהיו בקבוצה שלנו, מנדל שמו. יכולתי להיתלות בתקווה שבצבצה מדבריו של הזקן, אלמלא כבר עברו שישה שבועות מאז הרגו את אחי, שמוליק, ומאז שאבא ברח ודרכינו נפרדו. כל הזמן שמעתי שמועותעלהיערותבביילורוסיה, ששם נמצאים קבוצות של יהודים מאורגנות עם נשק המסופחות לפרטיזנים. ידעתי עתה שאבא ושאר הקבוצה שלנו נמצאים איפושהו באזור, אבל אני כבר הייתי עייפה, לא ידעתי לאן ללכת וכוחותיי לא עמדו לי יותר. בשלב הזה החלטתי לשים קץ למסעי המפרך: בלילה, חשבתי, אפיל את עצמי לנהר ואתאבד. בעודי יושבת על הרצפה ומהרהרת בחיי שעומדים להסתיים, התקרבה לעברי זקנה מקומית אחת עם טרומבוזה ברגלה (קריש דם הנוצר בכלי הדם וגורם לכך שהאזור הפגוע ידמם תמידית), ושאלה לשלומי. סיפרתי לה הכול, על כול מה שעברתי עד כה וכן על תכנוניי לשים לחיי קץ. האישה הזקנה, שהסתבר שהייתה בודדה מאד, הביטה בי בחמלה. ראיתי שהיא מתקשה למלא את דלי המים שבידה ועזרתי לה. היא הציעה שאבוא להתארח אצלה בבית. אצל הזקנה הטובה נשארתי לגור כמה שבועות, כשבלילות אני ישנה על ערימת קש ששכנה ברפת. זו הייתה פעם נוספת שחיי ניצלו בדרך נס. לעיתים הייתי מרגישה את רוחה של אמי שומרת עלי והאמנתי שבזכותה שרדתי עד כה..

46

האיחוד...

בשלב הזה מתחילות להגיע לאוזנינו שמועות שהגרמנים סופגים מהלומות מהצבא הרוסי ומתחילים לסגת מן השטחים הכבושים. יום אחד, בחודש , בעודי מוטלת ישנה על ערימת הקש בביתה של האישה 1943 נובמבר הזקנה, שמעתי אותה קוראת לעברי "היהודים הגיעו, היהודים כאן!". בזמן הזה שכן אבי ביער עם אנשים נוספים מהקבוצה שלנו. איש נוצרי ששכן בקרבת מקום הביא להם לחם מדי יום. בזמן שגרתי אצל אותה אישה ראיתי לעיתים את האיש מוביל לחם, אולם לא ידעתי שלמקום בו נמצא אבי מועדות פניו. למשמע קריאותיה של האישה קפצתי בשמחה בלתי ניתנת לכיבוש, ונחתי על קרש שהיה מוטל מתחת לערימת הקש עליה ישנתי. על הקרש היה מסמר שחדר לבשרי, אולם אני התרגשתי כל כך שלא שמתי ליבי אליו. המשכתי לרוץ, כשהקרש ממוסמר לגופי, בעודי צועקת "חבר'ה, חבר'ה, זאת אני, גיטל'ה!" אני זוכרת את פרצופי התדהמה של קבוצת היהודים שראו אותי שוב אחרי כל הזמן הזה. כולם היו בטוחים שמתתי ממזמן, אחד מהם אפילו טען שראה את גופתי. הם שאלו אותי הרבה שאלות בכדי לוודא שזאת באמת אני ולא יכלו להאמין שנשארתי בחיים אחרי כל הזמן הזה לבד. עתה התייעצנו בינינו איך לבשר לאבי על היותי בחיים, משום שחששנו שאם יראה אותי בפתאומיות יחטוף שבץ. החלטנו ללכת אליו כולנו, כשאני מחכה בפינה חשוכה בל יראה אותי. היה זה יום שבת, בזמן הזה שמעתי אותם אומרים לאבי "אומרים שיש פה ילדה יהודייה. אולי זאת גיטל'ה"? אבא כעס והשיב: "למה אתם זורים לי מלח על הפצעים? איך ייתכן שגיטל'ה עוד חיה?" וכך לאט לאט מתחילים להכין אותו, שאולי אני בכל זאת חיה, שיש שמועות, שראו אותי. ואז אני נכנסת. אבא קפץ ובכה מרב שמחה והאישה הגויה, אשתו של מביא הלחם, התחילה להצטלב מרב התרגשות. ושוב היינו יחד אבא ואני, השארית החיה שנותרה להחזיק את לפיד משפחתנו...

48

כשפגשתי את אבא הייתה זו העונה שבה הוציאו מהשדות של הקולחוז את תפוחי האדמה. הקולחוז היה שייך לממשלה, כולם עבדו שם וכל אחד קיבל קצת. אני ואבא הלכנו לשדה ולקחנו קצת תפוחי אדמה. כשחופן תפוחי אדמה בידינו, יצאנו למקום בו מקובצים כל שאר חברי הקבוצה היהודית. הפגישה עם שאר הקבוצה הייתה מרגשת. שוב אותו טקס, כולם נוגעים בי ושואלים שאלות כדי לוודא שזו אכן אני. לקח לכולם בערך שבוע ימים להתרגל לנוכחותי שוב ולהפסיק לפקפק בכך שאני חיה. בינתיים התיישבנו באיזו נקודה ביער, קרוב לדרך הראשית. כשבוע לאחר האיחוד שלי עם אבא, נשמעים לפתע יריות: הגרמנים מגיעים לאזור ומתחילים לירות לכל עבר באמצעות מכונת ירייה. התחלנו לרוץ לתוך היער כשלפתע אבא החליק ונפל. תפסתי אותו כשאני מנסה לעזור לו להתאזן, אבל בינתיים כבר הספיק קליע לפגוע ברגלו ולרסק אותה לשניים. אני המשכתי לרוץ לכיוון היער במלוא כוחותיי. הגרמנים המשיכו לירות עלינו ללא הפסקה והפעם פגע הקליע בי, חודר דרך ישבני ויוצא מהצד השני. בתחילה לא חשתי כאב, מלבד חום גדול שהתפשט באזור בו נוריתי. אט אט התחלתי לחוש בכאבים, אולם במילא לא היה לי שום אמצעי לחבישה או לטיפול בפצע. המשכתי לרוץ, כשאני אוחזת בחתיכת הבשר התלויה מגופי והדם זורם בחופשיות. עד היום נמצא אותו חור בגופי, זכר לאותה תקרית. בקבוצת היהודים היה לנו הסכם: אם משהו קורה, כולם מתפזרים ונפגשים שוב בנקודה מסוימת שנקבעה מראש. לאחר שנפסקו קולות היריות, חזרתי לאותה נקודה. חלק מהאנשים שהיו איתנו נהרגו ואת אבא לא ראיתי. פחדתי שהרגו אותו, במיוחד כי ידעתי שנפצע קשה ברגלו ולא יכול היה לרוץ. כעבור יומיים אבא הגיע ואני נשמתי לרווחה. הוא גרר עצמו על הידיים כל הדרך אל נקודת המפגש שלנו, מסע שלקח לו יומיים שלמים.

הפרטיזנים הרוסים שאליהם הסתפחנו לא הסכימו שנמשיך איתם משום

50

שאבא ואני היינו כעת נכים ופצועים והם פחדו שנעכב את כל הקבוצה ובכך נסכן אותם. הם עזבו אותנו ביער והמשיכו בדרכם, כשאני ואבא נותרים לבד, מדדים וחסרי אונים. ניסיתי לקשור לאבא את הרגל אבל אבא סירב. לימים רגלו התקצרה משמעותית כתוצאה מכך. בינתיים טיפלתי באבא, שלא יכול היה ללכת ונשאר במקומו כל היום. מדי ערב הלכתי להביא לנו אוכל, מרחק של כשעה מהמקום בו התמקמנו, כשההליכה קשה עלי ואני סובלת מכאבים איומים. בכדי להקל עלי את ההליכה נעזרתי במקל עץ ארוך, וחובש מהכפר הסמוך נתן לי מים כחולים לחיטוי. המקום בו ישבנו, אבא ואני, היה מקום נמוך עם שלולית קטנה של מים. בשלולית המים חיו תולעים לבנות, ובעזרת מקל הייתי מושה אותן החוצה בכדי שנוכל לשתות. לימים נודע לי שהתולעים הללו, שאת חלקן כנראה בלעתי, תפקדו כאנטי-טטנוס והצילו אותי מזיהום רציני. ואני 1943 בינתייםמסתייםהקיץ והחורף מחל לתתאתאותותיו. השנההיא ממשיכה לצאת כל יום לפנות ערב אל הכפר כדי להשיג מזון. כשאני חוזרת אבא שואל תמיד אם השגתי לו טבק, על אוכל הוא לעולם לא שואל. עם הזמן הגשמים מתחילים לרדת והמצב נהיה בלתי נסבל. המעיל של שמוליק הוא עדיין הדבר היקר והקרוב לי ביותר, ובזכותו אני מצליחה לשרוד את החורף הקשה. בכפר הסמוך, אני שומעת, נמצא אדם גוסס משחפת. אמו מבטיחה לי שביום שימות, תיתן לי את השמיכה והכרית שלו. מדי פעם הייתי מתקרבת לביתו ושומעת אותו מחרחר את נשימותיו האחרונות. ביום שנפטר קיבלתי את השמיכה והכרית שלו, ושמחתי בהן כל כך עד שלא שמתי ליבי לכך שאני עשויה להידבק. היהודים שהיינו איתם בזמנו אמנם עזבו אותנו, כשהם שוכחים כמה שמוליק, אחי, עזר להם כשחי, אולם מדי פעם עדיין הגיעו לבקרנו. באחד הימים, כשהגיעו כמה מהם לביקור, ביקשתי לראות את המקום בו הם ממוקמים. "את לא תדעי לחזור משם, זה רחוק", אמרו לי, בעיקר כי

51

לא רצו שאבא ואני נדע את הדרך למקום מושבם. "על אחריותי" אמרתי. מאחר ולא היה להם נעים לסרב לי, לקחו אותי איתם בדרך עקלקלה ומפותלת בכדי שלא אצליח לזכור אותה ולהגיע לשם שוב. עם זאת, מאז ומעולם הייתה לי אוריינטציה מעולה לדרכים. בעודי עוקבת אחריהם, סימנתי לעצמי נקודות דרכן אוכל לחזור על עקבותיי. אני זוכרת סימני דרך כמו עץ שבור או נחל קטן. קבוצת היהודים שהייתה איתנו מוקמה כעת בצמוד לפרטיזנים הרוסים. הצעירים מביניהם, אלו ששרדו, יצאו לקרבות, ואילו הזקנים יותר עזרו בעבודות השוטפות, כמו קילוף תפוחי אדמה ותפירה. אני זוכרת שראיתי איש המתקן שעונים: הרוסים מאז ומתמיד נודעו באהבת השעונים שלהם. התבוננתי מסביבי וניכר היה שמצבם של האנשים שפיר. כשחזרתי לאבי ראיתי שהמקום כולו הוצף במי גשמים. בינתיים הרגל של אבא קצת הגלידה אולם עדיין סבל מכאבים נוראיים והתקשה ללכת. בכדי להגיעאלמקום מושבה של שאר קבוצת היהודים פניתי אל אותה זקנה טובת לב שעזרה לי קודם לכן וביקשתי את עזרתה. האישה הטובה נענתה מיד, וביקשה מאחיינה לקחת אותנו על עגלה עם סוס אל המקום בו ישבו כולם. אבא ואני הגענו אל מקום מושבם של הפרטיזנים והיהודים שאיתם. ההגעה שלנו הייתה הפתעה גדולה בשבילם, הם לא כ"כ שמחו לראות אותנו ופחדו שנהיה עליהם לנטל. עד היום יש בי כעס גדול על התקופה הזו, על כך שהם שכחו כמה עזר להם שמוליק, השיג להם מזון וסיכן את חייו בכדי להצילם.

52

ניצנים ראשונים של חירות...

על מי מנוחות של נהר הורין

כך נשארנו ביערות למשך כחודשיים, עד אשר שמענו שהגרמנים מתחילים לסגת, וכעת מכותרים על ידי הצבא הרוסי והפרטיזנים. ראש הפרטיזנים היהודים נתן בידנו סוסים, עגלות ומעט מזון, וכן מכתב חתום בשמו, שלכל מקום שנגיע יש להעניק לנו מזון ומקום ללון בו. בחודש נובמבר, עונת החורף, חצינו כמאתיים וחמישים 1944 בשנת קילומטרים, רכובים על עגלה הרתומה לסוסים, בדרכנו לעיר קייב. בדרך עצרנו בכל מיני כפרים, כשאנו מציגים לתושבים המקומיים את המכתב ממנהיג הפרטיזנים, ומקבלים מיד אוכל ומקלחת, לסוסים ולנו. מכל היהודים בעירנו, כעשרת אלפים איש, נותרנו עשרים וחמישה שורדים יחידים. לפנות ערב הגענו לקייב העיר, ושם חיפשנו מיד מרפאה בשביל אבא. העברנו שם את הלילה, מחכים שבבוקר יגיע הרופא ויטפל לאבי ברגל. עם זאת, בבוקר נתבשרנו כי איש לא עומד להגיע למקום, שאין ציוד רפואי וכי עלינו לצאת משם מיד. אבא ואני החלטנו לחזור חזרה, לכיוון העיר שלנו, אוסטראה, שהייתה עדיין בשליטת הגרמנים. כעבור כשלוש מאות קילומטרים הגענו אל ז'יטומיר, עיר במערבה של אוקראינה. בז'יטומיר אשפזתי את אבא בבית החולים בכדי שיטפלו ברגלו. הפצע אמנם הגליד, אבל חתיכות קטנות של עצם מרוסקת עוד יצאו מהעור שלו, המוגלה היה רב ואבא עדיין לא יכול היה ללכת. עם זאת, בבית החולים בז'יטומיר לא היו תנאי טיפול אלמנטאריים: לא תרופות, לא מזון ולא ציוד רפואי אחר. בכל זאת אבא נשאר בבית החולים עד לחודש מאי של אותה שנה. בזמן הזה אני נשארתי בביתה של אישה יהודיה, שהתגוררה בכפר שכן במרחק של כחמישה עשר קילומטרים מבית החולים. כפעם בשבוע הייתי צועדת ברגל עד לז'טומיר בכדי לבקר את אבא. ואנחנו שומעים שהעיר שלנו, אוסטראה, משוחררת 1944 השנה היא כבר עתה משליטת הגרמנים. בנוסף, הימים החלו להתחמם ואבא השתחרר מבית החולים. ביום שהשתחרר הלכנו לשוק ומכרנו את הסוסים שלנו בעד

54

בקבוקי וודקה. שם, באותו יום בשוק, פגשתי שוב את ג'ניה.

ג'ניה סיפרה לי שנישאה לקצין יהודי המקבל כסף מהצבא. ג'ניה נותרה לגור איתו בז'יטומיר ואבא ואני יצאנו אל הדרך, תחילה אל הכביש הראשי. בדרכים היו בעיקר חיילים, ואנחנו שיחדנו אותם להסיע אותנו תמורת הוודקה. כך התקדמנו אט אט, עד שבחודש אפריל, שנה לפני סוף המלחמה ואני כבר כמעט בת חמש עשרה, שבנו לעיר שלנו, עיר הולדתי: אוסטראה שבווהלין. כשהגענו לביתנו שכנה בו אישה יהודייה שהתחבאה מפני הגרמנים. היו לנו שני בתים שהיו שייכים לנו וביניהן הייתה החצר. אחד הבתים נהרס כליל ובבית השני גרה משפחה אוקראינית שהשתלטה על הבית הנטוש בזמן היעדרותנו. ביקשנו מהם שיתנו לנו לפחות חדר אחד לגור בו והם הסכימו. הבית שלנו היה ריק וכל הרכוש בו נבזז. שכבנו, אבא ואני, על הרצפה, בלי שמיכות או מצעים, ושקענו לשינה עמוקה...

55

56

חוזרים הביתה, למקום שהוא כבר לא ביתנו...

המגדל ברחוב קרסנוגורסקה

57

בעיר שלנו אוסטראה לא היו הרבה בתים, ועל הבתים הספורים שהיו בה, השתלטו עתה הגויים. אבא ואני ניגשנו אל העירייה וביקשנו שישיבו לנו את הזכות על ביתנו, אולם נענינו כי איבדנו אותה. בכל זאת, הסכימה המשפחה שגרה כעת בביתנו להקצות חדר אחד עבורנו. רכוש לא היה בידנו כלל, אפילו לא הדברים הבסיסיים ביותר. אישה יהודייה, שנשארה יחידה בעיר בזמן המלחמה בזכותה של משפחה מקומית שהגנה עליה, עזרה לנו מעט והביאה לנו מגבות וכמה כלים. אבא הלך בעזרת קביים, הרגל שלו התעקמה לחלוטין ונזל ממנה מוגלה באופן תמידי. עבודה לא הייתה לנו, ובכדי להתקיים התחלנו לנהל עסקי חליפין בשוק השחור. הגויים נהגו להכין וודקה לבד, מתבואה. על החיילים הרוסים נאסר לרכוש משקאות חריפים והם נהגו להחליף את הציוד שקיבלו מהצבא תמורתם. אני השגתי בקבוקי וודקה בשוק השחור מהגויים וקיבלתי תמורתם בגדים, מצעים, נעליים וכלים מהחיילים. את הציוד שקיבלתי הייתי מחליפה עם הגויים תמורת אוכל: ביצים, לחם, תפוחי אדמה ועוד, וכמובן בקבוקי וודקה נוספים שאוכל להמשיך במלאכת החליפין. אני זוכרת מקרה בו חייל אחד נתן לי מעיל חורפי חדש, ובתמורה ביקש חביתה העשויה לא פחות מאשר עשר ביצים! בתחילה הייתי בטוחה שיש לו "עיניים גדולות", שהוא בטח לא יגמור אותה. אולם הסתבר שטעיתי, והחייל הרעב אכל את כל עשר הביצים במהירות, ובלי להרים את ראשו מעל פני הצלחת אפילו פעם אחת. העסקים שלנו בשוק השחור התנהלו באופן סביר והצלחנו לקיים עצמנו בצניעות. עם זאת, בימים ההם, מכירה של משקאות חריפים לחיילים- דינה מוות. השלטונות ראו בכך הפרעה לתפקוד הצבאי של החיילים, שכעת היה חסר להם ציוד ללחימה ורב הזמן היו שיכורים. בכל זאת, לא הייתה לנו ברירה ואבא המשיך לשלוח אותי אל השוק בכדי למכור וודקה. באחד הימים ערכה המשטרה חיפוש יזום בשוק בכדי לתפוס את האנשים שמוכרים וודקה לחיילים. ביום הזה תפסו השוטרים אנשים רבים, כולל אותי, והובילו אותנו אל תחנת המשטרה.

58

הלב שלי הלם בחוזקה וידעתי שעלי לברוח. ידעתי את גודלו של העונש על העבירה שביצעתי ושעלי לחמוק ממנו ויהי מה! עם זאת, המסע שעברתי עד הלום חידד את חושיי ואת תושייתי. בזמן שצעדנו כולנו אל תחנת המשטרה, האטתי את צעדיי, וכשהייתי מספיק רחוקה מהקבוצה- תפסתי את רגליי ורצתי במהרה הביתה. רציתי לחזור ללמוד בבית הספר משום שהספקתי להשלים ארבע שנות לימוד בלבד. בימים ההם אף נרשמתי לאחד מבתי הספר באזור, שהיה ממוקם רחוק יחסית ממקום מגורנו, אולם זמן קצר לאחר מכן נשרתי מהלימודים. המקום היה מרוחק מדי מביתנו והתקשיתי להגיע אליו, ובעיקר- מצבנו הכלכלי היה קשה ונאלצתי לעזור לאבי במלאכת המסחר. כעת התנהל המסחר מביתנו, והחיילים הרוסים היו מגיעים אלינו בהיחבא ורוכשים משקאות. נקראה אן- 1954 1934- המשטרה הסובייטית בברית המועצות בין השנים 1954 קה-וה-דה (ראשי תיבות של הקומיסריון העממי לענייני פנים). בשנת שונה שמה לק.ג.ב. האן-קה-וה-דה לא היססו לענות את נחקריהם ולהשתמש נגדם בשיטות כוחניות לחילוץ הודאות, כולל רצח בני משפחותיהם והגלייתם לסיביר. מספרים שרבים מהנאשמים על-ידי האן-קה-וה-דה הודו בכל אשמה שיוחסה להם רק כי לא יכלו לעמוד יותר בעינויים. אחד ממנהלי אחת היחידות באן-קה-וה-דה ידע על פעילויות החליפין שלנו ונהג להסתובב באזור שלנו הרבה. קראנו לו "האיש עם מגפי הבורדו" משום שלבש מגפי בורדו, שונים מאלו שלבשו שאר השוטרים. הוא אמנם ידע על הפעילות הבלתי חוקית שלנו, אולם בכדי להרשיע אותנו היה עליו להשיג הוכחות. באחד הימים דפק על דלת ביתנו חבר כיתה שלי מבית הספר ואמר לי שנשלח על ידי מישהו לקנות בקבוק אחד של וודקה. ניגשתי אל מתחת לכיור ביתנו, המקום בו החבאנו את הבקבוקים, ומכרתי לו אחד. כשיצא חברי מהכיתה מביתי ראיתי דרך החלון את השוטר בעלי מגפי

59

הבורדו מחכה לו בחוץ. ידעתי שאותו שוטר רוצה את הכסף שעשינו ממכירות הוודקה לעצמו, משום שההליך שנקט בו בכדי לתפוס אותנו היה בלתי רשמי ולכן בלתי קביל. סגרתי מיד את הדלת ויצאתי את הבית מהדלת האחורית. כך הסתובבתי ברחובות במשך כמה שעות עד שירד הלילה, מחכה שהשוטר יתייאש ויעזוב את המקום. בשלב מסוים נכנסתי לביתה של שכנתי ועקבתי אחרי השניים דרך החלון. ברגע שראיתי אותם עוזבים, נכנסתי מהר הביתה, הוצאתי את בקבוקי הוודקה ממקומם הרגיל והחבאתי אותם אצל השכנה. כעבור כמה שעות דפקו השוטר והנער על דלת ביתי. השוטר שאל אותי "את מכרת וודקה"?. עניתי לו מיד שלא, שאין לי וודקה ואינני יודעת על מה הוא מדבר. השוטר פנה אל אותו נער מכיתתי ושאל אותו "קנית אצלה וודקה"? הנער הביט בי במבוכה רבה והחל לגמגם כמנהג אנשים שאינם מרגישים בנוח עם מעשיהם. הצעתי לשוטר לערוך חיפוש בביתי, ומאחר והחבאתי את הבקבוקים אצל שכנתי, לא מצא דבר...

60

, בזמן מלה"ע הראשונה, כבשו הפולנים חלק מאוקראינה 1921 בשנת והגרמנים כבשו חלק מפולין. בשלהי מלה"ע השנייה, החליפו ביניהם את השטחים הכבושים: פולין השלמה חזרה לשליטת הפולנים והחלקים הכבושים של אוקראינה היו שייכים כעת לגרמנים. הפולנים והיהודים שגרו באוקראינה ורצו לחזור לפולין, הורשו לעזוב. , התחתן אבא עם רעיה, אישה יהודיה מאוקראינה 1945 בינתיים, בסוף שנת שהיה לה ילד בן שמונה. רעיה נישאה לאבי כיוון שהייתה שייכת לצד האחר של רוסיה, זה שתושביו לא נחשבו בעבר לתושבי פולין ולכן לא הורשו לחזור אליה. באמצעות הנישואין לאבי, יכלה להשיג לעצמה ולבנה אישור לנסוע לפולין ולהשתחרר מהזוועות שמתרחשות ברוסיה הקומוניסטית. אבא ואני נרשמנו מיד לרשימת ההמתנה. את הכסף שהיה לנו החליף אבא לדולרים והחביא אותם מתחת למזרן. חלק קטן מהכסף נשאר על השולחן במטבח. באחד הימים, בעודי לבד בבית, הגיעה המשטרה לביתנו לערוך חיפוש. את הכסף שהונח באגביות על השולחן, עטוף בנייר, לא מצאו, אולם את הכסף שהיה מתחת למזרן הם מצאו. "איפה אבא שלך?" שאלו אותי השוטרים ואני עניתי כי אינני יודעת. הודעתי מיד לאבי שלא יגיע הביתה כי מחפשים אותו. אבא נסע עוד באותו הלילה לעיר אחרת, שם נאלץ להמתין עוד כשבועיים, עד אשר הגיע תורו לנסוע לפולין. בינתיים נשארתי באוסטראה, בבית שלנו, עם רעיה ועם בנה, מחכים שיגיע תורנו לעזוב לפולין. יחסיי עם רעיה, שלא היו טובים אף פעם, הלכו והידרדרו כשנותרתי איתה לבד. היא הייתה אישה איומה, שנהגה בי בחוסר כבוד ואהבה. אחרי כחודשיים הגיע גם תורנו לנסוע. ארזנו את המזרן ואת שאר החפצים המעטים שהיו בידינו ונסענו באמצעות הרכבת לעיר לודג' שבפולין. אבי היה בזמן הזה בלובלין, וכששמע על מקום המצאנו, הגיע מיד. רעיה, אשתו של אבי, עזבה אותו לפרקים, כל פעם באמתלה אחרת, כשהעיקרית מביניהן הייתה שאני מפריעה לה. זמן ממש קצר אחרי שהגענו

62