סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

Animated publication

סיפורה של גיזלה

שירז אפיק שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה אפיק שירז אבינון שמואל

ʤʬʦʩʢ ʬʹ ʤʸʥʴʩʱ

ƒ‡ –ƒ~ ‚~– –’‚

Š— ˜ƒŽƒ–‰‡„ ‡–’ ‚‰‡Œ˜Š –•‚ ‚~ƒ— ‡Šƒ”‡Ž

THE AZRIELI FOUNDATION

˜ –…Œ‚ ˜ƒ‡–…~ Š ‹‚ ‚‰‡–‚ƒ ‹‡Žƒ˜Ž‚ ‹‡Ž‰˜‚

.2019 – הדפסה מוגבלת

כל הזכויות שמורות לאבינון שמואל ולמשפחתו. השימוש לצרכים מסחריים אסור בהחלט. העתקה וציטוט מותרים תוך מתן קרדיט וציון המקור. ספר זה הוא ספר זיכרונות שנערך עשרות שנים לאחר האירועים, וככזה עלול להכיל אי דיוקים. המשתמש בספר עושה זאת על אחריותו הבלעדית.

2

סיפורה של גיזלה

לזכרם של קרובי משפחתי שנספו בשואה

3

סיפורה של גיזלה

תוכן עניינים

5 6

הקדמה

וישגראד שלפני המלחמה

13 17 21 23 24 32 35 42 44 45 49 50 51 53 54 56 59 66 74 76 78 80 86 87 89 90 93

הקהילה היהודית

יחס הקהילה והמשפחה לדת

מאכלים מבית אמי חופשת הקיץ השנתית – שנה גורלית 1938 הבריחה למונטנגרו

ברגן בלזן

הרכבת האבודה השחרור בטרביץ

הדרך חזרה ליוגוסלביה המפגש עם ליאון בעלי

משפחת אבינון העליה ארצה

)1948 השייט באנייה לישראל (דצמבר

באר יעקב נס ציונה

יפו

2005- צבי דוד כוכב - הטקס בגרמניה ב הנאום של שמואל בטכס הזיכרון

עמך

דיבור מול קהל

החיים כיום בני המשפחה מספרים על בבה

שמואל

אלה דרור כפיר

עדי נספחים 96 גורל שורדי השואה במשפחה, בארץ ובחו"ל 98 נספח תמונות 106 עץ המשפחה: אבינון-אלטרץ 110 תודות 111 מקורות

4

סיפורה של גיזלה

הקדמה

רוב חיי לא ידעתי הרבה על חוויותיה של אמי, גיזלה, בזמן השואה. בדומה לבתים רבים של ניצולי שואה, גם בביתנו לא נטו לדבר על אותן שנים קשות ואני לא שאלתי. כילד הייתי "תם שאינו יודע לשאול" ובבגרותי חשתי בכאב שהשאלות מעוררות ונמנעתי מה ־ נושא. אמי בחרה להשאיר את העבר מאחור, להתמקד בבניית חייה החדשים בארץ ישראל ולהעניק לי ילדות שמחה ונורמלית ככל הניתן. הופיע הסדק הראשון בחומת 2003 אלא שהשנים חלפו, ובשנת השתיקה. הדבר אירע עם גילויו של קבר אחים בגרמניה, בו היה קבור סבי, אביה של אמי. הגילוי הזה הוביל לנסיעה שלנו לגרמניה, נסיעה שבמהלכה החלה אמי לספר, טיפין טיפין, את קורותיה. הסדק התר ־ חב עם שובנו ארצה ואמי, שמצאה את עצמה רדופה בידי הזיכרונות שהדחיקה כל אותן שנים, פנתה לטיפול בעמותת "עמך", המתמחה בטיפול בניצולי שואה ובבני הדור השני. בהמשך אף נאותה לדבר מול קהל במפגשי "זיכרון בסלון", במהלכם סיפרה לא רק על קורותיה אלא גם על ההיסטוריה וההווי הפחות מוכר של יהדות יוגוסלביה באותן שנים. במהלך המפגש השני של "זיכרון בסלון", אשר נערך השנה, שמתי לב שאמי שוכחת פה ושם שמות ותאריכים. הדבר היה לא אופייני לה, מכיוון שתמיד הייתה בעלת זיכרון יוצא דופן, טוב בהרבה אף מזה של צעירי משפחתנו. בעקבות המפגש הזה עלה בראשי הרעיון להעלות את קורותיה של אמי על הכתב כל עוד זיכרונה שמור עמה. מסיבות מובנות, סיפורה הינו בעל חשיבות רבה עבורנו, בני משפחתה. אולם אני מקווה ומאמין כי גם קוראים שאינם מכירים אותה באופן אישי, ייחשפו דרך מילותיה לסיפור של שואה ותקומה ולהיכרות עם השואה הפחות מוכרת של יהדות יוגוסלביה.

2019 , שמואל אבינון

5

סיפורה של גיזלה

וִישְֵגראד שלפני המלחמה

וישֶגרַאד, עיירת הולדתי, שוכנת על גבול בוסניה-סרביה, כאשר נהר הדְרִינָה משמש בחלקו כגבול טבעי בין שני המחוזות. שם הנהר ניתן לו על שום עומקו, שכן פירוש המילה דרין בתורכית הינו 'עמוק'. העיירה התפרסמה הודות לסופר איוו (איוָון) אָנדרִיץ', אשר כתב על אודותיה את ספרו זוכה פרס הנובל "הגשר על הנהר דרינה". לאורך השנים ידע הגשר, אשר נבנה בתקופה העותומנית, הצפות והריסות ובנייה מחדש, ודרך סיפורו של הגשר תיעד אנדריץ' את שנה ואת יצר ההרס ויכולת 350 ההיסטוריה היוגוסלבית לאורך השיקום המופלאה של בני האדם.

)2016 הגשר על נהר הדרינה (צולם ב

, וכבר 1892 אנדריץ' ואבי, אהרון אָלטַרָץ, היו שניהם ילידי בתקופת בית הספר היסודי נרקמה ביניהם חברות אמיצה. דרכיהם אמנם נפרדו כאשר עם תום הלימודים איוו המשיך ללימודים גבוהים ורכש תואר בספרות, בעוד אבי, שהיה יתום בינואר, 14- מאב, נאלץ לפרנס את משפחתו. אולם מדי שנה ב יום הולדתו של אבי וראש השנה הפרבוסלבית, נהג איוו לבוא לביתנו כדי לאחל לאבי יום הולדת שמח ושנה אזרחית טובה. הנוהג הזה פסק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

6

סיפורה של גיזלה

לאבי היו אח בשם ליאון שגר עם סבתי ג'וסטינה בווישגראד ואחות ושמה חנה אשר גרה בסרייבו, ואילו לאמי היו שלוש אחיות - בוקיצה, רבקה ופלורה ושלושה אחים - יעקב, סמואל וסלומון . פלורה ויעקב היו נשואים וגרו בסרייבו. סלומון התגורר בסרייבו עם סבתי השנייה ציפורה. בוקיצה גרה בבְּייֶלינָה, רבקה גרה בזָגְרֶבּ וסמואל גר בסְמֶדֶרֶבו. באשר לי, אמנם נקראתי בשם גיזלה, איילה, אך מעולם לא הייתי כשאני סובלת 1927 ביוני 20- קלת רגליים. באתי לעולם ב ממחלת רככת אשר פגעה בעצמותיי. נוסף על כך, מעל הולדתי ריחפה טראומת הולדתו של אחי, אשר יצא כשרגליו ראשונות אך נחנק ומת כעבור שלוש שעות, מכיוון שהמיילדת לא משכה אותו מספיק מהר. הפעם, כאשר המיילדת ראתה שגם אני יוצאת מבטן אמי כשרגליי ראשונות, היא מיהרה למשוך אותי החוצה בכל הכוח לפני שאיחנק. כתוצאה מהמשיכה העזה הזו פַּרָקתי את שתי הרגליים ונאלצתי להעביר את שנות החיי הראשונות כשאני נתונה בגבס. לימים למדתי שאבי היה זה שהעניק לי את שמי. בעיירה ליחשו שבעת שהותו בהונגריה, שנים לפני שהכיר את אמי, הייתה לו אהובה בשם גיזלה. כאשר אבי חזר הביתה לחופשה הוא העניק את השם גיזלה לבת אחותו ולבת דודתו, שנשאו שם אחר עד אז, וכשגדלתי שמעתי אנשים אומרים, "הוא לא יכול לשכוח את החברה שלו, אז יש לו גיזלה בכל מקום." הייתי ילדה שקטה אך עקשנית. אמי סיפרה שהייתי משליכה אותו חפץ אלף פעם כדי שירימו אותו עבורי, אולם ברגע שהיו מרימים ונותנים לי, הייתי משליכה אותו שוב. עד שנולדה צילה אחותי הייתי בת יחידה, וכשהיא הצטרפה למשפחתנו נמלאתי קנאה. באחד הימים היא בכתה ובכתה ואני נדנדתי אותה בכוח עד שהעגלה שבה שכבה התהפכה. כשאימא שמעה שהיא הפסיקה לבכות היא מיהרה לחדר ומצאה את צילה על הרצפה כשהעגלה מעליה. עם השנים הפכנו צילה ואני לחברות טובות, אבל לא יכולתי להצטרף לרבים מהמשחקים שלה בגלל הגבס שלרגליי, וכאב לי שכולם יכולים לרוץ ולקפוץ, בעוד שאני לא.

7

סיפורה של גיזלה

עד גיל שלוש כמעט שלא הלכתי. היה להוריי אמבט גדול שבו נהגו לרחוץ אותי בלי שהגבס יירטב, ואחת לשלושה חודשים היו לוקחים אותי לבלגראד או לסראייבו, שם היו מצמצמים מעט את הרווח בין הרגליים, עד שבסופו של דבר הורידו אותו. בימי המלחמה, כשיצאנו בבהילות מהבית, הגבס הזה נשאר מאחור במרתף. ק"ג כמעט, ואילו צילה אחותי הייתה 5 נולדתי במשקל של קטנה מאוד. שתינו נולדנו בבית, אולם כשצילה נולדה הוריי כבר לא הזמינו אותה מיילדת שיילדה את אחי ז"ל ואותי, ובמקומה הזמינו רופא. גם הפעם זו הייתה לידת עכוז, אך הרופא ידע מה לעשות כדי ליילד את צילה ללא כל נזק, פרט לכך שהייתה קטנטונת. זמן קצר אחרי שצילה נולדה אמי החזיקה אותי בחיקה, והגבס שלרגליי גרם לה לפצע ולזיהום חמור בחזה. היא נאלצה לעבור שבעה ניתוחים בעקבות האירוע הזה ולא היה לה חלב כדי להניק את צילה. היום יש בשוק קורנפלור ותחליפי חלב למיניהם שמסייעים במצבים כאלה, אולם אז ידעו שמי הבישול של התירס הם אוכל מזין עבור תינוקות ולכן הוריי היו קונים כמויות גדולות של תירס ומבשלים את הקלחים כמות שהם, יחד עם השערות. ממי הבישול היו מכינים מעין תרכיז ונותנים לצילה לשתות, וזו הייתה התזונה היחידה שלה בחודשי חייה הראשונים. הקנאה שלי בצילה חלפה מהר למדי, ואני התחלתי ליהנות מהעובדה שיש לי אחות. דבר אחד מנע מאיתנו לשחק יחד – בעוד שאני הייתי מגובסת ומוגבלת בתנועה, לצילה הייתה הרבה מאוד אנרגיה. היא מיעטה לשחק בבובות או לבלות עם בנות אחרות והעדיפה להשתולל בחברת הבנים במשחקי כדורגל. כך קרה שצילה אמנם הייתה קטנה ממני, אבל היא הייתה זו ששמרה עליי. אני הייתי, אם להשתמש בביטוי הסרבי, 'כמו טיפת מים בכף יד', ואילו צילה הייתה שובבה מאוד. חודש יוני בשפה הקרואטית מכונה "לִיפָּנִי" - החודש בו פורח עץ הלִיפָּה (תרזה). צילה אהבה לטפס על גזע עץ הליפה ולקטוף

8

סיפורה של גיזלה

מצמרתו את הפרחים הצהובים, אותם הביאה הביתה כדי להכין מהם תה. סמוך לביתנו גדל עץ ערמונים שהניב פירות פרא שהיו לא אכילים; צילה אספה את הערמונים הללו ושיחקה בהם חמש אבנים או גולות. היא גם הייתה דברנית גדולה. כשהיינו הולכות לבקר את סבתנו, היא לא הייתה מפסיקה לדבר לרגע, והמבוגרים אמרו לה, "אנחנו ניתן לך שני דינר, אם תשתקי שתי דקות." היא מעולם לא הצליחה לשתוק שתי דקות! כזו הייתה צילה. בתחילה לא היינו דומות כלל. אני הייתי גבוהה ונשארתי בגובה אליו הגעתי עד גיל שתים עשרה, בעוד שהיא הייתה נמוכה ממני בהרבה. זה לקח לה כמה שנים, אך בסופו של דבר היא הדביקה את הפער והמשיכה לגדול גם זמן רב אחרי שאני נעצרתי. הפנים שלנו היו דומות מאוד, עד כדי כך שפעמים רבות החברות שלה לספסל הלימודים היו אומרות, "מה, את לא מכירה אותי? למה את עוברת עם האף למעלה?" ואני תיכף הייתי נזכרת, "אתן בטח חושבות שאני צילה." "אז את לא צילה?" הן היו שואלות בתדהמה ואני הייתי עונה, "לא, אני גיזלה." לימים, כשנולד בני סמי (שמואל), צילה הרבתה להסתובב ולטייל איתו וכך גם אני, ואז אנשים כבר בכלל לא ידעו מי היא מי. היא הייתה מותק, אחותי הצעירה, כשרונית מאוד בהמצאת סיפורים לילדיה, וכמוני, גם היא אהבה לפתור תשבצים, אבל כילדה, היא אהבה רק לשחק בחוץ. הוריי מעולם לא התערבו. לא הפריע להם אם היא רצה והשתוללה, בעוד שלי הם לא הפסיקו לדאוג לרגע: לא ללכת לפה או לשם, לא לרקוד, לא לשחות, שלא ייגרם חלילה נזק נוסף לרגל. כילדה, נראתה לי וישגראד ענקית: היו בה שלושה מסגדים, כנסיה קתולית, כנסיה סרבית ובית כנסת יהודי. אוכלוסיית העיר איש: מוסלמים, נוצרים קתולים 5,000- מנתה בסך הכול כ משפחות יהודיות - חלקן ספרדיות 20- ואורתודוקסים, כ וחלקן אשכנזיות – וקהילה של צוענים מוסלמים שלא נדדו וגרו נחנך לא הרחק מביתנו בית החרושת 1938- בשכונה נפרדת. ב

9

סיפורה של גיזלה

איש 3,000- לנשק "ויסטָאד", ובעקבות הקמתו נוספו עוד כ לעיירה. כאשר חזרתי מקץ שנים רבות לבקר בווישגראד, בשנת , הופתעתי לגלות עד כמה היא קטנה, כאילו אפשר היה 1988 להניח את כולה על כף יד אחת. היחסים עם שכנינו הלא-יהודיים בעיירה היו מצוינים. כאשר הם ציינו את חגיהם אמי נהגה לאפות עוגות ולעזור הן לסרבים והן למוסלמים שבהם. לא זכור לי שום אירוע אנטישמי עד לפרוץ המלחמה. מוּרְקָה, בתו של צועני תושב העיירה אשר עבד כדוור, החלה לעבוד בביתנו כעוזרת כאשר מלאו לה שתיים עשרה. היא שהתה אצלנו שש שנים במהלכן למדה משק בית, ומשבגרה התחתנה עם אחד השוטרים שעבדו בתחנה שמול ביתנו וקיבלה מהורי נדוניה כמתנה. ביתנו היה בן קומה אחת. תחתיו שכן מרתף בו ניהל אבי מעין תחנת דלק קטנה; הוא אחסן דלק בחביות ומכר אותו לנהגי המכוניות הספורות שעברו בעיירה באותה תקופה בדרכם לבלגרד או לסרייבו. מעל לקומת המגורים הייתה עליית גג קטנה ששימשה לאִוורוּר בלבד ואשר העלייה אליה התבצעה באמצעות סולם. אחת לכמה זמן היה אבי עולה לשם ומסלק את הציפורים שנכנסו דרך החלון. אבי אהב מאוד את עבודת האדמה וגינתנו הייתה מטופחת בהתאם, עם ערוגות ורדים שקישטו אותה לאורך השנה כולה ודליות, אותן היה צורך לשתול מדי שנה מחדש. היו לנו עצי פרי רבים, בהם שלושה עצי אפרסק, שלושה עצי תפוח, אשר אחד מהם הצמיח פירות חמוצים ואילו השניים הנותרים היו ערבים לחיך, ועץ אחד מיוחד, שאבי הרכיב בעצמו ואשר נשא שלושה פירות: שזיף, תפוח עץ ואגס, כל זאת על עץ אחד. בין עצי הפרי שתל אבי גם ערוגות ירק, וכך היו לנו צנונית, בצל ירוק, קייל, חסה "ראש", חְ'רֶן - חזרת – וכרוב. זה היה התחביב שלו, ואני זוכרת היטב את התמונה שלו מפנה את השלג מעל

10

סיפורה של גיזלה

הערוגה בימי החורף וקוצץ עבורנו ירקות. את השעועית הצהובה שגידלנו נהגה אמי לקטוף לפני שהצמיחה פולים, ואז הייתה חותכת, רוחצת ומייבשת את התרמילים ושומרת אותם בשקיות בד תלויות לאוורור וייבוש. הם נשמרו כך לאורך חודשים ובימי החורף הייתה אמי מכינה מהם תבשילים. בחצר הבית הייתה סוכת גפנים ובה שולחן וכיסאות, שם נהגנו לשבת בחג סוכות ובלילות הקיץ, כשהיה נעים בחוץ. גם לול היה בגינה, אלא שהוא עמד ריק רוב ימות השנה ורק בימי כיפור היו הוריי מביאים תרנגולים ומשכנים אותם בתוכו עד לטקס הכפרות. חדר השינה בביתנו היה ענקי ומרווח מאוד, ואחותי ואני ישנו בו יחד עם הורינו. אני ישנתי על הספה ואילו לצילה הייתה מיטת ילדים עשוית נחושת, בדומה ללול, שאפשר היה להוריד דלת אחת שלה כדי להיכנס. היא ישנה שם הרבה זמן, מכיוון שהייתה קטנת ממדים. הביאה עמה הרעה במצבנו הכלכלי. אחיו של אבא 1937 שנת שלי יצא מהחנות המשותפת, ואבי שילם לו את חלקו ונשאר לבדו בחנות. כתוצאה מהמהלך הזה הרבה קונים משותפים החלו לערוך את קניותיהם בעסק החדש של האח, אצלו טרם הספיקו לצבור חובות, כשהם משאירים את אבי להתמודד עם החובות שלהם. כדי להגדיל את ההכנסה המשפחתית, החלו הוריי להשכיר את החדר השלישי בבית לדיירי משנה. זה היה חדר אורחים מהודר ומאובזר היטב. היו שם מזנון, ספה ושולחן עשויים עץ שחור יוקרתי, ושני כסאות קטיפה אדומה מעוטרים בפרחים שחורים. עם זאת, כדי להגיע לחדר הזה צריך היה לעבור דרך חדר השינה המשפחתי. באמצע חדר השינה היה תנור חימום עשוי חמר מקושט באריחי קרמיקה עגולים, אותם כיניתי ביני לבין עצמי "צלחות". התנור

11

סיפורה של גיזלה

היה מצויד בארובה ובדלת, ובימי החורף אהבתי להניח תפוח עץ בתוך פתח התנור עד שהיה הופך לתפוח עץ אפוי, כך שהיה לי מעדן חורפי של ממש. להוריי היו הרבה חברים ומכרים מקרב הקהילה היהודית, אך רובם לא הגיעו להתארח אצלנו, אלא היו נפגשים באירועים חברתיים ותרבותיים שונים מחוץ לבית, בספריית בית הספר ובבתי קפה. אמי הייתה מיודדת מאוד עם שכנתנו הצ'כית, איתה נהגה לשוחח בגרמנית. מדי פעם היו מגיעים לביקור קרובים מצד אמי שהתגוררו בסראייבו - סבתי ודודתי מצד אבי. מעלות 20- בחורף הייתה הטמפרטורה צונחת לעתים עד ל מתחת לאפס והמים היו קופאים בצינורות המתכת. במקרים כאלה היינו שופכים מים חמים על הצינור ומקווים לטוב – אם היה לנו מזל, הדבר היה מביא להפשרת המים, ועם קצת פחות מזל – הצינור היה מתפוצץ כתוצאה מהבדלי הטמפרטורה וצריך היה להחליף אותו. בימים כאלה היינו נאלצים ללכת למשאבה שבקצה הרחוב כדי להביא מים הביתה. אחר כך היינו מתקנים את הצנרת ומשאירים את מים זורמים כל היום וכל הלילה, שלא יקפאו בצינורות. העיירה שכנה סמוך לשני מקורות מים – דרינה ורְזְבּ, ובקיץ שררה לחות גדולה בגלל הקרבה לשניהם. מסלול הזרימה של הדרינה היה פתלתל וכשמישהו התנהג בעקשנות היו אומרים, "אי אפשר ליישר את דרינה", כלומר, הוא מפגין עקשנות שאי אפשר ליישר אותה. רזב, הנחל השני, היה מתמלא מים בחורף ורדוד מאוד בימי הקיץ. יש לי תמונת ילדות מגיל עשר, כשהלכנו לרְזְבּ כדי לערוך פיקניק. דודתי באה מצדו האחד של הנחל ואמי מהצד השני. אימא חששה שבגד הים שלי יירטב ורצתה לקחת אותי על הגב, ואני סירבתי בתוקף – הייתי בת עשר, גדולה יותר מאימא, מה פתאום שהיא תיקח אותי על הגב? לכן ברחתי ממנה וחציתי את הנחל, שמימיו הגיעו לי עד הברכיים. אימא שלי התרגזה וחזרה עם צילה הביתה, ובתמונה שנותרה לי

12

סיפורה של גיזלה

מאותו יום רואים אותי לבד, ילדה בת עשר בחברת חברותיה של אימא, כשהילדה היחידה הנוספת היא בת הדודה שהייתה אז בת חמש. הסיפור הזה ממחיש עד כמה הייתי עקשנית באותם ימים. היום, אחרי כל השנים שחלפו, אני דווקא ותרנית למדי.

תמונה זו צולמה בפיקניק ביום שבו רבתי עם אמי והיא חזרה (שלישית משמאל) בחברת 10 הביתה עם אחותי. פה אני בת חברותיה המבוגרות של אמי. ניתן לראות בתמונה עד כמה הייתי רזה באותם ימים

הקהילה היהודית

הקהילה היהודית של וישגראד מנתה משפחות ממוצא ספרדי ואשכנזי. המשפחות הספרדיות היו ותיקות יותר, בעוד שהאשכנזיות הגיעו אחרי מלחמת העולם הראשונה או בחיפושיהן אחר עבודה. בסך הכול היו לנו בעיירה שלוש משפחות אלטרץ, שאחד מראשיה היה בעל משרד עוה"ד צדוק אלטרץ אשר לימים נספה בברגן בלזן; ארבע משפחות בשם פאפו, שאחת מהן ניהלה חנות למוצרי ברזל וציוד חקלאי; שלוש משפחות לוי; משפחת קמחי, שהייתה אף היא בעלת חנות; משפחת רומנו, שניהלה קצבייה; שתי משפחות קאיון, שאחת מהן סחרה בעורות; משפחת רייכמן; משפחת סינגר, שהיו בעלי מלון ששכן ברחובה הראשי של העיירה; משפחת צילר, שניהלה מלון נוסף במורד הרחוב הראשי, משפחת קלינגר;

13

סיפורה של גיזלה

שתי משפחות גאון; משפחתו של הרופא, ד"ר דניאל עובדיה, ומשפחות רוזנברג ורוזנראוך, שהיו שתיהן בעלות מנסרה ומפעל לעיבוד עץ. חיי החברה של הקהילה היהודית בעיירה סבבו בעיקר סביב מפגשים במועדון היהודי, אשר שימש גם כתיאטרון קטן. בעיירה לא היו תנועות ציוניות או תנועות נוער, אולם היו שלושה ארגונים יהודיים – 'מתת-יה', שהעלה הצגות תיאטרון וארגן טיולים ומפגשים חברתיים; 'לירה', הרכב מוזיקלי של זמרים ונגנים, ו'לָה- ֶנֶבולֵנצִִיה', ארגון צדקה שגייס כספים לנזקקים, בהם איסוף נדוניה עבור כלות שידן לא הייתה משגת, סיוע לחולים ועוד. אמי, אֶרְנָה לבית פּאפּו, שרה בסרבית ובלדינו ב'לירה' בסרייבו. היה לה קול ערב, בשונה מאוד ממני, והיא נהגה לשיר תוך כדי עבודות הבית, שירים עממיים ויצירות של שוברט בגרמנית. בביתנו היה גרמופון גדול שתפס כמעט רבע שולחן וניגן על פי רוב בלדות, שירים יוגוסלביים עממיים. בכול פעם שאחד מהוריי נסע לסראייבו לסידורים שונים הוא נהג לחזור עם תקליט חדש, ועד היום אני שואבת הנאה רבה מהאזנה למוזיקה הזו. , כאשר ביקרה מקהלת 'לירה' בפלשתינה, התלוו אליה 1934- ב אחד מאחיה של אימי, סלומון פאפו שהיה כנר, ובן דודו סלומון אשכנזי, והם רכשו שטח במה שהינו כיום חלקו הצפוני של רחוב דיזינגוף, סמוך לנמל תל-אביב. ביקרו שוב בארץ עם המקהלה וכשראו את המצב 1936- ב הירוד של השטח מכרו אותו, מעשה שהתברר בהמשך כצעד הרה גורל עבורם. אחיה של אמי לא שרד את המלחמה. לעומתו, בן הדוד נשאר בחיים ונפטר בשנות השמונים. אחיה השני של אמי , סמואל פאפו, היה אף הוא זמר ונגן ב'לירה', ואשתו התקשתה מאוד להתמודד עם אורח החיים שניהל, עם ההופעות בשעות הקטנות של הלילה והנדודים מעיר לעיר, שכן הלהקה נהגה להופיע בכל מקום: היום בסראייבו, מחר בזאגרב,

14

סיפורה של גיזלה

מחרתיים בבלגראד וחוזר חלילה. בסופו של דבר היא התגרשה ממנו ואף דאגה לכך שבתם לא תדע מי היה אביה, אולם צחוק הגורל - הבת, פלורִי יָגודָה, גדלה והפכה להיות זמרת מפורסמת , המופיעה ברחבי העולם. בשונה מהמצוין בערך הוויקיפדיה שלה, , בשם פאפו ולא קביליו, 1926- ולא ב 1923 פלורי נולדה בשנת שכן בעלה השני של אמה אימץ אותה כשהייתה בת ארבע. במשך שנים אמרו לה, "יש לך בת דודה בישראל, אתן מאח ואחות" אולם היא עמדה בסירובה ליצור קשר ואמרה, "אני לא רוצה לדעת. אבא שלי לא רצה להכיר אותי ואני לא רוצה להכיר את המשפחה" אמנם אני מחשיבה כל קרוב משפחה כאילו היה אוצר יקר, אך בשלב מסוים נאלצתי לוותר. רק לאחר שאמה נפטרה, נודע לפלורי מי היה אביה ולמה אמה עזבה אותו, והיא אמרה, "והנה, היום גם אני זמרת. גם אני עוזבת את הילדים, עוזבת הכול ונוסעת להופיע." לימים היא שלחה לי מכתב מאמריקה ושאלה אם יש לי תמונה של אביה, ואני שלחתי לה תמונה של הדוד עם אשתו השנייה פאולה ובתם קָטִיצָה. עד היום אני לא יודעת מה עלה בגורלם, אולם יש לי תחושה שהם נשארו בחיים. כבר ציינתי שלאבי הייתה חנות אותה ניהל בתחילה עם אחיו ובהמשך לבדו. זה היה מעין כלבו ששימש למכירת פריטים שונים, ממחטים ועד מלח אדום. המלח האדום נועד לבעלי חיים, והיות שהיה זול בהרבה מהמלח הלבן, הצבע שימש כדי להבדיל בין השניים. אהבתי לבקר את אבי בחנות. מדי יום עם סיום הלימודים הייתי ממהרת לשם ומבלה שעות בחברתו, מכינה שיעורים ומתבוננת בלקוחות השונים שנכנסו לחנות. ביליתי שם יותר מאשר בבית. כך היה עד כיתה ד'. לאחר מכן התחלתי ללמוד בבית ספר לבנות, והביקורים בחנות של אבי פסקו. לא אהבתי את בית הספר החדש. למדתי לסרוג שם גרביים, כפפות, כל מיני רקמות, אבל השיעור האהוב עליי היה ונותר שיעור היסטוריה, ועד היום אני זוכרת תאריכים היטב. במתמטיקה וגאומטריה, לעומת זאת, הייתי חלשה למדי. הצלחתי איכשהו לבצע תרגילי חיבור-חיסור, אבל בחישוב באחוזים אני לא שולטת נבנה בית ספר על-יסודי חדש. שנת 1939 עד היום. בשנת

15

סיפורה של גיזלה

הלימודים הראשונה שלי בבית הספר הזה החלה בסוף נובמבר, ובמהלכה למדנו צרפתית, ואילו השנה השנייה נגמרה במרץ, ובמהלכה למדנו גרמנית, כך יצא שלא הספקתי ללמוד הרבה. שפה נוספת, שרכשתי הבנה מסוימת שלה, הייתה הלדינו הודות לסבתי, ג'וּסטִינָה אלטרץ, אשר לא ידעה סרבית ונהגה לדבר בספניולית. אמי נהגה לומר כי, "מספר השפות שאתה יודע הוא מספר הפעמים שאתה בן אדם", כלומר, כל שפה משמשת כצוהר לעולם חדש ושונה, ואכן, צילה אחותי קלטה שפות חדשות כמו ספוג, ואבי שלט שליטה מרשימה בשפות רבות, ולמד את שפת המקום בכל אזור בו שהה. הספניולית והגרמנית היו שגורות בפיהם של שני הוריי. הגרמנית שימשה אותם בכל פעם שלא רצו שנבין את דבריהם, ואילו כאשר פנו אלינו בספניולית, נהגנו אחותי ואני להשיב להם בסרבית. בדומה לצילה, גם אני ירשתי את כישרון השפות של אבי במידה מסוימת לפחות, וכיום אני שולטת במספר שפות בעוד חלק "בורחות" לי מהראש, כאשר השפה הגרמנית היא היחידה שאני עושה מאמצים לשכוח. על אף שהייתי ילדה מופנמת, היו לי כמה חברות בעיירה: השכנות המוסלמיות, סוזנה, חברה רוסיה שאביה הצאריסט לאחר המהפכה הבולשביקית, התלווה לצבא I- ברח במלה"ע ה שהתקדם ליוגוסלביה ונמלט משם, ֶרלָה עובדיה, בתו של הרופא היהודי ודֶסָה, שהייתה סרבית. עם שלושת החברות הללו נשמר הקשר גם לאחר המלחמה. סוזנה, שהייתה פרבוסלבית, העבירה את ימי המלחמה בּביֶאלִי מַנָסטִיר, המנזר הלבן, בגבול עם הונגריה. דסה התחתנה עם עיתונאי בבלגראד. הוא רצה שתתלווה אליו לכול מקום ואורח החיים הזה לא התאים לה, כך שבסופו של דבר הם התגרשו. אחרי כן ניתק גם הקשר בינינו. חמש שנים חלפו מאז נפטרתי מהגבס המסורבל ועד שמלאו לי שמונה. יום אחד הלכנו לבקר את אחיו של אבי במבשלה שבה הכין שׁלִיבובִיץ', משקה שזיפים אלכוהולי שהיה נפוץ באזורנו. ערכנו פיקניק משפחתי ואני שיחקתי בַּמֵלון, שמצאתי שם, כאילו היה כדור, וכשהמלון התחיל להתדרדר בשיפוע, רצתי אני

16

סיפורה של גיזלה

בעקבותיו. בתחתית המדרון עברה רכבת, ואילו הייתי מתקדמת עוד קצת, הייתי נדרסת תחת גלגליה. למרבה המזל, מישהו תפס אותי ברגע האחרון ממש והציל את חיי, אבל בעקבות התפיסה הזו הרגל שוב יצאה מהמקום. הניסיונות ליישר את הרגל בעזרת שקי חול לא עלו יפה, ולא הייתה ברירה אלא לגבס את הרגל מחדש. וכך, במקום ללמוד בכיתה ב' בבית הספר, העברתי את שנת הלימודים בשכיבה במרפסת הבית. חברים מבית הספר היו מגיעים לבקר אותי אחרי הלימודים, אבל כמה כבר אפשר לשחק עם ילדה ששוכבת? כך שלצערי אלה היו ביקורים קצרים למדי. החברים הטובים שלי ביותר באותה תקופה היו הספרים. קראתי הכול והמון, ובמיוחד אהבתי את אגדות האחים גרים, שהיו מאוד רווחות בזמנו, ובהם כיפה אדומה, סינדרלה ושלגיה. בעיירה שלנו התגוררה משפחה יהודית עשירה, שילדיהם כבר בגרו ולא נזקקו יותר לספרי הילדות שלהם, והם נהגו להשאיל לי ספרים בחפץ לב כי ידעו שאשמור עליהם היטב. עד היום אני לא אוהבת לעשות "אוזני חמור" בספר וגם אז כשהייתי קוראת ועושה הפסקה הייתי מניחה פיסת נייר שתשמש לי כסימניה. אמי הייתה הולכת אליהם הביתה ובכל פעם חוזרת עם ארבעה- חמישה ספרים עבורי, ולאחר שהייתי מסיימת הייתה מחזירה אותם ולוקחת אחרים. מהמשפחה הזו, שהייתה נדיבה כל כך כלפיי, שרדו את המלחמה רק הבן ואחת הבנות.

יחס הקהילה והמשפחה לדת

רב הקהילה האחרון בעיירתנו נקרא ליאון מאסטרו. כהונתו , אז נרצח אלכסנדר מלך יוגוסלביה 1934 הסתיימה בשנת בידי מתנקש, בעת ביקור במרסיי, שככול הנראה פעל בשליחות הבדלנים היוגוסלביים, האוסטשים. זכור לי היטב איך הרב עמד בבית הכנסת ובישר לנו בסערת רגשות, "הרגו את המלך, הרגו את המלך!" בתום מילותיו אלה הוא נפל, ויותר לא שימש כרב אצלנו. ממה שנודע לנו, הוא עבר התמוטטות עצבים בעקבות האירוע.

17

סיפורה של גיזלה

רב נוסף בשם לוי שהה לימים יחד עמנו במחנה ברגן-בלזן. אותו לוי היה יותר קומוניסט מאשר איש דת. הוא אמנם סיים את לימודי הרבנות בלחץ אביו, אבל העדיף לקרוא ספרות קומוניסטית על פני ספרי דת. ערב אחד, אבי שמע ברדיו ידיעה על היחס לו זוכים הקומוניסטים מצד הכובשים הגרמנים והוא הלך לבית הכנסת, שרף את כל הספרים של הרב ואת האפר הביא הביתה ופיזר אצלנו בגינה, מחשש שאם הגרמנים אכן ייכנסו לעיירה, הם יאשימו את כל היהודים בקומוניזם. הרב לוי שרד את המלחמה ולימים אף מונה לקונסול יוגוסלביה ביוון תחת משטר טיטו. יהודי העיירה שלנו נחלקו לספרדים ואשכנזים ומשפחתי, שנמנתה על הספרדים, נהגה לחגוג את חגי ישראל בהתאם, לפי המסורת של מגורשי ספרד. כך למשל, בראש השנה נהוג היה שלא לאכול ארוחת בוקר אלא לשהות בבית הכנסת, ורק לאחר תפילת הבוקר היינו עורכים ביקור משפחות ואוכלים עוגיות. ביום השני לחג, שהיה גם יום הולדתה של סבתי ג'וּסטינה (ג'וּסטָה), נהגנו להיכנס לביתה לאחר התפילה ושם אכלנו יחדיו. כבר הזכרתי את הסוכה בגננו שעמדה על תילה כל השנה ואשר בקיץ היינו יושבים בה להתכבד בקפה ועוגה. לכבוד חג הסוכות נהגנו לקשט אותה ולאכול בה אך לא להישאר לישון, שכן חג הסוכות חל בסתיו והיה סיכוי שירדו גשמים. בחג החנוכה היינו פותחים את הדלת ומדליקים נרות בחנוכייה מאחוריה כך שלא יראו מבחוץ, זכר לתקופת האינקוויזיציה בספרד. , בננות ופירות אחרים, Jaffa את ט"ו בשבט ציינו באכילת תפוזי ואילו בחג פורים נהגנו לאכול רוּסקִיטָס (בצק ממולא אגוזים) ולחבוש מסכות על הפנים. בנוסף, הכנו פְלָאטִיקוּס, משלוחי צלחת) וחילקנו לשכנים הקרובים. = מנות (פלטה

את חג הפסח חגגנו אצל סבתי. קראנו בהגדה בעברית ובלדינו,

18

סיפורה של גיזלה

ואכלנו מָסַאס, מעין פחזניות חלולות עשויות קמח (מחיטה שמורה) וביצים. המצות התקבלו מזאגרב והן היו עגולות וגדולות, בשונה מהמצות המרובעות הנהוגות בישראל. מדי חג שבועות הייתה אמי מכינה מונטֵזיקוּס, מעין לחמנייה הר) עם "מדרגות" בצד האחד = מתוקה דמוית חרוט (מונטה כאשר בצד שכנגד היו "לוחות הברית - עשרת הדיברות". כמו כן הוסיפו קישוטים בצורות ציוריות שונות – שופר, מגן דוד, שיבולת וסמלי חג אחרים. מאכל מקובל נוסף היה "רוז-דֶה-לֶצִ'י" – תבשיל אורז טחון בחלב או מים עם סוכר ומקושט בקינמון בדמות מגן-דוד, ובתוכו המילה "ציון", ואילו בתשעה באב סופר על זִיד פּלָאצָ'ה, "קיר הבכי" (הכותל המערבי) והרס בית המקדש. על כל אלה נוסף מה שכונה "התקופה" – יום מסוים בחודש יולי שבמהלכו נאסר על היהודים הספרדים לשתות מים במשך שעתיים אחר הצהריים. בין הוריי, אמי הייתה אדוקה בדתה יותר מאבי, אבל ידעה גם להפגין גמישות לעתים, כפי שממחיש המקרה הבא. אבי סבל מהצטברות של מים בריאות, תוצאה של שהותו הממושכת בקור הרוסי. אחת לכמה חודשים הוא נאלץ לנסוע לבית החולים בבלגראד ולשהות בו כמה ימים במהלכם שאבו את הנוזלים מריאותיו, אבל מהר למדי הם היו חוזרים ומקשים עליו את הנשימה. אבי היה מעשן קל, לא יותר מחמש סיגריות ביום: עד ארוחת הצהריים הוא לא עישן כלל. אחר הצהריים נהג לעשן סיגריה עם הקפה. אחר כך, אם מכר היה מגיע לביקור בחנות, הם היו יושבים לשתות קפה והוא היה מעשן סיגריה נוספת, ואחרי ארוחת הערב היה מגיע תור הסיגריה האחרונה של היום, כך שאני מתקשה להאמין שזו הייתה הסיבה לבעיה. למזלו של אבי, היה רופא שאמר לו, "אתה רוצה להיפטר מהמים האלה אחת ולתמיד? הרי שואבים לך אותם וכל פעם הם חוזרים. אני יודע

19

סיפורה של גיזלה

שאתם היהודים לא אוכלים חזיר, אבל אם אתה רוצה להבריא, אתה חייב להתחיל לאכול." אבי אכן שמע לו, והבריא. מאז לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהוא נאלץ לנסוע לטיפול בבלגראד. היה לו קרש משלו וסכין קטנה אותה שמר אצלו בכיס. את בשר החזיר שהיה קונה מהאיכרים הוא היה עוטף בהרבה ניירות, כך שלא ייגע בכלום. אמי הייתה פורסת עבורו לחם ומגישה לו את המלח בתוך חתיכת נייר, כך שלא ייגע בידיים במלחיה, והוא היה יושב לו על שרפרף נמוך סמוך לשולחן האוכל שלנו, מניח את הקרש על הברכיים ואוכל. לנו הבנות סיפרו שאבינו אוכל בשר צפרדעים, כדי שלא נבקש לטעום חלילה. פעם הלכתי ליום הולדת אצל אחת החברות הלא-יהודיות והיא הגישה לנו כריכים ואמרה, "אבל דעו לכן שהתבנית משומנת בשְפֶּק, שומן חזיר." אמרתי לעצמי, מה אכפת לי? ואכלתי. החלטתי שלא אגיד לאימא ונראה אם יקרה לי משהו, כי תמיד כל כך הפחידו אותנו עם האיסורים השונים. כילדה האמנתי בשם ואף פחדתי ממנו, אולם הפעם הראשונה בה צמתי ביום כיפור התרחשה מאוחר יותר, כאשר כבר שהיתי בברגן בלזן. באותו יום לקחו אותנו הגרמנים , את הצמים, מוקדם בבוקר למרחצאות והחזיקו אותנו שם עד הערב ללא מזון. אלה שלא צמו נשארו במחנה וקיבלו את מנת האוכל הזעומה שלהם. אלמלא היינו מצהירים שאנחנו צמים, היינו יכולים לשמור את האוכל לצאת הצום. למזלי, אבי נשאר במחנה והצליח לשמור עבורי מעט מזון באותו יום. על אף הבית האדוק שבו גדלתי והתחנכתי, יצאתי מהמלחמה ללא טיפת אמונה. עד אז האמנתי אמונה שלמה ופחדתי ממה שיקרה אם אעבור על אחד מהאיסורים הרבים. זכור לי היטב ערב יום שישי אחד בביתנו. פתחתי את מכסה התנור והשלכתי פנימה פיסת נייר, ואימא שלי נזעקה. במשך חמש שבתות לאחר מכן נאלצתי לעמוד ליד הקַנְדִילו, כלי מים שהכיל שמן ופתילים, להדליק אותם ולומר תפילה יחד עם אימא כדי לכפר

20

סיפורה של גיזלה

על המעשה, עד כדי כך אמי הייתה אדוקה. כיום אני לא שומרת ולא מאמינה בדבר, שהרי איפה היה אלוהים בזמן המלחמה ומה עשו לו כל אותם ילדים קטנים שנרצחו? הכרתי יהודים רבים שאיבדו את אמונתם בעקבות הזוועות שראו במלחמה, בהם אפילו בעלי, שבא משושלת ארוכה של רבנים, יצא מהמחנה ומהפרטיזנים כשהוא כבר לא מאמין בדבר.

מאכלים מבית אמי

פרט למעדנים השונים שהכינה לכבוד חגי ישראל, הייתה לאמי אמרה קבועה: "גם נסורת, אם יוסיפו לה סוכר, תהפוך טעימה", והריבות שלה אכן היו שם דבר. היא ידעה להכין ריבה מכל הפירות. את רובם רכשה מהבחור שהיה בא אחת לחודש- חודשיים כדי לנקות את הארובות בביתנו. היה לאמי כלי עמוק עשוי מתכת אותו הייתה מניחה על האש. קילוגרם 200 מדי שנה לקראת חג הסוכות היינו מקבלים שזיפים שנכנסו לתוך הפיילה העצומה הזו כדי להכין ריבה. זה היה מבצע משפחתי – אבי, אמי, צילה ואני היינו מפשילים שרוולים ומתגייסים למלאכת הגלעון. אחר כך הייתה אמי מדליקה אש מתחת לפיילה וכעבור זמן לא רב הבית כולו היה מתמלא בניחוח השזיפים המתבשלים. לריבה הזו נהגה אמי להוסיף ציפורן וקליפות תפוזים ומנדרינות שהוסיפו להן ניחוח הדרים. ריבה נוספת שכיכבה במטבח הביתי של אמי הייתה ריבת הדובדבנים שלה. לשכנתנו הצ'כית היה עץ דובדבנים בגינה שהניב פירות עצומים, בגודל של שזיפים כמעט, והיא נהגה לארוז עבורנו משלוחים נדיבים בני כמה קילוגרמים בכל פעם , מכיוון שלא היה לה מה לעשות עם הכמויות הללו. אמי הייתה מכינה מהם גם קומפוט, ליפתן, וגם סְלָאטְקו, קונפיטורה. היום כשאני מכינה ריבה ביתית, אני פשוט הופכת את הצנצנת כדי

21

סיפורה של גיזלה

שלא ייכנס אוויר והריבה תישמר לאורך זמן. בזמנו לא עשו את זה; היו מכינים סיר גדול עם קש ומים, עוטפים בהם את הבקבוקים ומרתיחים כדי לעשות להם סטריליזציה. נוסף לכך השתמשו בחומר בשם סליציל שניתן היה לרכוש בבית מרקחת, ואשר סייע בשימור הריבות. אמי נהגה להכין גם ריבה מיוחדת שהכילה עגבניות, תפוחי עץ ופטל גם יחד. היו לנו שני סוגי פטל - פטל אדום, מָלִינָה, ופטל שחור, ק ִִֹפּינָה. הקופינה היה עתיר גרעינים, ואמי השתמשה בנפה משיער סוס כדי להעביר דרכו את הפירות כך שבשר הפרי עבר ואילו הגרעינים נשארו בתוך הנפה. באותו אופן ממש היא נהגה להכין ריבת תות שדה שהייתה מקבלת מרקם של ג'לי אחרי שעברה בנפה של אמי. מפירות עץ האגס שלנו, שנהגו להבשיל באותה עת יחד עם השזיפים, נהגה אמי להכין ריבת אגסים ושזיפים. הריבות הללו היוו חלק מרכזי בארוחת הערב שלנו בימים בהם אכלנו ארוחה בשרית מאוחרת ולא יכולנו לאכול חלבי. או אז היינו שותים תה ואוכלים ריבה על גבי לחם תוצרת בית שאמי אפתה בתנור חמר גדול. למעשה, הלחם הזה היה המאכל הראשון שאמי לימדה אותי להכין כשמלאו לי שתים עשרה. אני זוכרת בגעגוע גם את סוגי הפסטה השונים שאמי נהגה להכין, בהם הקָלְסונָס - כיסני בצק ללא מילוי, תבשיל גרמני או אוסטרי שנהגה להכין ושאת שמו שכחתי, מפסטה קטנה ומרובעת בכרוב מאודה, וטָארָאנָה – מעין פתיתים טעימים. מאכלים אחרים היו בחלקם הונגריים (עוגיות מרציפן משקדים) בהשפעת השלטון האוסטרו-הונגרי, ובחלקם ספרדיים (עוגיות מאגוזים או בוטנים, קציצות פְּרָסָה/כּרֵשָה, פשטידת מצות עם גבינה מלוחה ותרד ועוד). נהוג היה להכין ריבות מפירות שונים – תות שדה, דובדבנים, משמשים, קישואים, קליפות אבטיח, עגבניות וגם ריבות מעורבות.

22

סיפורה של גיזלה

חופשת הקיץ השנתית

ביוני, יום סיום שנת הלימודים וקבלת התעודות, 28- מדי שנה ב היינו עולים על עגלה רתומה לסוס ונוסעים לחופשת קיץ משפחתית ביער. במשך חודשיים שכרנו בית בכפר ליֶיסקָה, שנקרא כך על שום יער עצי הלוז, ליֵישנִיק בסרבית, שגדלו סביבו. אימא נהגה להישאר בבית במשך היום כשאשתו של הרב מאסטרו מארחת לה לחברה, ואילו אנו הילדים בילינו עם אבי ביער, כשהוא מלמד אותנו לזהות ולהבחין בין הצמחים השונים. בהדרכתו של אבא ובזכות אהבת האגרונומיה שלו למדתי לזהות את הקָנטרִיה, פרח ורוד שסייע בטיפול בכאבי בטן, שׁלֵייז, ששימש נגד שיעול ומנטה, נענע ומֶטוִיצָה - שלושה מיני נענע שנבדלו זה מזה בצורתם ובטעמם. קטפנו בזהירות עלי זָ'ארָה, סרפד, שלאחר הבישול של אמי הפכו דומים לתרד. בּוקוִיצָה היה שיח נמוך בעל עלים זכריים ונקביים ששימשו לטיפול בפצעים – העלים הזכריים של הצמח היו צרים ובעלי פרח ארוך וסגור, בעוד שהנקביים היו רחבים יותר ובעלי פרח שנפתח. קטפנו עשבים שונים לחליטה ואספנו תות שדה, פטל אדום, פטל שחור, אוכמניות, וכמובן, הרבה אגוזי לוז שהקיפו את האזור כולו. היער היה עבורנו כמו פארק שעשועים ענק. אבי הכין עבורנו בובת עץ שהסתובבה כשלחצו על המוטות שהחזיקו אותה. הוא חורר את עץ הזובָה החלול והפך אותו למעין חליל ומנגן בו. הוא אפילו ניסה ללמד אותי לרכוב על סוס, אבל לא אהבתי את ההרגשה וביקשתי לרדת. צילה דווקא נהנתה מהחוויה ורצתה לחזור עליה. לא סתם כולם נהגו לומר עליה "היא הייתה צריכה להיוולד בן."

23

סיפורה של גיזלה

- שנה גורלית 1938

חיינו בשקט ובשלווה עם שכנינו המוסלמים והנוצרים, 1938 עד שנת אולם בשנה זו חלה תפנית. לראשונה בחיי התחלנו להרגיש באנטישמיות. קודם כל יצאה גזירה שאסרה על יהודים המשלמים מס הכנסה מעבר לרף מסוים ללכת לבית הספר על יסודי, והחלו לבדוק בציציות כל דיווח על מיסים של יהודים כדי לוודא שהם אינם מעלימים מס מהמדינה. הדבר אמנם לא נגע ישירות אלינו מכיוון שהכנסותינו היו הרבה מתחת לרף שנקבע, אבל יכולנו לחוש את הרוחות הרעות מנשבות סביבנו. בשנה זו, כאמור, נחנך בית החרושת לנשק ובעיירה נוספו איש. לאור זאת ולאור מצב הכלכלי השכרנו חדר 3,000 - כ לשניים מהעובדים. מדי בוקר נהגה אמי לאפות עבורם בּוּאִיקוּס – מעין לחמניות קטנות. באותה תקופה נאסר עלינו להחזיק עוזרת. מכיוון שאחד מתפקידיה של העוזרת שלנו היה לדאוג לא רק לכביסה המשפחתית אלא גם לזו של דיירי המשנה שלנו, ואמי נמוכת הקומה והחלשה התקשתה לעשות זאת, התפקיד נפל עליי. אחת לשבוע הייתי מכבסת את בגדי הדיירים ומחליפה עבורם מצעים. אלה היו סדינים מבד כותנה אמריקאי שצריך היה גם לעמלן וגם מעלות מתחת 20- לגהץ. בחורף הטמפרטורה ירדה לעתים ל לאפס. ברגע שהייתי תולה את המצעים לייבוש, הם היו מתכסים קרח ונדבקים, וכאשר הייתי מנסה להוריד אותם בשעות הערב, הייתי מגלה שהדבר בלתי אפשרי. אם הייתי מותחת את הבד יתר על המידה הוא היה נקרע לעתים, ולא יכולתי להשאיר את הכביסה תלויה למשך הלילה כי הערפל או השלג היו גורמים לה להירטב בשנית. פעולת הכביסה עצמה לא הייתה קשה במיוחד; אימא הייתה מחממת את המים ואני שפשפתי את הכבסים על גבי לוח מיוחד. אלא שברגע שהוצאתי אותם מהמים הם היו קופאים, ואיתם כפות הידיים שלי. זה היה קשה, אבל לא הייתה לי ברירה.

24

סיפורה של גיזלה

החדשות ששמענו ברדיו לא היו מעודדות. פעמיים הלכתי להקשיב להן יחד עם בני משפחתי, ובשני המקרים קיבלתי חום גבוה כתוצאה מהפחד שהתעורר בי. מאז ומתמיד זו הייתה התגובה שלי לחדשות מפחידות קשה; אפילו כשסיפרו על כלב חולה כלבת שהסתובב באזור, נבהלתי ומיד העליתי חום. שמענו ברדיו על מה שקרה באוסטריה, את 1938- כבר ב הלמות המגפיים של החיילים הנאצים צועדים ברחובות. עד היום זהו צליל שמחריד אותי משלוותי ואף עלול לגרום לי להתעורר בבעתה באמצע הלילה. מצבה של אמי היה גרוע יותר. תחת עומס העבודות והלחץ הנפשי והכלכלי, חלתה אמי בדיכאון. היא הרבתה לבכות ולישון ובלילות הייתה יוצאת לשוטט בעיירה, ואבי שדאג לשלומה שלח אחריה שוטר-בלש ושילם לו כדי שיוודא שאינה מזיקה לעצמה. היא תמיד שבה הביתה משיטוטיה הליליים. לילה אחד חזרה וסיפרה לנו כי ראתה אור פולארי בשמיים וחזתה את בוא המלחמה. והמלחמה אכן הגיעה. אמנם בעבר חתמה יוגוסלביה על הסכם עם הגרמנים, אולם בסוף יצא המלך פטר בן השמונה עשרה לרחובות 1941 חודש מרץ Bolje Rat!" כשהוא מלווה בהמונים ויחד הם מריעים כאיש אחד " – "עדיפה מלחמה על הסכם כניעה עם הגרמנים!" Nego Pakt באפריל אכן פרצה המלחמה. הגרמנים הפציצו את 6- ב בלגראד והמשיכו להתקדם כשתוך מספר ימים הם כובשים אתהארץ כולהללאקושי, מכיוון שסרביההייתהחלשה והקרואטים, שרצו בשלטון הגרמני, מיהרו להיכנע. הגרמנים שהו ביוגוסלביה , שאז התחילה המלחמה בברית המועצות, 1941 מאפריל עד ליולי והגרמנים נסעו לרוסיה כשהם לוקחים עמם מקרב המוסלמים את אלו שהתנדבו להילחם לצידם. כך נותרנו בחודשים יולי-אוגוסט תחת האוסטאשים, שנודעו ברצחנותם ואשר חיפשו כל תירוץ אפשרי לתפוס בני ערובה, הן מקרב הסרבים והן מקרב היהודים.

השתכנו בביתנו, מבלי לשאול לרשותנו, קצין 1941 באפריל

25

סיפורה של גיזלה

גרמני, רופא, ועוזרו שהתגוררו בשני החדרים הפנויים בבית. הקצין אהב אותנו ודיבר עם הוריי בחמימות, ממש כאילו היו חברים. בשונה מחבריו שהשתכנו במלון של העיירה, אצלנו היו לו מיטה נוחה ונקייה ואווירה ביתית, וכאשר הקצין סעד בחוץ הוא נהג להביא לנו אוכל וקינוחים שונים. אפילו אמי האדוקה העלימה עין ולא בדקה בציציות עד כמה הם כשרים. כשנתקלתי בחברות שלי ברחוב הן היו חוצות את הכביש לצד השני ומשם מנופפות לי לשלום בזהירות, כך שאף אחד לא יראה. חברתי הרוסיה ניתקה לחלוטין את יחסיה איתי וסירבה לדבר עמי, כנראה מתוך פחד. להבדיל ממנה, חברותיי המוסלמיות אמרו, "הייתם חברים שלנו בזמנים טובים ואתם חברים גם בזמנים רעים", אולם אני פחדתי להתרועע איתן אחרי שראיתי את אחיהן בן החמש פונה לשיירה של גרמנים כשהוא מצביע עליי, "יודה, יודה!" למזלי, הגרמני אליו ניגש היה דייר המשנה שלנו, אותו קצין גרמני שאהב מאוד את הוריי וכמובן שהיה מודע ליהדותם, אבל המקרה הזה הבהיר לי שאותו ילד ספג הרבה שנאה ליהודים בבית והותיר אותי בתחושה קשה. בתקופה זו חויבנו לשאת טלאי צהוב עם מגן דוד ועליו , יהודי (עברי). באחד הימים Jevrej , כלומר J מתנוססת האות יצא אבי מהבית לבוש מעיל ולא הבחין בכך שהטלאי מכוסה. האוסטאשים גם כך חיכו רק להזדמנות להעניש את היהודים, "חיפשו את השערה בתוך הביצה" כדברי הפתגם, והם תפסו אותו ואסרו אותו בגין עבירה זו למשך כחודשיים. בית הסוהר שכן מעבר לגשר שעל הדרינה ועליי הוטל להביא לו אוכל מדי יום. זו הייתה צעידה מפחידה, שכן פעמים רבות עברתי את הגשר תחת חילופי היריות בין האוסטאשים הקרואטיים לצ'טניצים הסרבים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים (להבדיל מן הסרבים הפרטיזנים שנלחמו בהם), ונאבקתי בפחד בכך שאמרתי לעצמי שאבא שלי מחכה לי ואני מוכרחה להביא לו אוכל.

ביוני החרימו האוסטאשים והגרמנים את החנות של אבי והציבו

26

סיפורה של גיזלה

עליה נאמן קרואטי. את הסחורה החרימו ולא שילמו בעדה. צילה אחותי הקטנה שיחקה בתרמילים של כדורי רובה שמצאה, ומשראו זאת האוסטאשים הם נכנסו לבית, הפכו וסרקו אותו כדי לוודא שאיננו מחזיקים בנשק. יהודי וישגראד העניקו כינויים לקבוצות האתניות השונות, כך שנוכל לדבר עליהן מבלי שיבינו אותנו. כך, האנגלים נקראו "מחטים", לא ידוע לי למה, ואילו המוסלמים נקראו "ירוקים". משפט רווח אצלנו לגבי המוסלמים היה שהם "כמו שדה חיטה ברוח" – נעים פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון ההפוך. דווקא בתקופה זו של שפיכות דמים וחשדות הדדיים, בולט במיוחד מקרה בו ידיד מוסלמי, חבר לספסל הלימודים, הציל את חיי. ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים קיבלתי הודעה רשמית בכתב להתייצב במרתף בית הספר כדי לנקות אותו. הייתי בת שלוש עשרה או ארבע עשרה ולא היה לי מושג במה מדובר, לכן עם קבלת ההודעה יצאתי לכיוון בית הספר כפי שנדרשתי. הספקתי להגיע למפגש בין שני הנחלים, סמוך מאוד לגשר, כאשר אותו ידיד כנראה ראה אותי מחלון בית הספר והוא רץ לעברי ושאל אותי כשהוא עדיין מתנשף, "לאן?" "קיבלתי מכתב להגיע לכאן", אמרתי לו, והוא לקח את המכתב מידיי, קרע אותו לחתיכות, השליך אותן לנחל ואמר לי, "לא קיבלת כלום. עכשיו לכי הביתה ושלושה ימים אל תצאי ממנו". בדרכי חזרה פגשתי ליד בית המרקחת את בן דודו של אבא , מנטו (מנחם) פאפו. "לאן אתה הולך?" שאלתי, והוא סיפר לי שקיבל מכתב להתייצב בבית הספר. אמרתי לו, "לא קיבלת הזמנה. עכשיו תחזור הביתה, ושלושה-ארבעה ימים אל תצא משם." הוא שמע בעצתי וניצל, אבל מאוחר יותר נפטר בברגן בלזן. רק מאוחר יותר נודע לנו מה באמת התרחש באותו יום ועד כמה הייתי קרובה להירצח: גיליתי שהקרואטים, האוסטאשים, טבחו בסרבים במרתף בית הספר והרגו כחמישים גברים. מתוכם, רק הכומר נותר בחיים ואילו חסרי המזל שנקראו לנקות אחרי

27

סיפורה של גיזלה

הטבח, נרצחו אף הם. על משתה הדמים הזה ניצחו שני אחים ששיתפו פעולה בחפץ לב עם האוסטאשים הקתוליים, ואשר היו אֵחיו של אותו בחור שהציל אותי. כך צמחו להם מתוך משפחה אחת שני אחים רצחניים ואח שלישי שהודות לו נותרתי בחיים. בתקופה זו כבר התחילו האוסטאשים לרכז יהודים במחנות שונים ברחבי יוגוסלביה, ורבים מהם נשלחו למחנה גָ'אקובו, שהיה ידוע לשמצה באכזריותו. במחנה שהתה גם ד"ר רֶגִינָה אַטִיאָס מסרייבו, אשר שימשה שם כרופאה. בעזרת תושייה ואומץ לב הצליחה ד"ר אטיאס להציל כמה ילדים בכך שרשמה אותם כמתים מטיפוס והבריחה אותם למשפחות יהודיות בּאוסיֶק, ביניהם שני בני דודים שלי אשר נותרו יתומים מאמם ומסבתם, שנפטרו מטיפוס במחנה. אביהם של בני הדודים אמנם נותר בחיים בסראייבו, אולם לא הייתה לו דרך לאסוף אותם, לכן שלח אבי לאוסיק אישה מוסלמית בעלת אישורי מעבר כשהיא מלווה בשניים מילדיה, וכאשר הגיעה לשם היא השאירה את ילדיה באוסיק וחזרה עם בני הדודים שלנו לווישגראד. כך הצטרפו אל משפחתנו באטו קלדרון (לימים מנחם דורון) ואחותו דינה שהיו לנו כאח ואחות ואשר עברו יחד איתנו את כל תקופת המלחמה על קשייה ומוראותיה. בתחילה דינה התגוררה עמנו ואילו באטו , אח) - אצל דודי ליאון, אביו של סלומון. Brat (שיבוש המילה בסוף ספטמבר הגיעו האיטלקים לאזורנו ושהו שם עד סוף . נוכחותם הביאה איתה שיפור בתנאים עבורנו, שכן 1942 הם לא היו אנטישמים או אכזריים, ותחת נוכחותם כמעט ולא הרגשנו את אימת המלחמה, ועם זאת, הוריי הבינו שעליהם לנקוט יוזמה. לאבי הייתה ויזה לארצות הברית כמי שמכר דלק של חברה אמריקאית, והוא החל לעשות צעדים למכירת ביתנו כדי שיהיה לנו כסף לנסיעה והון ראשוני לחיים בארץ החדשה. אלא שהתכניות לא עלו יפה; בית החרושת לנשק שכן מעבר לנהר, מרחק כמאה מטר בלבד מביתנו, וכל מי שהתעניין ברכישה חזר אלינו עם תשובה דומה, "אני לא מוכן לרכוש את הבית הזה. הרי המקום הראשון שיפגיזו בעת המלחמה הוא

28

סיפורה של גיזלה

את בית החרושת לנשק". כך ירדה מהפרק הנסיעה לאמריקה, ואנו המשכנו להתגורר תחת שלטון האיטלקים. בבוא היום, כאשר הגיע זמנם לעזוב את וישגראד, הזדמנתי במקרה למקום בו הרימו מדי יום את הדגל לצלילי ההמנון, ואחד החיילים האיטלקים הבחין בי והתעניין אם אני יהודייה. כאשר השבתי בחיוב הוא אמר, "אם כך, לכו לקצין העיר וסדרו הכול כך שגם אתם תעזבו." סיפרתי על כך לאבי והוא פנה לקצין העיר שאכן סידר את יציאתנו מווישגראד: נתנו לנו רכבת בעלת שני קטרים כך שלא ניאלץ להיכנס לקרואטיה. הקטר האחורי הכניס אותנו למפגש המסילות ושם ניתקו את שני חלקי הרכבת, כשחלק אחד ממשיך לדרכו לאזור השורץ אוסטאשים, ואילו אנו ממשיכים לפְּרִיבּוי באמצעות הקטר האחר.

29

סיפורה של גיזלה

30

סיפורה של גיזלה

:המפה מימין לקוחה מאתר https://en.wikipedia.org/wiki/File:Narrow-Gauge- Railway_Ostbahn_Map_Milena-Preindlsberger- Mrazovic.jpg

13 וצילה אחותי בת 15 . בתמונה זו אני בת 1943- .פריבוי ב .לימיני סלומון אלטרץ וליד צילה אחיו משה

31

סיפורה של גיזלה

הבריחה למונטנגרו

תחת השלטון 1943 ועד מאי 1942 בפּריבוי שהינו מדצמבר האיטלקי. התגוררנו במבנה ששכרנו מתושבי הכפר המוסלמי, חדר אחד לכל אחת מעשרים המשפחות שהיינו. כשהודיעו לנו האיטלקים כי הם עוזבים, עזבנו יחד עימם תוך שימוש במשאיות שסיפקו לנו, כשאנו נוסעים לכיוון דרום. כשהגענו לעיר בָּר סירב קצין העיר להניח לנו להישאר בטענה שאין מקום עבור כולנו, וכך נשארו שם רק הרופא, ד"ר עובדיה, אשתו ובתו, ואילו אנו הנותרים חצינו למחרת את אגם סקָאדָר .1944 ועד פברואר 1943 והגענו לפּודְגורִיצָה, שם שהינו ממאי באופן רשמי ניתן אישור בכתב של האפיפיור פיוס השנים עשר, אשר התיר לנו לעבור לאיטליה יחד עם הצבא האיטלקי. מדובר בעובדה מפתיעה, שכן הכנסייה הנוצרית נמנעה לרוב מלגנות את רדיפת היהודים או לנסות להגן עליהם במהלך המלחמה. אולם לא הספקנו לנצל אותו היות שאיטליה נכנעה . במקביל, הצבא הגרמני נסוג מיוון 1943 בספטמבר 8- ב דרך אלבניה צפונה, והגרמנים שבו אותנו יחד עם החיילים האיטלקים. כל הגברים, כולל השבויים האיטלקים, אולצו לעבוד בסלילת כבישים ובעבודות פרך נוספות. במהלך התקופה הזו המשכנו לגור בבתים ששכרנו. אבי חויב לגשת פעמיים בשבוע ולהירשם אצל קצין העיר הגרמני, והמזון היה בדוחק. על אף האיסור החמור, אבי הסתכן והחזיק במכשיר רדיו אותו נהג לפרק ולהסתיר בשקית תחת קרש השירותים. בלילה, לאחר לכתנו לישון, היה אבי מרכיב את המכשיר ומאזין לחדשות "קול אמריקה". את המידע ששמע העביר לידיעת הפרטיזנים. הודות למכשיר הרדיו ידענו שהסכנה מתקרבת ושהגרמנים ייקחו אותנו צפונה ולפיכך ישנו בבגדינו, מוכנים לתנועה בכל שעה.

נכלאנו בבית סוהר בפודגוריצה 1944 בפברואר 12- ואכן, ב

32

סיפורה של גיזלה

שהיה מיועד לפושעים מסוכנים כגון רוצחים ושודדים, ולא לעבריינים פוליטיים או מתנגדי משטר. המקום היה צפוף מאוד ומחולק לחדר גברים וחדר נשים, שבשניהם חלונות מסורגים. לאורך החדר היה קרש, כעין שולחן נמוך, ששימש אותנו כמיטה ללא מזרן או סדין, ועל הקרש הזה ישנו - צילה ואני יחד, ואמי יחד עם דינה. שמיכה אחת פרשנו על גבי הקרש ובשנייה התכסינו יחד. מדי פעם הוציאו אותנו לחצר הקטנה כדי שנוכל לשאוף מעט אוויר, אך רוב זמננו במקום עבר בחוסר מעש, ולכן, ביליתי את מרבית היום בחברת אבי בחדר הגברים, שם שיחקו קלפים מרבית היום כדי להעביר את הזמן. בפודגוריצה התהלכנו כולנו רעבים. התפריט שלנו התבסס ברובו על אורז שהשאירו האיטלקים אחריהם עד שלא יכולנו לסבול יותר את טעמו, וגרוע מכך, לאורז הוסיפו תבלין של בצל מטוגן שגם אותו השאירו האיטלקים ואשר היה מלא תולעים, כך שמעל לתבשיל האורז הדליל שהוגש לנו צפו תולעים. זה אמנם היה מגעיל, אך איש מאיתנו לא העלה בדעתו להשליך את המנה שלו. היינו נפטרים מהתולעים ואוכלים את האורז המאוס שקיבלנו. כך חלפו ימינו במקום, ואני נדרתי לעצמי שאם אי פעם אצא משם, לא אגע יותר באורז לעולם. פודגוריצה הייתה יעד מועדף להפצצות של האנגלים, משום שהיו בה צֵ'טניצים וגרמנים שברחו מאלבניה ולאחר מכן נכנסו למונטנגרו. למזלנו, קירות בית הסוהר היו עבים במיוחד; שלוש פעמים שמענו התקפות של האנגלים או האמריקאים, אבל גם כשאחת הפצצות נפלה סמוך לבית הסוהר וחלק גדול של העיירה נהרס, קירות הכלא נותרו שלמים. בסך הכול שהינו במקום כשלושה חודשים, במהלכם צירפו אלינו יהודים מעיירות אחרות - צֶטִיניֵיה, נִיקשִׁיץ' ומשפחה יהודית מפֶּטְרובָאץ שהייתה בעלת מפעל לייצור גפרורים. העלו אותנו, כמאה ועשרה 1944 משנסוגו הגרמנים במאי יהודים, למשאיות. במשך יום שלם נסענו בעמידה, צפופים כמו

33

סיפורה של גיזלה

סרדינים דרך קוסובו לרָשָה שבסרביה, משם לבלגרד, לזֶאמוּן ועד ליעד הסופי - סָיימי ְטֶה שבפאתי בלגראד - יריד לשעבר שהוסב למחנה ריכוז והשמדה נאצי. בסיימישטה שיכנו אותנו במבנים שהכילו דרגשי עץ בשלוש קומות. האסירים הוותיקים יותר במקום סיפרו לנו כי טרם בואנו הרגו שם אסירים במשאיות גז, ולאחר מכן השליכו אותם לקברי אחים שנחפרו מבעוד מועד באזור הכיבוש הגרמני של סרביה. שהינו בסיימישטה כחודש ימים. כאשר הגיעה קבוצת יהודים נוספת, כמאה וחמישים איש מפְּרי ְטִינה שבקוסובו, אשר נמלטו לאלבניה, צירפו את עשרים המשפחות שלנו לקבוצה זו ויחד כונינו הקבוצה ה"אלבנזית". במהלך היום היינו חופשיים להסתובב בשטח המחנה אך לא לצאת ממנו. הרעב בסיימישטה היה קשה מנשוא; במשך כל היום לא חולק לנו אוכל פרט למעט לחם פה ושם, ואנו נאלצנו לחטט בזבל אחר שאריות מזון. אספנו תרמילי אפונה ריקים וקליפות ירקות ואמי קטפה עלי סרפד, אספה זרדים והדליקה אש, וכך בישלה את מה שהצלחנו ללקט בתוך צלוחית אלומיניום צבאית. כך עבר עלינו חודש במחנה, עד שבאחד הלילות הוציאו הקרואטים האוסטאשים את כל הגברים והיכו אותם מכות רצח בשוטים ובאלות. אבי שכב בדרגש שמתחתיי ואני הנחתי לשמיכה שלי להשתלשל מן המיטה באופן שתסתיר אותו, וכך הצלחתי למנוע ממנו את סבל המכות. זה היה לילה נורא. אחותו של הרב הלוי, שהייתה עמנו במחנה, קיבלה התמוטטות עצבים לאור האירועים. היא יצאה מן הצריף שלנו ואנו שמענו ירייה. לאחר מכן נודע לנו כי הרגו אותה וכי גופתה נזרקה לנהר הסָבָה. בבוקר המחרת ריכזו אותנו, כולל אותם גברים שהוכו לילה קודם ואשר יכלו אך בקושי ללכת, ודחסו את כולנו אל תוך רכבת משא שהייתה עתידה להוביל אותנו לברגן בלזן.

34

סיפורה של גיזלה

ברגן בלזן

, יום הולדתי. הורידו אותנו 1944 ביוני 20- הגענו לברגן בלזן ב בתחנת צֶלֶה ומשם צעדנו ברגל מרחק כשני קילומטר עד למחנה. בימים הראשונים הוחזקנו בבידוד בצריפים. סמוך אלינו, מעבר לגדר, הייתה קבוצת אסירים יהודים-פולנים שהיו בעלי דרכון פלשתיני-אנגלי, ככול הנראה במטרה להגיע ארצה, ואשר הוחזקו על ידי הגרמנים לצורך חילופי שבויים עתידיים - גרמנים כנגד אנגלים. הודות לקבוצה הזו, בשבוע הראשון לשהותנו במחנה זכינו לקבל ארוחות טובות יחסית שהתבססו על לחם לבן ואטריות, מכיוון שהאנגלים עמדו על כך שאותם אסירים יקבלו יחס טוב. אמנם היה מדובר במספר ימים, אבל אחרי הרעב הקשה בפודגוריצה ובסיימישטה הרגשתי כאילו קיבלתי מתנת יום הולדת של ממש. הגם שרק גדר הפרידה בינינו לא יכולתי לדבר איתם, מכיוון שהם דיברו יידיש ואני כמעט שלא דיברתי גרמנית, אולם הוריי, שידעו גרמנית, שוחחו עימם ושמעו מהם לראשונה על הרצח השיטתי של היהודים בפולין ועל מחנות ההשמדה. לנו הילדים סיפרו גרסה מרוככת של המצב, אולם אני הצלחתי להרכיב את התמונה המלאה מחלקי משפטים שליקטתי פה ושם כשהמבוגרים שוחחו ביניהם. כעבור כשבועיים מיום הגיענו, העבירו אותנו פנימה לתוך המחנה. מכיוון שבברגן בלזן לא היה נהוג להפריד בין המשפחות, זכינו להישאר כולנו יחד – גברים ונשים, מבוגרים וילדים יחדיו. ממשפחתי היו הוריי, אחותי, סבתי, דודי ובני הדודים. כך יכולנו לשאוב נחמה האחד מהשני, וגם לתקשר עם שאר האסירים שהתגוררו עמנו ואשר דיברו אותה השפה. כל צריפי המגורים במחנה חולקו באופן דומה - צריף היוונים, צריף ההולנדים וכיו"ב, וגם במסדרים עמדנו יוגוסלבים עם יוגוסלבים ויוונים עם יוונים.

35

סיפורה של גיזלה

בדומה לסיימישטה, גם כאן היו המיטות מסודרות זו מעל זו – שתיים, שלוש ואף ארבע מיטות. מי שלא יכול היה לעלות למיטות העליונות ישן בתחתונות, כאשר תחילה ישנו אדם אחד במיטה, אולם עם הצטרפותם של אסירים נוספים עברנו לישון שניים במיטה. לא זכור לי שחשתי פחד או עצב בעת שהותי במחנה. רוב הרגשות קפאו במקום הזה. הרגש היחיד שכן חשתי שם היה כעס גדול; נהגתי לקלל את השומרים ממש מתחת לאפם קללות כאלו שאני מתביישת לחזור עליהן היום, מבלי שהם יבינו. הייתי שולחת אותם לאיפה שבאו. קיללתי את אלוהים, את סנטה מריה, מריה הקדושה, ואת כל הקדושים. כמעט ולא זכורים לי משגיחים או מפקדים גרמנים שראו בנו בני אדם או הפגינו כלפינו אנושיות כלשהי. המילה היחידה ששמענו מהם הייתה, "לוס, לוס, לוס" - מהר, מהר, מהר! – והיא נותרה חקוקה במוחי עד היום. כולנו כבר הבנו מהר מאוד שהחיים במחנה לא יהיו חיים. מדי בוקר היה עלינו לקום בחמש ולהתייצב בחמישיות לאפל, מסדר, שיכול היה להימשך שעות על גבי שעות. בחודשי הקיץ עוד היה קצת אור, אבל בחורף עדיין שררה עלטה כשהתעוררנו. באחד המסדרים חרגתי מעט מהשורה והקאפו המשגיח, שהיה פולני או אוקראיני בשם קאזימיר, מיהר לחבוט בי בקת הרובה שלו בחלק העליון של הזרוע. זו הייתה מהלומה חזקה ועד היום אני סובלת מכאבים באותו מקום. לעומת זאת, מהקאפו היהודי לא פחדתי. שמו היה אלבאלה והוא היה יהודי מיוון, ששלט בשפות רבות, ותפקידו העיקרי היה תרגום ההוראות. בנוסף להם, בכל צריף היה קאפו מהצריף שחילק מזון. הקאפו שלנו, כאשר הכיר את האסיר שהמתין מולו, נהג לדלות עבורו במצקת את המרק הסמיך מתחתית הסיר, ואילו לאלה שלא הכיר ושלא היה אכפת לו מהם, היה מגיש את הנוזל הדליל יותר

36

סיפורה של גיזלה

שבחלקו העליון של הסיר, אבל הוא לא היה סדיסט.

אחת לכמה זמן היה נישא באוויר המחנה ריח נורא של נוצות שרופות, ואז ידענו כי שורפים בקרמטוריום גופות של אסירים שכוחם לא עמד להם. עם זאת, ברגן בלזן לא שימש כמחנה השמדה, ואם אסיר כלשהו עבר על כללי המחנה, הוא היה נשלח לאושוויץ. כך למשל באחד הימים מצא אסיר יוגוסלבי שעבד איתי בהפרדת נעליים זוג נעליים שלמות ונעל אותן לרגליו. הוא נתפס, והעונש על "עבירה" זו היה שילוחו לאושוויץ. הוא מעולם לא חזר משם. זמן קצר לאחר הגיענו למחנה הכניסו אותנו למרחצאות ואילו את הבגדים ואת הנעליים אספו והעבירו לחיטוי, כביכול כדי להגן עלינו מפני מחלות מידבקות וטפילים. במשך למעלה משעה המתנו עירומים עד שהבגדים הוחזרו אלינו, רק כדי לגלות כי כל בגדי הצמר והנעליים שלנו התכווצו בתהליך החיטוי וכי לא יכולנו ללבוש אותם יותר. כך נותרנו ללא בגד חם וללא נעליים בקור המקפיא של צפון גרמניה. בתחילת שהותי במחנה זכיתי בתפקיד נחשק יחסית – עבודה במטבח האס.אס. במשך היום קילפנו תפוחי אדמה, סלקים או בצלים. לכל אחד מאיתנו היו קרש וחבית, וכשהייתה החבית מתמלאת הייתי מסובבת אותה ולוקחת חבית ריקה. עבדנו תחת עינם הפקוחה של שני חיילי אס.אס., שתפקידם היה לוודא שאיננו מתרשלים בעבודתנו ואיננו גונבים מהמזון, אולם בכל הזדמנות שנקרתה לי הגנבתי לפי חתיכת גזר, קולורבי או בצל. אחד החיילים, גבר גבוה ורזה עד כדי כך שכינינו אותו בינינו "עמוד חשמל", היה בן אדם, "מענטש", והפגין כלפינו יחס אנושי. הוא העלים עין כשהבחין בנו אוכלים ואף נהג לאכול מכף ידי ירקות שקילפתי עבורו. לפעמים הצלחתי להסתיר בקפל מטפחת הראש שלי כמה פרוסות של גזר, קולורבי או בצל ולהביא אותן לאחותי, לבת דודתי ולאבי. אמי סירבה לאכול לאחר שראתה חתיכת שומן חזיר במזון, וממילא היא וסבתי היו

37

סיפורה של גיזלה

חסרות שיניים ולא יכלו ללעוס את הירקות הקשים הללו.

חייל האס.אס. השני היה שמן – קראנו לו "סוס" מכיוון שהיה לו תחת רחב כמו לסוס. גם הוא היה גרמני ובעל דרגה זהה ל"עמוד חשמל", אבל בשונה ממנו הוא היה שטן, פרא אדם ממש. יש פתגם יוגוסלבי שאומר, "בכל שדה חיטה צומחים גם עשבי פרא", ואותו משגיח בהחלט היה עשב פרא. באחד הימים לא הבחנתי שהוא מאחורי, והכנסתי חתיכת גזר לפי. האסירים האחרים לא הזהירו או לא הספיקו להזהיר אותי, ו"סוס" היכה בפי בקת הרובה בעוצמה כזו ששתיים משיניי הקדמיות נשברו ונותרו תקועות בתוך חתיכת הגזר, ושפתי העליונה התנפחה והיות שלא קיבלתי שום טיפול לפצע, אפילו לא מטפחת רטובה שתוריד את הנפיחות, היא נשארה נפוחה עד היום. רק אחרי המלחמה תיקנתי את השיניים שנשברו. לאחר אותו מקרה הועברתי מהמטבח לעבודה בפרימת בגדים והפרדת החלקים המחוררים מהשלמים לשם תפירתם מחדש. כעבור זמן מה הועברתי לייצור מצנחים. חתכנו רצועות משי ומכל תשע רצועות שזרנו מעין צמה חזקה ששימשה ככבל מצנח. נדרשנו לעמוד במכסה מסוימת של כמה מטרים של צמות ליום. כאשר המלחמה קרבה לסיומה הועברנו לעבודה קשה בהרבה בה נדרשנו לפרום נעליים – להפריד את העור מהסוליה תוך שימוש בסכין גילוח. את חלקי העור השלמים והסוליות התקינות ערמנו בערימות נפרדות והן שימשו בתורן לייצור נעלים חדשות, בעוד שהחלקים הקרועים נערמו בערימה שלישית. הלחץ המתמיד שהופעל על כף ידי, קודם בעבודת הקילוף הבלתי פוסקת במטבח ולאחר מכן בפירוק הנעליים, בשילוב עם הקור העז ששרר במחנה, הביא עם הזמן לעיוות באגודל ימין שלי. זאת, בנוסף לתביעה המתמשכת לעמוד במכסות שנקבעו. ועדיין, היו כאלה שגורלם שפר עליהם הרבה פחות. דודי ליאון למשל הועבד בפרך יחד עם בניו בחטיבת עצים, ובאחד הימים

38

סיפורה של גיזלה

ספג מהלומות כאלה שלמחרת הוא נפטר.

הילדים בברגן בלזן לא חויבו לצאת לעבוד וכך נותרו דינה ובאטו בצריף במהלך היום. אם מישהו מהמבוגרים נשאר אף הוא באותו יום ולא יצא למסדר, הוא היה מלמד אותם קצת שירים או עברית. גם הורי, אחותי ובת דודתי לא עבדו, אולם הם נאלצו לעמוד מדי יום במשך שעות במסדרים בעוד שאנו צורפנו אליהם בימי ראשון בהם לא עבדנו. המסדרים היו הקשים ביותר. העמידו אותנו שעות וספרו שוב ושוב כדי לוודא שלא חסר איש. עמדנו כך בגשם ובשלג, בקור החורפי של צפון גרמניה, בבגדים דלים וללא נעליים, במסדרים שהתארכו לעתים משמונה בבוקר ועד שעות הערב. הרגליים, שגם כך היו חלשות מאוד, הציקו לי במיוחד בעת המסדרים הללו, ופעמים רבות השתופפתי על עקביי כשכבר לא יכולתי לעמוד, והתיישרתי חזרה רק כששמעתי שאחד המשגיחים הגרמנים מתקרב כדי לספור אותנו. כסף לא היה בעל ערך רב במחנה, אבל סחר החליפין שגשג. כך למשל עשיתי עסקאות עם אסירים הולנדיים, שהיו בעלי זכויות יתר ואשר הגיעו למחנה כדי ללמד את הגרמנים כיצד ללטש יהלומים. הם הביאו עמם למחנה את הסרוויסים מהבית כשהם עטופים בעיתונים, ופעם בחודש הייתה להם אפשרות ללכת למחסן ולהוציא ממנו דברים. מכרתי להם את מנת הלחם השבועית שלי תמורת קבקבי עץ, ואותם עיתונים ישנים שימשו אותי במקום גרביים, ובכול פעם שהם נרטבו בגשם היה צורך להחליף אותם בחדשים. כל עוד עבדתי במטבח יכולתי לאכול את הירקות שהצלחתי להגניב לפי ואת המרק שקיבלנו לעתים בצהריים, וכך לסחור במנת הלחם שלי, אולם אחרי שהועברתי מעבודתי במטבח כבר לא יכולתי לעשות זאת. מלאי העיתונים שלי הלך ואזל ואני נאלצתי לעמוד יחפה בקור. מנת לחם הייתה באורך ארבעה סנטימטר שהיו אמורים להספיק לנו לשבוע. בין האסירים היו רבים שהרעב העביר אותם על דעתם ואשר אכלו את המנה

39

Made with FlippingBook HTML5